אם כולם גם ככה מורידים...

הפרק התמקד בשנוא עלי, דון דרייפר ובאהובה עלי, פגי אולסן.

מצד אחד, דון דרייפר. שיכור מהצלחה, באופן מילולי. מלא אהבה עצמית, לוקח את הקרדיט על כל
הקמפיין, ונהנה מאהבת הקהל אותו. חמוש בתחושת ערך חדשה שקיבל מהעולם, הוא מרשה לעצמו
להתנהג כאילו כל נשות העיר שייכות לו, כאילו כל עובדי המשרד שייכים לו, כאילו העולם
ואחותו שייכים לו. בשכרותו הוא מאבד יום, גונב את עבודתו של ילד בו הוא מזלזל דקה קודם.
דון רוצה להאמין שהעבודה שלו מכוונת גבוהה, אבל בסופו של דבר פרסום מיועד למכנה המשותף
הנמוך, ואותו הוא מחפש כשהוא מתרברב מול הלקוחות שלו, מראה להם שבשניה ובעודו שיכור, הוא
ימצא להם סלוגן קליט.

בין לבין רואים את תחילת ימים בסטרלינג קופר, כבר אז מאוהב בעצמו, כבר אז בטוח שהוא יכול
לכבוש את העולם. אולי זו יהירות של אדם שקם מן המתים (הלא דון דרייפר מת וברא את עצמו
מחדש, או שאולי היה זה דיק), אולי זו אמונה אמיתית שהוא חכם מכל אחד אחר, אבל ההתנהגות
הזו השיגה לו את העבודה. ההתנהגות הזו מוסיפה להרוויח עבורו דברים: הוא מקבל פרס על
לקיחת קרדיט של מישהי אחרת, מי שהוא יודע שהיא חכמה ומוכשרת ולכן רוצה לשמור אותה קרוב.
נכון שהבוס הגדול הוא זה שיקבל את הקרדיט על העבודה המשותפת (והנה מת'יו וינר מקבלת את
פרס האמי עבור צוות לא קטן של כותבות וכותבים), אבל הבוס הגדול יכול לעתים לשבח את
העובדת הזוטרה, ולא רק לדרוך עליה.

וזה מה שדון עושה לפגי. מתייחס אליה כאל ילדה שמקבלת צ'אנס של רצון טוב ממנו, ולא כעובדת
חרוצה שהוכיחה את עצמה בעבר שוב ושוב. הוא לא מזמין אותה לטקס הענקת הפרסים, מה שיכול
להיות מובן, אבל הוא נוזף בה ונועל אותה בחדר עם איש קשה, אומרת לו שהיא צריכה להסתדר
כדי לעבוד איתו, כי הוא האדם שצריך לרצות. כשדון בוחר במישהו אחר כחשוב יותר מפגי הוא
מוכיח שכל מה שהוא אמר לה אז (sit down. close the door) לא נכון. אנחנו יודעים שהוא
מאמין בכל מה שהוא אמר לה אז, אבל היא לא מאמינה בזה, וההתנהגות הזו של דון תבריח אותה
מהחברה, בסוף.

בינתיים פגי נאלצת שוב להיות אישה בעולם של גברים, גברים דוחים שמנסים בכח לדחוף אותה
למשבצת של הבחורה השמרנית, למרות שהיא בכלל בכלל לא כזו. אם הם היו יודעים מה היא עברה
ומה היא עשתה הם היו נזהרים לפני שהם מאתגרים אותה למשהו פשוט כמו להתפשט. ופגי לא רק
מדברת, היא לא כמו כל הגברים האחרים, היא יודעת להוציא תוכנית לפועל, ולגרום לכל מי
שמסביבה, במקרה הזה הארט דירקטור החדש, להראות כמו הטמבלים שהם.
אגב, זו לא הפעם הראשונה שפגי נענית לאתגר, זה קרה גם בפרק עם המריחואנה, ופעם אחר פעם
פגי מוכיחה שהיא יותר 'גבר', מכל עמיתיה. אבל בעולם הגברי של מחוז מדיסון, את יכולה
להיות אישה מסוג מאוד מסויים, ולא אשת קריירה, או חלילה בעלת כישרון. במקום זה היא נאלצת
להתפשר, לעשות את מה שהיא אוהבת אבל לא לקבל עליו קרדיט, להיות עם גבר ולשקר לו, לעשות
את מה שהגברים סביבה עושים, אבל להעמיד פנים שלא עשתה זאת, כי זה לא יאה לנשים.
והיא רק בת 25.

