כולם אוהבים להלל את הסדרה הזו, שמשום מה נחשבת לאחת מסדרות הנעורים הטובות ביותר אי פעם. א) לא בעיניי. ב) היא נוצרה ב-1999 ובוטלה בראשית העשור הנוכחי אחרי שהופקו ממנה בסך הכל 18 פרקים ושודרו רק תריסר מהם. אם כן במה חשיבותה ולמה היא ברשימת הסדרות החשובות של הנוטיז? או. כי כנופיית ג'אד אפאטו - אחת המשפיעות ביותר בטלוויזיה, ובעיקר בקולנוע, בעשור הממשמש, ובעיקר בשלהיו - נוצרה בסדרה הזו ממש.
ג'אד אפאטו, שהיה המפיק האחראי (פול פיג, היוצר, היה כפוף לו), הפך מאז לנער הזהב ההוליוודי, כאשר הקומדיות שלו גורפות מיליונים בקופות ושבחים אצל המבקרים. בתול בן 40 והדייט שתקע אותי שביים, סופרבאד, פיינאפל אקספרס, לשכוח את שרה מרשל והמונים נוספים הופקו ו/או נכתבו על ידיו, ונוצרו על ידי החבר'ה שטיפח בסדרה הזו: סת' רוגן, ג'ייסון סיגל וג'יימס פרנקו הם הבולטים שבהם, אבל אפאטו הקפיד לדבוק בכל הצעירים שבשחקני פריקים וגיקים לאורך כל העשור שאחרי הביטול המהיר של NBC, החל כבר ב-2002 עם עצמאי בשטח המקסימה ב-FOX, אף היא בוטלה אחרי פחות מעונה.
בראיון (שאני לא מוצא לצערי) עמו ועם שלל חברי קאסט לכבוד צאת מארז מהודר של הסדרה, אפאטו סיפר שחש אשמה כי בדבקותו בריאליזם עבור פריקים וגיקים הוא ליהק חבר'ה לא מוכרים שלא היו שחקנים, חלקם נשרו מהלימודים עבור העבודה, ובסופו של דבר הסדרה בוטלה. לכן הוא טורח ללהק אותם כל הזמן לפרויקטים הרבים שלו. החבר'ה האלה הפכו ליוצרים מצד עצמם, רוגן כתב והפיק בין היתר את פיינאפל וסופרבאד, סיגל כתב את שרה מרשל ועמל על סרט חבובות חדש. כל זה ונוספים בזכות סדרה שבוטלה אחרי 12 פרקים.
בטקס האמי שנערך בספטמבר 2000, זכו המלהקים של פריקים וגיקים בפרס האמי. הגיוני.
מדי שבוע איטפל לשנה אחת מהעשור, החל מ-1999 (הרי הסדרות שהחלו אז רלוונטיות לעשורנו ולא לניינטיז) והלאה, ואסקור בה את הסדרות הכי משפיעות וחשובות בעשור הזה בטלוויזיה האמריקנית, כי תכל'ס, זה בעיקר מה שממלא את תפריטינו הטלוויזיוניים. ב"משפיעות" הכוונה היא לסדרות שיצרו שינוי בטלוויזיה או בתרבות או בשיח הציבורי, שהיו חלוצות באלמנטים חשובים, שהובילו מגמות שאפיינו את העשור או שהיו הכל ביחד. אי לכך ניתן יהיה למצוא ברשימה סדרות כמו זירת הפשע אבל לא פיוצ'רמה, פריקים וגיקים אבל לא קרניבל וכהנה וכהנה. אם אתם סבורים שפספסתי משהו, אתם יותר ממוזמנים לנמק ולהאיר את עיניי. יתר על כן, אפשר ורצוי לדבר גם על סדרות אחרות מאותה שנה.
"הסופרנוס המחישה מה אפשר להשיג עם קווי עלילה מתמשכים שגדלו באופן אורגני מדמויות תלת-ממדיות. הסדרה המחישה שבאמצעות מעקב אחר חייהן של דמויות לאורך תקופה של שנים, אפשר לעצב נראטיב אפי עם כל המורכבות הארוגה ברומן אפי כמו 'מלחמה ושלום'. סרטים לא יכולים אפילו להתחיל לגשת אל נראטיבים בהיקף ובמורכבות הזו, אז זה משתיק אחת ולתמיד את התפישה שטלוויזיה היא מדיום נחות יותר". (דיוויד וודל, מפיק אחראי בבטלסטאר גלקטיקה)
"אני מרגיש שהם חקרו גלילת סיפור בדרך אחרת, שבו משהו יכול לקרות בפרק ואתה לא תראה אותו שוב למשך שלושה או חמישה פרקים או בעונה הבאה. זה כמו החיים במובן הזה". (ג'ייסון קייטימס, יוצר הסדרה אורות ליל שישי)
הסופרנוס היא הסדרה הכי חשובה של העשור, ואחת החשובות בתולדות הטלוויזיה. ההשפעה של הסופרנוס הן על התרבות הפופולארית, הן על הטלוויזיה והן על יחסי הגומלין ביניהן הייתה חסרת תקדים. היא עלתה ברשת הכבלים HBO בינואר 1999 ועם הגעתה זכתה להילולים והשתפכויות מהמבקרים. מה שדיוויד וודל מדבר עליו בציטוט למעלה הוא תמצית קולעת של האופן שבו ניגשה הסופרנוס אל הטלוויזיה. כל עונה הייתה כרך וכל פרק בה היה כזה שיעמוד בפני עצמו, אבל עדיין יהווה חוליה מהותית במרקם הכללי. ההתייחסות לעונות של הסופרנוס הייתה כוללת ומקיפה: בניגוד לסדרות רשת, ב-HBO קודם כותבים, מצלמים ועורכים את העונה ורק אז היא עולה לשידור, כך שכולה מתוכננת ומדוקדקת מבעוד מועד, אפילו אם זה אומר שבין שידור העונה השלישית לרביעית תעבור יותר משנה. היא כתובה באופן מרהיב, שוחקה לעילא ולעילא על ידי קאסט כמעט אלמוני המורכב משחקני אופי, ערך ההפקה שלה היה גבוה מאוד (1-1.5 מיליון דולר לפרק) והיא השתמשה בפלטפורמה שלה, זו שמקנה לה את האפשרות להראות אלימות ומין גראפיים, באופן שנובע מהעלילה ולא כתירוץ להשתמש בהם. חירות יצירתית, במילים אחרות.
