"כולם יהיו עצובים לזמן מה, אבל הכל יהיה בסדר"
(דון דרייפר לילדיו)

מצחיק, עם תחילת הפרק, כאשר המזכירה של פיט מעירה אותו עם ספל השוקו הסמלי והדלוח והוא מתרגז עליה ואחר כך מתנצל, חשבתי לעצמי שלא מתאים לו להכיר בטעותו, שאולי הוא מתבגר. מעט אחרי כן הוא קיבל בבגרות דומה את הבשורה על חוסר הקידום שלו. רק בשלב הזה בדקתי את שם הפרק: המבוגרים (The Grown Ups). מאוחר יותר בבית עם אשתו הוא כבר היה הילד הרגיל שאנחנו מכירים, וכך גם טרודי התייחסה אליו כשהניחה את ידה על ידו ושאלה אם הוא איבד מולם את מזגו.

אני נורא אוהב את שם הפרק הזה. הוא כל כך הולם ויפה. בראש ובראשונה הוא כמובן חל על ההתבגרות הכואבת, המהירה והמפכחת שנאלצה האומה האמריקנית לחוות עם רצח קנדי, אבל במקביל הוא משכין תחתיו גם רבות מהדמויות, שנעו הלוך ושוב בין בגרות לבין התיילדות. בטי כמובן, אולי הדמות הכי ילדותית בסדרה (מלבד הילדים), שחטפה סטירת לחי מהדהדת וכעת מתבגרת ועומדת פסע בפני עזיבת בעלה. דון עצמו נסוג דווקא אל הילדותיות ונמנע מלהכיר במה שקורה; בערב הוא דוחה את השיחה למחר, ולמחרת הוא נעלם מהבית במהירות שיא לעבודה, למרות שאין עבודה. אם הוא לא יסתכל זה לא יקרה.

וישנה כמובן הבת של רוג'ר ואשתו ג'יין, שתיהן צעירוניות ומתקשות להיות משהו מעבר לזה. האינטראקציה בין דון לרוג'ר כל כך חסרה לי, עד שהמבט של רוג'ר לכיוונו בחתונת בתו ממש הציק לי. שיתאחדו כבר שוב, לכל הרוחות! זו אחת הסיבות לכך שגם אהבתי את השיחה של רוג'ר וג'ואן, היא היוותה מבחינתי נחמה לא קטנה לחסך הזה. מערכת היחסים שלהם, ככה על אש קטנה, שובת לב. אולי בסוף הם יהיו ביחד.

לכל ההשתלשלויות האלה נוספה כמובן הדרמה של הרצח. מדהים לראות את זה חי כל כך, אמיתי כל כך. השימוש בפוטג'ים המוכרים והשחוקים נראה שונה בתכלית כאשר רואים את תגובותיהם של אנשים אמיתיים - כלומר דמויות פיקטיביות - כלפיהם. הדיווחים על הירי, האישור שהנשיא נהרג, וולטר קרונקייט נשנק, העדים המתעדים, לי אוסוולד נרצח בשידור ישיר ומהמם - וואו. זה היה פרק נפלא נוסף אחרי פרק נפלא.

בתגובה ל: המבוגרים (מד מן 3.12) מאת: yaddo
אחרי ששודר בארה"ב.

בתגובה ל: המבוגרים (מד מן 3.12) מאת: yaddo

חבל שהוא אובד כאן בתרגום - מוטב היה לתרגם 'הבוגרים', שם שאכן מסמל תהליך מעצב ורווי בהרבה סטירות לחי, ולא מצב סטאטי סופני.

מעבר לכך, אין לי מה להוסיף.


ocean

בתגובה ל: המבוגרים (מד מן 3.12) מאת: yaddo
גם לי חסרה מערכת היחסים שלדון ורוג'ר.

הגעתי למסקנה בפרק הזה, שרוג'ר בעצם התחתן עם הבת שלו. מעין תסביך אדיפלי בהפוכה.

בהתייחס לשרשור הקודם - אני ממשיכה להיות בין אוהדיו הבודדים של דון. הוא מאד נגע לייבי בפרק הזה, במיוחד בדרך ההתמודדות שלו עם הילדים. בזמן שבטי מתרכזת רק בעצמה ועוד נותנת לילדים לנחם אותה, לדון מפריע שהם רואים את הדיווחים והוא מנסה לנחם ולעודד אותם.

