שם משתמש: סיסמא:
הרשמה לאג'נדה





*עברנו דירה! בואו לבלוג החדש והנאה של קפה+טלוויזיה
חיפוש בפורום

Follow CoffeePlusTV on Twitter
הפסקול של העשור


Playlist_1 הפסקול של העשור
פורסם לפני 3412 ימים     מאת fred איש קריות     סה"כ תגובות: 5     תגובה אחרונה לפני: 3411 ימים

בעשור האחרון נחשפנו כקהל לכמה מגמות מעניינות בתחום הקולנוע. מספר לא מבוטל של סרטים מעולים הציפו את המסך והקהל נהר לאולמות כדיי לחזות בפלאים כמו סרטי CGI שלמים או פריצת התלת-מימד לקולנוע. אבל אני לא באתי לדבר אתכם על הסרטים שעשו את העשור הזה, בשביל זה יש טובים ממני שישמחו להרחיב בנושא, אני רוצה לדבר על הפסקולים המיוחדים של העשור ועל הסרטים הספציפיים שאותם הם ליוו.

דיסקליימר לפני שמתחילים, חלקכם יתרעמו על כך שמדובר בפסקולים שמורכבים משירים בלבד, ולא בהכרח ממלודיות מולחנות. אז רק אומר מראש שיש לי את מלוא ההערכה לג'ון וויליאמס ולהאנס זימר ושאר הקולגות שלהם. ברם, בסקירה הזו רציתי יותר להתייחס לסרטים אשר הפסקולים שלהם מורכבים מבחירת שירים והיתרון של השירים הללו באותם סרטים.

עם מעריצי ג'ון וויליאמס הסליחה.
And now, to our feature film




"Almost Famous"
(2000)

לרוב, בניית פסקולים נעשית לצורך בניית אווירה וקביעת טון לאורך בלבד. למעט דוגמא אחת שנגיע אליה בהמשך, כל הפסקולים שיוצגו ברשימה נעשו למטרה הנ"ל בלבד. ונתחיל ב"כמעט מפורסמים" של קמרון קרואו. הסרט שמבוסס (בעקיפין) על הרפתקאותיו של קרואו הצעיר בשנות השבעים בחוג עיתונות הרוק.

אם יש משהו שקרואו טוב בו הוא יצירת אווירה. אמנם "כמעט מפורסמים" זכה לשלל ביקורות טובות ושבחים לטובתו של קרואו, אבל בסרטיו האחרים הפסקול היה הדבר היחיד שזכה להילולה. במיוחד בסרטו האחרון "אליזבת'טאון". אבל נתרכז במה שחשוב, הפסקול של "כמעט מפורסמים", במילה אחת: כביר.

אווירת הרוק והחופשיות של התקופה משוקפת היטב בבחירה מאוד נכונה של שירים לפסקול. כל שיר מצליח לאפיין כמה כיף היה בתקופות האלה, או כמה כואב לסירוגין. דוגמא מצוינת היא הכנסת "Tiny Dancer" לפסקול, שמצליח לנגן על שני האספקטים האלה ביחד!



אני אוסיף לפה גם המלצה נוספת לפסקול של סרטו השני של קרואו משנת 2001, "Vanilla Sky". שהוא, כאמור, מהולל בעיקר בזכות האווירה ופחות בזכות הסרט עצמו. לולא חולשתו של הסרט כנראה שהייתי מרחיב גם עליו.



"Kill Bill"
(2003 – 2004)

קוונטין טרנטינו הוא במאי מאוד קפדן. הוא משקיע מאמץ רב בלגרום לסרטיו להראות לחלוטין ספונטניים. המשפט הזה היה נכון מאוד לגבי טרנטינו. עד "להרוג את ביל". באפוס הגדול שלו, שכולו מחווה לסרטי קונג פו ומערבוני ספגטי עליהם הבמאי גדל, כל פרט בצילום, בטקסט, בתנועה ובצליל מחושב עד לפרטי פרטים. כל סצנה בצמד הסרטים הייתה בנויה למטרה אחת בלבד – לקרוע את המסך.

