שם משתמש: סיסמא:
הרשמה לאג'נדה



טיולים ואתרים
פורום הטיולים שלנו.

ברוכים הבאים לקהילות אג'נדה!
אתם צופים כרגע בהודעה טקסטואלית מתוך פורום "טיולים ואתרים"

הודעות נוספות מפורום טיולים ואתרים
הודעות נוספות מפורום טיולים ואתרים


ליחצו כאן כדי לעבור לגירסה המקורית של פורום "טיולים ואתרים"



ירושלים סיור בשכונת בית וגן - אזור תעשיה שנמוג
בית וגן אגודת (אגדת) בית וגן ירושלים או בשמה השני אגודה הדדית בית וגן ירושלים
ראשי בוניה של השכונה היו אנשי המזרחי שהחליטו, באסיפה של ועד ההסתדרות מזרחי שערכו בשנת 1919 ,להקים שתי שכונות דתיות בשם בית וגן ,השכונה הראשונה הוקמה באזור בודד בירושלים והשנייה הוקמה בעיר יפו ( כיום העיר בת ים) השכונה שהתפתחה לעיר, השכונה הירושלמית נשארה באופייה שכונה גנים עירונית.

לאחר קבלת הרישיון לרכישת הקרקע מהשלטון המנדטורי בארץ ישראל, נרכשו כשש מאות דונם בשנת 1920 ,הרוכשים שני יהודים נציגי ארגון המזרחי :הרבי יצחק דוד מן ורבי אלעזר פרלמן ,הקרקע נרכשה באמצעות מתווך ערבי על מנת לשמר את המחיר הנמוך של הקרקע השטח שנרכש ,השתרע בין מלחה לכפר הערבי עין כרם,באגודה הרוכשת נרשמו כמאתיים וחמישים חברים,לטובת הבנייה הציבורית הוחלט להקצות קרוב לארבעים אחוז משטח האדמה שנרכש.

שבע שנים לקח למייסדים שראשיה היו : הרב אברהם חיים צוובנר-שאג, ירחמיאל אמדורסקי, הרב יוסף מרדכי הלוי, עורכי הדין אהרון מני ובנימין קוקיה, מתאריך הקנייה ,עד שנערך טקס אבן היסוד לשכונה ,לכן תחילת הבנייה החל בשנת 1927 הטכס להנחת אבן היסוד לשכונה ולבית הראשון ,התקיים בתאריך 6.8.1926 , המבנה הראשון הוקם בעבור דוד חסון בידי קבלן ערבי.

ארבעת המבנים הראשונים בשכונה נבנו בעבור : רחמים שרם ( סוחר יהודי בשוק החדש בעיר העתיקה , דוד חסון ( בעל מסעדה בשוק החדש בעיר העתיקה) כיוון שהמבנים הוקמו בידי פועלים ערביים, החלו תלונות רבות לזרום למשרדי אגודת הפועל המזרחי , שאין מעסיקים בבניה תושבים עבריים כדוגמת השכונות השכנות ,בית הכרם ומונטיפיורי שנבנות רק בידי פועליים יהודים.

בשנת 1924 נערכה האספה הראשונה ,של תושבי וחברי אגודת בית וגן,אספה זאת נערכה לאחר האספה בשנת 1923 ,תחילה החלו הויכוחים כמו בכול כינוס של יהודים , לאחר הויכוחים ,הוחלט להביע אמון בתוכנית שכונת הגנים של האדריכל ריכראד קויפמן ועבודתו של האדריכל אליעזר ילין, לכול דייר הוקצה מגרש של שני דונם.

בהמשך פורטו וחודשו תקנות אגודת בית וגן ונמסרו לדיירים להצבעה ,כיוון שהשלטונות דרשו הקמת חברה בע"מ לאגודה, חלק מהתקנות החדשות שהוגשו להצבעה היה הצורך לבנות את הבתים הראשונים בשטח מרוכז,מתן זכות לדיירים הראשונים לבחור את החלקות שרכשו,תשלום מס לסלילת כבישים בשכונה,האספה הסתיימה בקביעת פגישה לאסיפה חדשה בפרק זמן של חצי שנה.

בשנת 1927 ניצבו מעל לעשרים בתים, ובהמשך נמשכה הבנייה לשבעים בתים בשנים 1929-30 , במאורעות 1929 עזבו תושביה היהודים את השכונה וכאשר חזרו לאחר המאורעות נתגלה להם כי בתיהם ורכושם נשדד בידי תושבים ערביים מהסביבה,כתוצאה מכך החליטו חלק מהתושבים שבנו את בתיהם או עמדו לבנות להסתלק מהמקום לצמיתות.

טקס נטיעות עצים בט"ו בשבט בשנת 1929 ,נערך בשכונת בית וגן בנוכחות תלמידי בתי הספר והנציב העליון,במקום הוקם אוהל ובימה , בין המכובדים הנוספים : אוסישקין , הנרייטה סולד,אשר נטעו את העצים הראשונים, בנטיעה נאם גם צובנר ממייסדי השכונה.

המתיישבים הראשונים היו ממוצא ספרדי , מתיישבים אלו בנו את בית הכנסת הספרדי בצומת הרחובות הרב עוזיאל ורחוב בית וגן, ( בעברו נקרא רחוב הרב קוק) ,המבנים הראשונים שהוקמו היו בני קומה אחת או שתים, הגגות היו עם רעפים, ניתו עדיין לראות מעט שרידים לבתים אלו.

ישועה מעט להתיישבות בשכונה הגיעה בשנת 1930 , כאשר אגודת בני ברית החליטה לאמץ את השכונה ,ורכשה כחמישים דונם להקמת אחוזת בני ברית שחולקו לשבעים חלקות אגודת בני ברית החליטה לחלק הלוואות לאנשיה לתקופה החזר של שלוש שנים, למטרת בניית בתים על שבעים המגרשים שהוצאו למכירה ,בתחילה נבנו שבעה בתים,עוד ארבעה בתים היו בשלבי בניה ושלוש עשר בתים הוקמו לאחריהם .

בשנת 1935 החליט ועד השכונה לקרוא לרחובה הראשי של השכונה רחוב הרב קוק לזכרו של הרב קוק ששמו הוחלף מאוחר יותר לרחוב בית וגן .

אולם מאורעות שנת 1936 גרמו שוב לתושבים לנוס על חייהם עקב בדידותה וריחוקה של השכונה , חלקם מצאו מחסה בסמינר בית הכרם כתושבי שכונת בית הכרם,לאחר המאורעות חזרו שוב התושבים והחלו להגן על עצמם בנשק שהוטמן בסליק בביתו של הרב ח. בורנשטיין .

לאחר מלחמת השחרור ועמידת השכונה שמנתה כשלוש מאות נפשות כנגד התקפות הערבים, היא החלה להתפתח ואוכלוסייתה גדלה לכאלף נפשות מיד לאחר המלחמה , שכונת בית וגן סופחה לירושלים בשנת 1949 על פי הרשום ברשומות, בהחלטת שר הפנים .

בשנת 1955 החליטה הממשלה לבנות בשטח שבין שכונת בית וגן לשכונת בית הכרם את קריית הממשלה שבה הוחלט לבנות את מבנה כנסת ישראל ומשרדי הממשלה , משרד האוצר , ארמון נשיא המדינה, מבנה בנייני האומה,את מבני האוניברסיטה העברית ומגרש הספורט אך מחוסר תקציבים למרות שנערכו תוכניות אדריכליות לא בוצעה התוכנית .




המאמרים קצת ארוכים לפעמים אך ניסיתי להעלות נושא העלמות עבודה עברית ומפעלים עבריים, שפעלו בארץ ישראל ובירושלים ונמוגו .

איך מדינה כורתת במו ידייה יצור עצמי ומסתמכת רק על תוצרת מיובאת ומותגים שקשורים לעגל הזהב שמעבר לים .

למורי הדרך שביננו הצעה למסלול חדשני שלא נעשה מעולם בארץ ישראל ,המציג תמונת ראי אחת משכונה אחת בירושלים .

בעבר הבאתי את סיפורו איש המפתחות אליהו ליברמן בספור התפתחות המסחר בירושלים בדרכה של חנות אחת משנת 1921, עד שנת 2009 כאשר נסגרה החנות שהייתה מותג ירושלמי ידוע.

לאחר שערכתי את המאמרים ,שאלתי את ותיקי ירושלים וזקניה שהכירו מפעל אחד או שנים מהשכונה .

