אנחנו מגיעים לשנת 2001 בסקירת הסדרות החשובות והמשפיעות ביותר של העשור, כאלה שהתוו מגמות ופרצו את הדרך. לא הרבה הפעם, אבל דומיננטי: אחת הדרמות המשמעותיות לצד סדרת האקשן הגדולה של העשור.
אנחנו מגיעים לשנת 2001 בסקירת הסדרות החשובות והמשפיעות ביותר של העשור, כאלה שהתוו מגמות ופרצו את הדרך. לא הרבה הפעם, אבל דומיננטי: אחת הדרמות המשמעותיות לצד סדרת האקשן הגדולה של העשור.
בתגובה ל: סיכום העשור: הסדרות הכי משפיעות מאת: yaddo
"אחרי 11 בספטמבר הרבה אנשים שעשו טלוויזיה חזרו לעבודה וחשבו, 'זה חסר משמעות'. אבל התוכנית שלנו משמעותית עכשיו כפי שהייתה מאז ומעולם. התמה הבסיסית של התוכנית שלנו היא 'יש לך חיים שאתה חי רק פעם אחת וזהו. זה גורם לאנשים לחשוב על עצמם ועל מקומם בעולם". (פיטר קראוזה, שגילם את נייט פישר)
באופן מעניין, במקביל לפופולריות הגואה של סדרות פרוצדורליות, שרובן ככולן עוסקות בחקירות רצח ובגופות, הגיעה גם עמוקב והציגה פן אחר בתכלית של הגופות - כזה שכולל גם מיתות ללא אשמים, ללא סיבה וללא הרווחה הכרוכה במציאת אלו בסוף כל פרק. במאקרו שלה היא אמנם הייתה תולדה כמעט ישירה של הסופרנוס, סדרה העוסקת במשפחה מזן אחר שהיא בעצם משפחה כמעט רגילה, אבל כבר מההתחלה היא עמדה בפני עצמה. אם הסופרנוס נשענה על סרטי מאפיונרים בבואה לספר את הסיפור באופן הכי מעמיק שניתן, ואם הסמויה שנה אחרי כן הפכה על פיו את ז'אנר סדרות המשטרה בפרט ואופן הסיפור בטלוויזיה בכלל, עמוק באדמה באה עם קונספט חדש בתכלית.
העיסוק שלה במשפחה של קברנים, כאשר כל פרק נפתח במוות של "גופת השבוע", הביא אל קדמת הבמה את מה שכולם מנסים להימנע מלחשוב עליו: הקץ. ברור, היו סדרות טובות שהתעסקו בקמילה ובמיתה, אבל אף אחד לא עשתה את זה בעומק ובהיקף שבהם עמוק באדמה עשתה את זה. העובדה שכל פרק נפתח בגופה, שבכל פרק יש מת מרחף באטמוספירה, הפכה את מה שנשאר מאחור לחשוב מאין כמוהו והציגה פרספקטיבה טלוויזיונית חדשה על החיים עצמם.
למרות המורבידיות והעצב הבלתי נמנעים, הדבר שכנראה הפך את עמוקב לניתנת לצפייה בלי לרצות לחתוך את הוורידים היה ההומור, כיאה ליוצר שבכלל הגיע מסיטקומים (גרייס על הכוונת וסיביל), אלן בול. אחרי יחס מחפיר למדי מהתעשייה הטלוויזיונית הוא כתב תסריט על גבר מדוכא וזכה עליו באוסקר ב-2000, "אמריקן ביוטי" שמו. המניות שלו קפצו באחת, אבל בהשפעה נוספת של הסופרנוס, שבול עצמו מודה בה, במקום להמשיך לשגשג בקולנוע הוא החליט לחזור לטלוויזיה. ליתר דיוק, ל-HBO.
אלמנט נוסף שבו עמוקב פרצה דרך היה יחסים הומוסקסואליים. לפניה אמנם היו קוויר בעיר והכי גאים שיש, אבל שתיהן פנו בראש ובראשונה לקהל הגייז. הייחוד של עמוקב בהצגת דיוויד, הומו בארון בתחילת הסדרה, ויחסיו עם קית' (השחור, אגב), היה בכך שהיא נעשתה בסדרה שאינה נישתית. דמויות גייז כבר היו לפני כן בטלוויזיה המיינסטרימית, חלקן גם התנשקו על המסך הקטן במהלך הניינטיז, אבל אף אחת מהן לא חקרה לעומק והציגה אינטימיות של זוג הומואים. בניגוד ליחסיהם של נייט וברנדה ושל קלייר עם בני זוגה לאורך העונות, במקרה של דיוויד וקית' עמוקב הועידה אותם לחיים שלמים ומשותפים ביחד.
אם הסופרנוס לימדה את כולם את האופן שבו ניתן למצות את הפורמט הסדרתי, ההוא עם העונות, באופן הכי טוב שאפשר, הגיעה 24 בעונת הסתיו של 2001 והביאה את הניצול הזה לשיא חדש ושאפתני - סדרת מתח המתרחשת בזמן אמת, דקה על המסך היא דקה במציאות, ועלילת כל עונה מתרחשת שנים אחרי קודמתה, הרבה לפני שסדרות כמו עקרות בית נואשות ומגרש ביתי קפצו שנים קדימה בין עונה לעונה.
