ללא תוכן

בתגובה ל: פסטיבל ג'אז תל אביב - הערב הראשון מאת: ברק ויס
נתחיל בדבר ה(כמעט) החשוב ביותר- האווירה.
קור תלאביבי מרענן בחוץ, שדרה רחוצה, פגישה ושיחה וטיול קצר מצויין, ופנימה לסינמטק. לי קוניץ, יוני רכטר וצ'אק יזראלס שעוברים בסך כאחד האדם (לפחות שניים מהם הם בעיני בהחלט לא כאחד האדם), שיחות חולין על מצב השלג (!) המתקרב, קיטורים על מבחר (?) הבירה, כל אלה יצרו מציאות שהייתי מכנה אותה בשם הפשוט והקולע, אני מקווה, "ג'אזית".

מתחילים את הערב עם דון פדירמן. הנגינה שלו עשירה וסמיכה מאוד. הזכירה לי לעתים את ביל אוונס של שנותיו האחרונות, בעיקר ההופעה בפאריס. תועפות של רגש שגם מגובות בידע מוסיקלי אינסופי, ביצוע ארוך (מדי) ל - body and soul וביצוע קצר (מדי) ל"באד פאוול" של צ'יק קוריאה. פסנתרן נפלא שמנגן יצירה של פסנתרן אחר הקרוייה על שמו של פסנתרן שלישי, היו כאן כמה מראות והשתקפויות ובנות-השתקפויות. Summer's end המקורי והיפהפה, ו - Israel , שגרם לי אישית לדפיקות לב מואצות בגלל ההקשר, בגלל ההיסטוריה, בגלל ביל אוונס. אחרי שנרגעתי מנוכחותו של צ'אק יזראלס בן השבעים ושלוש (כאחרון המעריצים הייתי שכנעתי את עצמי להתרכז במוסיקה במקום להתענג על גדולתו של המעמד, ואני לא מגזים), אני חושב שזאת היתה אחת מההופעות הטובות ביותר של נגני באס שראיתי מעודי. Enough said .

תדלוק קפאין קצר ופנימה להופעה השניה של Gutbucket .
כאן קרה לי דבר מוזר - בהאזנות לפני ההופעה הייתי חצוי מעט, מתרשם מאוד לפרקים וקצת אדיש לפרקים אחרים, אבל משום-מה היה לי ברור שזה הרכב עם פוטנציאל המראה בהופעות. וזה לא כל-כך קרה, לפחות לא בחלקה הראשון של ההופעה. אולי אולם 1 של הסינמטק היה גדול או מביך לארבעת הברוקלינאים, אולי זאת היתה העייפות שלהם, ואולי שלי. כך או כך, המוזיקה היתה עמוסה וגם מתוחכמת מדי לטעמי, למרות שלכאורה הכל עבד - הקצב, התיאום, השבירות המהירות. הסוויטה בת 3 החלקים פרי עטו של הבסיסט היתה על-סף המשעממת.
לקראת הסוף התהפך הכל. אנרגיות חדשות, צבעים, פתאום כל הסינקופות נפלו בול למקום והאזניים נפתחו. הדרן מעולה, וחבל שההופעה לא התחילה כאן. אני חושד שבבאר הברוקלינאי עליו סיפר הסקסופוניסט קן תומפסון (איזה איש נחמד ומצחיק ומוכשר!) זאת אכן נקודת המוצא של ההופעה.
לשנה הבאה בניו-יורק הבנויה, אם כך. אבל בכנות - לערב אחד, תל אביב היתה לא רעה בכלל.

בתגובה ל: פסטיבל ג'אז תל אביב - הערב הראשון מאת: ברק ויס
שלושה מוזיקאים בחסד, שלושתם עברו כבר את גיל 70, שלושתם מנגנים כמו בני 20 רעבים ומלאי תשוקה והשראה, רק עם יותר מחצי מאה של נסיון. כל חבר הביא עולם יחודי משלו ואלה נרקחו יחדיו לתבשיל קדירה מלא טעמים וניחוחות שהשתלבו בצורה מושלמת. התאים בול למזג האויר בחוץ. נהניתי מכל ביס, מכל שניה. השלישיה של מלדאו ודומותיה, צריכות לקחת כמה שיעורים אצל זקני השבט האלה של הג'אז הלבן. Gutbucket היו סיום מרענן וכייפי לערב, לא פחות, לא יותר. תודה לברק וניצן על ערב נפלא, ישר כך והמשך פסטיבל מוצלח!

