שם משתמש: סיסמא:
הרשמה לאג'נדה





*עברנו דירה! בואו לבלוג החדש והנאה של קפה+טלוויזיה
חיפוש בפורום

Follow CoffeePlusTV on Twitter
החדר האינטימי שלי


החדר האינטימי שלי
פורסם לפני 3657 ימים     מאת fred איש קריות     סה"כ תגובות: 16     תגובה אחרונה לפני: 3645 ימים

אני נולדתי אחרי כמעט כולם פה באג'נדה. כיליד 85 אני נכנסתי לשנות התשעים כילד בן 5 ויצאתי מהן טינאייג'ר בן 15. את המחצית הראשונה שלהם אפשר לסכם במשפט אחד – דילגו עליי. לא שמעתי גראנג' בכיתה א', פלנל כפריט אופנה נותר זר אליי עד היום. סצנת ההיפ-הופ של קומפטון פסחה אליי, גם בבוורלי הילס לא יצא לי להיתקל ואפילו הסימפסונז לא יובנו לי עד המחצית השנייה של שנות התשעים.

על פניו, בשנות התשעים הייתי עסוק מדי מכדי לשים לב לשינויים התרבותיים והחברתיים מסביב, בעיקר הייתי עסוק בלחטוף מכות על בסיס יומי כך שבעצם, כפי שציינתי מקודם, שנות התשעים חלפו להם בלעדיי. אני בעיקר הייתי בחדר שלי.

ומה היה בחדר שלי? החל מ1990 נצברו שעות על גבי שעות של סרטים מצויירים. החתולים הסמוראים, כוח המחץ, רובוטריקים, אבירי האור הקסום (שבדיעבד התגלו כגיבורי על ממש גייז. כאילו, אור קסום?!) וכמובן הרביעייה המופלאה ליאונרדו (מנהיג הצבים), דונטלו (אוהב להמציא תכסיסים), רפאל (הוא טל מוסרי!) ומיכאלנג'ו (הוא רקדן) קוואבנגה! צבי הנינג'ה!



עם בוא הכבלים וערוץ 6, לימים ערוץ הילדים, גיליתי עוד סדרות כמו הימן – שומר היקום, חתולי הרעם וניצי הכסף והטרנד החדש – הפאוור ריינג'רס. שהיו דבר כל כך מדהים בעיניי, שלא נקלט לי בראש איך זה אפשרי לשלוח את מיכל ינאי להתארח בפרק שם, או איך זה אפשרי להביא את הריינג'ר הלבן לארץ.

מבחינה מוזיקלית ההשפעה שלי באותן שנים די נכפתה עלי מכיוון אחי הגדול, שכמו בידיעה מוקדמת, ידע שאני צריך להכיר לקות שזמנן קצוב. ככה יצא לי לשמוע את קווין בשנותיהן האחרונות (בעיקר שירים משנותיהן המוקדמות, אבל ניחא) וכן את גאנז אנד רוזס. ישנו גם הסיפור הידוע על ילד בן 7 שהלך לראות הופעה שלהם בפארק הירקון ב1993, אבל כמו החתימה של איימס, זהו סיפור אחר שיסופר פעם אחרת.
שיטת החינוך והכרת להקות האצטדיונים הגדולות לא פגה מעולמי עד היום, כפי שיעיד הטיול האחרון שלי ביולי לאנגליה בשביל הופעה של איירון מיידן בטוויקנהאם, אך עם כל הכבוד לדיקנסון ושות', דווקא הזיכרונות המובהקים שלי מאותן שנים בשנות התשעים שייכות לפרדי מרקורי. כאן בביצוע השיר האהוב עלי של הלהקה.