האסטרטגיה של HBO בסוף הניינטיז הייתה לצאת מצלן של הרשתות הגדולות, ולעשות זאת על ידי כך שתספק תכנים שהצופים לא יכולים למצוא בטלוויזיה הרגילה. היא כבר הפיקה סרטים מקוריים, דוקומנטריים, מיני-סדרות, סדרות קומיות ותוכניות אירוח משל עצמה, אבל עד המחצית השנייה של שנות ה-90 הגידול במנויים שלה היה דל מאוד והיא סבלה מהיעדר זהות חזקה למותג. אף סדרה של HBO, עד אז ומאז, לא תרמה למיתוג ולסיסמה של רשת הכבלים - "זו לא טלוויזיה. זה HBO" - כשם שעשתה הסופרנוס. הנה כי כן, מאז שעלתה הסופרנוס ב-1999 ולאורך כמה שנים, הגדילה HBO את מנוייה בכמיליון מדי שנה. השגשוג הזה הביא את העומדים בראש רשת הכבלים לנסות עוד ועוד דברים מעניינים, וכך קיבלנו בין היתר גם את עמוק באדמה והסמויה, שתיים נוספות שאפשר להגיד עליהן שהן מהחשובות ביותר של העשור, ואת קרניבל ודדווד הנפלאות.
ההצלחה הכבירה של הסופרנוס כסדרה כל כך מורכבת, מעמיקה ואינטליגנטית, הביאה לפריחה בסדרות חכמות שמשקיעות בצופים שלהן וסומכות על תבונתם. פתאום קודקודי הטלוויזיה, הן בכבלים והן ברשתות הגדולות, הבינו ששווה להם להשקיע בסדרות כאלה כי הן פונות לחתך צופים בעלי השכלה והכנסה גבוהות, מהסוג שמפרסמים כל כך אוהבים. פרק הפתיחה הכפול של העונה השלישית ב-2001 הביא יותר מ-11 מיליון צופים וניצח את כל התחרות שמולו, כולל של הרשתות הגדולות. השיא הזה נשבר על ידי הסופרנוס עצמה בפתיחת העונה הרביעית ב-2002, אז הגיעה ל-13.5 מיליון צופים, מספר חסר תקדים לסדרת דרמה בכל רשת כבלים שהיא אי פעם וכזה שגם הסדרות ברשתות הגדולות היו שמחות לראות אצלן, בוודאי שבימינו המתדלדלים. המספרים הללו מדהימים במיוחד בהתחשב בעובדה של-HBO באותה תקופה היו 33 מיליון מנויים בכל ארה"ב. בנוסף למספרים, ב-2004 הייתה הסופרנוס גם לסדרת הכבלים הראשונה שזכתה באמי בפרס הדרמה.
בכך סללה למעשה HBO את הדרך לכרסום ברשתות הגדולות. דו"ח עדכני של חברת נילסן מבשר שהאמריקנים צופים כיום בטלוויזיה יותר מאי פעם, נתון שעומד בניגוד מוחלט להתדרדרות הרייטינג של הרשתות הגדולות. עם ההצלחה היצירתית והכלכלית של HBO ניסו גם רשתות כבלים אחרות את מזלן עם סדרות דרמה מקוריות. במהלך הנוטיז הפכו שואוטיים (הכי גאים שיש, דקסטר), FX (המגן, ניפ/טאק), USA (מונק, סוכן מחוק), TNT (המפענחת, העוקץ), SciFi (בטלרסטאר גלקטיקה, סטארגייט), AMC (מד מן, שובר שורות) ורשתות כבלים נוספות, לספקיות משמעותיות של סדרות דרמה מקוריות. הפריסה הגדולה הזו של סדרות בערוצים מעבר לרשתות הגדולות, לצד גורמים נוספים כמו שביתת התסריטאים בתחילת 2008, הביאה לירידה חדה במספר הצופים ברשתות לצד העלייה בצפייה הכוללת בטלוויזיה.
ההשפעה של הסופרנוס על הרשתות לא נגמרה כאן. בתחילת העשור, עד ההצלחה הגדולה שלה ב-2001, רוב רובו של תמהיל לוח השידורים ברשתות הגדולות היה מורכב מקומדיות, שעשועונים וריאליטי, ואלה גם שלטו בראשי טבלאות המדרוג. ABC הפריזה במיוחד עם מי רוצה להיות מיליונר ארבע פעמים בשבוע. עם ההצלחה הענקית של הסופרנוס וירידת קרנם של השעשועונים, החלו גם האחרים לחפש לעצמם דרמות חדשות וחדשניות. לשם כך יובאו גם שמות גדולים מהקולנוע, חבר'ה שבעצמם ראו באמצעות הסופרנוס איך המדיום הטלוויזיוני יאפשר להם את רוחב היריעה שלעולם לא יוכלו להשיג בקולנוע. בראיין סינגר (אקס מן) בא לעזור עם האוס, ג'יימס קמרון עשה את מלאך שחור, דאג ליימן (זהות כפולה, גו) ומקג'י (המלאכיות של צ'ארלי - הסרט) חברו לשם האו.סי וכהנה וכהנה, וכמובן ג'רי ברוקהיימר שהתחיל לשלוח זרועות מכות סנוורים אל כל דבר שני בטלוויזיה. פחות או יותר.