בתגובה ל: מזמן לא נהנתי כל-כך מטריו פסנתר מאת: ארנון גלבוע
אז לי קוניץ מתברר, לא לוחץ ידיים. יובל כהן הציג אותי בפניו לאושרי הרב, אבל כאשר הושטתי יד מאושרת קדימה הוא שלח תנועת אגרוף וביקש שאעשה כמותו. יצא לי משהו עקום אבל לפחות נגעתי ביד הנפץ שלו. קוניץ כבר בן שמונים ושתיים והיה לו קשה להגיע למושבים הטובים במרכז האולם שיובל סידר לו, אז הוא חיפש מקום ליד היציאה. נתתי לו את המקום שלי, בכל זאת והדרת פני קוניץ. הוא היה אסיר תודה, אני הייתי אסיר תודה. האלבום של יובל ושי מאסטרו עדיין ייצא כנראה בהמשך השנה.

ההופעה של דון פרידמן צ'אק יזראלס וג'ו האנט החלה לשמחתי בחולשה מסויימת. מבחינתי זו הוכחה ניצחת לחיות של הג'ז. אלו לא מכונות, אלו אנשים, לוקח להם זמן להתחמם. גם לקהל אגב. השלושה ניגנו ב1961 בתקליט עם אחת העטיפות הכי יפות שאני מכיר: Day in the city שמראה את האיסט ריבר של ניו יורק במבט מצפון לדרום עם מראה נפלא של גשר ברוקלין וגשר מנהטן ופיר 17 לפני שהוא היה קניון. ב1961 פרידמן נהג להפגש לג'אמים עם השניים בדירצו באפר איסט סייד של מנהטן האנט הקליט באתם ימים עם ג'ורג' ראסל והכיר את אורין קיפניוס מריברסייד שהחליט להקליט אותו.

זו הייתה הופעת פתיחה נהדרת לפסטיבל. על פרידמן נאמר שהוא היה יקיר האזור האפור שבין ההארד בופ והאוואנגארד בשנות השישים, אבל בהופיעה אמש הוא כמעט לא נגע באוואנגארד. אין הגדרה מדוייקת לדעתי לסגנון של דון פרידמן, זה החסרונות, אם מותר להגיד את זה על נגן כה דגול, של מי שספג כל כך הרבה השפעות בכל כך הרבה שנים. הנגינה של פרידמן אינה הצגת תכלית של טכניקה, הוא גורם לך לחשוב ובשעה שמונה וחצי בערב זה עדיין אפשרי.

הערב היה ערב של סטנדרטים וקטעים מקוריים שהתערבבו זה בזה בעונג רב. הרקע הקלאסי של פרידמן בלט מאוד אבל גם ההשפעה הבופית של דגולים כמו באד פאוול הסתננו לעיתים דרך אצבעותיו לקלידי הפסנתר שלו. הוא גם ניגן יפה את באד פאוול של צ'יק קוריאה. לשמחתי זיהיתי גם קצת המפטון הואז במזויקה של פרידמן, אבל זה כנראה גם בגלל שאני שומע המון את הואז בזמן האחרון וגם בגלל שאני יודע שאחד המורים של פרידמן בקליפורניה היה סאם סאקס שהיה גם מורהו של הואז.

ג'ו האנט היה מאוד מאופק לטעמי אבל מותר לו. צ'אק יזראלס היה נהדר כמו שהיה בצוללת הצהובה רק לפני מספר שבועות. ליזראלס הייתה בעיה קטנה עם אצבעות ידו הימנית כי הוא בחן אותה מדי כמה דקות בדקדקנות. אם מניחים שיזראלס יודע כמה אצבעות יש לו מדובר כנראה בבעיה מסויימת שלא הפריעה לו לתת את מה שהוא יודע בסולואים ארוכים שהדגישו שוב כי טריו הג'ז המודרני הוא יחידה דמוקרטית שלכל אחד מחבריה זכות ביטוי מלאה לומר את תויו.