כאמור, ההקפדה על הפרטים נשמרה גם בצליל. הפסקול של "Kill Bill" מורכב משלל שירים וקטעים מוזיקליים המיועדים נטו לשרת סצנות מאוד מסוימות בסרט. זאת בניגוד לרוב הפסקולים של הסרטים המוכרים שכמעט תמיד מיועדים לייצר אווירה כללית לסרט, ולא לשרת את הסצנות שבו.

כך יוצא שבפסקול ניתן למצוא שילוב של מוזיקת קאנטרי לצד מונולוג של הRZA מלהקת הWu Tang Klan. מוזיקת גולשים קצבית לצד "הרועה הבודד" ולצד הפתיח של סדרת הבילוש "איירונסייד" המיתולוגית.



הסרט הראשון יצא ב2003 בדיוק בזמן להצטרפותי לתוך כור ההיתוך הישראלי, הלוא הוא צה"ל. את הסרט ראיתי כמה שבועות לפני הגיוס עצמו ואני זוכר שמאוד אהבתי את מה שטרנטינו עשה לקהל שלו בצורה בה הוא שאב אותנו אל הסרט בכוח, באימפולסיביות, כופה עלינו לחוות את הסרט על כל היבטיו, כולל הפסקול.

מה שהיה יפה הוא שהרבה אנשים נשאבו לסרט בתת המודע שלהם, מבלי לדעת שהם עוברים את התהליך הזה. כך יצא, למשל, שבטירונות שלי, אחד הזכרונות הכי מובהקים הוא שכל מפקדת הקפידה על לשים את השריקה המקריפה מהסרט בתור הצלצול שלה בטלפון הסלולארי, מעין תעודה לכך שהיא חזקה ומטורפת, כמו "הכלה".





"Garden State"
(2004)

איפשהו באמצע העשור החלה התפרצות מאוד מסיבית של אינדי לקולנוע. סרטים רבים שהיו בעבר מיועדים בעיקר לביקורות מהללות וכיכוב בפסטיבלי קולנוע כמו טראייבקה וסאנדנס פתאום פרצו לרשימת שוברי הקופות. אתם ודאי מכירים חלק מהסרטים האלה, "מיס סאנשיין הקטנה", "ג'ונו" ואחרים. הגל הזה שטף את הוליווד היטב ועשה אנשים כמו דיאבלו קודי וג'ייסון רייטמן לנחשקים מאוד בתחומם. ברם, לפני כל הסרטים האלה הגיע סרט אחד שסחב את הפריצה הזו למיינסטרים.

את "גארדן סטייט" היכרתי בדרך מאוד מעניינת. באותו זמן הייתי בצבא (כזכור) וזה היה הרבה לפני שנהייתי ג'ובניק, אז היציאות שלי היו בעיקר אחת לשבועיים במקרה הטוב, או אחת לשלוש במקרה הרע. ובכל פעם שהייתי יוצא הביתה, הייתי ממהר לבקר את מי שבעיקר הרכיב את חוג החברים שלי, והוא אנשי המסמ"צ.

ובכל פעם שמעתי את השם הזה עולה שוב ושוב בשיחות. "גארדן סטייט". כולם דיברו על הסרט הזה, וכולם ראו אותי. חוץ ממני. מסתבר שהבאז סביב הסרט במקור היה סביב העובדה שמי שכתב וביים אותו היה זאק בראף, הלוא הוא JD מ"סקראבס". מה שהגביר גם את ההתלהבות שלי. אבל אני, כאמור, לא ראיתי את הסרט וגם לא היה לי איך לראות אותו כיוון שהוא לא הוקרן מסחרית בארץ וביומיים הבודדים הפנויים שהיו לי כל שבועיים שלושה היו דברים אחרים יותר חשובים לעשות.



לבסוף, בשלהי 2005, אחרי שנהייתי ג'ובניק עם יציאות טיפה יותר נוחות (אבל לא ממש קל"ביות) הצלחתי לשים ידי על עותק של הסרט. ומה אומר ומה אגיד. סרט מקסים, אחד הטובים שראיתי בעשור הזה, בהחלט.

עלי הוא מאוד השפיע, אבל לא על שאר הקהל שמחוץ לאינטרנט. הסרט לא היה הצלחה מסחרית גדולה מדי, אבל הוא כן היה מוערך מספיק בשביל לפתוח את הדלת של המשקיעים בסרטים דומים מסוגו, מה שהוביל לאותו גל אינדי מדובר.