העיסוק של הסופרנוס במשפחה שונה מאשר התבנית המקובלת, הביא לעיסוק במשפחות שונות נוספות, כמו של קברנים ופוליגמים. בנוסף, ההצבה במרכז של דמות פגומה ועם גבולות מוסר מטושטשים כמו טוני סופרנו אפיינה במידה רבה את רוב סדרות הדרמה המצליחות והמוצלחות של העשור. ויק מאקי, גרגורי האוס, ג'ימי מקנולטי, ג'ק באואר, דון דרייפר, ג'קסון טלר, טומי גאבין, דקסטר מורגן, וולטר ה. ווייט, כריסטיאן טרוי, ננסי בוטווין, האנק מודי וכמעט כל דמות באבודים, חבים את חייהם לטוני סופרנו [1]. זה לא שהוא היה הדמות הראשונה בגוונים של אפור, בל נשכח את אנדי סיפוויץ או את הסדרה אוז, שקדמה לסופרנוס בשנתיים, אבל ההצלחה הגדולה של המאפיוזים היא זו שהביאה לשגשוג בדמויות מורכבות. היא לא רק הייתה סדרת מופת מצד עצמה, אלא מילאה את הטלוויזיה שלנו בעשור הזה בהמון חומר איכותי.
[1] נשבע לכם שמניתי את הדמויות עוד לפני הכתבה ברייטינג על דמויות פגומות לפני שבועיים.
"שוק ה-DVD בקושי היה קיים כאשר בוטלנו, אבל עכשיו הצופים יכולים למחות על ביטול תוכנית באמצעות הארנקים שלהם, לקנות מארזים, במקום רק לכתוב מכתבים לרשת... זה שינה לחלוטין את המודל הכלכלי". (סת' מקפרלן, יוצר איש משפחה אחרי שקיבל ב-2005 הזמנה מ-FOX לפרקים נוספים)
נכון, לא ברור אם איש משפחה תעמוד במבחן הזמן. רוב הווייתה הוא רפרנסים מתרבות הפופ עד שקשה להאמין שמישהו שיצפה בה בעוד עשר שנים יבין מה הסיפור של פינאט באטר ג'לי טיים או פארודיות על קטעי יוטיוב. נכון, העלילה שלה קלושה והרוב מורכב מפלאשבקים/גגים לא קשורים ולפעמים נטולי פואנטה שחלקם אפילו לא ממש מצחיק. כל זה טוב ויפה, אבל איש משפחה עשתה את שלה ולו בגלל דבר אחד: היא הייתה הסדרה הראשונה אי פעם ששידורים חוזרים ומכירות דיוידי השיבו אותה לחיים. פוקס ביטלה אותה אחרי שלוש עונות, אבל בשנים שאחרי כן מכירות מארזי הדוד שלה שברו שיאים, השידורים החוזרים ברצועת Adult Swim של קרטון נטוורק [1] זכו לרייטינג מעולה – רשת פוקס לא יכלה להתעלם מהפריחה המאוחרת.
ב-2005, שלוש שנים אחרי שבוטלה, חודשה איש משפחה לעונה רביעית ופתחה את הפתח לסדרות אחריה לזכות לחיים אחרי המוות - פיוצ'רמה ופיירפליי הן היחידות שהתממשו בינתיים, אבל כל סדרה עם להק מעריצים נלהב ורוכש-מארזים מנסה להגשים את עצמה מחדש בקולנוע: ורוניקה מארס, ארסטד, ויריחו הבלתי נלאית (שתיפול עליה כבר איזו פצצה) הן היחסית-עדכניות שבהן, ושתי האחרונות אכן בשלבי פיתוח. יתר על כן, הסדרה החדשה של ג'וס ווידון, Dollhouse, גרפה רייטינג נמוך ביותר ובכל זאת זכתה להזמנת עונה שנייה מפוקס, וזאת על סמך מכירות DVD של סדרות קודמות של ווידון [2].
החזרתה של איש משפחה בפרקים חדשים הוכיחה את עצמה ברייטינג והיא כרגע אחת הסדרות הכי מצליחות של פוקס. המהלך הזה המחיש לראשונה את הכוח הממשי הנתון בידיהם של רוכשי המארזים. אם בעבר האולפנים ניסו להגיע למאה פרקים לסדרה כדי להרוויח עליה ממכירות לשלל שידורים חוזרים בסינדיקציה, כיום יש להם מקור הכנסה חשוב נוסף שהם משווים לנגדם בעתות מו"מ עם הרשתות על חידוש סדרות.
הכוח הזה אף מתעצם כאשר לוקחים בחשבון את הרדיקליזם של איש משפחה. הבדיחות שלה קיצוניות בכל קנה מידה, היא מהווה למעשה ריאקציה לתרבות הפוליטיקלי קורקט ובוחנת שוב ושוב את סבלנותם של המתונים בקרב הצופים ושל רשות התקשורת האמריקנית, ה-FCC, שלא לומר מתגרה בהם ממש. החתירה אל הכיוון הזה אמנם הייתה תהליך הדרגתי ברשתות הטלוויזיה האמריקנית, אבל איש משפחה נתנה חתיכת קפיצה אל מעבר לגבול. העובדה שפוקס מאפשרת לה את החירות הזו היא פועל ישיר של הצלחתה. זה חלק מהאפיל.
