עדי אשכנזי ומונית הכסף נודדים ליום חמישי מפאת גמר כוכב נולד במוצ"ש

בערוץ 8 ב-22:00, חודש מוזיקה: אריק קלפטון: על פרשת דרכים.
על ידי ראיון בלעדי וגישה מוחלטת לארכיון שלו, הסרט מספר את סיפורו של אדם נדיר. העליות, המורדות, ההתמכרות לסמים ולאלכוהול, מההתחלה הצנועה ועד לאן שהגיע היום. הסרט מלווה בפסקול שעיצב דור שלם ובראיונות עם סטינג, קית' ריצ'רדס, ג'ון לי הוקר ועוד רבים אחרים.

סרטים:
ב-MGM ב-20:35, 100 סרטים ולוויה אחת. סרט תיעודי מעניין על עלייתה ונפילתה של חברת ההפקה הבריטית "פוליגרם", שניסתה להוות תחליף אירופאי לאולפנים ההוליוודיים, הפיקה סרטים כמו "טריינספוטינג", "החשוד המיידי" ו"נוטינג היל" ושינתה את הדרך שבה הוליווד הסתכלה על סרטים מהמולדת הישנה.

בלוויין,
בכן 2 ב-20:08, פרס נובל לשלום בית, בכורה. קומדיה שחורה בכיכובם של דני דה ויטו, אלן ריקמן ("מת לחיות"), ביל פולמן ("היום השלישי") ואלייזה דושקו ("באפי קוטלת הערפדים"). כאשר נודע למדען הנכבד אלן מייקלסון כי זכה בפרס נובל לכימיה, הוא לא יכול להיות יותר מאושר וזחוח. הנפגעים המיידיים מהאגו הנפוח שלו הם אשתו, שבה הוא בוגד בלי לנסות אפילו להסתיר זאת, ובנו, שמנסה כל חייו לעמוד בציפיות אביו. מייקלסון נאלץ להתעמת עם המציאות כאשר בנו נחטף על ידי שני פושעים נטולי מזל שדורשים ממנו כדמי כופר את סכום הפרס: שני מיליון דולר. גם עם בראיין גרינברג ("מלחמת הכלות"), שון הטוסי ("אימה בחדר המורים"), מרי סטינבורגן ("בחזרה לעתיד 3"), טד הנסון ("נזקים").
בכן 5 ב-21:50, המספריים של אדוארד, עם ז'וני דפ.
בכן 3 ב-22:00, ג'ון הקדוש מלאס וגאס, עם סטיב בושמי.
בכן 4 ב-22:00, בשירות הוד מלכותה.השחקן האוסטרלי ג'ורג' לייזנבי נכנס אל נעליו של 007 באופן חד פעמי, בסרט השישי בסדרה שבחלקו הניכר מורכב מאקשן המתרחש על רקע נופים מושלגים מרהיבים. גם הפעם ממשיך בונד בניסיונותיו ללכוד את ראש ארגון הפשע 'ספקטר', שכעת מאיים להפיץ וירוס קטלני שעלול להמיט על העולם שואה ביולוגית, אלא אם כן יקבל חנינה על כל פשעיו. לשם לכידתו חובר בונד לראש ארגון פשע אחר, שחב לו תודה גדולה אחרי שבונד הציל את בתו ממוות. שחקנים: ג'ורג' לייזנבי, טלי סאבאלס ("קוג'אק", "12 הנועזים"), דיאנה ריג ("הנוקמים"), ג'ואנה לאמלי ("פשוט נהדרת"). בימוי: פיטר ר. האנט (בריטניה 1969).

בכבלים,
בזהב חם החל מ-11:05, יום ברוס וויליס: מעבר ליער, ללכת על הכל 1+2, 16 רחובות, בן ערובה, ארמגדון והמחליפים.
בכיף חם ב-22:00, דרך האגרופים, עם דני מקברייד.
בדרמה חמה ב-23:45, יונייטד הארורה, עם מייקל שין.