המעניין במיוחד ב-24 הוא שהפקתה החלה עוד לפני 11 בספטמבר, היום שהפך את ארה"ב בפרט ואת העולם המערבי בכלל למודע הרבה יותר לטרור. היא עלתה לאוויר ברשת פוקס בנובמבר 2001, פחות מחודשיים אחרי המתקפה, כך שמעבר לחדשנות ולאומץ שבפורמט, היה מדובר בקריאה מאוד מפוכחת של המפה מצד יוצרי הסדרה, בעידן שבו ארצות הברית השאננה לא חשבה שלה זה יקרה. לא בהיקף כזה, על כל פנים. כאשר 24 עלתה במרחק כה קטן מהאסון, פיצוץ המטוס בפרק הבכורה על ידי מיה קירשנר (תוחזר!) הושמט במקור כי שידורו כל כך סמוך למועד פיצוץ המטוסים האמיתיים היה חסר רגישות. החדשות הטובות הן שהאקלים הפוליטי לא יכול היה להיות אידיאלי יותר בשביל 24. כולם רצו לראות את סוכני הממשלה הטובים מנצחים את הטרוריסטים המרושעים, ובדרך פותרים את סוגיות הקונספירציות ומתמודדים עם הפרנויות המוצדקות הגדולות של אומתם.
לצד האקשן המרהיב והמסחרר שלה, העובדה שתמיד חיפשו שם לדחוף את הגבולות עוד ועוד של מה מותר לעשות כדי למנוע פגיעה רחבת היקף בחפים מפשע (עינויים? הוצאה להורג של מנהל סוכנות רק בשל גחמה של טרוריסט?), הציגה דילמות מציאותיות שמעסיקות ושימשיכו להעסיק את הנאבקים בטרור האמיתי, בכללן כמובן מדינת ישראל. 24 גם הציגה את הנשיא השחור הראשון בטלוויזיה, דמות עם מידות טובות, כמעט מושלמת מדי, שללא ספק היה לה חלק מסוים בשינויים התפישתיים של חלק מבוחרי ארצות הברית: יש נשיא שחור והוא דווקא אחלה.
בתגובה ל: סדרות בולטות נוספות מ-2001 מאת: yaddo (נו, ידעתם שזה יבוא. פשוט תשמחו שלא שמתי את התמונה של סיד עם השיער האדום. כמובן, ספוילרים כלליים בהמשך...)
אחלה פתיח, אבל לא רק. לזהות היו גם סיפורים מגניבים והרבה דמויות קאלט שלנצח ישארו חקוקות במוחי ויהוו מקור להשוואה עבור כל מרגל-על מתחזה בסדרות אחרות. סידני היתה הדמות שהכי פחות אהבתי בסדרה. היא אופיינה במשחק מוגזם, פרצופים מעצבנים ועולם פנימי רדוד. דמות ראשית מרגיזה כל כך עלולה להרוג סדרה, אבל לא אחת שיש בה כל כך הרבה דמויות משנה (גבריות בעיקר) נהדרות בתור פיצוי. סלואן היה דמות שמאוד אוהבים לשנוא, ג'ק היה פשוט איש מגניב, וויל היה אהוב נפשי, סארק היה הורס, מרשל מתוק, אירנה מסתורית, דיקסון חבר טוב, וווהן... אני מניחה שהוא היה בסדר.
קשה לטעון שזהות סללה את הדרך לסדרות אחרות (לא אומרת צ'אק, אבל קצת חושבת צ'אק), אך נדמה לי שבכל זאת ניתן לייחס לזהות איזושהי תרומה מיוחדת לעשור. לפחות לעשור שלי. אם אני זוכרת נכון, צפיתי בעונה הראשונה שלה בטלעד ז"ל, ובשאר העונות המשכתי לצפות בחם אחרי הפסקה ארוכה. הייתי מכורה, והשיחות על הסדרה עם חברה מכורה כמוני היו 'שיחות הטלוויזיה' המרתקות ביותר שהיו לי באותה תקופה. אף פעם לא ידעו מה יהיה הדבר הבא שיקרה בה. זה בטח היה החיסרון בה עבור רובכם, אבל הגדולה שלה בעיניי היתה בכך שמעולם לא היו לה קווים אדומים. בזהות הכל הגיוני, הכל יכול לקרות ואחידות היא ללא ספק מילה גיסה. במשך 5 עונות העלילה היתה "all over the place" , ושום דבר, גם לא הכוחות הבסיסיים ביותר של הטבע, נלקח כמובן מאליו.
זהות לא היתה סתם סדרה מטופשת שנהגה לעשות שיבוט גנטי בדמויות שלה. היא אכן היתה סדרה מטופשת, ואולי הסדרה הכי מטופשת שראיתי מימיי, אבל היא אחת שניתן ללמוד ממנה כמעט בכל חוג בפקולטה למדעי החברה, ובעיקר בחוג לסוציולוגיה, מאחר שהיתה סוציולוגית ברמה הטהורה ביותר. קחו לדוגמא את הסוציולוג ארווינג גופמן. הוא טען שמושג ה- Self אצל האדם לא באמת קיים, ושאנשים מחליפים זהויות בכל דקה בזמן שהם ממלאים תפקידים על בימות חברתיות שונות. כך גם בסדרה, שבוודאי היתה עושה לגופמן המון נחת, הדמויות לא היו בעלות אישיות עקבית משלהן. הן קמו בבוקר, צחצחו שיניים, שתו קפה, ובהתאם למזג האוויר בחרו במסכה שאיתה יצאו מהבית. אפשר לטעון שמדובר פשוט בכתיבה גרועה, אבל בעיניי זה היה גאוני. למה להיצמד לתכונות אופי מגבילות כשאפשר להרשות לדמויות להתהפך לפחות שלוש פעמים בפרק? חוץ מסידני, שלה לא היתה אישיות בכלל, ווויל שתמיד היה נשמה טובה, לא היתה אפילו דמות אחת שלא יצא לה להתהפך כמה פעמים במהלך העונות. בדמותו של סארק למשל (כפרה עליו) זה בא לביטוי באופן מושלם , שהרי נשמתו היתה שייכת באופן מוחלט למרבה במחיר. ההתהפכות של הדמויות היתה לפעמים קצת מתישה, אבל בעיקר היתה משעשעת, יצרה אינטראקציות מרתקות ושמרה על עניין ועל סף מתח גבוה.