מודע אני לזקני ירושלים ולספקי המידע , בחלק מהמאמרים טמונים אגדות וסיפורים משעשעים , בחלקם מספר את הספור האמיתי של בתי החרושת בניגוד להעלמת ההיסטוריה בידי גופים מסחריים שרכשו את חלק מבתי החרושת.

כמשל בתי החרושת בשכונת בית וגן בירושלים

לא קלה הייתה חזונם של והאומץ להשקיע מכספם,שנדרש מהעולים והחלוצים שהגיעו לארץ ישראל בתחילת המאה העשרים,עולים אלו ניחונו בראייה למרחוק , אך לא השכילו להבין את המציאות הארץ ישראלית המכה כיום במפעלי תעשייה מקומית כמו בראשית המאה העשרים.

אנו בני הדור השני ,וההולכים בדרכנו , הדור השלישי והרביעי, שבויים בקונספט בקונספט המותגים המיובאים,לא נותר אלא לראות במעשינו אשמים בחיסולו של מפעל המפעלים הפרטיים,הממשלתיים וההתיישבות העובדת, נכנענו לעגל הזהב וסימן המותג השולטים בחיינו.

קברניט המשק שכחו זה מכבר את רעיון ההגשמה ,את חזונם של האנשים שבנו עבורנו את המדינה,תוך כדי לחימה להכרה בשפה העברית כשפת ארץ ישראל היהודית,או את מלחמתם לעבודה עברית על אדמה עברית וכמובן את תוצרת הארץ של מפעלים מקומיים חלוצים אלו שקבעו בגופם את גבולות ארץ ישראל גוועו לתוך שיככת הנשייה.

חזונם של מקימי התעשייה העברית בארץ ישראל ,נבלמה באי מתן הגנת מכסים ,מיסוי גבוה על חומרי הגלם בעבר ובהווה , גורמים לנו כיום להיות תלויים ביבוא ממפעלי התבל,חשיבותם של מפעלינו אלו, איננה רק בהסתמכותנו על תוצרת מקומית , שאיננה בראש מעיניהם של קברניטינו ,המנווטים את מדינתו כאוניה המפליגה בחשכת הליל ואינם יודעים את הכוון אלא מפליגים לכוון משוער .

במאמרי אלו על התעשייה העלומה בשכונת בית וגן בירושלים בתקופה שלפני הקמתה שממנה כמעט ולא נותר דבר ,בוודאי לא שרידי המבנים שהפכו למפלצות ארכיטקטוניות , אנסה לספר בנימה אישית על מנת לדלות ממעמקי ההיסטוריה והנשייה ,את אשר אבד.


בית החרושת הוקם בשנת 1944 בשכונת הפועלים בבית הכרם, קדם למפעל זה בית החרושת לחבלים של משפחת האחים ירושלמי, בעלי חנות לחבלים ברחוב יפו בפינה לכניסה לסמטת בהרי לגרעינים שנגוזה לאורך השנים .

הרוח החיה להקמת מפעל החבלים היה העולה מאמריקה ברוך גרבלסקי שהיה בעל מפעל לטקסטיל באמריקה, חבר להקמת המפעל השותף י.רוסט , בתחילה הוקם המפעל בשנת 1942 שאז נבדקה התוצרת אלל מול הדרישה בארץ ישראל וממפעל של עובד אחד בשנת 1944 הוכנסו מכונות חדשות בהפעלה חשמלית ומספר העובדים קפץ לעשרה ובהמשך לארבעים.

התמחות בית החרושת בחבלים ברמה טובה ולרשתות דייגים ,שמם הטוב גרם גם לדייגים ערביים לרכוש את תוצרת המפעל שייצר מספר טונות חבלים בכול יום, עד אז השתמשו חלק מהאוכלוסייה בחבלים ברמה ירודה תוצרת מפעלים ערביים בעיר יפו ובלוד.
והספור הסיום העצוב : בית החרושת נשרף כליל בשנת 1946, כולל שני מחסניו והמכונות וכלי העבודה, החלק העצוב והמקברי לשרפה שהחלה בשעות הדמדומים , היה סירובם של אנשי כיבוי האש להגיע ולכבות את השריפה ,בטענה כי המפעל איננו בשטח העירוני של העיר ירושלים .

רק בשנת 1949 הוכפפה השכונה לשטחה של עיריית ירושלים בצו של שר הפנים דאז.

בשנת 1947 העולה פרנקל שעלה מגרמניה ,פתח חווה חקלאית ליצור חלב,גבינות , ביצים ובשר , החווה החקלאית הוקמה בשטח של שמונה דונם ,בחווה הוקמה מחלבה ורפת פרות חולבות , בנוסף הוקמו לולים מבוקרים לתרנגולות מטילות ולבשר, לידו הוקמה עוד חווה חקלאית של עולה נוסף בשם מוריס.


בית וגן – בית חרושת לגפרורים של האחים דונגית נקרא דונג אור בע"מ בשמם השני גפרורי ירושלים

אדם חולמני היה נחום חשבי וחברו המהנדס ,בראותם בחזונם ,הקמת מפעל ליצור גפרורים בארץ ישראל,לא נותר לנו, להוסיף את מילות האלמוות של חנה סנש ,בשירה אשרי הגפרור ראש של ממציא וחזון בידיו הם שהניעו אותם להקים מפעל גפרורים זה בשכונת בית וגן נחום חשבי יצר ושכלל מכונות ליצור הגפרורים והתחרה בסחורה מיובאת שהגיעה מאירופה

כמו שציינתי בעבר היישוב היהודי לא הבין את קידום התעשייה המקומית ,מרכזי קניות היו בארץ ישראל כמו המשביר , היו שבוים בשמות הלועזים ובמערכות המכירה המשומנות של היבואנים והתוצאה שמזדקרת לעין ,מספרת את סיפורם הרב של מפעלים יהודיים שקמו בטרם המדינה ולאחריה שבקו וקרסו כלכלית ומי זוכר את שמם המהלך כיום ברחבי שכונת בית וגן ושואל מי מכיר את החור שבקיר מקסימום יוכל לבהות בחורו של הנקר שנותר.

בשנת 1936 ,שימש נחום חשבי גם כמזכיר מחלקת המסחר והתעשייה בארגון בירושלים, בעת שכיהן במשרת המזכיר ,ביקש להקים ועדה קבועה ,שתפעל על מנת לגשר בסוגיות השונות הקשורות לענפי היצור השונים ,כמו קביעת סוגי האשראי העומד לצורך רכישת חומרי הגלם ,גובה המכסים המוטלים על יבוא חומרי גלם,הבאת מומחים לבתי החרושת מחול, ובעיקר להתדיין בצורה קבועה, על מנת לפתור את בעיות היצרנים אל מול הממשל , כאשר לסוגיות נוספו בעיית הבעלות על המפעלים והסקטורים השונים, כאשר הבעלויות הן פרטיות, ציבוריות או קיבוציות .

בשנת 1938 נמכר המפעל למשפחת מאיר ( בוני כולבו שלום) האחים מרדכי ,משה ובנימין מאיר,באותה תקופה אף נפתחו הסניפים בקפריסין, מצרים,בבירות ובבגדד,לצורך זה הקימו חברה שנקראה פלמה לשווק והקמת בתי חרושת ליצור גפרורי שעווה בארצות השכנות, כיוון שהמכונות ליצור לא התאימו לייצור מוגבר של כמות הגפרורים ,פנו למהנדס ששיפר את המכונות ואפשר ייצור מוגבר של גפרורים.

את סחורתם שיווקו ברחבי ארץ ישראל ולארצות השכנות כולל האי קפריסין,רבים מלקוחותיהם היו הערבים , שאהבו את הגפרורים שעמדו בתלאות ,המפעל עלה ושגשג עד שנת 1945 וכמו שהניחו את רוב תוצרתו בסל אחד ,נוצרה לו בעיה כאשר החל החרם הערבי לסחורה של יהודים ,כאשר זרם ההזמנות והמכירות נתקע ,מתוך עשרות העובדים במפעל נותרו כעשרה עובדים ועובדות בקווי היצור והמכירות.

בשנת 1946 נמכרה קופסת גפרורים ממפעלם בארץ ישראל, במחיר של 10 מיל , הגפרורים נתפרסמו בזכות מעטה השעווה שהגן על ראשי הגפרורים והבטיח להם הצתה מוצלחת והגנה מפני פגעי רטיבות, בשנת 1951 נחתם הסכם שכר עם יתרת עובדי חברת הגפרורים , הסכם זה הבטיח את שכרם של עובדי הייצור ואנשי האריזה במפעל.