ולא לשכוח:
מונית הכסף 4 בערוץ 2 ב-21:00.
אנשי המסיבות 2 בכן קומדיה ב-21:15.
פרק אחרון של חיים מופלאים בערוץ 1 ב-21:45. ואחרי כן מאחורי הקלעים של אחד הצילומים.
עדי אשכנזי 4 בערוץ 2 ב-21:45.
איך להצליח באמריקה בכן קומדיה ב-21:45.
יורדים בגדול 8 בכן הלאה ב-21:45.
משועמם בכן קומדיה ב-22:15. ג'ים ג'רמוש מתארח.
פלאש פורוורד בחם 3 ב-22:05 ובכן פעולה ב-22:45.
המירוץ למיליון 16 בכן הלאה ב-22:35.
פרק אחרון לעונה של דרך ווטרלו 4 בחינוכית 23 ב-22:45.
חי מהצוללת הצהובה בערוץ 1 ב-23:00. הפעם: קיצו.
Wipeout בכן הלאה ב-23:20.

יש לכם המלצות משל עצמכם? אז תמליצו.

אי שם ברחבי מדינת ישראל

יאדו ישב בסלונו הצנוע, בכורסא הישנה והאהובה עליו כל כך. הוא הציץ במקטרתו, נזכר בזכרונות רחוקים של הרפתקאות מסעירות אותן עבר עם המקטרת היקרה. גוון המהגוני הכהה קרץ לו מהמדף, הוא ביצע החלטה של רגע כאשר לקח אותה ממקום מושבה. ממגירתו שלף שקית צהובה ובה טבק חום ויבש. עם אגודלו ואצבעו המורה אחז יאדו בקומץ טבק והכניס אותו בזריזות ובמיומנות לחיכה החם של מקטרתו.

כיוון שריחף לו ברקיע התשיעי בין נשיפה אחת למשנה, טבעי להבין למה לקח ליאדו מספר רב של רגעים לשמוע את צלילי דפיקות הדלת. לאחר שחזר לאיזון מהנוסטלגיות המתקתקה, התנער יאדו וקם ממושבו, ניגש לדלת והופתע למצוא מכר מאחוריה.

כדור אש: שלום, אני מחפש את אבשלום, שם בדוי יאדו.
יאדו: כן, זה אני
כדור אש: היי, שלום, יש לי משלוח בשבילך
יאדו: כן, אתה לא זוכר אותי?
כדור אש: אתה באמת נראה מוכר. למדת במקיף ד' במודיעין?
יאדו: לא, זה אני, זה שאתה תמיד שורף בסוף.
כדור אש: אה! וואלה! מה העניינים בן אדם?
יאדו: סבבה, אתה יודע... אבל מה אתה עושה פה, עכשיו לא חנוכה
כדור אש: כן, אני מחלטר בקיץ בשליחויות, חוזים אישיים כאלה, אתה יודע, כסף מהצד.
יאדו: יפה לך... רגע, מה המשלוח שיש לך אלי?
כדור אש: אה כן... ~אגרוף~


יאדו נפל שדוד, חבול ומופתע בפתח ביתו. כדור האש הכניס אותו לבגאז' של הוולבו. מכיסו הוציא כדור האש מכשיר שיכל להתפרש רק כאוזניית פלאפון. הוא תקתק על הספרות במכשירו.

כדור אש: בוס? כן, הוא אצלי, אני בדרך אליך.

קשה לי מאוד עם ילדים עם בעיות בטלוויזיה. השבוע ראיתי את
האחות ג'קי (על שתי עונותיה, עונה ביום), ששוברת את ליבי
מאז הפרק הראשון, ועכשיו זה. נוגע בנקודה רגישה, אני מניחה,
אבל אני לא מצליחה לראות את הסצינות האלו באובייקטיביות.

אהבתי מאוד את הפרק. אני אוהבת פרקים עם משימה. כשכל
העובדים נרתמים למאבק משותף, ולא נאבקים זה בזה. כך הפרק
רצו לפגוע בחברה אחרת, ולכן שכחו מחילוקי הדעות בינהם, מלבד
תקלה קלה עם רוג'ר, שלא מוכן לעבוד עם היפנים.