זהות לא היתה רק סוציולוגית, היא גם היתה גם יחב"לית באופן מוצהר. היא ידעה להשתמש בהיסטוריה בחוכמה ולעוות אותה באופן מושכל לצרכיה. העלילה אומנם היתה מפוזרת, אבל היא הציגה תמונה כמעט מושלמת של ריאליזם פוליטי, ומשעשעת של תוצאות המלחמה הקרה. יותר מהכל זהות הציגה תמונה הזויה למדי של העולם הגלובלי. רק שם סידני יכלה לצאת מארה"ב בזמן שמרשל הכין לעצמו סנדוויץ במטבחון של הסוכנות, להגיע למנזר בפירנצה לפני שלקח את הביס האחרון, ועוד לשוחח איתו באוזניה ממקום שלחלוטין לא הייתם מצפים שתהיה בו קליטה.
אני יודעת שעומק אפשר למצוא בכל מקום אם מחפשים מספיק טוב, אבל בזהות לא צריך לחפש. הוא פשוט נמצא שם, מתחת לכל הפוזה שהסדרה ניסתה למכור. הוא שם, אבל היא היתה לא זקוקה לו, כי יותר מהכל, זהות היא פשוט סדרת כיף. 40 דקות של כיף טהור, הומור (בעיקר עצמי), מעט דרמה במקומות הנכונים ו... סארק!
בתגובה ל: אכן אחלה פתיח לזהות בדויה מאת: רעות מה שאת מתארת היה הבעיה שלי איתה - כולם דיברו על כיף, אבל עבורי היא הייתה סבל לשמו. רק שנים אחרי כן הגיעה צ'אק והראתה לה איך זה צריך להיעשות.
בתגובה ל: את גדולה מאת: yaddo אכן ככה, סדרה של כיף טהור ואחלה אקשן. וסארק, הו סארק...
בשבילי היא גם תמיד תסמל את ימי ראשון בערב בב"ש עם סניף דרום.
אל תהיה קוקוס, אלוהים מנסה לדבר איתך
בתגובה ל: אכן אחלה פתיח לזהות בדויה מאת: רעות היה כשהפסקתי להתייחס אליה ברצינות ולהתעצבן מהמופרכות שבה (וגם שנפטרנו סופסוף מפרנסי). כשהבנתי שהיא יודעת לצחוק על עצמה נהיה לי הרבה יותר כיף, אז גם התחלתי להכיר בגדולתו של ג'ק בריסטו ואפילו סידני הפכה נסבלת. רק את מרשל לא סבלתי עד הסוף.
* * * אני לא מאמינה שמכל הסדרות שהוזכרו עד כה, בינהן כמה אהובות עליי מאד, טרחתי להגיב דווקא על אליאס. אשתדל לתקן זאת מחר.
בתגובה ל: 24 (2001-היום) מאת: yaddo רציתי להכניס אותה ל"סדרות הגרועות של העשור", אבל רוב התיעוב שלי כלפיה הוא ברמה האידאולוגית, ולא רציתי להכנס לזה שם (לא שבפרמטרים אחרים היא טובה, אבל זה נושא אחר). לדעתי מדובר בסדרה בריונית, אלימה להחריד, פארנואידית והיסטרית, שמציגה פנטזיה אולטרה-ימנית של אמריקה מצ'ואיסטית, חסרת מוסר וחוק, שמתחננת לאיזו דמות של גיבור על שיורד לשטח ומכסח לרעים את הצורה. לכו צפו באחד מאותם סרטי פעולה איומים משנות ה-80. "קומנדו" או "כח דלתא", משהו באזור הזה. תגידו לי מה ההבדל בין זה לבין "24".
בתגובה ל: אני שונא את 24 מאת: _A_P_ היוצרים של 24 היו הראשונים שאמרו "בשבילנו, אדם שחור הוא לגיטימי לחלוטין להנהיג את המדינה החשובה בעולם". לדעתי, ולדעת הרבה פרשנים פוליטיים, העובדה שהעם האמריקאי ראה מול העיניים שלו ש"וואלה, העולם לא קורס וחזירים לא מעופפים להם באמצע הסלון באמצע כל פרק של 24" נתן למצפון/שכל/וואטאבר שלהם לגיטימציה להכנס לקלפי ולשלשל את השם של אובמה. וכל זה לא קשור לאישיות של אובמה, או לפולחן האישיות שהתקשורת עשתה לו במהלך תקופת הבחירות.