אחרי שבטי קיבלה ממני קצת אמפתיה בפרק הקודם, היא איבדה אותה שוב. לא שאני לא מבינה אותה ואני חושבת שהאסרטיביות החדשה שהיא גילתה מול דון מאד חשובה עבורה, אבל בזמן שדון מצליח לגרום לי להאמין שלמרות הכל, אכפת לו מהסובבים אותו, ממנה אני מקבלת את התחושה שהיא לא מסוגלת לזה.

בתגובה ל: סיכמת יפה מאת: miss bojarsky
הקטע שסאלי ניגשת לבטי ומנחמת אותה היה כ"כ חזק בעיני והראה שוב איזו דמות מדהימה היא. היא לא לגמרי מבינה מה קרה, ומה המשמעות של זה, אבל היא רואה את אמא שלה עצובה ופשוט באה לחבק אותה. זה היה כ"כ נוגע ללב.

חלק מההתרחשויות בפרק עשו לי פלאשבק לרצח רבין, כל ההתרוצצויות האלה בחיפוש אחרי המסך, השאלות על מה קרה, ובעיקר המשפט של פיט, כשהוא קובל על כך שעכשיו לינדון ג'ונסון יהיה נשיא בלי שהוא נבחר: "לרגע היה נדמה שמשהו עומד להשתנות".

בתגובה ל: ספוילר מאת: נעם ד
אני מניחה שלכולם, ההשוואה בלתי נמנעת.

וסאלי באמת מאד נגעה ללב עם החיבוק שלה. זה החיבוק שהיא הייתה צריכה לקבל כשהיא התאבלה על סבא שלה, ולא קיבלה, ובכל זאת היא נותנת אותו כשהיא רואה שמישהו אחר צריך.

בתגובה ל: גם לי (ס') מאת: miss bojarsky

סאלי הרי איבדה את סבא שלה. בניגוד לאמהּ היא כן עברה תהליך של התבגרות, ולכן יודעת מה לעשות במקרה כזה. בטי, בניגוד למה שאחרים חושבים פה, עדיין מתנהגת לדעתי כמו ילדה גחמנית. היא לא העלתה על דעתה לנטוש את דון עד שלא פגשה במבטה את הפוליטיקאי שלה מלווה בבתו, וגם לא היתה מעזה להגיד שום דבר לדון אלמלא ההבטחה שניתנה לה במגרש חניה נטוש. אני מהמרת שהפנטזיה המטופשת הזאת תתפוצץ לה במהרה בפרצוף.


ocean

בתגובה ל: זה מתכתב באופן ישיר עם שם הפרק מאת: ocean

בנוגע לרוג'ר, ג'ואן, דון, פגי ופיט: לדעתי לא בכדי טוו לנו בפרק קשר בין הדמויות הללו - הרי אף אחד מהם לא מרוצה מהמצב בעבודה. ג'ואן כמהה לחזור למשרד הפרסום למרות הכל, פיט ופגי רוצים לקבל הכרה עבור העבודה שלהם ופוזלים החוצה, ודון ורוג'ר הרי מתפקדים הכי טוב כצוות בעבודה, ובעיקר לא ממש מחבבים את הנציב הבריטי שלהם.

עכשיו שימו לב - בפרקים הקודמים נודע לנו כי הבריטים מתכננים מאחורי גבם של השותפים למכור את חברת הפרסום לכל המרבה במחיר, מה שמותיר אותנו עם אפשרות אחת: לאסוף את כל החבר'ה הטובים והלקוחות הנאמנים "שילכו אחריך לכל מקום" כדבריה של טרודי, ולפתוח משרד חדש נטול גינונים מבית הממלכה המאוחדת.

כמו ברצח קנדי - אחרי מהלומה שכזאת, אין לך ברירה אלא להתאושש במלוא העוז.


ocean

בתגובה ל: שכחתי משהו חשוב שעלה לי לראש קודם מאת: ocean
ללא תוכן

בתגובה ל: זה מתכתב באופן ישיר עם שם הפרק מאת: ocean
ללא תוכן

בתגובה ל: המבוגרים (מד מן 3.12) מאת: yaddo
אבל לא בגלל העלילה העונתית, אלא דווקא הפרקית. כל השתלשלות הרצח של קנדי היתה מהממת וכל כך נהניתי לצפות בה.
במחצית הראשונה של הפרק לא ראינו את בטי ודון ולא הרגשתי שהם חסרים, להיפך, כשהם הופיעו הרגשתי שהם רק מפריעים. בטח ובטח העלילות האישיות שלהם היו מיותרות בעיני בפרק הזה.