אחת העובדות היפות בנוגע לסרט, הוא שזאק בראף גם הרכיב את רשימת השירים (המאוד טובה ומאוד אווירתית) של הסרט. הוא עשה כך גם בסרט אחר שהוא כיכב בו, "The Last Kiss". הסרט היה בינוני, הפסקול, היה ענק! כמו קרואו, גם בראף יודע היטב איך לעשות אווירה. אני חושב שיכולה להיות לו קריירה הרבה יותר טובה בהנדסת פסקולים מאשר במשחק.



"The Departed"
(2006)

הנה דוגמא לפסקול שמעבר ליצירת אווירה בשביל הסרט הוא גם מעצים את הדמויות עצמן. בסרט כמו "השתולים", כך ידע מי שצפה בסרט, יש דגש רב על כוח, למי יש אותו, מי משתמש בו ומי מנצל אותו. לכן, לא סתם הושם הדגש על שירים עם עוצמה כשזה הגיע לבניית הפסקול.



אני זוכר שכאשר שמעתי את השיר הזה באולם הקולנוע נורא התקשיתי להשאר ישוב במקומי. לא בגלל שהשיר היה רועש מדי – חלילה – זה מפני שהוא היה כל כך מגניב!
השיר שיגר אותי הישר לתוך הסרט, לתוך האווירה, לתוך ההווי של הדמויות, זה היה מטורף.

ואני לא מדבר רק על האירים הזועמים. גם כאשר רוג'ר ווטרס, יחד עם ואן מוריסון, שרו את "Comfortably Numb" ברקע ועל המסך ליאו דיקפריו הגיע לפורקן עם ורה פרמיגה הורגש הכובד של הפסקול ותרומתו הגדולה לסרט עצמו.

הפסקול של "השתולים", גם בשיריו הרועשים וגם במלודיות השקטות שלו הוא מאוד עוצמתי. הוא מעביר במאזין זרמים בכל הגוף, והופך את הדמויות שעל המסך לסוג של ענקים. לא שג'ק ניקולסון צריך עזרה בלהיות ענק, אבל הDrop Kick Murphys תמיד תורמים לתדמית.



"Into The Wild"
(2007)

אי אפשר לכתוב סיכום על העשור והפסקולים שלו מבלי להכניס את "Into The Wild" לרשימה. יותר מכל שאר החברים ברשימה, הפסקול של "Into The Wild" הכי מצליח לעמוד בפני עצמו. וזאת בזכות ולא בחסד.



למי שלא מכיר את הסרט, וזה בטח לא מעט מכם כיוון שהסרט, כמו "Garden State", מעולם לא הוקרן מסחרית בארץ, מדובר בסיפור אמיתי על בחור בשם כריסטופר מק'קאנדלס, שמחליט לפטור עצמו מן החברה הצרכנית האמריקאית לה הוא בז ועושה מסע ארוך לחיים בשממה הקפואה בערבות אלסקה.

שון פן, במאי הסרט, פנה אישית לאדי וודר כדי שזה האחרון ירכיב בשבילו את הפסקול לסרט. וודר בדרך כלל אינו נענה לבקשות מסוג זה, אך עקב נושא הסרט, כמו גם האינטרסים החברתיים שהזמר והבמאי חולקים ביניהם, הפעם הוא חרג ממנהגו והסכים לפרויקט.

וודר הקליט את כל השירים בפסקול, ואת חלקם הוא כתב עם המשורר ג'רי האנן. הביקורת סביב הפסקול האפילו על הביקורות החיוביות מהסרט עצמו. בנוסף, הפסקול זכה בפרס גלובוס הזהב בקטגוריה המתאימה. וודר אפילו עשה סיבוב הופעות עם שירי הפסקול בארה"ב וקנדה.



עד היום, הפסקול של "Into The Wild" נשאר הפסקול הכי אהוב עלי. בנוסף לאווירה המושלמת שהוא נותן לסרט, קולו של וודר עצמו מכשף, מהפנט. ואותי באופן אישי – עושה שמח.