חוץ מזה, הפורמט עצמו של דקה לדקה היה משהו שעוד לא נעשה, וגם על זה אתה חייב לתת להם קרדיט רב. במיוחד כי בשלושת העונות הראשונות (וכן, אני יודע שיאדו תיכף יקום ויגיד שבשבילו בכלל מדובר בחמשת העונות הראשונות) הם גם עשו זאת בצורה טובה מאוד. הייתה שם עריכה טובה, עבודה מעולה של מספר מצלמות ופיצול תמונות. השחקנים היו טובים מינוס, והעלילה הצליחה להפתיע (כאמור, עד העונה השלישית. משם והלאה הכל היה מיחזור על מיחזור). קשה לדרוש יותר מזה מסדרת אקשן.
לגבי האלימות, ההיסטריה והפנטזיה של גיבור עשוי ללא חת שסוגד לאדמה שעליה הוא דורך.. יש בזה משהו. אבל אני משער שהתוכנית לא הייתה מצליחה כ"כ לולא הציבור היה צריך דבר כזה. הציבור האמריקאי, פוסט מתקפות הטרור וההתעוררות מהעולם הורוד שבו הוא חי, היה צריך מישהו שיחזיר לו את האמונה בממשל שלו ובמדינה שלו, ושיראה לו שיש שם מישהו שיציל אותם בסוף היום. הוא היה צריך לראות שהמנהיגים שלה לא יושבים על הידיים ומקריאים סיפור לגן-ילדים בזמן שטרוריסטים מתפוצצים להם בתוך המדינה. זה בערך כמו שהציבור התמכר בזמנו ל"נשואים פלוס" ו"רוזאן" - הם היו צריכים משהו שיקח אותם ממנת המתיקות הרגילה שהם קיבלו ב"מי הבוס?" ו"אלף" ועוד שבעים אלף סדרות שחזרו על עצמן.
ורק שיהיה ברור, אני כבר לא אוהב את 24. אני צפיתי בה (זמן עבר! אני לא מתכוון לראות את העונה השמינית. שמעת, יאדו?) בעונות האחרונות רק מכוח האנרציה והרצון לדעת אם ג'ק באואר ימות כבר. אבל למרות זאת אני מעריך אותה בתור סדרה חשובה, בגלל הדברים שפירטתי למעלה. אה, וגם בגלל שהיא החזירה לחיים את הקריירה של קיפר סאת'רלנד.
בתגובה ל: אף-אחד לא העז לשים לך נשיא שחור מול העיניים. מאת: חובצי אבל שם הושמד חלק גדול מארה''ב, אז אני לא יודע אם זו דוגמה טובה כל כך.
ובנוגע לעניינים הטכנים- אם זה מה שאתם אוהבים, לכו על זה. אובייקטיבית, אני מניח שהסדרה עשויה טוב, אבל כל פעלולי המצלמה והעריכה והמסך המפוצל וכן הלאה לא עושים לי כלום. בעיקר בגלל העובדה שהרעיונות האלה (ובראשם כמובן הטריק של "זמן אמיתי") אמורים לשרת את האידאולוגיה של הסדרה ואת ההיסטריה והפחד שהיא מעוניינת בהם.
ואם הציבור האמריקאי היה כל כך חסר אמונה בהנהגה שלו, למה הוא בחר בה לעוד ארבע שנים? ההפך הוא הנכון. "24" לא היתה חלופה לשלטון, היא היתה המייצגת הבולטת שלו. זו סדרה שמרנית, לא חתרנית. לא סתם היא אומצה ע''י הימין האמריקאי, ולא סתם היוצר שלה הוא רפובליקני ואיש ימין קיצוני לפי עדותו. הסדרה הזו היא התגלמות- בדיונית ומוגזמת אמנם, אבל התגלמות- של פעילותם ותפיסת עולמם של דיק צ'ייני, דונלד ראמספלד וקארל רוב.
בתגובה ל: אף אחד, חוץ מהיוצרים של "פגיעה קטלנית" מאת: _A_P_ ללא תוכן
בתגובה ל: אף-אחד לא העז לשים לך נשיא שחור מול העיניים. מאת: חובצי אחרי זה 4, 3, ואחריהן ערבוביה של 1, 2 ו-7 באותו מקום פחות או יותר. על השישית אני לא רוצה לדבר. המיחזורים ש-24 עשתה בעונות היותר מתקדמות (לא כולל 6 ו-7), היו כדי לשבור את הקונבנציות שלה עצמה, כמו ענייני חפרפרות למיניהן. מה שכן, אין ספק שמישהו חייב להעיף להם סטירה לגבי זה.
בתגובה ל: אף-אחד לא העז לשים לך נשיא שחור מול העיניים. מאת: חובצי ללא תוכן
אל תהיה קוקוס, אלוהים מנסה לדבר איתך
בתגובה ל: אף-אחד לא העז לשים לך נשיא שחור מול העיניים. מאת: חובצי תמיד הרגשתי בעונות הראשונות שמשהו התפספס. כאילו באיזשהו שלב נגמרו להם הרעיונות ואלו שכן היו לא כולם בוצעו על הצד הטוב ביותר. בעונות 4 ו-5 (במיוחד 5 שזכתה באמי מוצדק) נראה כאילו היוצרים הבינו סוף סוף את היכולות של הפורמט ובשילוב דמויות מצוינות, סיפור טוב ומשחק מצוין (לצד התשבוחות לסאתרלנד ג'ין סמארט הוכיחה שם את אלילותה) הפורמט הגיע לשיאו. את עונה 6 התחלתי לראות והפסקתי מחוסר זמן, מה שאליבא דיאדו הוכח כמעשה נכון עקב גריעותה של העונה. לא היה לי כח לחזור לעונה 7, אולי אגיע לזה בעתיד או שבינואר הקרוב אדלג ישר לעונה 8.