בסופו של דבר דון מאבד יום לדיק בשכרותו, ונזכר בימים שהיה צעיר ועשה מה שצריך כדי לקבל
את העבודה. אבל לא מספיק לקבל את העבודה, צריך גם לשמור עליה, ולכן הוא עושה מה שצריך,
בלי לשים לב אפילו. דון באמת לא התכוון לגנוב את עבודתו של בן דודה של ג'יין, הוא פשוט
לא רואה אותו בכלל, נמחק מזכרונו מיד אחרי הפגישה, משאיר שם את מה שהוא צריך ותו לא. כי
כל בני האדם לא רלוונטיים עבורו, לכן הוא מרגיש לבד. הוא לא רואה אותם ועל כן הוא יחיד
בבדידותו, הוא ורעיונותיו הכבירים, רעיונותיו שווי הפרסים, שווי האהבה, שמסתבר שאפילו הם
אינם אלא מלאכת מחשבה ארוכה של אחרים, בחורות ובחורים, להם הוא מבטיח את העולם אבל לא
נותן דבר.

בתגובה ל: מד מן 406, סיפורי וולדורף מאת: איימס
אבל ההתפרקות ההולכת ומתמשכת שלו היא ההתפתחות הכי מעניינת בדמותו מזה זמן רב.

אהבתי:

- העקיצה של דון\הכותבים אל עבר אנשי האקדמיה: "זה שאתה מועמד לפרס לאו דווקא אומר שתזכה בו". כן, בטח... האמי שלהם (והפעם גם הקליאו, בשנה - 1965 - שהייתה מאוד חשובה עבור טקס הפרסים הזה*) כל עוד הסדרה משודרת.

- אני לוקח בחשרה את מה שאמרתי בדיון על הרק הקודם: גב' בלנקנשיפ לא מיצתה את עצמה. הפעם היא התעלתה על עצמה ("אני לא עובדת אצלך!" לדני המסכן שבסה"כ רצה למצוא מקום טוב לאכול בו; או כשהיא לקחה את הוראתו של דון השיכור - מניצחון ומאלכוהול - לנעול את פגי וסטן בחדר אחד לגמרי ברצינות.)

- דון הצעיר והלא מלוטש מתחמן את רוג'ר סטרלינג באמצעות אלכוהול לקחת אותו לעבודה, בלי שום ניסיון. אחרי כעשור דון נופל בעצמו בגלל האלכוהול: מאבד את הפרס, מאבד יום שלם, ממשיך להיות רווק מטונף, שוכח את ילדיו ובאותו אופן - נאלץ לשכור צעיר לא מנוסה בכלל שממנו גנב בטעות רעיון. היי, אבל טוב לראות את ג'ונתן!

- הניצחון של פגי על סטן. הדובדבן שבקצפת - no pun intended - היה העקיצה שלה על גודל האיבר שלו בסוף הפרק.

- פיי עדיין מרחיקה את דון באלגנטיות. אני מקווה שיהיה בסופו של דבר משהו ביניהם ושהיא תתקן אותו, אבל בינתיים שיעבוד קשה ולא יצפה לאיזה סטוץ רק מפני שהרגע זכה בפרס חשוב. בשביל זה יש כותבות ג'ינגלים זנותיות.

- קני חזר ופיט זכה למעט נקמה מתוקה, לא שלקני מגיע לסבול, רק שפיט זכאי לסגירת מעגל.

- אני אוהב את אופן הדיבור של ליין. "למעשה, אני מאוד מחבב אותך וצר לי לשמוע שכך אתה חושב עליי". או משהו כזה.

* בשנה הנ"ל הפרס התרחב גם מחוץ לגבולות ארה"ב וכך כל תעשיית הפרסום העולמית החלה לקחת בו חלק.