אני חושבת שרבים מאיתנו יכולים להזדהות עם התחושה, לא מזמן
היה לנו דיון דומה בהקשר של קבוצת כדורגל, אז ביחסי עבודה
זה ניכר אף יותר. יחד עם זה, אהבתי את זה שדווקא ג'ואן היא
זו שישרה אותו, אחרי שאף אחד לא הצליח, מזכירה לו במשפט אחד
גם שהיא ורק היא יכולה להעמיד אותו במקומו, וגם שהיא נשואה
ומסורה לבעלה ולא תהיה שלו שוב לעולם, אשמתו שלו. אני
מרגישה דגש חזק על מערכת היחסים בין השניים העונה, ומאוהבת
במינימליסטיות שבה מעוצבת דמותה של ג'ואן. משפט אחד פה,
שניים שם, בשילוב עם משחקה המופתי של כריסטינה הנדריקס,
ומבינים עליה יותר משאי פעם נבין על בטי דרייפר הצנונית.

אפרופו בטי, בתוך כל הבושה, ולשם שינוי אני יכולה להבין
אותה (מיד אחזור לזה), היא דווקא זיהתה שסאלי לא עצמה מאז
שג'ין מת. זה מהותי וחשוב, וזה שהיא יודעת להצביע על זה
מראה שהיא מבינה יותר משאפשר לחשוב עליה. היא לא מייחסת את
זה לגירושין, למרות שהם בהחלט טריגר, אלא שמה לב למשבר שחל
על סאלי אז. היא עדיין אם נוראית, אישה קרה שאכפת לה יותר
מתדמית (ולכן מטפלת בבעייתה רק עכשיו ולא כשזיהתה מה מתחיל
לקרות), אבל לפחות לא חסרת רגישות לחלוטין.

בטי מבינה הפרק שהיא לא מסוגלת להתמודד על ילדיה (וביתה
במיוחד), וזו התפתחות חשובה עבורה. היא מושפלת, זה כן, אבל
בהנתן בתקופה ובאופי המעשה, אפשר להבין את תחושתה. היא גדלה
להאמין שיש בושה בעונג, והיא מעבירה את הבושה הזו הלאה.
פעמיים היא מזכירה את הילדות שלה, פעם אחת כשהיא אומרת
שמעולם לא נגעה בעצמה, מעבר למשחקי ילדות, ופעם אחת כשאמרה
שרצתה שיער ארוך כל כך עד שאימה היתה מאיימת בגזירתו כשהיתה
כועסת עליה. איך בטי לא מבינה שהיא עושה לסאלי את שאמה עשתה
לה, אלא חמור אלפי מונים, כי סאלי מתחילה להתעצב ולהפוך
לנערה עצמאית (גוזרת את שיערה כי זה מה שהיא רוצה), ובטי
מחזיקה אותה מאחור, לא רק כאיום, אלא כמימוש הבטחה. בטי
הורשתה להחזיק את שערה הארוך, סאלי פושעת על שגזרה את שלה,
בעיקר, שוב, בגלל התדמית שזה יוצר. מכיוון שבטי היא לכאורה
האישה המושלמת, וזהו התפקיד שהיא מייעדת לסאלי בתור ההישג
העליון בתור אישה, היא רוצה שסאלי תהיה העתק קטן ומושלם
שלה.

אבל בטי היא זו ששולחת אותה לפסיכיאטרית בסוף, והיא זו שחרף
בעיית התדמית כן עוזרת לה. אני שונאת את בטי, אבל לפחות היא
מבינה שהיא לא יכולה לעזור לביתה, ולכן שולחת אותה לקבל את
העזרה שהיא צריכה. סאלי מגיעה לבד, כן, אבל היא מגיעה עם מי
שדואג לרווחתה - הנפשית והפיזית - יותר מכולם.

דון דואג לילדיו. הוא הפוך מבטי, כי הוא לא רוצה שהם יגדלו
כמוהו, אבל הוא, כרגיל, לא עושה לגבי זה כלום, אלא רק מדבר
ונוהם.

מאוד נהניתי מהפרק, אבל אין לי המון מה לומר עליו, מסתבר.

"אדם מבויש כאשר הוא מובך ונדחה בפומבי"

זהו הציטוט של דון מתוך הספר "החרצית והחרב" – ספר בהזמנת הממשל האמריקני, שנכתב על ידי האנתרופולוגית רות בנדיקט על היפנים בזמן מלחמת העולם השנייה כדי להכיר ולהבין במי האמריקנים נלחמים – רגע לפני שהוא חושף בפני החברים את האסטרטגיה לפרוץ את המעטה של היפנים. ודאי יהיה מעניין מאוד לקרוא את הספר בהקשר של "מד מן", כי אפילו קריאה על אודותיו ועל הנקודות שלו שופכת עליה אור.