______________________________________ אני עדיין גדול, זה האינטרנט שנהיה קטן.
בתגובה ל: אני שונא את 24 מאת: _A_P_ ללא תוכן
______________________________________ אני עדיין גדול, זה האינטרנט שנהיה קטן.
בתגובה ל: יש משהו שאתה כן אוהב? מאת: assafTV מבחינתי שתיהן אופציות טובות. בחירה שלך.
בתגובה ל: אתה רוצה תשובה רצינית או לא רצינית? מאת: _A_P_ ללא תוכן
______________________________________ אני עדיין גדול, זה האינטרנט שנהיה קטן.
בתגובה ל: אני שונא את 24 מאת: _A_P_ "24" זכה באמי אחד או שניים ואילו "קומנדו" או "כוח דלתא" זה סתם טראש זול משנות ה-80.
בתגובה ל: 24 (2001-היום) מאת: yaddo יש פה השפעה על הצריכה והמדיום בישראל. לפי זכרוני, 24 היתה הפעם הראשונה שהמוני אנשים שאלו דיוידיים של עונות שלמות כדי לעשות מרתונים. כולם היו מכורים ואהבו לדבר על כך, דרשו אזהרות ספוילרים בכל שיחה, וסביב אגף "24" בבלוקבאסטר השכונתי שלי, קם אגף הסדרות, המשגשג והמצליח עד היום.
אבל זה סיפור אחר ויסופר בהזדמנות אחרת
בתגובה ל: בלי קשר לתוכן ואיכות (מעולם לא צפיתי) מאת: איימס ללא תוכן
בתגובה ל: ושוב החתימה שלך שולטת מאת: yaddo ללא תוכן
אבל זה סיפור אחר ויסופר בהזדמנות אחרת
בתגובה ל: 24 (2001-היום) מאת: yaddo שיגידו מה שיגידו,באמת שלא איכפת לי. זאת הסדרה הראשונה באמת שגרמה לי לעקוב אחרי סדרות באופן מסודר,ועל כך היא תמיד תהיה בלבי. שנית,למרות שזה חוזר על עצמו,למרות האלמותיות של באוור גם היום,בדיוק כמו אחרי הפרק הראשון בעונה הראשונה,אני פשוט חייב לראות את הפרק הבא. זאת סדרה שאני יכול לראות גם אחרי יום עבודה ארוך ב-12 בלילה ועדיין להישאר עירני גם אחרי 3-4 פרקים רצוף.
מלבד זה,וושוב,שיגידו מה שיגידו,ג'ק באוור הוא אחת הדמויות הכי מגניבות שראיתי. ראיתי המון סרטים,לא מעט טלוויזיה,והוא היחיד שגורם לי לחייך בהנאה בכל פעם שהוא מתחיל לחקור חשוד. מלך העולם!
בתגובה ל: ג'ק באוור הוא אלוהים! מאת: Clint Eastwood אי שם בעונה הראשונה זה ריתק אותי לגמרי, והקונספט החדשני כמובן שהלהיב גם כן. עדיין אני ממשיכה לצפות ועדיין מרותקת, אבל מבחינתי העונה הראשונה הייתה סוג של שיא, על אף הפרקים/עונות החזקים גם כן שהגיעו בהמשך.
תודה עידו, נהניתי לקרוא.
בתגובה ל: עמוק באדמה (2001-2005) מאת: yaddo
למרות שתי עונות חלשות באמצע, זאת עדיין נחשבת בעיניי לאחת הסדרות הכי טובות שנראו על מסכנו (עד חצות. ואז חיתוך אכזרי למבזק חצות. ואז פרסומות ארוכות. ואז עוד סצינה של שלושים שניות), ועד היום לא ברור לי איך היא ומייקל סי הול לא זכו בשום פרס.
ocean
איתי במלחמתי הצודקת במקש ה'אנטר'!
בתגובה ל: עמוק באדמה (2001-2005) מאת: yaddo ניסיתי, אי אפשר לומר שלא ניסיתי, דגמתי פרקים מפה ועד... שם. גם את הראשונים וגם אחרים, גם מסודר, וגם בטעות. אבל אף פעם לא התחברתי, זה אף פעם לא עניין, הדמויות לא תפסו אותי, מערכת היחסים של דיוויד וקית' תמיד נראתה לי כמעניינת כמו לצפות בצבע מתייבש, לטעמי מדובר ב-2 דמויות ממש לא מעניינות. לא לדבר על הרגעים ההזויים בסדרה, שנראו כאילו אמורים להשאיר אותי על קצה המושב, אבל יותר גרמו לי לגלגל עיניים ולהחליף ערוץ (אני מדבר על פרקי ריין וילסון והחטיפה של דיוויד).
בתגובה ל: עמוק באדמה (2001-2005) מאת: yaddo את זה שאני יותר חזק בסרטים אתם כבר יודעים,אבל לא היה משהו שהדביק אותי למסך כמו שעמוק באדמה עשתה. טוב נו...אולי רק ג'ק באוור למרות השוני.
היה לי קשה לראות את הסדרה,היא ממש השפיעה עלי ביום יום,גילתה לי דברים שלא ידעתי על עצמי ולפעמים גם על החיים. על החוויה שלי מפרק הסיום כבר סיפרתי. יצירת מופת מבחינתי,לא פחות.