יחד עם החזרתה של איש משפחה לסיבוב השני הזמינה רשת פוקס ממקפרלן עוד סדרה, אבא אמריקני. במאי 2008 היא חידשה איתו חוזה שבמסגרתו הוא מקבל 100 פאקינג מיליון דולר כדי להמשיך לנהל את ענייניו בפוקס עד 2012, מה שהפך אותו למפיק/יוצר הכי עשיר בטלוויזיה. במסגרת החוזה החדש הזמינה ממנו פוקס סדרה נוספת, ספין-אוף מאיש משפחה – קליבלנד. מעטים הכירו את שמו של סת' מקפרלן בעת הביטול ב-2002. כעת, בואכה סוף הנוטיז, הוא אחד האנשים הכי חשובים בטלוויזיה האמריקנית.
[1] בהקשר של איש משפחה חייבים לציין את Adult Swim, המשודרת בארצות הברית בקרטון נטוורק בשעות הערב החל מ-2001, בתחילה כרצועה של הערוץ ומאז 2003 כרשת נפרדת החולקת מקום עם CN, ומייעדת סדרות אנימציה למבוגרים. לצד הפקות משל עצמה – צ'יקן רובוט היא המוכרת ביותר שבהן – היא מביאה בשידורים חוזרים סדרות אנימציה למבוגרים. אחת מהן הייתה איש משפחה, ששודרה שם ברצועה יומית אחרי ביטולה. המכירות שוברות השיאים של מארזי הדוד תרמו רבות להחלטה על השבתה לחיים, אבל גם הרייטינג הגבוה של השידורים החוזרים היווה שיקול מכריע בהחלטות. אותו מקרה קרה גם עם פיוצ'רמה, שהרייטינג שלה באדולט סווים היה מצוין ותרם להחלטה להוציא סרטים נוספים ולבדוק את השוק, ובסופו של דבר לחידושה שנים אחרי שבוטלה.
[2] החשיבות המכרעת של מכירות מארזי DVD לא מוגבלת רק לרייטינג הפוטנציאלי שהן מגלמות בהן, בבחינת עוד קונים שווים עוד צופים שווים עוד מפרסמים, אלא כמובן גם בגלל שהן מהוות אפיק כלכלי נוסף לאולפנים המפיקים את הסדרות. ההכנסות הנוספות הללו, לצד מכירת סדרות לשידורים חוזרים ולחו"ל, זירזו במהלך העשור את התהליך שבמסגרתו הרשתות האמריקניות המובילות - ABC, CBS, NBC, FOX – חברו לאולפנים הוליוודיים כדי להפיק חלק ניכר מהסדרות שלהן בעצמן ולגרוף את רווחיהן. ABC עם דיסני, CBS עם פאראמונט (ממנה נפרדה לאחרונה) NBC עם יוניברסל, ופוקס כמובן עם פוקס המאה ה-20. הנפגעים העיקריים מהמיזוגים הללו הם אולפנים קטנים, שכעת מתקשים למכור את מרכולתם לרשתות.
בתגובה ל: איש משפחה (1999-2002; 2005-דלא ידע) מאת: yaddo
מדברים הרבה על ההשפעה של משפחת קוסבי ושל הנשיא הטלוויזיוני השחור דיוויד פאלמר על היבחרותו של ברק אובמה לנשיאות ארצות הברית. נראה לי שאפשר להכניס לקלחת בלב שקט גם את הבית הלבן. נכון, היא הייתה אופטימית מדי, צדקנית מדי, לפעמים עד כדי קבס, האנשים בה דיברו מהר מדי, אבל בסופו של דבר התיאור של חיי האגף המערבי בבית הלבן היה מדויק ואף משפיע.
פוליטיקאים וחוקרים לא מעטים התייחסו לעובדה שהסדרה מציגה פוליטיקה, מושג שנתפש לרוב כמשוקץ, בצדו החיובי והתורם. הכתיבה המדהימה של הסדרה אולי נעלמה עם עזיבתו של ארון סורקין אחרי העונה הרביעית, אבל בל נשכח שהנותר מאחור היה ג'ון וולס, אחד המפיקים/כותבים/במאים הגדולים של הטלוויזיה ב-20 השנים האחרונות (נשים במלחמה, ER, משמרת שלישית, סאות'לנד). גם בלי סורקין הצליחה הסדרה לנבא את עלייתו לשלטון של ברק אובמה: דמותו של ג'ימי סמיטס בעונות האחרונות, מאט סנטוס, קיבלה את השראתה מהסנטור הצעיר והשחור שאף אחד עדיין לא הכיר באותה עת. בדברים אחרים הקדימה הדמות הבדיונית את האדם האמיתי – הקמפיין לנשיאות של ברק אובמה התבסס עליו כרעיון ולא התבוסס בפוליטיקה, בדומה לאופן שבו נהג סנטוס בסדרה.
הבסיס לסדרה צץ בעקבות הסרט הנשיא מאוהב מ-1995, שארון סורקין כתב את התסריט שלו. מייקל דגלאס גילם את הנשיא האלמן של ארהב, אב לילדה, גבר יחסית צעיר ומגניב, שמתאהב באנט בנינג. מרטין שין גילם את סגן הנשיא בסרט ושודרג להיות הנשיא בסדרה שהגיעה 4 שנים אחרי כן. סורקין היה מתוסכל מהאופן שבו קוצצו כנפיו בסרט על ידי המכבש ההוליוודי והחליט ליצור את הסדרה, תוך שליטה יצירתית מלאה שתאפשר לו אמירה פוליטית לצד העיסוק בהוויי המיוחד של האנשים הכי משפיעים בעולם.