בנדיקט כתבה על היפנים שהם "תוקפניים ולא תוקפניים, מיליטריסטיים ושוחרי אסתטיקה, עולבים ומנומסים, מאובנים וסתגלתניים, כנועים ושונאים כשדוחקים בהם, נאמנים ובוגדניים, אמיצים וביישנים, שמרנים ומקבלים בברכה דרכים חדשות". הציטוט הזה הזכיר לי מיידית את הדבר העצוב שאמר דון לפיי במטבח על הילדים שלו, בסצינה אינטימית ויפה: "אני לא רואה אותם מספיק, וכשאני רואה אני לא יודע מה לעשות, וכשאני מוריד אותם בבית אני חש הקלה, ואז אני מתגעגע אליהם". כל זה נאמר באופן חשוף מאוד, רגע אחרי שתהה מדוע אנשים בכלל מרגישים צורך לדבר. החרצית והחרב.

אלמנט מרכזי בספר עסק ביפן כחברה הנשלטת על ידי בושה (Shame Society) לעומת חברות הנשלטות על ידי אשמה (Guilt Society). דון ובטי הם כרגע המייצגים הגדולים ביותר של כל אחת מהאפשרויות הללו, והילדה המסכנה שלהם לכודה בתווך. דון, כפי שהמחישה הסצינה במטבח, הוא האשמה. בטי היא כמובן הבושה. כל מה שהניע אותה בתגובותיה לדברים שעשתה סאלי המסכנה היה "מה יגידו עלי". במקום לדאוג לבת שלה, שבעליל לא מצליחה להתמודד עם מה שעובר עליה, היא אומרת להנרי "אני מושפלת". מה שסאלי עשתה היה אבי אבות הבושה, לגעת באיברים מוצנעים. ה"עונש" שלה גם הוא בושה בשנות השישים: להיפגש עם פסיכולוגית. כאשר דיברה איתה – "קראי לי ד"ר עדנה. זה מה שעושים הילדים" – אמרה בטי שהיא מרגישה שסאלי עשתה את זה כדי להעניש אותה. הכל כמובן חג סביבה, כל זה נעשה כדי להמיט עליה קלון.

בין האשמה של אביה לכלימה של אמה, סאלי נותרת קירחת – או מסופרת קצר – מכאן ומכאן. האדם היחיד שנראה כי עשוי להציל אותה מאמה הוא הנרי, בחור הגון בסך הכל (אם מתעלמים מהעובדה שהתעסק עם אישה נשואה), ואליו נוספה עכשיו גם ד"ר עדנה. המבט ההמום, שלא לומר מבועת, שהיה על פני הפסיכולוגית כאשר בטי אמרה לה שהיא חושבת שסאלי מענישה אותה, מביא אותי להאמין שהיא תהווה משענת עבור הילדה המסכנה הזו. נראה לי שבחייה של סאלי דון הוא החרצית ובטי היא החרב, אבל גם כך עומדות סתירות בלבו של כל אחד מהסמלים הללו. לכן פיט מוצא את עצמו נאלץ להיפטר מכל החרציות שהביא למשרד, מסתבר שהן מסמלות מוות. "כל כך הרבה מידע סותר". בסופו של דבר אמת אחת הייתה מובהקת: לא אמא ולא אבא התלוו אל סאלי בפעם הראשונה שהלכה לפסיכולוגית.

Warehouse 13, סדרת המד"ב-פעולה של ערוץ המד"ב האמריקני, היא, נכון להיום, הסדרה הכי כיפית בטלוויזיה. כן כן. ומכיוון שהסדרה לא זכתה להתייחסות בפורום עד היום, אני ניצב בחזית וממליץ עליה לכל מי שאוהב כיף ומחבב, אפילו טיפה, מד"ב והסטוריה.

Warehouse 13 מספרת על מחסן סופר-סודי שנמצא בפיקוח השירות החשאי של ארצות הברית. המחסן מלא ב-Artifacts - חפצים בעלי משמעות היסטורית, שמסוגלים לעשות דברים מופלאים אם יראו אור יום. כך, למשל, פריט שהיה שייך ליוצר הקומיקס ג'ק קירבי יעניק למחזיק בו תכונות של סופר-גיבור, אקדחים קטנים ופשוטים למראה שתכנן טסלה יחשמלו את חסרי המזל שיעמדו בדרכם ועוד.