בתגובה ל: עמוק באדמה (2001-2005) מאת: yaddo שכחתי בכלל להגיד שסיקס פיט אנדר (מצטער, ממש מעצבן אותי הכינוי "עמוקב" שמשום מה הודבק לה) זו התוכנית הכי טובה שראיתי אי-פעם בטלוויזיה. סופרנוס, באפי, אוז, סיינפלד, רצח מאדום לשחור, המגן.. כולן מעולות, כולן אבני-יסוד בחינוך הטלוויזיוני שיום אחד אעביר לילדים שלי, כולן לא הצליחו להגיע לשיא של סיקס פיט אנדר. האבסורד הוא שקלטתי את זה רק בחמש דקות האחרונות של הסדרה.
כמו שנכתב פה (נראה לי שזו הייתה אושן) העונות השלישית והרביעית היו קצת תלושות ופחות מוצלחות, אך גם בהן היו כמה רגעי מופת כמו הפרק שבו נייט קובר את ליסה, או הפרק שבו דיוויד נחטף. כלומר, גם בעונות חלשות היוצרים היו מספיק אמיצים בשביל לקחת את הדמויות שלהם ולהעביר בהן טלטלה כזו רצינית שהם יהיו חייבות להשתנות (בערך כמו שקרה לפמבלטון ב"רצח" אחרי שהוא חטף שבץ) בצורה קיצונית.
ולא היה חובה לאהוב את הדמויות, זה כל היופי. את רות מעולם לא סבלתי. היא הייתה כל-כך קלולס בשביל אישה בגילה שזה פשוט הכעיס אותי כל פעם מחדש. ההתנהגות האובדנית של נייט הייתה לפעמים מאוסה מידי. דיוויד בילה את רוב הזמן בלכעוס על כולם ועל עצמו. האמא של ברנדה הייתה לא יותר מאנקדוטה מצחיקה. וקלייר הייתה ילדה טיפשה שמעולם לא הצליחה להציג את הבגרות שהיה אפשר לצפות ממנה. הבנאדם היחיד שממש אהבתי היה פרדריקו, וגם הוא עשה את טעות חייו עם החשפנית הזו. ולמרות זאת.. שלמות.
ואולי זה קצת קלישאתי, אבל בשבילי סיקס פיט הייתה יותר סדרה על החיים מאשר על המוות. וכשהיא הסתיימה כמו שהיא הסתיימה היא פשוט גרמה לי להבין, כמו השם של פרק הסיום, שלהכל יש סוף.
בתגובה ל: אה, כן (עם ספויילרים) מאת: חובצי וגם צריך לכתוב בעצמי קצת על עמוקב, כשאני אהיה עצלן פחות. ועמוקב סדרה מופתית, מדהימה, ואני גם מסכים איתך בזה שהיא סדרה יותר על החיים מאשר על המוות, מה שדי התחלתי לכתוב אתמול בהודעה שמתישהו אני אסיים אותה. אבל מוזר לי כשאמרת שלא חייבים לאהוב את הדמויות, וציינת איך אתה פחות אוהב כל אחת מהן כי כולן פגומות במידה זו או אחרת. (וקלייר לא ילדה טיפשה, היא פשוט לא!) כי כיום, בעשור הזה יותר מתמיד, זה היה העידן של הדמויות הפגומות, ואני אהבתי כל אחת מהן. לפי ההגיון שלך הצופים לא אמורים לאהוב את האוס, דקסטר, ננסי בוטווין או טוני סופרנוס כי הן דמויות פגומות שלא עושות את הדבר הנכון לרוב. לדעתי זה הופך את הדמויות לדמויות יותר שלמות ועמוקות, ולרוב יגרום לי לאהוב אותן יותר כי הן מרגישות לי יותר אמיתיות ככה. פדריקו נגיד טיפה שעמם אותי, למרות שאני לא חושב שהוא דמות שטוחה או משהו. אבל הוא היה בן-אדם די "רגיל" ובורגני, שעבר התפתחות מאוד קטנה במהלך הסדרה, ודי החוויר לעומת הדמויות המעניינות שהיו לצדו בסדרה. וגם באופן אישי יותר כי מה שאהבתי בסדרה היה דמויות שמחפשות את דרכן בחיים, שעברו התפתחות גדולה בכל עונה (בערך רוב משפחת פישר וגם ברנדה), ופדריקו לא היה כזה מעולם.
בתגובה ל: מסכים איתך על הרוב (עוד ספויילרים כמובן) מאת: גיא (וזאת סך הכל הדיעה האישית שלי, כן?) שבעוד בסופרנוס הפגמים של טוני היו מובנים מאליהם כבר מעצם הקונספט של הסדרה ויוצרי הסדרה באופן עקבי הלעיגו והגחיכו את טוני והחברים שלו, בסיקס פיט אנדר הרגשתי שיש איזשהי האדרה של הפגמים של קלייר, ברנדה ונייט. כלומר, כשאתה מסתכל על טוני ברור לך שהוא בן אדם רע ופגום שראוי לגינוי, גם אם אתה מוצא את עצמך מזדהה איתו לפעמים, אבל קלייר היא מן בחורה מגניבה כזאת שהפגמים שלה ויצר ההרס העצמי שלה הם רק עוד נדבך בפוזה המגניבה שלה, כנ"ל לגבי ברנדה ורוב הדמויות בעצם. את טוני אנחנו אמורים להבין אבל לבקר, את קלייר אנחנו אמורים להבין ולחבק. בסך הכל אני מזדהה עם הדמויות בסיקס פיט אנדר כי זאת סדרה שכתובה טוב ומשוחקת טוב, אבל העיסוק התמידי שלהן בעצמן וחוסר היכולת שלהן (וגם חוסר הרצון שלהן) פשוט לקחת את עצמן בידיים ולגדל איזשהו קמצוץ של מודעות עצמית הופך אותן לבלתי נסבלות. ובדיוק בגלל זה פדריקו הוא גם הדמות האהובה עליי, כי הוא לא מאוהב בפגמים של עצמו וכשהוא בוגד אתה וגם הוא מבינים שהוא פשוט חרמן ואידיוט עם ביטחון עצמי נמוך, ולא איזה נפש מיוסרת כמו נייט, ברנדה או רות. (ובדיוק מהסיבות האלה אני גם לא סובל את 'מחוברות', אבל זה בפעם אחרת, בכל זאת, אני לא רוצה לחרוג לאוף טופיק בהודעה הראשונה שלי בפורום!)