"Slumdog Millionaire"
(2008)

הפסקול האחרון שאדבר עליו, ואחד המגניבים ביותר. כל הסיפור הכמעט בלתי אפשרי סביב הפקת סרטו זוכה האוסקר של דני בויל הופך את הסרט למעין סיפור אגדה גם בתוך הפסקול וגם מחוצה לו. הסרט, אשר מציג את עולמם הקשה של עניי הודו, עטוף במעין מעטפת מתוקה מרירה של סרט הודי אשר מוצג ממש כמו סיפור אגדה לקהל. וכך גם הפסקול המשובח שלו.



הסרט, אשר משלב בתוכו שלל קטעים קשים לצד מרגשים חלחל גם לראשו של יוצר הפסקול, א.ר ראחמן, אשר השתדל ליצור צלילים שמלווים את גיבור הסרט ג'מאל. המטרה שלו ביצירת הפסקול הייתה לעזור לקהל להרגיש יחד עם ג'מאל כל רגש שעובר בראשו של הגיבור. לכן לא מעט שירים בנויים על מנעד מאוד תזזיתי, כמעט כמו גלים בים שהמקצב שלהם מעיד על המצב הכללי של הים.

בנוסף, ראחמן רצה להגיש לצופים מיקס מוזיקלי של הודו הישנה אל מול הודו החדשה, הגלובאלית. בויל הלך איתו לכל אורך הדרך בגישה הזו, פרט לשיר "Paper Planes" שנכתב על ידי הזמרת M.I.A אותו בויל רצה לשלב בפסקול עוד בשלב הצילומים לסרט. ראחמן דווקא התלהב מהשיר, ואף שיתף פעולה עם הזמרת גם בשיר "O… Saya" (האהוב עלי בפסקול).



כמו "Into The Wild" בשנה לפניו, גם "נער החידות ממומבאי" זכה בפרס גלובוס הזהב לפסקול השנה. גם האוסקר לפסקול לא איחר לבוא ("Into The Wild" לא היה אפילו מועמד לאוסקר בפסקול, ביזיון) וכך גם הרווחים ממכירת הפסקול בחנויות. הפסקול אף הגיעו למקום 16 במצעד ה Billboard 200, הישג שמעט מאוד פסקולים הצליחו לעשות בעבר.





אהבת את הפוסט? סמן לייק:
הגדרות תצוגה
הודעה מחבר שעה תאריך



מאמרי הקהילה
"הסמויה" - דיוני הפרקים
כל הדיונים שהיו לנו על פרקי "הסמויה", הסדרה הטובה ביותר בתולדות הטלוויזיה (הוכח מדעית).
26/9/2010
"מד מן" - דיוני הפרקים
כל הדיונים שהיו לנו על פרקי "מד מן", AKA "הגברים של שדרות מדיסון".
23/9/2010
"glee" - דיוני הפרקים
כל הדיונים שהיו לנו על פרקי glee.
27/10/2010
"אבודים" - דיוני הפרקים
כל הדיונים שהיו לנו על פרקי סדרת המיסתורין.
30/10/2010
"יומני הערפד" - דיוני הפרקים
כל הדיונים שהיו לנו על פרקי סדרת הערפדים.
4/11/2010
"ילדי האנרכיה" - דיוני הפרקים
כל הדיונים שהיו לנו על פרקי דרמת האופנוענים של קורט סאטר.
2/11/2010
"צ'אק" - דיוני הפרקים
כל הדיונים שהיו לנו על פרקי "צ'אק".
10/10/2010
"קומיוניטי" - דיוני הפרקים
כל הדיונים על פרקי "קומיוניטי".
11/10/2010
"דם אמיתי" - דיוני הפרקים
דיוני הפרקים של סדרת הערפדים של אלן בול.
30/9/2010
"דקסטר" - דיוני הפרקים
דיוני הפרקים שהיו לנו על פרקי "דקסטר".
9/10/2010
"שובר שורות" - דיוני הפרקים
כל הדיונים על פרקי "שובר שורות".
9/10/2010



*
המלצה לעמוד הראשי קהילת תמיכה טכנית מנהלי קהילות הסכם שימוש באתר צור קשר עבודה בעגלות Copyright ©2007-2009, אג'נדה

(0.0313)