בשנת 1953 החלה להתברר תביעת העתקת פטנט גפרורי השעווה של חברת דונג אור מחברה שוודית, שטענה כי הפטנט לגפרורי השעווה במתכונתם הנוכחית וייצורם בידי חברת דונג אור מועתקים, כיוון שחברת דונג אור פרסמה את הרכב התוצרת בעיתון רשומות, החלה התביעה, בשנת 1955 נקראו הגפרורים בשם גפרורי ירושלים .

אחרית דבר בית המשפט בערכאה נמוכה זיכה את המפעל אך בערערור במחוזי זכו התובעים בערעור.




לפי כל המקורות שאני מכירה, זה היה מפעל שהוקם על ידיד האחים מאיר.

בית וגן – בית חרושת לגפרורים של האחים דונגית נקרא דונג אור בע"מ בשמם השני גפרורי ירושלים

אדם חולמני היה נחום חשבי וחברו המהנדס ,כאשר ראו בחזונם , הקמת מפעל ליצור גפרורים בארץ ישראל, לא נותר לנו , אלא להוסיף את מילות האלמוות ,שנכתבו בידי חנה סנש ," אשרי הגפרור ".

ראשו של ממציא וחזון בידיו , הם שהניעו אותם ,להקים מפעל גפרורים זה בשכונת בית וגן נחום חשבי יצר ואף שכלל את מכונות יצור הגפרורים ליצור גפרורים משופרים ובכמויות גדולות יותר והתחרה בסחורה מיובאת שהגיעה מאירופה.

השלטונות בארץ ישראל ומנהיגי היישוב היהודי , לא הבינו את הצורך בקידום ושימור התעשייה המקומית , יש לציין כי מרכזי קניות , שהיו בארץ ישראל כמו המשביר , היו שבוים בשמות הלועזים ונעזרו במערכות המכירה המשומנות של היבואנים והתוצאה שמזדקרת לעין בהיעלמותם ,מספרת את סיפורם הרב ,של מפעלים יהודיים שקמו בטרם הקמת המדינה ולאחריה , אשר שבקו וקרסו כלכלית ומי זוכר את שמם , המהלך כיום ברחבי שכונת בית וגן ושואל ,מי מכיר את החור שבקיר, מקסימום יוכל לבהות בחורו של הנקר שנותר.


בשנת 1936 ,שימש נחום חשבי גם כמזכיר ,במחלקת המסחר והתעשייה בארגון בירושלים, בעת שכיהן במשרת המזכיר ,ביקש להקים ועדה קבועה ,שתפעל על מנת לגשר בסוגיות השונות , הקשורות לענפי היצור השונים ,כמו קביעת סוגי האשראי העומד לצורך רכישת חומרי הגלם ,גובה המכסים המוטלים על יבואני חומרי גלם,לפעול להבאת מומחים לבתי החרושת מחול, ובעיקר להתדיין בצורה קבועה עם השלטונות, על מנת לפתור את בעיות היצרנים אל מול הממשל , כאשר לסוגיות אלו , נוספו בעיית הבעלויות על המפעלים והסקטורים השונים, כמו הבעלויות הפרטיות, הציבוריות או הקיבוצניות .

בשנת 1938 נמכר המפעל למשפחת מאיר ( בוני כולבו שלום) האחים מרדכי ,משה ובנימין מאיר,לאחר מכירת המפעל, אף נפתחו הסניפים החדשים בקפריסין, מצרים,בביירות ובבגדד.

לצורך ההתרחבות והקמת המפעלים, הקימו האחים מאיר, חברה שנקראה " פלמה לשווק והקמת בתי חרושת ליצור גפרורי שעווה " מפעלים אלו ליצור גפרורים הוקמו בארצות השכנות, עשרות מכונות נמכרו בידי חברת פלמה לשכנינו, כיוון שהמכונות ליצור ,לא התאימו לייצור מוגבר של כמות הגפרורים ,פנו האחים למהנדס ששיפר את המכונות ואפשר ייצור מוגבר של גפרורים.

את סחורתם שיווקו בני משפחת מאיר ,ברחבי ארץ ישראל ולארצות השכנות , כולל: האי קפריסין,רבים מלקוחותיהם היו הערבים , שאהבו את הגפרורים שעמדו בתלאות ,המפעל עלה ושגשג עד שנת 1945 וכיוון שהניחו את רוב תוצרתו בסל אחד ,נוצרה למפעל ולמערכת השיווק , בעיה שהתגברה כאשר החל החרם הערבי לסחורה של יהודים ,היצור במפעל ירד וזרם ההזמנות והמכירות נתקע ,המפעל נדרש להתייעלות , כתוצאה מכך ,מתוך עשרות העובדים במפעל, נותרו כעשרה עובדים ועובדות בקווי היצור והמכירות.

בשנת 1945 מפעל דונג אור, זכה להיכלל בתואר המפוקפק " מפעל שנשדד בעת שעבר שוד של כנופיה בת שישה אנשים , חבורת השודדים הגיעו למפעל בשעות הלילה , טענו שהם שוטרים בעת שפתח להם את הדלת, לאחר שנכפת השומר נגנבו סחורות רבות ובעיקר חומרי גלם ליצור.

בשנת 1946 נמכרה קופסת גפרורים ממפעלם בארץ ישראל, במחיר של 10 מיל , הגפרורים נתפרסמו בזכות מעטה השעווה שהגן על ראשי הגפרורים והבטיח להם הצתה מוצלחת והגנה מפני פגעי רטיבות, בשנת 1951 נחתם הסכם שכר עם יתרת עובדי חברת הגפרורים הסכם זה הבטיח את שכרם של עובדי הייצור ואנשי האריזה במפעל.

בשנת 1953 החלה להתברר תביעת העתקת פטנט גפרורי השעווה של חברת דונג אור מחברה שוודית, שטענה כי הפטנט לגפרורי השעווה במתכונתם הנוכחית וייצורם בידי חברת דונג אור מועתקים, כיוון שחברת דונג אור פרסמה את הרכב התוצרת בעיתון רשומות, החלה התביעה, בשנת 1955 שאז נקראו הגפרורים בשם גפרורי ירושלים , בבית משפט השלום נקבע לטובת מפעל הגפרורים, אך בערעור בפני בית המשפט המחוזי התהפך הזיכוי בהרשעה .



אפשר לקבל את שמות המקורות?
מאת סאקרה
בתאריך 25/1/2013


למרות שיש בידי החומר,באם הרצון לקבל מידע זה כחבר בפורום מקובל עלי, לא מקובלת עלי תפוצת נטו,היוצרת בעייה של חוסר אמינות לכאורה , ניתן היה לקבל את החומר שממנו ,כתבתי את המאמר באימייל אישי , מעולם לא נתבקש מישהו בפורום לדרישה כזאת לקבלת מקורות .

יכולות להיות מחלוקות, אבל אחרי שבדקתי שוב כבקשתך את המקורות ,מקובל עלי שתשובתי מספקת ,באם יש רצון לקבל את המקורות אין לי בעייה למסרם ,אך לא בצורה שזאת נעשתה .

אחרי שהוצאתי קיטור אני עדין מחשיב אותך כחברתי הטובה ובעלת ידע רב ממני ,התשובה בדרך .

תשובה למקורות
מאת פייטושון
בתאריך 26/1/2013
בתחילה אני מודה לעתון דבר, הצופה והאינציקלופדיה לחלוצי היישוב לקבלת המידע .
להלן חלק מהמקורות שהביאו למאמר הזה

הראיות למקורות .

1. על פתיחת הבית החרושת לגפרורים נכתב בעיתון דבר בתאריך 21.7.1946 בכתבה שכותרתה הייתה שיחות ירושלים , בידיעה מסופר על נחום חשבי ביחד עם מהנדס שעלה מגרמניה שהיה חברו , בידיעה כי נחום חשבי היה היזם ובעליו של בית החרושת דונגית – דונג אור .

2. עיתון הצופה 12.6.1945 עמוד 4 , מספר על מאקס דרוקמן, אחד מבעלי בעלי בית החרושת לגפרורים דונג אור בבית וגן ירושלים ,שבעת שנסע באוטובוס בירושלים הוציא את ידו מבעד לחלון וידו נתקלה בעמוד חשמל ונשברה.