בתגובה ל: אני חושב שההבדל בין קלייר פישר לטוני סופרנו הוא... מאת: אריאל87 ברוך הבא לפורום! המנקה מגיעה פעמיים בשבוע, פרד נושך, וצריך להשקות את העציצים בכל יום אי-זוגי.
ואם אני זוכר נכון פרדריקו בגד באישתו בגלל שהיא הייתה בטוחה כבר שהוא בגד בה אז היא העיפה אותו מהבית. זה לא היה בגלל חרמנות או אידיוטיזם. בכל אופן, כל הדיבורים האלו הבהירו לי שאני צריך לראות את הסדרה הזו שוב.. גיא, תחזיר לי כבר את העונה השניה! וגם את הדיסק של ניל יאנג! ואביטל צריכה להביא לי את "קלון היי"!
בתגובה ל: אני גונב פה את הג'וב של יאדו.. מאת: חובצי אני לא זוכר את כל הפרטים. הנקודה היא שלפחות אני הרגשתי שהבגידות והתככים במשפחת פדריקו היו אמורים להראות כמו מן קומדיה של טעויות, טראגית אבל בצורה גרוטסקית, בעוד שהבגידות והתככים במשפחת פישר הן טרגדיה אמיתית שנובעת מעומק נפשם המיוסרת ומיצר ההרס העצמי הנשגב שלהם. כולם בסדרה הזאת בגדו, אפילו רות (אולי קלייר לא, אני לא זוכר משהו ספציפי), אבל רק פדריקו בגד עם חשפנית זולה עם שד סיליקון דולף שמנסה לסחוט ממנו כסף. אצל כל השאר זה היה או "מוצדק" (כמו הבגידה של רות בבעלה) או כחלק מאיזשהם ייסורי נפש דיכאוניים שאנחנו אמורים לקבל ולחבק (אולי זה פחות נכון לדיוויד, שזכה לכמה סצינות סקס מגוחכות, עד כמה שזכור לי, ולכן גם דיוויד הוא אחת הדמויות היותר אהובות עליי בסדרה, למרות שגם הרומן שלו עם קית התחיל להיות מגוחך ומעצבן בשלב כלשהו). (סביר להניח שלא יהיה קשה מדי להפריך את כל מה שכתבתי בהודעה הזאת, בכל זאת ראיתי את הסדרה לפני שנתיים-שלוש, אבל זה לא מה שימנע ממני להקיז את דמה בפורום ציבורי ולהביך את עצמי לחלוטין!)
בתגובה ל: אני גונב פה את הג'וב של יאדו.. מאת: חובצי פדריקו בגד במובן של עשה סקס עם סופיה אחרי שאשתו זרקה אותו מהבית, כשגילתה על אותה סופיה. אבל לדעתי, עצם העובדה שהוא התנשק עם אותה סופיה, הביא לה מתנות והיה איתה ועם בנה כשהיה צריך להיות עם המשפחה שלו, היא בגידה כמעט כמו לעשות איתה סקס. ולי זה כן היה נראה חרמנות ואידיוטיזם אז.
בתגובה ל: אני חושב שההבדל בין קלייר פישר לטוני סופרנו הוא... מאת: אריאל87 ללא תוכן
בתגובה ל: אני חושב שההבדל בין קלייר פישר לטוני סופרנו הוא... מאת: אריאל87 ותראה, אתה צודק לגבי זה שלשתי הסדרות יש התייחסות שונה לדמויות, שבעוד בסופרנוס אמורים במידה מסוימת לבקר את טוני, בעמוקב מצפים שתזדהה עם הדמויות הראשיות, וזה נכון. רק אני טוען שזה לא רלוונטי, שאני יכול לאהוב דמות פגומה ונרקיסיסטית אם היא כתובה טוב, ושזה שכל הדמויות פגומות לא יגרום לי לאהוב אותן פחות (אוקי, יגרום לי הפוך). אבל יכול להיות שכבר נכנסתי פה לקטעים של אופי וטעם אישי. הדמות היחידה שהייתה לי בעיה איתה בעמוקב (בעונות המאוחרות אבל) היא נייט, שלגביו אני מסכים איתך - מישהו שמאוהב בפגמים של עצמו, ולגמרי חסר מודעות עצמית, וזה קצת הציק. לא הרגשתי ככה לגבי דייויד, רות', ברנדה וקלייר.גם לא חשבתי שקלייר הייתה דמות כה טראגית כמו שאתה מתאר - יש לה הרס עצמי, אבל נראה שהיא מסתדרת רוב הסדרה לא רע, מתבגרת, רוב הזמן גם יש אנשים סביבה, והיא משיגה בסוף את עבודת חלומותיה ואת הבחור.