בחזרה לטלוויזיה. על אף חיבתי הרבה לתוכניות הילדים בסלון לבדי גם המשפחה עצמה הקפידה לדגום שידורי טלוויזיה. למרות הכבלים ושלל הערוצים, השבט בבית שלנו עדיין הקפיד להתאסף סביב המדורה בשביל דבר אחד ודבר אחד בלבד. בימי מלחמת המפרץ לא הייתה ברירה אחרת, ואחרי המלחמה זה כבר נהיה הרגל. אבל נסיבות בצד, לא היה ספק שאצלנו במשפחה פשוט אהבו את זהו זה.
צמד הפרקים הכי אהובים וזכורים עליי היו עם ההריון של דובל'ה גליקמן ("אני לא יודעת אם אני איבא או אמא") והפרק עם הפרודיה על סרטון ההסברה בנוגע לשימוש בקונדום, או בשמו העברי 'כובעון'.

אנחנו עוד נחזור לטלוויזיה ולקומדיות ישראליות, אבל קודם חשוב לספר על נושא אחר. ב96', אחרי נצח של חיים בשיתוף עם אחותי באותו חדר קרה מקרה ובסופו סוף סוף קיבלתי חדר משלי. החדר האינטימי שלי. יחד עם החדר הגיע לו גם מחשב עם מעבד 586 (זוכרים שפעם היו דרגים של 386, 486, 586 ומשם לפנטיום 1, פנטיום 2 וכן הלאה?) וכמו כל ילד אחר עם מחשב, גם אני מיהרתי להסחף לעולם של משחקים.

בעוד גאטו התמכר לקווסטים של חנונים עם פעולות של "פתח דלת", "עלה בסולם", "דבר עם הפיראט" וחוזר חלילה. אני הלכתי לכיוון יותר אגרסיבי. כי אתם מבינים, במשחקי מחשב, בניגוד לחיים האמיתיים, יכולתי להחזיר חזרה מכות.

ראשון היה הנסיך הפרסי, שנים לפני '300' ואחמנידיג'אד היה לממלכה הפרסית נציג מכובד שידע להטיל מורא על אויביו. הנ"ל אמנם היה בלונדינים ושזוף ברמת הקונאן או'בראיין, אבל השחקנים רכשו לו כבד משל היה רב-סמל שמש בכבודו ובעצמו... אפילו עם הגלבייה הלבנה המכוערת ההיא. שעות שיחקתי בניסיון לסיים את המשחק, כל פעם שהייתי לוחץ על כפתור הShift וצופה בו קופץ במקום אלפי פעמים בניסיון לתפוס את המעקה ולעלות לקומה הבאה. אח... לאן נעלמו כל השעות האלה, אה?
כאן אני אראה לכם את השלב שאני תמיד נתקעתי בו – שלב 9 הידוע לשמצה.




אחריו הגיע סאגת Keen, שבעה משחקים, שבעה עולמות שונים, מקל פוגו אחד. זהו עולמו של קומנדר בילי קין במלחמתו בחייזרים שחטפו את הבייביסיטר שלו. הייתי מכור למשחק וחרשתי עליו כל כך הרבה שנים, אבל הסיבה שאני בוחר להזכיר אותו נובעת דווקא מכך שהמחשק הזה הוא בין הראשונים שנעשה מתוך התחשבות בכך שגיימרים אוהבים שמתייחסים אליהם. ואכן, סאגת קין הייתה מלווה ברפרנסים רבים לחובבי המשחקים. למשל, הידעתם שבילי "קומנדר קין" בלקוביץ' הוא בעצם נכדו של וויליאם "BJ" בלקוביץ'? למי שלא מזהה, מדובר בדמות הראשית מסדרת משחקי "הטירה הנאצית" (עוד משחק אהוב). יתרה מכך, הוזכרה כבר השפה הסודית של החייזרים במשחק שמופיעה עוד במשחק הראשון אבל ניתנת לפירוש רק בסופו של המשחק השלישי. בזמן ששירתי בצבא נתקלתי שוב בטרילוגיה הראשונה של המשחק, לפני שעבר את מתיחת הפנים היפה של Keen 4/5/6. ולשמחתה של אביטל, תרגמתי את כתב הסתרים של החייזרים, שבא לשימוש לא רק בטרילוגיה הראשונה אלא גם בסופו של המשחק החמישי (!) במסגרת המכתב שמשאיר אויבו של קין – מורטימר מק'מייר!