3. אינציקלופדיה לחלוצי היישוב , קישור http://www.tidhar.tourolib.org/tidhar/view/7/2916 , סיפורם של בנימין,משה ומרדכי מאיר, להלן קטע מהמאמר : ההצלחה באה אליהם בצורת המלצה של מנהל מחלקת התעשייה של הסוכנות היהודית, שהציע להם להתעניין בשני בחורים (חימאי ומהנדס) שהמציאו שיטה לייצר גפרורי שעווה. אותה תקופה שרר מחסור חמור בגפרורים, בגלל קשיי יבוא עצים.

הם החליטו לייצר גפרורי שעווה. הקימו בית חרשת קטן בשם "דונגית" בירושלים והתוצרת הייתה טובה.

שם הגפרורים הא"י הגיע גם לארצות השכנות שסבלו מחוסר גפרורים. בפגישה עם הערבי הנוצרי צ'ארלס כיתאני, מעשירי הלבנון, הצליח האח משה להגיע אתו לידי הסכם, לפיו יקימו האחים מאיר ודודם חיים שכטר - שהתאגדו בחברת "פלמה", מפעלים דומים לדוגנית בבירות ובבגדד.

היות והמכונות לא התאימו לצרכי ייצור מוגבר, החליטו לשכללן ולהתאימן לעבודה. התקשרו עם המהנדס תיאודור הופמן (כיום גיסם, נשא לאישה את אחותם טובה).


ks32
מאת עמית 171
בתאריך 26/1/2013


מעולה.
מאת סאקרה
בתאריך 26/1/2013

ואני מקווה שנהנה מעוד מקורות בכל המאמרים המעניינים שאתה מעלה.
כמו שכתבתי לך בפרטי, התבססות על מקורות והצגתם,לא רק שאינה מורידה מכבודך, אלא להפך.
כולנו רוכשים את הידע ממקור כלשהו,
ככל שנחשף ליותר מקורות כך יעמיק הידע.

ושוב תודה על השרשור המרתק.

בית וגן – בית חרושת טבע לתרופות
מאת פייטושון
בתאריך 24/1/2013
את מפעל טבע לתרופות הקימו בשכונת בית הכרם בשנת 1934 בידי הדוקטור פרינלנדר וגברת אלזה קובר ,בית החרושת נחנך בטקס בחודש אוקטובר 1935,מכונות המפעל יובאו מגרמניה , למרות שאת המעבדות ומחלקת פיתוח תרכובות התרופות החלו עוד בשנת 1933-4 ,תוכניות המחקר כללו ייצור והפקת חומרים מצמחים וחומרים שיובאו לצמחים וחומרים מקבילים בארץ,לאחר שהניסוי הצליח התחילו בבניית מבנה המפעל .

\מעט מידע על גינטר פרידלנדר

גינטר פרידלנדר נולד בתחילת המאה העשרים,את התואר השני ללימודי הרוקחות סיים באוניברסיטה של ברן בשוויץ והחל לנהל את בית המרקחת של דודתו אלזה קובר בעיר גרליץ, עליית הנאצים לשלטון וחקיקת חוקי הגזע בשנת 1933 וסגירת בית המרקחת של דודתו שאותו ניהל רק משום שהיה בבעלות יהודית , הביא את גינטר פרידלנדר למחשבה כי פרק חיו בגרמניה הסתיים.

גינטר פרידלנדר עלה לארץ ישראל ביחד עם דודתו אלזה ( בעלת ההון והוא החזון) בשנת 1933 והתיישבו בירושלים, נקמתו כיהודי וכמגורש מגרמניה טרם המלחמה, הייתה שבתחילת המאה העשרים ואחת רכשה החברה טבע שהקים בישראל את החברה השנייה בגודלה בגרמניה חברת רציופארם, לאחר עלייתו לארץ בשיתוף גברת קובר יזם והקים את חברת טבע בשכונת בית וגן בירושלים, לימים כתבה בתו נעמי אשחר ספר על אביה שנקרא אבא טבע.

האגדות הירושלמיות מספרות כי בעת מלחמת השחרור נהג להלך בין עמדות החיילים והשכונות הנצורות בהביאם להם תרופות, בעת המלחמה המפעל תפקד בשעות הלילה בלבד ,עד מלחמת השחרור סיפק המפעל תרופות לצבא הבריטי ובהמשך לחיילי צהל.

המשך הסיפור של טבע

חלקות חקלאיות נזרעו בזרעים מקומיים ומיבוא, על מנת להתאימם לנוסחאות ותמציות לשימוש בשטח יצור התרופות, אנשי מחקר באוניברסיטאות בארץ ישראל ובוטניקאים נרתמו למחקר על מנת להגשים הקמת בית חרושת לתרופות בארץ ישראל.
בשנת 1946 הורחב המפעל הקיים והחלה הקמת אגף נוסף ליצור תרופות הקבלן היה שפיגל, בשנת 1952 ייצר המפעל למעלה ממאתיים חמישים סוגים של תרופות,לאחר שיובאו מכונות חדשות לייצור תרופות העסיק המפעל קרוב למאה ושלושים אנשי יצור וחוקרים במעבדות המחקר של המפעל .

בסביבות שנות השישים חל קרע בין השותפים גינטר פרידלנדר ודודתו אלזה קובר כתוצאה מכך מכרה אלזה את חלקה במפעל טבע לבנק לפיתוח התעשייה , בהמשך מכר הבנק חלק מהמניות לבנקאי אלפרד פויכטוונגר , שהחל לרכוש את חלקם של שאר השותפים במניות טבע ובשנת 1968 חברת אסיא – צור (סלומון) הפכו לשותפים בכירים בבית החרושת טבע והניהול עבר לחותנו של סולומון אלי הורביץ .

לאחר שלמפעל הגיעו שותפים חדשים , החליט גינטר פרידלנדר , הן מאכזבתו והן מהתקף השבץ שלקה בו,החליט בשנת 1968, למכור את חלקו לחברת אסייא צור ,לאחר מכן פרש ויצא לגמלאות.
מעט מידע אישי ,בשנת 1969 בעת ששוחררתי מהצבא , שימשתי כקב"ט טבע לתקופה קצרה וזכורים לי הישיבות עם אלי הורוביץ במשרדו , שיטוטי במפעל, ביקורות שערכתי בימי שישי ושבת כיוון שהמפעל עבד 24 שעות ביממה לאורך כול השנה ביצור תרופות.

התשלובת של מפעל טבע ,בניהולו של אלי הורביץ צמחה למימדי ענק ,כמפעל בין לאומי השולט בעשרות מפעלים שעובדים בהם עשרות אלפי אנשים ,עם מחזור מכירות מפלצתי בערוב ימיה של בתו של מקים המפעל בעקבות מגע עם אלי הורביץ החל המפעל לאזכר את שם מקימו בחלוקת מלגה שנתית לתלמיד מצטיין.
תודה לעדי שוורץ ולבתו נעמי אשחר של גינטר פרידלנדר לעזרתם במידע .



בית וגן – מאפיית אנגל
מאת פייטושון
בתאריך 24/1/2013
חברת האפייה אנגל הוקמה בשכונת בית וגן בשנת 1927 והועתקה למקומה החדש בגבעת שאול בשנת 1958 על מנת לקרבה לתחנת הקמח של המשפחה ,העברה בוצעה בידי אבי השושלת סלומון ( שלמה ) אנגל ,שעד אז עסק גם במסחר של יבוא חיטה ותבואה לצד עיסוקיו כסוחר דלק.

אבי שושלת הלחם סלומון אנגל דור שביעי בארץ, היה נצר למשפחה ספרדית שהגיע לארץ ישראל לפני מספר מאות שנים ,משפחת אנגל עסקה במסחר והייתה אחת מיבואניות הקמח הגדולות בארץ ישראל,מאפיית אנגל בשכונת בית וגן נפתחה בתחילה כמאפייה ירושלמית שנפתחה בידי שני שותפים בשכונה בית וגן בשנת 1923, לאחר תפעול של המאפיה לאורך ארבע שנים, עד שנת 1927 שאז צברו שני השותפים חובות כבדים , אחד מבעלי החובות היה שלמה אנגל שהיה ספק הקמח שלהם, בצר להם פנו אליו והוא נאות לקחת את המאפיה לידיו בתמורה לחובם.

בית וגן מאפיית ליוואי
החל משנת 1929 החליפה את שמה למאפיית ירושלים , בעלייה החדשים אנגל,מן ואלישר בעת ההחלפה ,נותרו משנים עשר עובדיה היהודים רק שנים והיתר חמישה עובדים ערביים.


זה לא בבחינת החזיקו אותי לפני שאני

אלא בפשטות האם זה מענין את חברי הפורום ?