בתגובה ל: מד מן 406, סיפורי וולדורף מאת: איימס
הוא לא היה מעניין מאוד. הרגיש לי כמו 'עוד יום במשרד', למרות כל עניין הפרס. גם האנאלפסיס לא היה מעניין מאוד. אז ככה דון הצטרף למשרד. בוּ-הוּ. דון מידרדר למין סטריאוטיפיות - כאילו שאין לו בכלל צדדים חיוביים. אהבתי לראות אותו מאבד שליטה ועשתונות מול אנשי 'לייף', מציע את הסלוגן של האידיוט הצעיר בלי להאמין שהם ירצו אותו ומופתע מאוד כשזה כן קורה. חוץ מזה הוא היה סתם. וגם רוב הפרק היה סתם. ובטי הופיעה לשנייה, כנראה כי החוזה שלה קובע שהיא צריכה להופיע בכל פרק, אבל גם זה היה סתם. מצטער. אין לי יותר מה לכתוב על הפרק הסתמי הזה. זו עונה לא רעה בינתיים - לא כמו השלישית המופתית, אבל מתקרבת אליה - ואני מעדיף להתייחס לפרק הזה כאל אנומליה.

יופי של סקירה, איימס. נתת לי כמה נקודות מעניינות למחשבה. עכשיו נשאר לחכות לסקירה של יאדו בשבת.

בתגובה ל: לא אהבתי את הפרק [ס] מאת: חתול-רובוט
הוא אפילו לא ייחס חשיבות לדני ובטח שכח ממנו לחלוטין עד אותו רגע בו פגי הופיעה בדירתו וחשפה את ערוותו של דון. זו הייתה שליפה מהמותן כמו כל הססמאות האחרות, אבל אחת שהייתה חרוטה בתת המודע שלו.

לא שזה משנה בהרבה.

בתגובה ל: מד מן 406, סיפורי וולדורף מאת: איימס
בעיני, דון הצעיר לא מאוהב בעצמו. הוא פשוט שאפתן ואפילו תמים. הוא די נובּוֹדי אבל הנה נקרית בדרכו ההזדמנות להמשיך להמציא את עצמו מחדש ולהכנס לעולם חדש (עולם הפרסום).

דון המבוגר, לעומת זאת, כבר ממש מתחיל להמאיס.

אני אהבתי את הפרק, במיוחד את הרגע שבו אנחנו מבינים שעברו כבר יומיים. גם היה כיף לראות את דויל מ"בנות גילמור".

בתגובה ל: מד מן 406, סיפורי וולדורף מאת: איימס


"פרס או לא פרס, אתה עדיין דון דרייפר"
(פיי מילר לדון אחרי הזכייה)

במילותיו של דווייט שרוט: False. באופן הכי מובהק, הפרס הפך את דון בחזרה לדיק ליום אחד שהצטרף לסוף שבוע של בלאקאאוט עבורו. הוא לא זוכר שהציע את המשפטים ללקוח, לא זוכר שאחד מהם היה של "חברו הקטן", לא זוכר שזו הסיסמה שרצו, לא זוכר שהכריח את פגי וסטן להיסגר בחדר במלון וכהנה וכהנה. אבל המשפט הזה שגוי גם מסיבות עמוקות בהרבה. כבר הרבה זמן שדון דרייפר הוא לא באמת דון דרייפר. לא בכדי הגיח דיק במהלך סוף השבוע הזה.

גם בזמנים אחרים דון לא היה ממש דון, האיש הזה, אבל שאף לכך. "אני חושב שאתה איש מאוד חשוב בסוכנות מאוד חשובה", הוא אמר לרוג'ר בעבר, רגע לפני שהוציא אותו לשתות (להשתכר) ב-10:00 בבוקר. למחרת רוג'ר עצמו, מן הסתם למוד שכחות, לא זכר מה בדיוק קרה שם, מה שהקל מאוד על דון לגרום לרוג'ר להאמין ששכר אותו לעבודה ולהונות את דרכו פנימה. עכשיו, שנים אחרי כן, דון עצמו הוא איש מאוד חשוב – מה זה חשוב, זוכה בפרסים – בסוכנות מאוד חשובה, ועכשיו הוא בשכרותו עושה טעות שמאלצת אותו לשכור מישהו.