אחריו רמת האלימות החריפה עם בואו של דיוק ניוקם (Duke Nukem) המשחק הראשון שלימד אותי גם מכניקה של נשקים, גם אנטומיה של בני אדם ושאר פרוקי רגליים, ואפילו כמה שיעורים בחינוך מיני משולב בתיאוריות בכלכלה (או במילים אחרות: חשפניות!). זה היה המשחק הראשון בו למדתי על קיומם של צ'יטים (והו, כמה היה כיף לשחק עם הצ'יט של DNSTUFF שהיה נותן תחמושת בלתי נגמרת). ככלת הכל, מדובר באחד המשחקים האלימים והוולגריים ביותר בעולם משחקי המחשב, מה שאוטומטית הופך אותו לאחד הפופולאריים. הרי, איפה עוד תוכלו לחסל בוס ואז לכרות לו את הראש ולחרבן בו בשם האנושות?

רק בדיוק ניוקם



אחרון חביב בסאגה, היה ונשאר המשחק האהוב עלי בכל הזמנים – מורטל קומבט.
לא הרבה אהבו את המשחק, ולא רק בגלל שגיאות הכתיב המפורסמות שבו (Kombat?) אבל אני הייתי פריק של המשחק, הייתי הולך לבתים של חברים רק כדי לראות אותם משחקים, ואז קיבלתי בעצמי את מורטל קומבט 2 (אחד מתוך עשרות, שיהיה ברור) והחגיגה התחילה.

אתם צריכים להבין, לא מדובר בסתם משחק מכות, המשחק מעודד את השחקן להצטיין, על ידי שילוב של קומבואיים קטלניים, שהובילו למכות חיסול סופיות, מה שכונה אצלנו בעגה המקצועית 'פינישים' – מלשון Finish Him המפורסם, שהיו מדהימות (לא כמו לחרבן למישהו בתוך הצוואר, אבל לא רעות בפני עצמן). כמות הטריקים והסודות שהיה ניתן לגלות הייתה אינסופית. וכמובן, שזה היה משחק שכיבד את עצמו בעלילה לא רעה בכלל לכל אחת מהדמויות. ואני 'לא רעה' באופן מוגבל, שכן הייתי אז בן 10 ולא ידעתי טוב יותר. לכל אחד מהבנים בכיתה שלי הייתה מחברת של פינישים שבה הוא אגר את מה שלמד, המחברת הייתה חברת קבע בכל תיק של כל ילד בביה"ס והיא הייתה שנייה רק לפוגים (גם אליהם נגיע) ולמחברות הקומדי סטור (גם אליהם). בשלב מסוים, מורטל קומבט היה אגודה של מובחרים לא רק בעולם המחשב, אלא גם בחצר בית הספר. שמאוד אהבה את המשחק, מאוד התלהבה לראות את הסרט הראשון שעשו מהמשחק, ומאוד התאכזבה מסרט ההמשך המגוחך.



בחזרה לטלוויזיה. בין השנים 96' ועד סוף העשור מרבית שעות הבהייה שלי הוקדשו לאחר הצהריים. בין שידורי "הכיתה המעופפת" ו"ששטוס" בערוץ הילדים כמו כולם התחלתי גם לפתח רצון עז לתכנים אחרים, כבר התחיל להגיע שלב בו החיוך של עודד מנשה והפופיק של דנה דבורין כבר לא סיפקו אותי. רציתי לפרוץ את גבולות הטעם הטוב כפי שהתרגלתי לעשות בזירת משחקי המחשב. ומי עזר לי בזה? חמישיית הקומדי סטור. החלסטרה של ז'וז'ו, המבזק של ז'אק, יש-לי יש-לי, פטישים ולפלפים, החדשות בערבית עם לולו (מיד אחריהן – מק'גאיוור), חם ויפת, כתבות השטח של ג'ודי לוץ אהרנוב קרפין סממה פצקרשת... הו, לא היה לזה סוף. חמישה מפגרים עם רעיונות מטורללים משוחררים לטרף בטלוויזיה. הקומדי סטור הפכו לתופעה בסדר גודל של צעירי תל-אביב.