בפשטות- כן!
מאת סאקרה
בתאריך 24/1/2013


בית וגן - בית החרושת לתרופות ארא
מאת פייטושון
בתאריך 25/1/2013
בית החרושת לתרופות ארא הוקם בידי דוקטור ורנר ניסל בשכונת בית וגן , דר ניסל עלה מגרמניה כרופא כירורג ואורולוג שפתח את מרפאתו ברחוב הנביאים , בית החרושת לתרופות ארא נוהל בידי שלמה אוזרנסקי עד שנת 1950 שאז רכש את בית המרקחת אופלטקה בירושלים .

בשנת 1940 התכנסו כשמונים רוקחים מאזור תל אביב, שהתלוננו כי כיום עבודתם איננה רוקחות צרופה אלא סוחרים המוכרים את תוצרת מפעלי התרופות, הם אינם רוקחים תרופות לחולים ועבודתם הפכה כאחד הסוחרים , אי לכך החליטו בכנס ,להיות מעורבים בהרכבם של התרופות הנמכרות בבתי המרקחת שלהם .

רובם הגדול של הרוקחים שהתכנסו ,החליטו להקים חברה שתיקרא גהה ,על מנת שתהיה מעורבת ותפקח על יצור תרופות , מפורמולות מתוצרתם שלהם למכירה, אי לכך פנו לבית החרושת ארא בבית וגן וחתמו על הסכם ליצור תרופות , עוד החליטו הרוקחים המתארגנים להוזיל את מחירי התרופות .

אחד מעובדיו בשנת 1954 נטל תרופה לכאבים ,אך התבלבל ונטל כמוסת רעל לכלבים, הוא אושפז ונפטר לאחר כמה שעות,העובד שהיה רוקח בארץ מוצאו עבד כעובד מן המניין .

אברהם היה בנם של בכור שמואל סידיס ואמו בכורה מזל חוראסי סידיס לבית עידו, בעלי חנות ממתקים וחלבה ברחוב היהודים (רחוב דוד) בעיר העתיקה , אברהם שעבר לאחר מכן למגורים בימין משה ,מתאר את עצמו כבעל בית החרושת הראשון בארץ ליצור סוכריות, בחנותו החל למכור את העיתון השקפה בשנת 1906 .

בשנת 1921 חיתנו אברהם את בנו שמואל סידיס ואשתו שמחה סידיס ,את בנם שמואל עם רחל בתו של יוסף מזרחי בביתם בימין משה ,שלושה בנים היו לזוג :משה חיים , רחמים מרדכי, יצחק ורפאל, בשנת 1929 נשלח בנו רפאל בן השבע במרכז המסחרי (שבו פתח אביו אברהם סידיס את עסקו החדש בית חרושת לשוקולד ) הבן רפאל נשלח לרכוש לאביו סיגריות, בדרכו דקר אותו ערבי בסכין והוא הובהל לבית חולים.

בשנת 1935 זכה אהרון סידיס אחד מבעלי בית החרושת לשוקולד במרכז המסחרי ,בהגרלה מטעם בנק זרובבל, בסך של מאה לירות ארץ ישראליות ,כך פרסם עיתון דואר היום.

בשנת 1936 החלו להבנות בשכונת בית וגן מפעלי תעשייה כמו : מאפיית אנגל, בית החרושת טבע לתרופות ובית החרושת לתרופות ארה ,בית החרושת נופת לסוכריות בידי האחים למשפחת סידיס, דפוס אפשטיין, בית החרושת לעוגיות ארץ ישראל של משפחת וינברג ובית החרושת לשיש ,בית החרושת לגפרורים דונג אור.

אחת מסדרת הברכות השנתיות לשנה החדשה "אברהם סידיס ובניו (בשנת 1950 ) מברך את לקוחותיו מבית החרושת נופת הממוקם בבית וגן.

אמרתי לכם לא להתחתן נכון !!!!!!!!!!!!!!!

והעולם סובב סביב עצמו והשמש

בעת שעיינתי בעיתון הערב בבוקרו של יום שמשי בדירתי בירושלים בינואר 2013 ,בעת שתיית כוס הקפה הראשונה של הבוקר , נתקלתי בידיעה שמהווה תקדים משפטי, בנושא חלקו של בן הזוג לרכוש שמביא בן הזוג השני לנישואים ,כשאת רישום הבעלות הוא משאיר רק על שמו גם לאחר הנישואים .

בחודש ינואר 2013 התפרסם פס"ד תקדימי בבית המשפט המחוזי בירושלים, שעיקרו ויכוח על חלוקת רכוש של זוג נשואי כאשר הרכוש רשום רק על בן זוג אחד, וטענתו של אחד הצדדים כי מכספו נקנה הרכוש ,לאחר הרכישה בן הזוג השני לא טרח מסיבותיו לרשום גם הוא את הרכוש שרשום רק על בן זוג אחד על שמו.

מעבר לתקדים המשפטי, נזכרתי באגדה ירושלמית שהעלתי לכתובים בימים האחרונים, בדבר סוגיה משפטית מפולפלת ,העוברת כתפוח לוהט ,בין בית הדין הרבני לבין בין הדין האזרחי ,למתבונן מהצד נראה הדבר ככלב הרץ אחרי זנבו ואינו תופסו .

האגדה הירושלמית מספרת על בעל מפעל סוכריות מפורסם בירושלים תושב העיר העתיקה טרם המלחמה הראשונה ולאחר מכן תושב ימין משה שתבע מאשתו חצי מהדירה שהייתה רשומה על שמה בטרם נישאה לו , ראו איך העולם ממשיך לנוע על צירו , אלא שבמקרה הזה בית המשפט פסק כי הרכוש שייך לשני בני הזוג ולכן מחציתו של הרכוש שייכת לכול אחד מבני הזוג.

אגדת מחלוקת הרכוש במשפחת הבן שמואל סידיס ואשתו אסתר
בשנת 1947 הגיש שמואל סידיס תביעה לבית הדין הרבני, על פי חוקי התורה וחוק המלוג (ובתנאי שבעת נישואים ובאם לא הוכן מסמך הסכם ממון לחלוקת רכוש), החוק היהודי טוען כי הרווחים או הריבית מרכוש שהובא לנישואים ,משועבד לטובת בן או בת הזוג .

על פי כתב התביעה שהוגש בשנת 1947 טען שמואל , שהרכוש המדובר הינו מבנה בן חמש קומות ברחוב בן יהודה 19,שאשתו אסתר סידיס הביאה לנישואין אך סירבה לחלוק עימו ברווחי הרכוש ,או בבעלותו על מחצית הרכוש ( הבית ברחוב בן יהודה 19) .

אי לכך הגיש שמואל את תביעתו לבית הדין הרבני ליהנות מהרווחים , אך כיוון שאסתר לא חשבה שהנושא רציני ,היא לא טרחה לענות או להתייצב בבית המשפט, אי לכך קבעו שופטי בית הדין הרבני כי תביעת הבל צודקת והוציאו צו עיקול לרכוש.

עד כאן התנהלות העניינים ניראת סבירה והגיונית בלא לנקוט בדעה זאת או אחרת למעשיהם של הזוג, אך פה העלילה מתחילה לצבור את כוחה לקראת הצונאמי הקרב ובא, כיוון שזכה במשפט פנה שמואל סידיס להוצאה לפועל במטרה לממש את גזר הדין ולמכור את הרכוש המעוקל ,או לקבל לידיו את חלקו במי ההשכרה.

אסתר האישה פנתה לבית המשפט הרבני בתביעה לשנות את הפסיקה , תביעתה נענתה בסירוב הרבנים , ובצר לה פנתה האישה לבית הדין העליון בארץ ישראל בטוענה כי התביעה הינה בנושאי ממונות ולא בנישואין נישואים ולכן אין סמכות לבית הדין הרבני לעסוק בנושא.

לטענה זאת השיב שמואל כי על פי חוק המלוג בעת נישואים בן הזוג ייהנה מהרווחים גם כן על פי זכות ההנאה מן הנישואים ,על כן מנוע מאשתו אסתר היה לפנות ליישות שיפוטית אחרת.

בית הדין העליון ישב על המדוכה ולאחר שבע שנים בשנת 1950 קבע כי על פי חוקת ארץ ישראל הן העותונאמית והן על פי החוקה הבריטית , הוא אינו יכול להחליט האם לבית הדין הרבני יש זכות בלעדית דתית לדון בנושא ולכן על פי החוק המנדטורי ,לקביעת גזר הדין נדרש הרכב בית דין מיוחד של שופטים מבית הדין הרבני ומבית המשפט העליון.