בתגובה ל: סיכום העשור: הסדרות הכי משפיעות מאת: yaddo קצת תמוה בעיניי ש"סקראבס" לא קיבלה משבצת יור מכובדת מצידך. אבל אני לא נוטה לוכחנות על טעם, בטח לא כשאתה מפנק אותי בשיר של קולין היי על הדרך.
רבים לא יבינו זאת, אבל "סקראבס" היא סדרה עם מקום של כבוד בליבי, על אף העונה השביעית והשמינית והסירוב של דיסני לסיים את הסדרה בכבוד. ומיטב האירוניה הוא ש"סקראבס" לא הגיעה אלי ממבט ראשון, לקח לה זמן עד שהתאהבתי בה.
ראשית, נתחיל מהעובדה שהסדרה הגיעה רק ב2003 ועוד לטלעד, ועוד עם מהדורת חדשות באמצע. כל אלו, בנוסף העובדה שאני התעסקתי בעיקר בבגרויות, בסמים ובהכנות לצבא באותו זמן, הובילו לכך ששידורה הלילי חלף מעליי בלי יעף.
הפעם הבאה שאפגוש אותה תהיה בעת שידור חוזר שהיא זכתה לו, אי שם בצהריי 2004. אבל זה סיפור אחר, שמסופר במקום אחר.
אז בשם בדוי, היום כבר לא, "סקראבס" היא חלק ניכר ממי שאני. בזמנו לא רציתי לספר את זה להרבה אנשים. השניים שהתייעצתי איתם היו Homer מתוקף היותו עורך המסמ"צ, ובוסקו, שאולי לא אוהב את העובדה הזאת, אבל העובדה היא שאני תמיד סמכתי על הטעם שלו בדברים. בסוף, באמת הוחלט ללכת על שם בדוי, מחשש (תכל',ס חשש שטותי) שאנשים יעקמו את האף נוכח הידיעה שאדם שהם הכירו כמה שנים מסתיר צד כל כך שונה ממה שהם הכירו.
היום, כשכבר עומדים מאחורי שני ניסיונות כאלו, יש לי ראיה אחרת על מי שאני ועל מה שיש לי אל מול סביבתי. ואפילו עכשיו, אני עדיין מוצא קוים מקבילים למה שקורה לי בחיי האישיים ומה שעובר על הדמויות ב"סקראבס".
ואני כן רוצה להתעכב שוב על קולין היי והשיר "Overkill". ב2006 מתוקף תפקידי בצבא יצא שהייתי ער יממות שלמות ועומד על הרגליים ועובד. כתוצאה מכך יצא באמת שבלילות או שהייתי בעיצומה של עבודה, או שפשוט לא הייתי נרדם. לא הצלחתי להבין למה אני לא נרדם, ויותר גרוע מזה, הרגשתי את עצמי מתקלף בגלל זה. השיר הזה, של קולין היי, עזר לי מאוד, במיוחד נוכח העובדה לדעת שזו לא בעיה כזאת נדירה.
אני לא חלק מהטקסט. אני סתם חתימה
בתגובה ל: My Overkill מאת: fred איש קריות סדרת "המשפיעות" היא אובייקטיבית ככל הניתן - סקרבס אולי הייתה (בדגש על אולי. ועל הייתה) סדרה טובה, אבל ההשפעה שלה זניחה במקרה הטוב. בשבוע שעבר ציינתי את מלקולם באמצע כקומדיה הטובה ביותר העשור בעיני, אבל גם היא לא נכנסה לסיכומים פשוט כי היא לא היכתה גלים משמעותיים. יהיו עוד כאלה, מה לעשות, ומנגדן סדרות גרועות יחסית שהשפיעו והיו חשובות (ע"ע שוב בשבוע שעבר).
בתוך כך, אני שמח שהדברים הללו מאחוריך, ואני רחוק מלהקל ראש בסדרה שהייתה עוגן עבור מישהו.
בתגובה ל: סיכום העשור: הסדרות הכי משפיעות מאת: yaddo אלה שתי סדרות שאהבתי בתחילתן ובשלב כלשהו התחלתי לתעב. מ-24 פרשתי אחרי עונה שלוש, עם עמוק באדמה שרדתי איכשהו עד הסוף, אבל רק בגלל שידעתי שעונה חמש היא האחרונה.
אבל הן ללא ספק סדרות חשובות ומשפיעות.
אל תהיה קוקוס, אלוהים מנסה לדבר איתך
בתגובה ל: מעניין מאת: miss bojarsky אבל שתי הסדרות הללו פרנסו המווווווון את הפורום שלנו לאורך השנים.
בתגובה ל: מעניין מאת: miss bojarsky שאלן בול עשה את סיביל וגרייס על כוונת (שתי סדרות שמאד חיבבתי בזמנו). עכשיו אני מבינה מאיפה מגיע ההומור של טרו בלאד. באופן אישי אני מעדיפה אותו כשהוא עושה דברים קלילים ומצחיקים.
אל תהיה קוקוס, אלוהים מנסה לדבר איתך
בתגובה ל: סיכום העשור: הסדרות הכי משפיעות מאת: yaddo פרויקט חשוב ומרתק לקריאה מאין-כמוהו (חוץ מהחלק ההוא שאין באפשרותי לקרוא).
.gif)
אישור ההודעה
דחיית ההודעה
אישור המשתמש
חסום את המשתמש