כוח ההצלחה של הקומדי סטור נבע לא רק מהחיבור הטוב של החמישייה (גיל ססובר, איתי שגב, רובי דואניס, אסף אשתר והמנהיג החלסטראי צביקה הדר) אלא גם ממינון חכם של שטויות סטריאוטיפיות שנדמה לעיתים היה שנוצרו אך ורק כדי שיוכלו לצחוק עליהן בתוכנית עצמה. כזו שלרוב הגיעה מכיוונם של הדר ואשתר. ובין בדיחות מגוחכות סטייל מונטי פייטון שלרוב הגיעו מכיוונו של דואניס. עד היום יש לי בבית את הדיסק עם השירים של הקומדי סטור, בין הפנינים היו את שיר השכונה, שיר הלפלף, שיר המבזק של ז'אק, שיר הטרטע שהיה להיט היסטרי בתחנות הרדיו וכמובן שירם של חם ויפת:



כמו כל דבר אחר, בסופו של דבר גם מהקומדי סטור נמאס לי. בעיקר כי מרבית הקאסט המקורי עזב ונשארו רק גיל ססובר ואסף אשתר. בנוסף, רציתי קצת חומרים קצת יותר בוגרים, אך כאלו שעדיין ידברו אלי. וכך יצא, שבאחד משיטוטיי ברחבי הממיר האנלוגי הישן הגעתי לערוץ 23, שאז עוד לא היה מבחינתי החינוכית אלא בעיקר 'ערוץ 23' או 'דיאט 2' כמו שאני ואחותי קראנו לו. ואת מי מצאתי שם בערוץ הדיאטטי הזה? את חברי פלטפוס כמובן.

פלטפוס היו עידן אלתרמן, אבי גרייניק, חנן לדרמן, תומר שרון ותומר יוסף, דני קרפל וירדן בר-כוכבא. התורה שלהם על רגל אחת: מה, אתה דפוק?
או במילים אחרות: לקחת מצבים רגילים עם אנשים רגילים ולכפות עליהם הקצנה. זה אל"ף-בי"ת בהומור, ואני אהבתי את זה. אהבתי את איש החרגול, את ברגיג המדרדר, את חנן והערס, את הזמר הסובל מפיצול אישיות (גם אני! גם אני! גם אני!) ואת החבר'ה של נווה חמציצים... אה! ואת מערכון הדואר (האהוב עליי עד מאוד).



החבר'ה של פלטפוס היו שער הכניסה שלי להומור ישראלי, אבל באמת. עם החבר'ה של זהו זה צחקתי, אבל בעיקר כי אחרים צחקו. הקומדי סטור היה מצחיקים אבל ילדותיים. פלטפוס היו הדבר הנכון. כל פעם מחדש הייתי רץ הביתה מהחטיבה בשביל לתפוס את השידור ב15:00. אתם יודעים, במקום כדורגל בחצר העדפתי להיות בתוך החדר האינטימי שלי. ולראות פלטפוס. דבר שמאוד אהבתי בפלטפוס היה שבניגוד לקומדי סטור הפאנל של פלטפוס כמעט ולא הסתמך על דמויות חוזרות. וגם כשכן היו דמויות חוזרות, כמו בנווה חמציצים, הן היו יותר עגולות מהדמויות של שטיק אחד שהיו ידועות בקומדי סטור. אה, והחבר'ה בפלטפוס היו יותר מוזיקליים. השירים הראשונים שהורדתי בנפסטר היו השירים של פלטפוס, מיינד יו.