זו כנראה הייתה ההתגלמות הכי מרחיקת לכת של אלכוהוליזם בסדרה עד כה. כמובן, פרדי השתין על עצמו בעונה השנייה, אבל פרדי הוא לא רוג'ר ובטח שאינו דון, הכוכב, והוא זה עתה איבד סוף שבוע שלם מחייו. כשרוג'ר ודון רואים את דאק, אויבם השנוא, עושה מעצמו צחוק בטקס פרסי הקלואי כשהוא שיכור כלוט, הם שמחים לאידו ומרגישים שכבר זכו. אבל כפי שראינו, הם לא טובים ממנו בכל הקשור לשתייה. להפך, אם כבר, כי הוא מודע מדי פעם לבעיה שלו.

זאת לא הייתה ההקבלה היחידה בפרק הזה בין רוג'ר לדון. גילינו הפעם לראשונה שלפגי הייתה יד לא מבוטלת ברקימת הפרסומת המהוללת לגלו-קואט, אבל היא מלינה על כך שדון לוקח את כל הקרדיט לעצמו. במקביל רוג'ר השיכור מר הנפש הביט בדון מתעסק עם אשת הזמריר בעיניים כלות. איך זה שהנשים נופלות רק לרגליו של דון ולא לשלו? או כפי ששאל את ג'ואן, איך זה שלא מחלקים פרסים למה שהוא עושה? ומה הוא עושה? מוצא אנשים כמו דון. אבל כפי שגילינו הפעם, אפילו זה לא נכון. דון היה לו מתחת לאף והוא התעקש בנחרצות פעם אחר פעם לדחות אותו. מאז רוג'ר מקפיד לקחת קרדיט על גילויו של דון והבאתו לחברה.

אני לא מבין איך אפשר להגיד ש"מד מן" היא סדרה שוביניסטית. הפרק הזה המחיש יותר מאי פעם עד כמה הנשים בסדרה חזקות ועליונות על הגברים חסרי האחריות. ג'ואן שמהווה משענת לרוג'ר ודון, שלופתים את ידיה כשני ילדים נרגשים, ומאוחר יותר שוב כאשר היא אומרת לרוג'ר שחצה את הגבול שבין מבושם למריר. פיי מילר, שדוחה את חיזוריו של דון ומעמידה אותו במקום. וכמובן פגי, שמתמודדת בעצמה באופן אדיר ופמיניסטי להפליא עם ילד מגודל ואידיוט בדמותו של סטן, מוכיחה בפניו עד כמה הוא מלא בהבל, ומאוחר יותר מנצלת את האסרטיביות שלה כשהיא סוף סוף מצליחה לדבר עם דון ומכריחה אותו לדבר עם דודנה של ג'יין על הסיסמה שלקח ממנו.



"נכנס יין יצא סוד". אצל דון הסוד הוא דיק, אצל רוג'ר נראה שזהו העצב, מנוגד כל כך לאופיו התמיד בטוח בעצמו, השנון והנינוח. התבוננות מהצד היא ללא ספק אחד הדברים שהכי מזינים נפש מרה. נוסטלגיה היא מעט מכאיבה, כדברי דון, כמו כאשר היית ילד. זהו פלגיאט רופף מעצמו, מהמצגת המופלאה שעשה לאנשי קודאק בסוף העונה הראשונה. השורה הקטנה שאמר הפעם הביאה אותי לצפות שוב בקטע הזה, אחד המדהימים בתולדות הסדרה, ובאופן מפתיע נראה שהוא ממש מהווה נקודת מוצא לפרק הזה. דון אפילו מאזכר את עבודתו בחברת פרוות, שם עשה את צעדיו הראשונים בפרסום בעזרת עמית בשם טדי.