נשמע מטופש? כן. זה בהחלט מטופש. אבל כל כך כיפי! אחרי עונה ראשונה קצת בעייתית (שהייתה מאוד כיפית, אבל סבלה מחוסר איזון וקצת דריכה במקום בזמן שהיוצרים ניסו למצוא כיוון לכל אחת מהדמויות), צברה הסדרה הזאת תאוצה מדהימה בעונה השנייה (שמשודרת כעת). הדמויות הסטראוטיפיות קיבלו הצדקה לקיומן, דמויות חדשות הוצגו והפכו, במהרה, למגניבות הרבה יותר מהדמויות הוותיקות, והטיפול ב-Artifacts הפך למדוייק ומלהיב יחסית (לעזאזל, התייחסו שם לג'ק קירבי! ג'ק פאקינג קירבי!).

רוב הפרקים, לפחות עד סוף העונה הראשונה, פעלו לפי נוסחא קבועה יחסית: תופעות משונות קורות במקומות שונים ומשונים בעולם, הסוכנים מסיקים שמדובר ב-Artifact סורר ויוצאים לפתור את התעלומה, שבדרך כלל כוללת טוויסט צפוי למדי לגבי זהות ה-Artifact או מי שמפעיל אותו.

בסוף העונה הראשונה התחילו היוצרים להשתעשע בפורמט. הכניסו נבל-על ודמויות נוספות. בעונה השנייה זה רק הולך ומשתפר. הנוסחה נמתחת על בסיס קבוע, סיפור-רקע מרכזי מתחיל להחשף, שככל הנראה ישפיע על העונות הבאות - וכל זאת בלי להיות רציני מדי ולהעיב על הכיף הגדול שהסדרה הזאת מספקת.

אך הדבר הכי משמח ב-Warehouse 13 היא העובדה שהיא סדרה אוהבת אדם. בעידן פוסט מד-מן (או דוגמה רלוונטית יותר לערוץ המד"ב: בטלסטאר גלקטיקה) זה לא משהו שיש לזלזל בו. כל הדמויות של Warehouse אהובות על ידי יוצרי הסדרה, וזה בא לידי ביטוי. הן גם אוהבות אחת את השנייה, והדרמה מבוססת על נסיונות להגן על חברים במקום על תככים וסודות ושקרים.

ולפעמים זה כל מה שצריך. קצת כיף, הרבה אהבה, ולא מעט מחוות הסטוריות שיגרמו לגיקים שביננו לחייך חיוך עצום. כל עוד הסדרה לא תאבד את המרכיבים האלה - מצידי היא יכולה להמשיך לנצח.

יותר מהרגיל משקף הפעם שמו של הפרק את תוכנו, ואני חושב שהשקיפות הזו, הנכונה גם לשאר הפרק – שאגב, ביים אותו ג'ון סלאטרי, הלא הוא רוג'ר סטרלינג – היא הסיבה לכך שכה אהבתי אותו: הפעם הדברים היו בחזית. התגובות שלי היו רגשיות לכל אורך הספקטרום לרבים מהדברים כאן. החיוך העצום ופניו הזוהרים של פיט למשמע הידיעה על כך שיהיה אבא היו לקטע הכי יפה איתו בסדרה עד כה. הגרוטסקה הלא אופיינית כשפגי מציצה מחלון משרדה אל תוך משרדו של דון רגע אחרי הדרמה. קבוצת המיקוד של הבנות הייתה אמוציונלית במיוחד, גם בקרב אלה שלא הכרנו לפני כן: פקידת הקבלה שהופכת לרגע לילדה קטנה כשהיא מספרת על האופן שבו אמא שלה מעסה את פניה, המזכירה שפגועה קשות מהיחס של חברה לשעבר, וכמובן, הקרובה ביותר אל לבנו – אליסון השבורה. לבי יצא אליה. "לפעמים זה גרוע יותר כשהם מבחינים", שפופה בחדר עם יתר הבנות, פורצת בבכי, זוכה לחוסר רגישות מפגי ואחרי כן מחוסר רגישות משווע וכל כך אנוכי מדון. "אני לא אומרת את זה בקלות, אבל אתה לא אדם טוב". איזו מתוקה, לא מגיע לה כל זה.