רב הפוטג'ים שהיו שחוקים בעיניך, היו מאוד מרעננים בשבילי. לי אישית, חוץ מהירי באסוולד לא יצא לראות אף אחד מהקטעים הללו(רק את הרפרנס המודע שעשה יעקב איילון ברצח רבין). אולי לאמריקאים זה היה שחוק.
מה שכן הפרק הזה עשה לי חשק לשאול את ההורים שלי, כיצד הם זוכרים את הרגע.

וכמו שנאמר מתחתי, לי כל הפרק הזכיר דווקא יותר את רצח רבין- ובמיוחד הרפרנס של יעקב איילון לוולטר קרונקייט- למרות שגם את העוצמה הזאת קצת פסיפסתי בשעתו בגלל שבדיוק הייתי חולה במחלת הנשיקה.

בתגובה ל: המבוגרים (מד מן 3.12) מאת: yaddo
צפיתי בפרק ביום שישי והסתובבתי עם התחושה המוזרה שהוא השאיר בי כל הערב. סצינת החתונה היתה נפלאה והזכירה לי למה אני כל כך אוהבת את הסדרה הזו ולמה היא זוכה בכל פרס אפשרי. הקבלה המיואשת, אך גם מעט אופטימית של "זה כל מה שנותר לנו ועם זה ננצח" היתה מערערת במיוחד. לא שמתי לב לשם הפרק ולא חשבתי שהדמויות עברו תהליך של התבגרות, אבל הרגשתי שהן התרחקו מעצמן לכיוונים שונים אלפי שנות אור . לדעתי הדמויות היחידות שבאמת מרגישות בוגרות יותר (בצדק או לא) הן פיט ופגי. אני מאוד אוהבת את פגי. היא מספיק תמימה להאמין שהיא נמצאת במערכת יחסים של מבוגרים, וצר לי עליה. אני מקווה שהיא לא תסיים את העונה עם לב שבור. פיט התבגר בכך שהבין שבשבוע שבו הכל מתמוטט, מותר לו למחות ולהבריז מיום אחד של חיוכים מזוייפים, גם במחיר של החמצת ערב התחנפות חשוב. זה יום של אבל, ואם הם לא יתנו לו את הקידום שרצה, הם גם לא יקחו ממנו את הזכות להרגיש עצוב. שוב הוא מחזיר אותי לחלום הצייד שלו ומזכיר לי שעמוק בפנים הוא לא באמת רוצה את כל זה. פיט עושה הכל, רק בכדי שיוכל להרגיש מוערך ואהוב, אבל נדמה לי שהוא מתחיל להבין שקבלה עצמית לא מתחילה ומסתיימת במקום הפרנסה שלו.

אחרי הפרק שעסק במותה של מרלין מונרו, ציפיתי להרבה יותר דמויות דרמטיות ובוכות בפרק של קנדי, אבל אהבתי שלקחו אותו לכיוון כל כך סוחף ומרתק. כמה נכון היה להתייחס אל האירוע הזה בפשטות הבלתי מתקבלת על הדעת הראויה לו, ולנתק אותו מכל תיאוריות הקונספירציה שדבקו בו מאוחר יותר. הכעס של בטי וההחלטות שקיבלה הפתיעו אותי, כי דווקא ממנה ציפיתי להיות זו שתדחיק ותיקח חמישה כדורי שינה ביום רק בכדי לעבור את השבוע. שלא כמו אושן, אני דווקא חושבת שהפנטזיה הזו לא תתפוצץ לה בפרצוף. בטי לא עברה תהליך של התבגרות, אבל כשהיא ישבה באוטו עם הנרי, היא פתאום הזדקנה בשניות. דמיינתי אותה בחלוף שלוש שנים. היא תעזוב את דון ותינשא להנרי, תלד עוד שני בנים (תאומים?) ותמיד תהיה לבושה בקפידה, בזמן שהיא תומכת מהצד בקריירה הפוליטית של בעלה. היא תאבד כל מעט רגישות שעוד נותרה לה. גם הנרי יבגוד בה עם כל אישה מזדמנת , אבל הפעם היא תבחר להתעלם ותגדיר את עצמה דרך התפקיד החברתי שלה בלבד. היא תהפוך להיות סוג של ג'קי אונסיס, רק בלי כל "הצבעים החמים" והאישיות. ההשוואה בין בטי לג'קי מעניינת. שתיהן איבדו באותו שבוע את הגברים שהגדירו אותן, אבל בניגוד לג'קי, אישה בעלת אישיות חזקה שידעה לתעל את האובדן למקום של כוח, בטי פשוט תחזור על אותן הטעויות שעשתה בחייה הקודמים.