ומה שלא הייתי רואה אחה"צ, הייתי רואה בערוץ 3, אז עוד בשם "ערוץ המשפחה" בערב.
פעם הערוץ ההוא היה נפלא ומפואר עם מיטב הייבוא מהדודים מאמריקה. הרקולס, זינה, ג'אג, ER, סיינפלד, בבילון 5, ומאוחר יותר גם הבית הלבן, סמולוויל, הסופרנוס, מכושפות, בנות גילמור... הרשימה באמת ארוכה. אבל מעל הכל, אי שם בשנות התשעים, ניצבה בענק, איך לא, חברים:

כאן בקטע הכי טוב בסדרה – אי פעם:



טוב אנחנו מתקרבים לסוף, השנה כבר 1999 וכולם מבוהלים מבאג 2000 (איזה מצחיקים היינו פעם שפחדנו מכל דבר, אה?) ואני, נער מוכה למדי בן 14, מחליט שבמיינסטרים קטנה מדי להכיל אותי (בעיקר כי אני שמן).

אז מה עושה מי שבמצבי? כמובן שמתחיל לחפש את האלטרנטיב. אז במקום הסדרות הרגילות התחלתי לראות דריה וAlternative Nation, התחלתי לראות סרטי אנימה. התחלתי לקרוא ספרות מד"ב ופנטזיה. חקרתי את אוסף התקליטים הישנים של אבא שלי (ג'תרו טול שולטים!) ובכלל, בכל הנוגע למוזיקה, הפרץ האלטרנטיבי הגיע בצרורות. במקום להקות בנים/בנות/עזים ראפרים או מזרחית התחלתי לשמוע את כל מה שלא ציפית ממישהו בן 14 לשמוע – פרנץ' האוס, אינדי קנדי, צ'ילאאוט, הארד-קור טראש, רוק משנות השישים (ואני מתכוון לThe Who, לא לביטלז). במקום לשמוע את Blue (דה בו די דה בו דיי) של אייפל 65 שמעתי את Around the world של Daft Punk, במקום U2 שמעתי את Offsprings ואת Red Hot Chilli Peppers, במקום דונה – מטאליקה! ובמקום הספייס-גירלס – גארבג'.

ואנחנו נתמקד בגארבג' כרגע, כיוון שראשית – Version 2.0 היה אחד מחמשת הדיסקים הראשונים שקניתי לעצמי. ושנית, גארבג' הכניסו אותי לראשונה לתל-אביב. כשהם באו להופיע בארץ ב99 בהאנגר אני הייתי רק בצעדי הראשונים בנערות, אבל זה לא מנע ממני להוציא את כל הכסף שהיה לי עד (170 ₪) על כרטיס להופעה שלהם, יחד עם חימום של k's Choice. חמוש בשני חברים ומפתח לדירה הריקה של אחי בז'בוטינסקי (הוא באותו זמן היה בפסטיבל רוק באנגליה ונהנה הרבה יותר) נסעתי בפעם הראשונה, ובהחלט לא אחרונה, לעיר הגדולה. וזו הייתה חוויה. כמו סקס בפעם ראשונה, אתה זוכר את כל הפרטים הקטנים, הריח של האוטובוס בדרך לנמל, האנשים המקומיים שצועדים ברחבות, ההומלסים, הפיצוציות (המצאה שהגיעה לרעננה רק ב2002, אנחנו כמו קנדה!) הפיצה שאוכלים לפני ההופעה, הצעקות כששירלי מנסון עולה לבמה. כשהיא מקללת בסקוטית. הזיעה הטובה הקפיצה המשותפת של הקהל. היציאה החוצה המלווה בגל רוח קרירה. ההיי הזה, של הופעה טובה, הצעידה לדירה תל-אביבית וההתרפקות על בירה ראשונה (שביוזמתי לפחות) והלילה שעובר בדיבורים וצחוקים (ככל הנראה של פלטפוס) עד הבוקר ואז פרישה לחדר שינה מאולתר. החדר האינטימי שלי. אני אומר לכם, לא קונים דברים כאלה במכולת.

