*פורום טלוויזיה - משכנה החתיכי והמתפקד של קהילת נענע לשעבר.
"אני רק רוצה להגיד לילדים שצופים בנו עכשיו: אתם יכולים לעשות כל מה שאתם רוצים בחיים. אלא אם כן גם ג'יי לנו רוצה לעשות את זה". (המונולוג של קונאן, 13 בינואר 2010)
הסדרות הכי משפיעות של העשור - 2005: איך פגשתי את אמא
איך פגשתי את אמא הגיעה בשלב שבו הסיטקומים חיפשו את עצמם. מה שהיא בחרה לעשות, על פניו לפחות, הוא שיבה אל משהו שרווח מאוד בסיטקומים של שנות השישים: צילום במצלמה אחת אבל בשוט רחב א-לה מולטי-קאמרה ועם פסקול צחוק. ההבדל בינה לבין הסיטקומים הסיקסטיזיים הוא האופן שבו היא מספרת את הסיפור
6/11/2009
בעשור הנוכחי עמדו
הסיטקומים בפני צומת דרכים. עשור קודם לכן הובילה HBO מגמה של שיבה אל
הצילום במצלמה אחת והיעדר פסקול צחוק – אם מול קהל ואם מוכנס בדיעבד –
ובמהלך העשור הנוכחי ויתרו רבים מהסיטקומים, בוודאי הנחשבים שבהם, על
פסקול הצחוק וצילמו את התוכניות שלהן עם מצלמה אחת. אם בשנת 2000 המועמדות
לאמי על פרס הקומדיה כללו כולן מלבד אחת (סקס והעיר הגדולה) פסקול צחוק,
הרי שב-2009 היחידה מבין (שבע!) המועמדות לפרס שכללה צחוק מוקלט הייתה איך
פגשתי את אמא.
לא בכדי. איך פגשתי היא מעין נקודת מפגש בין הסיטקום
המסורתי, המולטי-קאמרה עם הנחיות לקהל היכן יש לצחוק, לבין הסיטקום
העכשווי שהתפוצץ בעשור הנוכחי ברשתות, לא מעט עקב שימוש נרחב של רשת פוקס
בתחילת העשור: מלקולם באמצע, ברני מאק, ארסטד דיבלופמנט ולצדן שלל סדרות
מבוטלות כמיטב המסורת של הרשת, שהיו חדשניות וזכו רובן ככולן לשבחי
המבקרים. שבחים זה טוב ויפה, אבל ב-2005, שנה אחרי שחברים ופרייז'ר
הניינטיזיות הגיעו אל מותן הטבעי וכמה חודשים אחרי שכולם אוהבים את
ריימונד נקראה אף היא לבית עולמה, הסיטקומים נדחקו אל השוליים. במשך שני
עשורים צמרות טבלאות הרייטינג כללו נוכחות מסיבית של קומדיות, ואילו כעת
הנוכחות שלהן כמעט בלתי מורגשת. הדרמות והריאליטי תפסו את הבכורה. הסיטקום
הכי מצליח בעונת 2004-2005 היה שני גברים וחצי, והוא לא הייתה בעשירייה
הראשונה בסיכום השנתי. המצליח אחריה היה רודני של ABC. מי? בדיוק.
איך
פגשתי את אמא הגיעה בשלב שבו הסיטקומים חיפשו את עצמם. מה שהיא בחרה
לעשות, על פניו לפחות, הוא שיבה אל משהו שרווח מאוד בסיטקומים של שנות
השישים: צילום במצלמה אחת אבל בשוט רחב א-לה מולטי-קאמרה ועם פסקול צחוק
(של קהל שצפה במוצר המוגמר, במקרה של איך פגשתי). ההבדל בינה לבין
הסיטקומים הסיקסטיזיים הוא האופן שבו היא מספרת את הסיפור. במסגרת הרעיון
הכללי של הסדרה, בו האב בשנת 2030 מספר לילדיו על ההשתלשלות שאנחנו רואים
על המסך (כולל דברים שאב לעולם לא צריך לספר לילדיו), הכל כבר אמור להיות
ידוע לפניו ולפיכך גם לפני היוצרים. אי לכך משופעת הסדרה רמזים על גבי
רמזים של דברים העתידים לבוא, הן גלויים והן חבויים, מעין משחק מיסתורין
עבור הצופים בדומה לאבודים.
אחד היתרונות הגדולים של צילום במצלמה
אחת הוא האפשרות לספר סיפור באופן לא ליניארי, ועל זה מתבססת הסדרה באופן
ניכר ומהותי. במקום ללכת מ-א' ל-ב' ואז ל-ג', איך פגשתי משתעשעת כל הזמן
ורוקדת על האותיות באופן שממקסם את הקומדיה, את הסיפור ואת ההקשה באצבע
צרידה כשהכל מסתיים. למרות שמדובר כאילו בסיטקום מסורתי – כמו כל סיטקום
אחר של CBS, אצלה משודרת הסדרה – היא משתמשת באינטנסיביות באלמנטים של
הקומדיות מהדור החדש, כמו פלאשבקים וקריינות. כך היא רוקדת על שתי חתונות
ומשאירה את העוגה שלמה.