טיימר, גם אני מתכוונת לשאול את סבתא איפה היא היתה שכקנדי נרצח. אני יודעת איך הרצח התקבל בארץ ברמה הפוליטית, אבל אין לי מושג מה היתה ההתייחסות אליו ברמה החברתית וזה הרבה יותר מעניין.

בתגובה ל: שרשור מרתק על הפרק. נהניתי לקרוא (ס') מאת: רעות
אהבתי את ההקבלה בין בטי לג'קי, מה גם שדון הוקבל בעבר לקנדי (ולניקסון). והזכרת לי שאלה שהציקה לי מהפרק: כשבטי אמרה לשותפתה שדאק אינו נשוי, ענתה זו בתגובה, "אז למה את איתו?". מה לעזאזל?

בתגובה ל: יפה יפה מאת: yaddo
כשהיא חושבת שהוא נשוי, אז היא מקנטרת אותה על זה שהיא יוצאת עם בחור נשוי וכשהיא מגלה שהוא לא נשוי, אז היא מקנטרת על זה. אני חושבת שיא לא מבינה את פגי ומקנאת בה, אז היא מנסה לבטל אותה ולגרום לה הלרגיש שהיא לא בסדר. או שהיא סתם לא מבינה מה הטעם לנהל רומן עם גבר לא נשוי, כי או שיוצאים עם בחור שעודמים להתחתן איתו, או שמתפרפרים עם גבר נשוי. אופציה שלישית זה לא משהו שהיא מכירה.

בתגובה ל: שרשור מרתק על הפרק. נהניתי לקרוא (ס') מאת: רעות
בקיצור, כל הסיפור של בטי יכול ללכת להרבה כיוונים מעניינים.

בתגובה ל: שרשור מרתק על הפרק. נהניתי לקרוא (ס') מאת: רעות

הרי כמעט כל אשה בתקופה הזאת הוגדרה לפי בן הזוג שלה. יתרה מכך: ג'קי איבדה את בעלה מאונס, ולעומתה בטי עושה זאת מתוך בחירה או 'דווקא'. גם לא ממש הבנתי על איזה מקום של כוח את מדברת לגבי גברת קנדי - כשרונית או לא, היא המשיכה להיות מוגדרת על ידי בעלה הראשון למשך שארית חייה, בין אם עסקה בקצת עריכה, ובין אם בהרבה בפילנתרופיה.


ocean

בתגובה ל: אישית איני מוצאת בסיס להשוואה מאת: ocean
ג'קי קנדי לא יכלה להימלט ממי שהיתה, ואני בטוחה שהיא גם לא רצתה, אבל נראה לי שהיא בנתה את עצמה יפה בהתחשב בתקופה ובנסיבות. בשנים שבהן לא היתה בבית הלבן היא חיזקה את מעמדה כמודל לחיקוי בתור דמות חזקה, עצמאית וזוהרת, גם אם לא מנותקת מהשם קנדי.

בתגובה ל: אני לא מסכימה מאת: רעות

והרבה בזכות הייחוס הקודם שלה, כמו גם נישואיה השניים למי שנתן לה את השם אונסיס + עוד כמה וכמה מיליארדים טובים בחשבון הבנק, חמש שנים בלבד לאחר מותו של הנשיא קנדי. בעיניי אין לכך שום קשר לעצמאות, אלא ליכולת ורצון.

אצלי מודל חזק נמדד במעשים, לא בתדמית. לדידי ז'אקלין קנדי הצטיירה כאשה חזקה בעיקר כי לא התמוטטה בפומבי לאחר הטרגדיות המשפחתיות שפקדו אותה. מעניין לדעת שבנקודה הזאת, דווקא יש דמיון בינה לבין בטי: "i need to put my face on", זוכרת?

ocean

בתגובה ל: בוודאי מאת: ocean
אבל אני לא מצליחה להיזכר מתי בטי אמרה את זה. זה היה לפני שדון גרר אותה לאיזו מסיבה של המשרד?
וגם: פתאום אין לי סבלנות לחכות עד ליום שישי כדי לצפות בפרק האחרון של העונה. אני הולכת לחפש אותו ב - VOD.

בתגובה ל: זה קצת מוכר מאת: רעות
זה היה פה.

בתגובה ל: לא מאת: yaddo
ללא תוכן