"נוסטלגיה. זה עדין, אבל משמעותי. טדי אמר לי שביוונית פירושה המדויק של 'נוסטלגיה' הוא 'הכאב מפצע ישן'. זה כאב עז בלב שעוצמתו גדולה בהרבה מהזיכרון לבדו. המתקן הזה הוא לא חללית, הוא מכונת זמן. הוא הולך אחורה וקדימה. הוא לוקח אותנו למקום שאליו אנו עורגים עד כאב ללכת שוב. הוא לא נקרא 'הגלגל', הוא נקרא 'הקרוסלה'. הוא מאפשר לנו לטייל כשם שילד מטייל, סביב וסביב, ובחזרה הביתה, אל המקום שבו אנחנו יודעים שאנו נאהבים". "הוא הולך אחורה וקדימה", כמו הפרק הזה.

"הקטע על ילדותי הופך להיות גדול יותר ויותר. למה זה?" רוג'ר תוהה בשלב מסוים בזמן העלאת הזכרונות לביוגרפיה שלו. עם כל הסיפור על פגישתם הראשונה של דון ורוג'ר ותחילת דרכה של היחסים שלהם, אני חושב שהדבר הכי חשוב בפלאשבקים הללו, בנוסטלגיה הזו, היה דווקא הדבר שהוגש לנו באופן אגבי, כשם שהדבר הכי חשוב בפרק הזה היה בכלל סצינה מפרק אחר. הקטע הראשון שראינו מהעבר הוא רוג'ר שנכנס לחנות הפרוות ומבקש לקנות מעיל שאומר, "אני לומד להכיר אותך אבל לא רוצה להפחיד אותך". במהרה, בחדר במלון, התברר לנו על מי הוא מדבר.

ברבות הפרקים, בעיקר אחרי שהיחסים האינטימיים ביניהם הגיעו אל קצם, הבנו שיש משהו מעבר לתשוקה בסיפור שבין רוג'ר לג'ואן. אני חושב שהפרק מעגן יפה את הדבר. רוג'ר החלקלק והשרמנטי לא סתם חשק בג'ואן אלא, כדבריו, רצה להכיר אותה. בפרק "הצוענייה והנווד" מהעונה הקודמת התוודענו אל איזבל, אישה מעברו של רוג'ר שמגיעה לסוכנות כלקוחה ומערערת אותו. חשבתי אז שהיא כנראה האחת בשבילו ושזהו מקרה מדכדך נוסף של אוהבים שהכוכבים הפרידו ביניהם, אבל עכשיו אני מבין שבהצגתה המעט-ארעית איזבל הייתה כלי שבאמצעותו רצו שנבין משהו על רוג'ר. שנדע שכשמישהי נוגעת בו באופן כזה, הוא לא יכול לשכוח אותה. אני חושב שג'ואן היא הכאב-מפצע-ישן של רוג'ר. כשהוא נסוג אל ילדותו, כשעינו צרה בדון והוא רוצה שגם עליו יצבאו נשים אפילו שהוא עומד ממש ליד ג'ואן, מה שהוא רוצה זה לחזור להיות איתה.

ההשתקפויות בין דון לרוג'ר בפרק הזה נראות מנומקות יותר לאור מצגת הקרוסלה מהעונה הראשונה. צפייה נוספת עכשיו בתמונות המשפחתיות של דון, הגם שכבר בזמן אמת היו בעיקר פסאדה, מאפשרות לנו הצופים לעשות את הזינוק התודעתי שובר הלב הזה בין מה שהיה למה שכבר איננו, ובכך להזדהות עמוקות מצד אחד עם התהומות שאליהן מגיע דון, ומצד שני עם הערגה העצובה של רוג'ר.

בתגובה ל: מסיפורי וולדורף אפשר ללמוד מאת: yaddo
את ההקבלה בין רוג'ר ודון. יש מחיר להיותך איש חשוב, הא? דון ורוג'ר הם שניהם אנשים שמחפשים את ההכרה מבחוץ - הדרך שבה אנשים אחרים רואים אותם, כי להם אין יותר מדי הערכה כלפי עצמם. הם ניזונים מחשיבותם, אבל באותה העת היא מחריבה אותם, מיכוון שהדיסוננס בין החוץ והפנים הופך צורם יותר ויותר.