להקמת הרכב שיפוט מיוחד ,נדרשו כארבעה שנים ולבסוף בשנת 1954 נקבע הרכב של שני שופטים מבית המשפט העליון ואחד מבית הדין הרבני ,בית דין זה פסק פה אחד כי הסמכות לשיפוט הייתה בידי בית הדין הרבני ולכן פסיקתו קובעת, שופטי בית המשפט המיוחד , לא התייחסו בדיונם או בפסיקה לחלקה שני של התביעה המקורית של שמואל סידיס לקבלת מחצית מהנכס בנוסף לרווחי ההשכרה .

טענתם העיקרית של שופטי בית המשפט המיוחד הייתה כי לא ניתן להפריד מחיי נישואין במשפט רק את נושא הממון, או זכויות של רכוש או כסף ,כי אז וודאי היו עורכים בהפרדה שני טקסים בעת הנישואין ,טקס ממון וטקס נישואין ,יש לציין שגם בתקופת השלטון העותומאני דנו בעת המשפטים הן בנושאי המוהר והנדוניה והן בימי המנדט בעת שנערכו משפטי מסוג זה משום שבימי המנדט, בוטל חוק המלוג של שליטת הבעל ברכוש האישה .

נקודה מעניינת (קוריוז) שהביכה את הממסד הדתי הייתה בהחלטה של הרב הרבני במשפט שהצטרף לדעתם של שופטי בית המשפט העליון ,בהחלטה בניגוד לחוק המלוג , ההחלטה קבעה כי קיים שוויון בין הבעל לאישה ,על פי החוקים החדשים החילוניים.

ובכך בוטלה זכות המלוג, הנהוגה על פי חוקי התורה לאורך מאות בשנים, אך כיוון שלא בוטלה החלטת המלוג ,לכאורה המולג הינו תקף עדיין ( חוק אחד סותר את החוק השני ) אי לכך הסתירה נותרה ולא נפתרה במשפט , משום שהרכב השופטים ,לא דן בזכותו של הבעל על פי חוק המלוג במשפט, אלא בבסוגיה להחלטת בית המשפט הרבני הינו בר תוקף ,כול עוד הנישואים קיימים .

כיוון שכך נקבע בבית המשפט המיוחד,היה יכול לכאורה הבעל, להמשיך ולממש את זכות העיקול בתהליך ההוצאה לפועל ובצעד נגדי באם האישה מגישה ערעור לבית המשפט העליון ,שוב היה צריך להתכנס בית הדין המיוחד בהרכב חדש לדיון בנושא .

ובכן הסופה ממשיכה וצוברת תנופה , כיוון שבעת שהגיש שמואל את תביעתו הראשונה בשנת 1947 הוא זכה גם בחלק השני של התביעה כי מחצית הרכוש (הבית ברחוב בן יהודה 19 ) יהיה שלו,בעקבות ערעור האשה לבית הדין העליון ,התכנס בשנת 1954 ,שוב הרכב באותו הרכב של בית הדין המיוחד ,לדון בחוק המלוג בהתייחסות שלו להחלטת בית הדין הרבני בשנת 1947 .

כאן ניצב אחד משיאי המאבק המשפטי ,בהחלטת רוב של שני שופטי בית המשפט העליון כנגד דעתו של הרב מבית המשפט הרבני בהרכב, במשפט השני , חל מהפך בהחלטה כיוון שהוברר כי היה מעין הסכם ממון בטרם הנישואים לגבי המבנה בשטר השידוכין ,ולכן תביעה זאת נדרשת לבית משפט אזרחי בדין דיני ממונות ולא בדיני נישואין.

כיוון שנשמט מפסק העיקול משנת 1947 בבית המשפט הרבני חלקו השני של התביעה לנושא הרכוש , נאלץ הבעל לאחר אחד עשר שנים ,להגיש שוב את מחצית התביעה בנושא של קבלת מחצית מערכו של המבנה ,בבית המשפט הרגיל של המדינה.

סוף האגדה עדיין אינו ידוע , אך ידע אזרח בישראל כי קיימת בעיה בנושאי תביעות אישיות ולאיזה בית משפט עליו לפנות בטרם יבזבז את ממונו או את חיו ושידע שתקופת חיים שלמה תעבור עליו בטרם ידע לאחר התיידנות משפטית ראשונה ושנייה , לאיזה סוג של בית דין עליו לפנות, ובלי לנקוט בדעה כזאת או אחרת לשאול את עצמנו האם נחוצה הפרדה בין דת ומדינה .

תודה לעורך דין יוסף סיני שהאיר את דרכי ועזר לי בנושא .


בית וגן - אגדה ירושלמית כפתורית
מאת פייטושון
בתאריך 25/1/2013
כילד צעיר זוכר אני את האגדות למפעלי התעשייה בשכונת בית וגן , אחד מהם היה בית החרושת לכפתורים של משה אבלס , שהוקם בעת שהוקמו מבני המפעלים באזור המסחרי של שכונת בבית וגן , שונה היה במעט בית החרושת של משה לכפתורים וקישוטי שמלות ואופנה .

זקני העיר הוסיפו לאגדה שגם לאביו של משה היה גם כן מפעל לכפתורים בקרקוב אשר בפולין ,במפעלו הקטן בבית וגן העסיק משה כעשרה פועלים ופועלות, לצורך הפעלת המפעל ותהליך היצור הביא משה מומחה מהגולה לייצור הכפתורים, שלימד ,עיצב והדריך את פועלות המפעל.

זקני העיר מתארים בהתפעלות את כי לצורך עבודתו , ייבא משה מאירופה מוטות גליליים מחומרים שונים ,שמהם חותכים על פי קוטרם ורוחבם ,את הכפתורים הנדרשים למלבושים , עקר זיכרונם היה במשחקים וההחלפות אשר עשו משאריות המוטות הצבעוניים שאספו מחצר המפעל , בנוסף במפעל ייצרו אבזמים שונים לחגורות וחלקים קישוטיים אביזרי אופנה לתעשיית בגדי הנשים , מתחרהו הנוסף היה המפעל בתל אביב לכפתורים .

על פי הסיפורים של הזקנים, כי הדרישה למוצריו ומוצרי מתחרהו ,מהווה רק חלק קטן מהתצרוכת המקומית שהשלימה את עצמה בארץ ישראל , ביבוא מארצות שונות, למרות שאם הייתה קנייה רבה יותר ,משה יכול היה להגדיל את תוצרת מפעלו ,במאות אחוזים בלא להביא מכונות נוספות, אך הוא נאלץ להסתפק בכמות שמפעלו מייצר עקב התחרות של מוצרי אופנה וכפתורים מיובאים , למרות זאת מחירי סחורתו נחשבים ברי תחרות וסבירים אל מול היבואנים.

נכון שתחרות זאת איננה הועילה לפתוח התעשייה הקטנה בארץ ישראל , כיוון שהיבואנים מייבאים את אופנת אביזרי הקישוט מארצות גרמניה, איטליה ומעט מארצות מזרח אירופה למרות העזרה במיסוי יבוא מוצרי הגלם ,יש ביבוא הזה תחרות בלתי הוגנת לתוצר הארץ וחוסר הגנה על היצרנים בארץ ישראל .

הבעיה העיקרית של התוצרת שיוצרה בארץ ישראל ,נוצרה מחוסר רצונם של סוחרי ארץ ישראל ,לרכוש סחורה מקומית בכמויות והעדפה של מוצרי היבוא, כול זאת חרף המחיר ההוגן של המפעל והסביר לתוצרת המקומית.

בבית החרושת לכפתורים של משה אבלס , הצליחו תוך זמן קצר ליצור קרוב לשש מאות דגמים שונים בסגנון אירופאי המקביל לייבוא ( מדוע זה מזכיר לי את המצב הקיים כיום ובעבר הקרוב) כפי שאבי עליו השלום היה אומר במסחר מרוויחים יותר מייצור והרווח הישיר של היצרן ,הוא הגיבנת שהוא מקבל מסחיבת המשאות של חומרי הגלם על הכתפיים לאורך השנים .

על מנת ללמוד את האופנה העכשווית בחול , ייבא המפעל דוגמיות מאירופה, במטרה ליצור מוצרים דומים, לתעשיית הלבוש בארץ ישראל, בנוסף החל משה להשתמש בחומרי גלם חדשניים הנמצאים בארץ , כמו שימוש בעץ זית לכפתורים ועוד .