אם עד כה העבודה הייתה המקום היחיד בשגרת חייו הנוכחיים של דון המהווה זירה מוכרת שבה הוא יכול לנצח, כעת גם בה מתגלעים סדקים המקרינים ישירות על הצורך שלו להשתנות. והוא מודע לזה. דווקא שם, אחרי כל הדרמה במשרד, הוא אומר לפיי שאנשים יכולים להסתגל לרעיונות חדשים. כשהבנות דיברו עם פיי בחדר, צפו בהן פגי ופרדי, העתיד והעבר, ודון.

בשיווק ישנה תיאוריה שנוסחה ב-1962 ונקראת "הפצה של חידושים", Diffusion of Innovations. היא עוסקת באופן שבו אנשים שונים מאמצים רעיונות חדשים או, אהמ אהמ, דוחים אותם, ממוצר חדש ושולי שיצא לשוק ועד טכנולוגיה חדשה שתשנה את האופן שבו אנו חיים. זה הגרף המבטא זאת:



קשה לי להאמין שמת'יו וויינר לא מכיר את התיאוריה הזו. לאורך כל חייה "מד מן", כסדרה שעוסקת בעשור כה מהפכני ועתיר חידושים, שיחקה עם דמויותיה על הציר הזה, וביתר שאת בפרק הזה. כרגע מסביב לדון האנשים הצעירים מתבגרים ומתגברים – לפיט יש ילד בדרך והוא שמח על כך בניגוד לכל מה שחשב לפני כן, לפגי יש חבורה חדשה ורדיקלית וחשיבה מתקדמת, שניהם מתגברים על הרגשות שלהם אחד כלפי השני כשהם מחליפים מבטים בסוף, שניהם ממשיכים הלאה.

דון עדיין לא מצליח לעשות את זה בשום פנים ואופן, למרות הדברים שאמר לפיי על קבוצת המיקוד. היא אמרה, "אני לא יכולה לשנות את האמת", ודון ענה: "איך את יודעת שזו האמת? רעיון חדש הוא משהו שהן אינן מכירות עדיין אז מובן שהוא לא יעלה כאפשרות. שימי את הקמפיין שלי בטלוויזיה למשך שנה ואז תעשי שוב קבוצה ואולי הרעיון יעלה. את לא יכולה לדעת איך אנשים יתנהגו בעתיד על בסיס התנהגותם בעבר". כאמור, הפצה של חידושים.

אבל את מה שדון מטיף לו היטב בעבודה הוא אינו מחיל על חייו הפרטיים. החדשנות היוצאת מגדר הרגיל והראייה קדימה שלו פשוט לא עובדים באגף הזה, אחרת מלכתחילה לא היה מעלה על דעתו לשכב עם אליסון. כבר עברה שנה מאז שהתגרש, יותר משנה שהוא חי לבד ומצוי בעולם שהוא פשוט לא מצליח לזהות. הדמות שיצר, "דון דרייפר", נשברה והוא לא יודע איך לחבר אותה בחזרה. כל מה שעשה בפרק הזה הפריך את הדברים שאמר לפיי, והפעם זה קרה במקום שבו הצליח עד כה לתפקד מעולה – במשרד. הקושי שלו להתנהל נורמלי יצא מפתח ביתו אל החוץ. כמה צורב זה ודאי היה כאשר חזר הביתה וראה איך שכנתו הזקנה מסרבת לענות לבעלה אלא ללבן את הדברים רק בתוך הבית. סוף אדיר, אגב.

נראה שעכשיו, אחרי שנה של הסתגלות, דון צריך לעשות לעצמו את הדין והחשבון. החלק הקריטי בהפצת חידושים הוא הבחירה שלבסוף עושה האדם: האם לאמץ את הרעיון או לדחות אותו? נראה לי שכל מה שקרה בפרק הזה הוא נקודת מפנה עבור דון, ויהווה פתח ליצירת דמותו החדשה ולהמשך המשפט שלא הצליח לנסח במכתב שהתחיל לכתוב: "כרגע החיים שלי מאוד"...