פגי לעומת זאת מכיר בערך עצמה ובגלל זה כל אותם גברים טיפשים לא מצליחים לערער את הביטחון שלה. היא מלכה.

בתגובה ל: אהבתי כל כך מאת: miss bojarsky
דני סטרונג! ווהו! מס' 3 מהג'וסוורס בתוכנית.

בתגובה ל: אה כן מאת: miss bojarsky
ללא תוכן

בתגובה ל: מי השלישי (אחרי זעפרן?) מאת: mortana
הידוע כאן כפיט.

בתגובה ל: הבן של אנג'ל מאת: miss bojarsky


אבל אני גאה לומר שזיהיתי את בטי במודעת הפרסום לפרווה (רוצחי צובלים מגעילים! פיכסה!).

בתגובה ל: מי השלישי (אחרי זעפרן?) מאת: mortana
ללא תוכן

בתגובה ל: מי השני? מאת: Spidey_82
ללא תוכן

בתגובה ל: ג'ואן ששיחקה בפיירפליי (כריסטינה הנדריקס) מאת: mortana
לא רק שלפני ששאלתי עברתי על רשימת כל הדמויות והשחקנים בסדרה כדי לוודא שלא פיספסתי מישהו, לפני חמש דקות ראיתי תמונה של הנדריקס כג'ואן וחשבתי לעצמי: "לא יאומן איך היא שונה לגמרי מספרון". ובכל זאת, לא הגעתי למסקנה בכוחות עצמי עד שראיתי את תגובתך...

יש בסדרה תחרות בין יוצאי הפקות ג'וס ווידון לבין יוצאי 'ג'ק ובובי'? הימורים על שובר השיוויון?

בתגובה ל: מאת: Spidey_82
מצד אחד אני ממש אוהבת שדברים כאלה קורים, מצד שני הם גורמים לי לחוש מטופשת. מצד ראשון שוב - הם משעשעים וחמודים להפליא, אז הצד השני ממש נסלח.

בתגובה ל: ג'ואן ששיחקה בפיירפליי (כריסטינה הנדריקס) מאת: mortana
משעשע לראות אותה בפרק 1-15 שנקרא The Prodigal בתפקיד קטנטן שהכינוי שלו הוא Bar Maid.

בתגובה ל: טכנית ג'ואן שיחקה גם באנג'ל מאת: AssafR
ללא תוכן

בתגובה ל: מי השני? מאת: Spidey_82
דני סטרונג, ששיחק את חבר הטרויקה ג'ונתן בבאפי.

בתגובה ל: מי שציינתי מהפרק הזה מאת: miss bojarsky
ללא תוכן

בתגובה ל: מסיפורי וולדורף אפשר ללמוד מאת: yaddo
מעולה, יאדו, מעולה!
אני שוב חוזרת ואומרת שאני מחכה לימי ראשון לפוסט שלך על הפרק ששודר. אתה משדרג לי את הצפיה.

אגב, בהתחלה לא הבנתי שזה פלאשבק. חשבתי שרוג'ר ודון סתם מתבדחים, ואז כשדון ממש מכר לו פרווה, צעקתי על הטלוויזיה: "מה קורה פה?!"
מאימת איבוד מולקולות המוח האיטית אך הבטוחה.

בתגובה ל: סיפורי פוגי (ס') מאת: mortana
חשבתי בהתחלה שרוג'ר מפנטז.

בתגובה ל: מד מן 406, סיפורי וולדורף מאת: איימס
אני ראיתי איש שמלא בשנאה עצמית ונמצא עמוק בתוך תהליך של התרסקות.

בתגובה ל: מד מן 406, סיפורי וולדורף מאת: איימס
לא ראיתי שמישהו התייחס לפנינה הקטנה הזאת, אז גם אם כן ולא שמתי לב - הנה התמונה, הודות לחדות העין של טום ולורנזו.

קבצים מצורפים:

 

בתגובה ל: אני רק הערה מאת: יערה
בטי? היא לא ממש דומה לעצמה, אבל הגיוני מאוד שזו אמורה להיות היא.

בתגובה ל: הממ מאת: yaddo
ללא תוכן

בתגובה ל: אני רק הערה מאת: יערה
ללא תוכן