הי שכחתי גם מפעל זה, לא החזיק מעמד ,כרבים שקמו עם אידיאלים וגמרו בכיסי הבנקים .




בית וגן - אגדה ירושלמית מתוקה
מאת פייטושון
בתאריך 25/1/2013
בית החרושת נופת לממתקים מיסודו של סידוב ,במבנה שנשכר בתחילה בשנת 1936 ברחוב בית וגן 46 ,בידי משוגע לממתקים מגרמניה תקופת עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה .

העולה היהודי מגרמניה ראה בחזונו להקים מפעל בארץ ישראל , שיתחרה בממתקים מובאים במחירים נמוכים מהייבוא אך בעיקר להתחרות בטריות הממתקים וסוגי חדשים ונוספים של ממתקים ושוקולד המתאימים לחייך הארץ ישראלי , כנגד הסחורה המיובאת , יתרון נוסף שהיה במפעל היו המכונות שייבא למפעלו שיצרו בסגנון אחיד וללא מגע יד אדם , דבר שהבטיח היגיינה טובה יותר .

במפעל נופת בבית וגן , ייצרו כעשרה סוגי סוכריות טופי,סוכריות בעלות גוון רפואי כסוכריות כנגד שיעול, מוצרי שוקולד כולל פירות מיובשים ומרמלאדות מצופי שוקולד , לאט לאט החל המפעל להתחרות בממתקים ובשוקולד המיובא , אלא שלמרבה הפלא, סחורתו של המפעל התקבלה יותר לחייך האירופאי של תושבי ארץ ישראל והאזרחים הזרים בארץ ישראל מאשר בידי התושבים המקומיים,כמו בשווקים היהודיים ובחנויות של יהודים .

יבואנים וחנויות שייבאו ממתקים מארצות שונות,החלו לרכוש כמויות של ממתקים ושוקולדים מתוצרת המפעל ובמיוחד את סוכריות המרפא ממפעל נופת ובמהרה החל המפעל לייצא את סחורתו למדינות הסמוכות במיוחד לסוריה .


יש להבין כי אנשים בדרך כלל נאמנים למותגים ( ממש כמו בדור צעירי העולם) בתחילה לא הוכרו המוצרים מספיק בארץ ישראל ,מחסור ברזרוות ממון לפרסום, אנשים באותה תקופה לא הבינו את רעיון הטריות והיגיינה אל מול המקובל באותה העת בארץ ישראל ובכלל גם המחיר היה אמור להיות פקטור בהפצה מהירה יותר של המוצרים , בקיצור לשבור מיתוסים זאת עבודה קשה.


בית וגן – אגדת וופלים או האפיפיות
מאת פייטושון
בתאריך 25/1/2013
בית החרושת אפיפיות שוויג, ליצור וופלים וביסקוויטים בטעמים שונים הוקם בשנת 1935 בבית וגן, את המפעל הקים עולה יהודי פולני ,בבואו לארץ הביא עמו מכונות ייצור לביסקוויטים ואפיפיות ,מיד לאחר שהוקם החל ליצר לשימוש מקומי ובארץ ישראל קרוב למאה סוגי סוגים שונים של וופלים ועוגיות , הן לפשוטי העם במחיר ובחייך והן לבעלי חייך עדין ובעלי ממון.

את סחורתו מכר בעל המפעל לבעלי חנויות בירושלים וברחבי ארץ ישראל .


שמואל חביליו שהתגורר בשכונת ימין משה, עשה בתחילת דרכו כבעל ברחוב דוד - רחוב היהודים ,בשנת 1923 בחנות זאת מכר את תוצרתו שהכין בבית החרושת ובנוסף מכר לאחר מכן קיבל זיכיון של חנות הממתקים ויצורם של השותפים לוינשטין ושולמן .

בשנת 1926 עבר מפעלו וחנותו לשוק לרחוב השוק החדש , שם החל למכור בנוסף למוצרי החלבה והממתקים שיצר ,גם כלי סכום מכסף, מייחמים,ומגשי כסף לעוגות ומחזיקי כוסות להגשת משקאות חמים מכסף .

אגדה נוספת שסיפרו זקני העיר, כי שמואל חביליו בחנותו בשוק החדש ,החליט לקדם את מכירותיו בהטמינו פתקי זכייה בחבילות העוגיות שמכר , כך שעל פי כמות הפתקים שאספו הקונים ,יכלו לזכות במוצרי הכסף שמכר בחנותו על פי כמות הפתקים שנמצאו בחבילות הבסקווטים.

בעקבות הפרעות העביר שמואל חביליו את מפעלו וחנותו למרכז המסחרי ובעת שמפעלו וחנותו הועברו מהעיר עתיקה למרכז המסחרי ,הוסיף ושווק גם לחם דל סוכר לחולי סכרת תוצרת המפעל ביטוני לצרכי הדגמה הציא לחם אחד לניסיון .

מהמרכז המסחרי עבר מפעלו של חביליו לבתי פיינגולד שנבנה בשמת 1895 בידי משפחת המומר היהודי שלמה בן דוד פיינגולד ואשתו מרגרט פאלמר בעלת ממון רב , מפעל הממתקים החלבה והשוקולד מוקם בקומה השנייה של המבנה באולם גדול בין דירות מגורים,שחלונותיו פנו לכוון מבנה הבולשת הבריטית (המבנה מצד שמאל לרחוב העולה למגרש הרוסיים), בעת שחבלני אצל פוצצו את מבנה הבולשת בשנת 1945, הם חזרו והתחבאו בבית החרושת .

לאחר מכן פתח סניף חנות בבנין סנסור בכיכר ציון במרכז ירושלים,באותה תקופה התפרסם תרגילו של חביליו בשווק שוקולד של חברת נסטלה שהיה נציגה ,האגדה הירושלמית מוסיפה ומספרת כי חביליו פרסם שבתוך חבילות השוקולד המוצגות בחלון הראווה שלו ,טמונים שטרות של לירות מצריות, ואף הוסיף כי על הקונים לבדוק שהחבילות שוקולד אכן סגורים הרמטית כנגד זיוף.

את הסניף בחנות בבנין סנסור, פרסם שמואל חביליו מודעה בשנת 1939 שעיקרה רצונו להשכירו ,על פי הזכרונות ,בסניף זה היה החל בנציגות של חברת נסטלה לשוקולד ,מוצריהם כללו גם את המוצר החדש , השוקולד הלבן , שהיה חדשני לשוקולד המקובל החום.

בשנת 1949 נידון שמואל חביליו לקנס של מאה לירות בעוון הפקעת מחירים בעת שרכש אבקת מלח לימון לצרכיו במחיר סיטונאי , ומכר אותו במחיר גבוה מהמחיר שנקנה על ידו לאנשים פרטיים.

אחת מאגדות הירושלמיות של זקני העיר ,מספרת כי במפעלו של חביליו הכינו רחת לקום (חלקום) לקראת חג הפורים כאשר חלף החג נהג חביליו להכניס את הסחורה שנותרה למחסן מיוחד למטרה זאת, כאשר הגיע חג הפסח שבו מוציאים חמץ בעת הכשרת המפעל למוצרים מוכשרים של פסח שכח חבילו ממחסן זה ולא ביערו מחמת השיכחה .

כיוון שכך וממש לפני כניסת החג שאל את הרב מה לעשות , כיוון שהסחורה שוותה הרבה כסף ניסה הרב למצוא פתרון, אך חביליו סרב לקבלו , אך ניסה לשאול באם ניתן לחלקה לעובדיו בני ישמעאל, הרב אמר לו שאין נהנים מן החמץ ,אי לכך הערים את הסחורה בשדה הסמוך שפך עלייה נפט והבעירה.

בשנת 1961 נסגר בית החרושת לממתקים וחלבה של מר שלמה חביליו שנפתח בתחילת המאה העשרים ,שהיה הגדול והוותיק בירושלים, המפעל התקיים במספר מקומות לאורך כשישים שנה ,חלקם של הפועלים במפעל עבדו כשלושים ואף כארבעים שנה במפעל הממתקים , חביליו החליט לסגור את המפעל מהצטברות חובות ,הן מהמיסים, הן מיבוא חומרי גלם יקרים ,נמוג עוד כוכב בממלכת שמי ירושלים.

בית החרושת למוזיקה ושיש ברחוב הפסגה של אהרון גרבלסקי בבית וגן נפתח בשנת 1937 לאחר שהותקנו בו המכונות החדשות לחיתוך שהגיעו מחו"ל .