הנה גארבג' בשיר האהוב עליי שלהם



זה לא היה הרומן היחיד שלי עם תל-אביב באותן שנים. היה גם את רדיו תל-אביב, או ליתר דיוק, היה את יום שבת בערב ברדיו תל-אביב. אז היה הזמן לכוון את הרדיו במערכת ולשמוע את היפופוטם. עכשיו, אני יכול לשבת פה ולהשתפך על כמה שהחבר'ה של היפופוטם מעולים ולהזכיר כל מיני קוריוזים מצחיקים שהיו להם בתוכנית, באמת שלא חסר. אבל במקום זה אני מעדיף לספר לכם שלא רק צחקתי מהשטויות של היפופוטם, גם למדתי היטב את מה שהם עושים. ולכן, שלוש שנים אח"כ, ב2002, כשחבר של חבר ניגש אלי באיזה מסיבת גג ברעננה, וסיפר שיש תחנת רדיו חדשה באינטרנט שהוא עומד לעבוד בה ושאל אותי אם אני יכול לעזור לעשות פלייליסט לתוכנית, ישר שאלתי אותו אם מותר לי לכתוב לו בדיחות מצחיקות במקום. וכך, בזכות היפופוטם, הגעתי למצב בו לי הייתה תוכנית הומוריסטית משלי ברדיו. אמנם אינטרנטי ונטול מאזינים כמעט, אבל זאת הייתה התוכנית שלי, ואני רציתי לעשות כבוד למורים שלי. וכך נולדה לה "פיילוט" קצרת הימים. שלא רק שפתחה לי שער לעולם בו אני יכול לעשות משהו שאני טוב בו, אלא גם החזירה אותי לתוך הכרך התל-אביב הגדול, והפעם היא לוותה בחוויות אלכוהוליות רבות יותר, מיניות יותר, ובכלל מעצבות אישיות.

אז לסיכום, אפילו שאת מרבית הניינטיז העברתי בבית, בתוך האתם יודעים בדיוק מה, הם לא פסחו אלי כמו שחשבתי כשהתחלתי לכתוב את הקטע הזה. למעשה, בתור קרש קפיצה לשנות ה2000, הניינטיז לא היו רעות בכלל.

ותודה לתערובת אסקוט.








אהבת את הפוסט? סמן לייק:
הגדרות תצוגה
הודעה מחבר שעה תאריך



מאמרי הקהילה
"הסמויה" - דיוני הפרקים
כל הדיונים שהיו לנו על פרקי "הסמויה", הסדרה הטובה ביותר בתולדות הטלוויזיה (הוכח מדעית).
26/9/2010
"מד מן" - דיוני הפרקים
כל הדיונים שהיו לנו על פרקי "מד מן", AKA "הגברים של שדרות מדיסון".
23/9/2010
"glee" - דיוני הפרקים
כל הדיונים שהיו לנו על פרקי glee.
27/10/2010
"אבודים" - דיוני הפרקים
כל הדיונים שהיו לנו על פרקי סדרת המיסתורין.
30/10/2010
"יומני הערפד" - דיוני הפרקים
כל הדיונים שהיו לנו על פרקי סדרת הערפדים.
4/11/2010
"ילדי האנרכיה" - דיוני הפרקים
כל הדיונים שהיו לנו על פרקי דרמת האופנוענים של קורט סאטר.
2/11/2010
"צ'אק" - דיוני הפרקים
כל הדיונים שהיו לנו על פרקי "צ'אק".
10/10/2010
"קומיוניטי" - דיוני הפרקים
כל הדיונים על פרקי "קומיוניטי".
11/10/2010
"דם אמיתי" - דיוני הפרקים
דיוני הפרקים של סדרת הערפדים של אלן בול.
30/9/2010
"דקסטר" - דיוני הפרקים
דיוני הפרקים שהיו לנו על פרקי "דקסטר".
9/10/2010
"שובר שורות" - דיוני הפרקים
כל הדיונים על פרקי "שובר שורות".
9/10/2010



*
המלצה לעמוד הראשי קהילת תמיכה טכנית מנהלי קהילות הסכם שימוש באתר צור קשר עבודה בעגלות Copyright ©2007-2009, אג'נדה

(0.0469)