סורקין הקפיד לכל אורך ארבע שנות כהונתו – זו מילה הולמת – כמפיק-מנהל בסדרה להתייחס לסוגיות חברתיות ופוליטיות חשובות, להציג את הצדדים שלהם, שחורים, לבנים ואפורים, ואפשרויות להתמודד איתן. העלאת המודעות לנושאים חשובים רבים באופן שנון ומבדר הביאה לסדרה לא רק פרס אמי אחרי כל אחת מארבע העונות הראשונות (לצד פרסי אמי נוספים לצוות ופרסים מקצועיים אחרים), אלא גם סיפקה לה את פרס "הומניטאס", שנועד לקדם כבוד, משמעות וחופש אנושיים במסגרת סרטים ותוכניות טלוויזיה ואף כולל תשורה כספית לידו של הכותב. הסדרה זכתה בשלושה פרסי הומניטאס והייתה מועמדת לעוד שניים, כולל בתקופת ג'ון וולס.
כשנה אחרי שהחלה הסדרה נבחר בוש לנשיאות, וסורקין הליברל הזועם החל להשמיע דעות בגנות המדינויות השונות של הנשיא הרפובליקני. אחת המתקפות הראשונות שלו כוונה כלפי טום ברוקאו, מגיש חדשות NBC – הרשת ששידרה את הסדרה שלו עצמו – על שהיה רך מדי כלפי בוש. מעורבויות פוליטיות מעין אלה הביאו את סורקין להשתמש בסדרה שלו ככלי לניגוח המדיניות של בוש. באחד הפרקים הנשיא הבדיוני ג'ד ברטלט נעמד מול דילמה שבוש עמד מולה, לוביסטים עסקיים, והמחיש איך נשיא אינטליגנטי היה צריך לנהוג לכאורה. רבים מהנושאים שעלו במהלך הסדרה באו בתגובה ישירה למאורעות הפוליטיים של משטר בוש - במיוחד המלחמה בעירק, שאפשרה קו אנטי מלחמתי אקטואלי לאורך כל שנות הסדרה - והציגו עולם אופטימי, כמעט אוטופי, שבו הפוליטיקאים העומדים בראש המעצמה הגדולה בעולם כולם טובים ומחפשים לעשות את הדבר הנכון.
העיסוק בנושאים אקטואליים היה נופל כעץ ביער אילולא העובדה שהסדרה זכתה בתחילתה לרייטינג מצוין, דבר שהעלה את הנושאים שטופלו במהלכה לדיון ציבורי לא אחת. המקרה הבולט ביותר היה זה שפתח את העונה השלישית. חודש אחרי אסון התאומים שודר הפרק הפדגוגי יצחק וישמעאל במנותק מהעלילה העונתית, שבו פרצת בטיחות בבית הלבן גורמת לצוות להיכלא באחד החדרים השמורים, ויחד עמם נערים שנמצאים בסיור בבית. זה היה הפרק הנצפה ביותר בסדרה, ולמרבה הצער גם הגרוע ביותר עד אז.
כולם אוהבים להלל את הסדרה הזו, שמשום מה נחשבת לאחת מסדרות הנעורים הטובות ביותר אי פעם. א) לא בעיניי. ב) היא נוצרה ב-1999 ובוטלה בראשית העשור הנוכחי אחרי שהופקו ממנה בסך הכל 18 פרקים ושודרו רק תריסר מהם. אם כן במה חשיבותה ולמה היא ברשימת הסדרות החשובות של הנוטיז? או. כי כנופיית ג'אד אפאטו - אחת המשפיעות ביותר בטלוויזיה, ובעיקר בקולנוע, בעשור הממשמש, ובעיקר בשלהיו - נוצרה בסדרה הזו ממש.
ג'אד אפאטו, שהיה המפיק האחראי (פול פיג, היוצר, היה כפוף לו), הפך מאז לנער הזהב ההוליוודי, כאשר הקומדיות שלו גורפות מיליונים בקופות ושבחים אצל המבקרים. בתול בן 40 והדייט שתקע אותי שביים, סופרבאד, פיינאפל אקספרס, לשכוח את שרה מרשל והמונים נוספים הופקו ו/או נכתבו על ידיו, ונוצרו על ידי החבר'ה שטיפח בסדרה הזו: סת' רוגן, ג'ייסון סיגל וג'יימס פרנקו הם הבולטים שבהם, אבל אפאטו הקפיד לדבוק בכל הצעירים שבשחקני פריקים וגיקים לאורך כל העשור שאחרי הביטול המהיר של NBC, החל כבר ב-2002 עם עצמאי בשטח המקסימה ב-FOX, אף היא בוטלה אחרי פחות מעונה.
בראיון (שאני לא מוצא לצערי) עמו ועם שלל חברי קאסט לכבוד צאת מארז מהודר של הסדרה, אפאטו סיפר שחש אשמה כי בדבקותו בריאליזם עבור פריקים וגיקים הוא ליהק חבר'ה לא מוכרים שלא היו שחקנים, חלקם נשרו מהלימודים עבור העבודה, ובסופו של דבר הסדרה בוטלה. לכן הוא טורח ללהק אותם כל הזמן לפרויקטים הרבים שלו. החבר'ה האלה הפכו ליוצרים מצד עצמם, רוגן כתב והפיק בין היתר את פיינאפל וסופרבאד, סיגל כתב את שרה מרשל ועמל על סרט חבובות חדש. כל זה ונוספים בזכות סדרה שבוטלה אחרי 12 פרקים.