המפעל נבנה בשכונת בית וגן ופעל בשנים 1937-1967 ,בהמשך השם שונה בשנת 1937 לבית חרושת למוזיאקה ושיש ,בבעלותם של אהרון גרבלסקי ושותפו יצחק מנדלבליט אשר סיפקו את השיש לשיפוץ בית הדואר המרכזי בירושלים בשנת 1938 , בהמשך שונה השם שוב לשיש ירושלים אהרון גרבלסקי ובניו.

ביתם של ציפורה ואהרון גרבלסקי,נבנה על שטח שרכשו בשנת 1930 ברחביה , הבית היה ברחוב רמבן 55 רחביה ירושלים .

אהרון היה בעל מפעל לעיבוד שיש וליציקת מרצפות ומוזאיקה ,שפתח בשנת 1923 בשכונת בית וגן ,בין עבודותיו המפורסמות היה השיפץ של מרצפות מערת המכפלה בשנת 1936 זאת למרות שיהודים באותה תקופה ,לא הורשו לעבור את מדרגות הכניסה למערת המכפלה לאחר ששת הימים עבר בנו חנן ופתח מפעל שיש ענק באזור התעשייה בתלפיות עד שנסגר ולפני שנים הושכר המבנה בתלפיות והפך למועדון האומן 14 הענק בירושלים .

אהרון גרבלסקי נולד באוקראינה בשנת 1898 נפטר 1955,שנת ביקור הקיסר הגרמני בישראל,החינוך שקיבל היה מסורתי ודתי, לאחר שהתקרב לציונות בעקבות סיפורי אחיו שביקר בארץ,החליט בשנת 1921 אהרון גרבלסקי לעלות לישראל ,בימי העלייה השלישית,באוניה שהפליג ואשר הגיעה לנמל יפו , שם חששו להוריד את בנוסעים ,עקב בעיות ביטחוניות והם הדרימו עד אלכסנדריה במצרים , משם עשה את דרכו לארץ ישראל ברכבת והתגורר בתחילה במעברה החדשה שהוקמה ליהודי העיר יפו עקב המאורעות ,המעברה נקראה נורדיה ומוקמה בצפון מזרח תל אביב.

כיוון שחברתו לימים רעייתו , החלה ללמוד בבית הספר לאחיות בהדסה ירושלים ,עבר גם הוא להתגורר בירושלים,שם עבד בבניה ולמד את מקצוע הבנייה, למעשה רצה גרבלסקי אהרון ,להיות חלוץ המעבד את הקרקע, ואף תכנן להתיישב בעמק יזרעאל, אך כיוון שלמד את מקצוע הבנייה ,החליט לבסוף להקים מפעל למרצפות ומוזיקה, את המפעל הקים ביחד עם שותפו יצחק ממנדלבליט , הם הקימו מפעל בצריף בשכונת בית וגן ,שלתוכו הכניסו מספר מכונות יצור.

כאשר הוקמה הכנסייה הסקוטית בפאתי המושבה הגרמנית בירושלים , בשנים 1927-30 , נבחר מפעלו של גרבלסקי לספק את חומרי הגלם והאבן לבניית הכנסייה , עבודה זאת פרסמה אותו ברחבי הארץ,בזכות אותה עבודה והמקצועיות שרכש זרמו אליו הזמנות רבות והוא הרחיב את מפעלו.

בזכות קשריו עם המופתי חג אמין אל חוסיני, שבביתו בשכונת שיח גארח ערך שיפוץ (המבין יבין ), הוא קיבל בשנת 1936 ,את עבודת שיפוץ המוזאיקה בקירות ומרצפות מערת המכפלה בחברון, לאחר שסיים את עבודתו סיפר לאנשי הישוב את מה שראה במערת המכפלה, כמובן שברבות הימים הכחישו הערבים כי הוא ביקר במקום, לאחר מלחמת ששת הימים, הסכים אחד הנכבדים להודות בעילום שם ,שאכן אהרון ביצע את פעולות השיפוץ בשנת 1936.

אגדה ירושלמית משנות החמישים ,מספרת על מנהל העבודה הראשי של מפעל גרבלסקי שתבע את מעבידו לקבלת נכות, בעבור מחלת דלקת הפרקים שנפגע בה ,כתוצאה מעבודתו לאורך עשרות שנים, ליד מכונות החיתוך של השיש המשתמשות במים לתהליך החיתוך, תביעתו זאת של העובד ,נדחתה בידי הביטוח הלאומי ,שלא הכיר בנכותו כיוון שבחוק הביטוח הלאומי בשנים אלו לא היה סעיף הכרה במחלה שלקה בה העובד עקב עבודתו , חוק ששונה בהמשך .

מאורעות 1939 מנעו בעדו לבצע את עבודת שיפוץ מסגד אל אקצה שקיבל על עצמו,בהמשך בשנות השלושים ארבעים ,גרבלסקי ביחד עם חברת סולל בונה עבדו בבניית המצודות הבריטיות בארץ, הקרויות מצודות טגארט, על שם המהנדס הבריטי מחיל ההנדסה הבריטי שהוקפץ לישראל ,על מנת לבצר את הצבא הבריטי ,כנגד הפורעים הערבים בימי המרד שלהם בבריטים.

לאחר עזיבת הבריטים בעת מלחמת השחרור שימש אהרון ,כקצין בחיל ההנדסה של צהל , ששם ביצר לאחר כיבוש הר ציון את המקום להגנה, בתקופה זאת נפגע מירי צלף ירדני .

כיום נשאר מבנה מגוריו של אהרון ברחוב רמבן 55 , אשר שנבנה מבטון ונשאר כמות שהוא בסוף 2011, על קרקע שרכש אהרון גרבלסקי בשנות השלושים ברחוב רמבן ,עליו בנה מבנה מבטון וטיח מבחוץ,כיום המבנה בן שלוש קומות ודירת מרתף, בחלקו הימני של המבנה גרם מדרגות פתוח לקומה השנייה,בחלקו האחורי של המבנה דירת מרתף וגינה,אשר בה הוקם צריף קטן לאכסון, למבנה תריסי מתכת.

בחלקו השמאלי של המבנה שביל המוליך לכניסה לדירת הממסד ובהמשכו שביל לדירת הגן האחורית,בחלקו השמאלי של המבנה מרפסות בקומה השנייה והשלישית.



שיש ירושלים=אהרון גרבלסקי ובניו
מאת מאבישי
בתאריך 26/1/2013
המפעל לא נסגר, אלא עבר לאזור התעשיה הרטוב שם הוא עושה חיל עד היום.
המועדון עליו כתבת הוא האומן 17 כמובן.

מתי הוקם?מתי נסגר? מה יוצר בו? עד כמה זיהם? וכו'

בתכתובת אישית
מאת פייטושון
בתאריך 25/1/2013


תשובה חלקית שמותרת
מאת פייטושון
בתאריך 26/1/2013
מפעל התעשיה הצבאית הרשמי בירושלים החל לפעול לאחר מלחמת השחרור ,למיטב ידיעתי המיקום בגבעת בית הכרם הינו המיקום השלישי בירושלים המפעל נסגר בשנת 1996 .

הסיפור הפיקנטי של היצור במפעל הוא התוצרת האזרחית שיוצרה במפעל ,למרות היותו מפעל צבאי , הסיפור הנעלם הוא יצור מכשירי הטלפון הציבוריים הבלעדי בעבור חברת בזק, או רשות הדואר בשמו הקודם.

מכשירי הטלפון הציבוריים קבלו את הכיתוב עליהם של האותיות האנגליות ; I.M.Y שפרושם: איזראלי מילטרי אינדסטייל - תעשיות בטחוניות ישראליות .



תודה על הדיווח המושקע
מאת עמית 171
בתאריך 25/1/2013


שרפה - זכרון ילדות
מאת יואב אבניאון
בתאריך 25/1/2013
תודה פייטוש
ילדתותי עברה עלי בבית הכרם
בתחילת שנות ה-60 זכור לי שעלינו לבית וגן לחצר מפעל שנשרף
בין ערמות האפר מצאנו גולות חרסינה נהדרות
מבחינתנו היתה זו חגיגה

הידוע לך דבר?

פעם ירושלמי - תמיד ירושלמי

יואב




*
המלצה לעמוד הראשי קהילת תמיכה טכנית מנהלי קהילות הסכם שימוש באתר צור קשר עבודה בעגלות Copyright ©2007-2009, אג'נדה

(0.1074)