בטקס האמי שנערך בספטמבר 2000, זכו המלהקים של פריקים וגיקים בפרס האמי. הגיוני.
בתגובה ל: פריקים וגיקים (1999-2000) מאת: yaddo ללא תוכן
אל תהיה קוקוס, אלוהים מנסה לדבר איתך
בתגובה ל: פריקים וגיקים (1999-2000) מאת: yaddo לא הכי מכיר את האיש או פועלו, אבל עדיין ממתין בקוצר רוח לסרטו המעוכב "Losing it!" / "The 14-Year-Old Virgin".
בתגובה ל: ג'אד אפאטאו מאת: JW and more letters איזה אורחים מביא לפה הפרויקט הזה... :)
אל תהיה קוקוס, אלוהים מנסה לדבר איתך
בתגובה ל: פשששש מאת: miss bojarsky ולול על הניק. JWWWW היה תפוס?
בתגובה ל: הבית הלבן (1999-2007) מאת: yaddo זו הסדרה שאני הכי מצר על כך שלא ראיתי מספיק (ואני חושב שראיתי קרוב לשתי עונות שלה במצטבר). תודה על המאמר הנהדר.
בתגובה ל: הסופרנוס (1999-2007) מאת: yaddo וואו.... מספר מחשבות בלי סדר הגיוני ופואנטה שעלו בזמן הקריאה:
* אני מורידה בפני יאדו את הכובע על סדרת הכתבות האלה. קראתי רק את זו על הסופרנוס (בינתיים), וכבר התעייפתי (in a GOOD way) מרוב שהיא מושקעת וחכמה ומחכימה. אני חוששת שלאחר שאקרא את כל שאר הכתבות, אצטרך ללכת לנוח מעט.
* ואם לחדד את הנקודה - איך מתחילים אפילו לכתוב כתבה שמנתחת את השפעתה של "הסופרנוס" על עולם הטלוויזיה והתרבות המערבית? זה הרי נושא מטורף שאפשר לכתוב עליו ספרים על גבי ספרים! ועם זאת הכתבה באמת מרתקת ועושה את העבודה. גרמה לי להתגעגע לצפיה בסדרה, ולהתרגש כשנזכרתי כמה טוב היה.
* לפעמים אנשים (לא "משלנו") שואלים אותי מה הסדרה הכי טובה בעיני (לפי השאלה הזו אפשר לדעת שהם לא "משלנו". איך אפשר לבחור?), כי הם חושבים שאני אגיד "באפי". אבל אני אומרת "הסופרנוס" - כי זו פשוט סדרה מושלמת. סדרה חסרת פגמים.
* עשה אותי מאוד מאוד מאוד עצובה לראות שברשימת דמויות-מרכזיות-פגומות-עם-גבולות-מוסר-מטושטשים שצצו כפטריות אחרי הגשם בעשור הזה, כחלק מהמגמה ליצור גיבורים עגולים וריאליסטיים יותר, יש רק אישה אחת. אחת! (וגם היא ננסי בוטווין, שהיא לא משהו ובטח לא ברמה של טוני סופרנו).
בתגובה ל: הסופרנוס (1999-2007) מאת: Which Witch מה זאת אומרת "אפשר לכתוב עליו ספרים"? כתבו עליו ספרים, המון, ובאחד מהם אף נעזרתי בשביל הסקירה. אני חייב לציין שכל הספרים שהשתמשתי בהם לכתיבה (כולל לשבועות הבאים) פשוט מרתקים, אפילו לסדרות שאני לא אוהב. מומלץ ללחוץ על הלינק, למי שיש זמן.
בתגובה ל: סיכום העשור מאת: yaddo לדעתי, "הסופרנוס" ו"הבית הלבן" הראו שני פנים לא מוכרים לקהל האמריקאי, פושעים שאכפת להם, ופוליטיקאים שאכפת להם. וזה היה חדשני. שתי הסדרות האלה היו מגדלור לכך שכתיבה טובה היא הכלי הכי חזק בטלוויזיה. יותר מכל שעשועון וריאליטי.
פרויקט מצוין!
אני לא חלק מהטקסט. אני סתם חתימה
בתגובה ל: סיכום העשור מאת: yaddo בדיוק סיימתי לראות את העונה השלישית של הסופרנוס.תענוג.
.You may notice certain things before you die Mail them to me should they cause .your algebra to fail
בתגובה ל: סיכום העשור מאת: yaddo ממש כיף ומעניין לקרוא.
בתגובה ל: סיכום העשור מאת: yaddo ללא תוכן
בתגובה ל: סיכום העשור מאת: yaddo אמנם אין לי מושג מה זה פריקים וגיקים, אבל הסקירות מושקעות, קולחות ומעניינות. תהיתי ביני לבין עצמי אם היו מאשרים לי להשתמש בהן כמקור לעבודה אקדמית [לו הייתי לומד את התחום, כמובן]. הן אמנם עומדות בסטנדרטים, אבל לא נראה לי שהמרצים בחוג לתקשורת היו מאשרים את ההפנייה ל-'yaddo', פורום טלוויזיה באג'נדה, 2009.
בתגובה ל: סיכום העשור מאת: yaddo וכתוב מרתק ושנון ומאוד למעניין לקרוא. גם הבחירה של הסדרות מצוינת, ונהנתי לקרוא.
בתגובה ל: סיכום העשור מאת: yaddo אפילו אימצתי את הרעיון של הסיכום לפורום של הטלנובלות (אבל לא מאותו כיוון וגם ממניע אחר לגמרי)
מתוך הדרות שסיכמת ראית רק אחת מהן, את הבית הלבן. אולי קצת את איש משפחה.
אלוהים נתן לנו שתי אוזניים ופה אחד כדי שיותר נקשיב ופחות נדבר.
בתגובה ל: סיכום העשור מאת: yaddo ללא תוכן
בתגובה ל: סיכום העשור מאת: yaddo להלן התוצאות המדהימות, המזעזעות, המבחילות, הבלתי-ייאמנו ובלתי-יישנו [להזכירכם: אני עדיין לא יודע מה הן יהיו. אפילו לא החלטתי על המילים עדיין], של חיפוש המילים הבאות [עכשיו אני כבר באמת חייב להחליט]: vampire, s&m, pink ו-hallelujah. קבלו את...
???
נו, כנראה שיש סיבה לכך שהוא לא מציג את זה. ובהיעדרו של הזוכה מוענק ניצחון טכני לסגנו.
אני חייב לציין שהתוצאה השנייה מוצלחת יותר, והרי היא:
בתגובה ל: מתנה לחנוכת הפרוייקט מאת: חתול-רובוט ללא תוכן
בתגובה ל: מאת: Spidey_82 חוץ מזה, זה פוטומונטאז'. בתמונה המקורית אני משחק כדורעף על חוף הים ומרים את הידיים לקבל כדור, ואין לי מושג מי השתיל אותי בתוך הנוף האורבאנו-אפוקליפטי הזה!
בתגובה ל: מי נתן לך רשות להשתמש בתצלום שלי?! מאת: חתול-רובוט מי אתה חושב? הלא זהו רובוט-חתול! הוא עדיין חי!!!
בתגובה ל: מתנה לחנוכת הפרוייקט מאת: חתול-רובוט אולי בכל זאת יש מקום להכניס את אנג'ל לרשימת הסדרות המשפיעות של השנה (1999-2004)? היא אומנם לא היתה חדשנית (damn you באפי), אבל הדמות של קוטלת הערפדים לא ממש תפסה, והדמות של הערפד הרגיש והמהורהר בהחלט כן.
(התמונה לא אמורה להבהיר את הנקודה, אבל הוא נראה בה טוב ואני קצת מתגעגעת ):
בתגובה ל: התוצאה השניה שלך מעלה שאלה חשובה מאת: רעות 1999 הייתה שנה מדהימה לטלוויזיה איכותית. מלבד אנג'ל ואלה שפירטתי עלו בה גם פיוצ'רמה, ספונג'בוב, חוק וסדר מדור מיוחד, להתחיל מחדש ומשמרת שלישית.
רציתי מאוד למצוא משהו שאנג'ל תרמה בו לעולם, אבל מה לעשות, באפי היא האחראית למהפכה ולא הוא. למה את אומרת שהדמות של קוטלת הערפדים לא תפסה? מה שכן, אנג'ל התרחקה מבאפי במהותה והפכה לאלגוריה קשוחה על אכזריותה של העיר, כולל קווים מקבילים תדירים בינה לבין הגיהנום - השדים בלוס אנג'לס היו הרבה יותר חשופים וגלויים מאשר בסאנידייל. זכור במיוחד הקטע שבו הבוס המת של וולפראם והארט יורד עם אנג'ל במעלית אל התחתית, רק כדי לגלות שהוא יוצא אל רחובות אל איי.
בתגובה ל: זו שאלה מצוינת (שקיוויתי שתעלה) מאת: yaddo בעיקר בגלל הצל הגדול שהטילה עליה הסדרה האם, אבל במקרים רבים 'אנג'ל' הייתה מעניינת יותר מ'באפי' ולעתים אף בוגרת יותר. אם להשוות, אז ל'באפי' היו רגעים רעים במיוחד כמו העונה הרביעית בכללותה והוספתה של דון לסדרה, בעוד ש'אנג'ל' שמרה על עניין גם במקומות נמוכים לכאורה, כמו הביקור בעולמו של לורן וכל סאגת קונור (וגם הסיפור של ג'סמין) שבסדרה אחרת הייתה עלולה להיות מטופלת באופן רע.
בכל מקרה, 'אנג'ל' צריכה אזכור ולו רק בגלל שהיא הייתה ספין-אוף מוצלח.
בתגובה ל: אמנם היא לא הייתה מהפכנית מאת: Spidey_82 אני מעדיף את אנג'ל על פני באפי בהרבה. עם זאת, בנקודות מסוימות אני חושב ההפך ממך - אני מאוד אוהב את העונה הרביעית של באפי למרות רגעיה החלשים (מנגד אני סבור שהעונה הרביעית של אנג'ל איומה ממש, מה שצפייה שנייה בסדרה איששה) והפרקים בפייליאה, עולמו של לורן (), הם בין האהובים עלי בסדרה.
בתגובה ל: סיכום העשור מאת: yaddo כל הכבוד על ההשקעה, מסתבר שלא ידעתי כלום על הסדרות האלה.
בתגובה ל: סיכום העשור מאת: yaddo אני אמנם לא מבקר פה הרבה, אבל פתחתי כאן חשבון רק בשביל להצטרף למשבחים - רעיון מצויין, ביצוע גם כן. מחכה עדכונים בשבועות הקרובים.
בתגובה ל: איזה פרוייקט נהדר. מאת: idanyd בכלל תודה לכל המחמיאים, אבל אני חושב שהגיע זמן לדבר בשקלים.
בתגובה ל: סיכום העשור מאת: yaddo הסופרנוס היא לדעתי הסדרה הכי טובה שנוצרה אי פעם (נכון לכתיבת שורות אלה). אהבתי את כל הפרקים בסדרה (פרט לפרק הראשון בעונה השלישית, והסיבה היא טכנית: האופן בו הם שילבו דמות מסויימת באופן מלאכותי היה חובבני וירוד) ובכל צפיה האימפקט שלה נוסק. ברגע שהיא משודרת בטלויזיה, ויש לי גישה לערוץ בה היא משודרת, אני לא יכול שלא לפתוח את הטלויזיה. עד כדי כך הסדרה שולטת בי.
בעניים "זרוקים ויורמים", ראיתי אותה בתקופת טלעד (שבת בצהריים, לא?) ואהבתי מאוד, אך אף פעם לא היה לי הרושם שיש אנשים שמחשיבים אותה כסדרה "משפיעה".
בתגובה ל: פרויקט מעולה. נהנתי מאוד לקרא. מאת: okok4 ואכן אחד החסרונות הגדולים של הסידרה, לדעתי [לא שזה גורע יותר מדי מגדולתה]. אני מניח שאתה מדבר על פטסי פאריזי - אולי הדמות האהובה עלי בסופראנוס, שאכן נתחבה לעלילה. אבל כך בדיוק גם [ואני זורק עכשיו לגמרי מהראש] ראלף סיפרטו, ויטו, פיל ליאוטרדו, ריצ'י אפריל, הטמבל עם השיער האפור שבפרקים האחרונים פתאום שייך לקליקה של טוני ו[ספוילר בלבן]מלשין עליו בסוף, אישתו של כריסטופר, ועוד לא מעט דמויות שאני לא מצליח להיזכר בהן כרגע. סתם לוקחים מישהו שמעולם לא ראינו, או מישהו שעד אז שיחק כמעט ניצב, ומעניקים לו פתאום חשיבות בדיעבד - כאילו כל הזמן הוא היה שם ברקע ועשה דברים מאוד חשובים בלי שהמצלמה תתמקד בו. יש שיאמרו שזה חלק מגדולתה של הסידרה. אני אומר - זה כסת"ח, שנועד למלא חללים שנפתחים בסידרה כל כמה פרקים כשעוד דמות מרכזית פוגשת במותה האלים. אם הייתי יכול לשפר משהו אחד בסופראנוס, נראה לי שהייתי בוחר בכניסה הדרגתית יותר של דמויות מרכזיות.
אבל זה באמת דבר קטן וקטנוני, ואני מסכים בהחלט עם כל מה שכתבת.
בתגובה ל: זה בהחלט לא חיסרון חד-פעמי של הסופראנוס [ספוילרים] מאת: חתול-רובוט התכוונתי להתערבות הדיגיטלית - הצורה בה הכניסו את ליביה לפרק גרמה לי להתפקע מצחוק.
ויטו, פיל היו בסביבה כל הזמן ויותר מסתם ניצבים. ריצ'י ישב בכלא, לא?
הבעיה היחידה שהיתה לי עם דמות במובן שהעלת היא לוריין קאלוזו (אמצע עונה 5), שפתאום נכנסה ברוח סערה לסדרה, שוצפת חשיבות עצמית כאילו היא הסנדק בכבודו ובעצמו ואז קרה מה שקרה. היה כיף גדול לראות אישה בתפקיד מאפיונרית קשוחה (כמה כבר כאלה ראינו בטלויזיה או בקולנוע? אני מתקשה להזכר בעוד דוגמאות) ורציתי שהיא תשאר הרבה יותר ממש שהתסריטאים הקציבו לה.
בתגובה ל: לא, הכוונה שלי היתה מילולית [ספוילרים] מאת: okok4 אני זוכר שגם אני תהיתי איך היא מופיעה בפרק לאחר מותה של השחקנית, אבל הנחתי שצילמו את הסצינה טרם לכתה. זה היה דיגיטלי?
ויטו ופיל אולי לא היו ניצבים במובן המילולי של המילה, אבל הם סתם היו שם ברקע, דמויות חסרות כל מאפיינים, סייעים אלמוניים שכמעט כהרף עין הגיחו אל קידמת הבמה. לגבי ריצ'י נדמה לי שאתה צודק. טעות שלי.
בתגובה ל: באמת? מה היה דיגיטלי שם? [ספוילרים] מאת: חתול-רובוט הם לקחו את הראש שלה מהופעות בפרקים קודמים, הדביקו על גוף של ניצבת (שישבה על כורסא, לפחות זה) ודיבבו את הדמות כמו במערכונים של קונאן אובראיין שרק הפה זז. זה נראה איום ונורא.
בתגובה ל: ראית את הפרק בלי משקפיים? [ספוילרים] מאת: okok4 את כל עונות הסופראנוס ראיתי בפעם האחרונה בצפייה מרתונית, כמעט יומיומית, תוך כדי פעילות גופנית אינטנסיבית, ובאמצעות הטלוויזיה שירשתי מסבתא-רבא שלי, עליה השלום, שיוצרה, לכל המאוחר, באמצע שנות השמונים, ונוטה לעבור ללא התראה בין שידור צבעוני ושחור-לבן. משקפיים אני עדיין לא מרכיב.
אבל עכשיו ממש עשית לי חשק לראות את הקטע. יש את זה ביוטיוב?
בתגובה ל: לא רחוק מזה מאת: חתול-רובוט אבל נתקלתי בסצינה החביבה עליי בהשתתפותה:
פריקים וגיקים (1999-2000)
מאת: yaddo.jpg)
מאת: Spidey_82
אישור ההודעה
דחיית ההודעה
אישור המשתמש
חסום את המשתמש