ההפסקה בין המופעים היא זמן מצויין לרפלקציה, השתרעפות, הגיגים, אבל גם גם נקניקיה בסודוך, קפה בארומה, מפגש חברים והכנה מנטלית ופיזית למופע הבא.

לא נהניתי מרביעיית מ"גאט – באקט" למרות שנראה היה שכולם דווקא כן. הייתה שם אמנם חציית גבולות מוזיקלים, אגרסיביות, הרפתקנות, אבל מעט מדי מוזיקליות לטעמי, חוץ אולי מהקטעים שנוגנו מהאלבום של ההרכב "הצעה מגונה". היה שם משהו שגבל בחיקוי של דברים שכבר שמענו מתחילת שנות השבעים (זאפה? סופט מאשין?) ואנחנו עדיין מתרפקים עליהם. הייתה המון אנרגיה במיוחד של הסקסופוניסט המוכשר קן ("אתם יכולים לקרוא לי יס") תומסון, דיסטורשנים מענגים של הגיטריסט טאי סיטרמן והלמות תופים אסרטיבית ומדוייקת של התופיסט אדם גולד. היה מאוד מגוון מבחינת בחירת הצלילים קצת כלייזמר, פאנק, פרוג-רוק, אבל משום מה כל הסוגות המויקליות הללו שאני כל כך אוהב ויש להם פוטנציאל חיבור שכבר הוכח כמוצלח לא נגע בי אצל גאט-באקט.

יכול להיות שאני מזדקן. יכול להיות שכושר השיפוט שלי אינו כתמול שלשום, יכול להיות שלא מתאים לשמוע מזויקה רועשת אחרי אחת עשרה בלילה כי אני אוטומטית חושש שזה מפריע לשכנים. הצלם היקר באדם קביליו יצא נפעם מההופעה של שני מור שהתקיימה באולם הסמוך ורק החמיר את כאבי הפרקים שלי.

היום עומרי מור שיהיה תענוג ויוני קרצ'מר שיהיה מעולה. עם כל הכבוד לסמוליאנים ולפרידמנים. היום אני קונה תוצרת הארץ.


.

קבצים מצורפים:

 

בתגובה ל: לי קוניץ לא לוחץ ידיים. מאת: אשר קשר
אלבום הדואו החדש והיפהפה של הגיטריסט הישראלי אורי ברכה, והפסנתרן האיטלקי טוני פאנצ'לה אינו מובן מאליו, וחשוב - גם משום כך, להתייחס אליו בהתאם ולא להאזין לו כאגב-אורחא. "כאשר המפיק ניצן קרמר הציע לי לקחת חלק באלבום הזה, הייתי מאוד מסוייג", מודה פאנצ'לה מעל גבי עטיפת האלבום, "דואו פסנתר גיטרה היא אחד החיבורים המוזיקליים הקשים ביותר לביצוע. מדובר בשני כלי נגינה דומים (מבחינה הרמונית) ובקלות ניתן לדרוך זה על אצבעותיו של האחר, אם אינך מכיר כראוי את השותף המוזיקלי שלך. לצערי, לא הכרתי עד אז את אורי, והתברר כי לא היה לנו גם מספיק זמן לערוך חזרות, על מנת להכיר האחד את השני".

לשמחתנו, פאנצ'לה החליט ליטול את הסיכון ואת מיתריו בידיו, והאלבום "שונים כמו שתי טיפות של מים", Different like two drops of water"" יצא לפני מספר שבועות ומציג שיתוף פעולה קסום וקשוב בין שני מוזיקאים נהדרים. האלבום מכיל מלבד סטנדרטים מחוייבי המציאות כמו של ג'ובים, ביל אבנס וגם Moment's notice"" הנהדר של קולטריין, גם שני קטעים מקוריים של פאנצ'לה וברכה ועיבוד נפלא של ברכה ל"כשאור דולק בחלונך" של סשה ארגוב, שזוכה בשנים האחרונות לעדנה ג'זית חסרת תקדים.

כמו בכל מערכת יחסים זוגית, לבטח גם בתקליט דואו, חייבת להיות התפשרות מסויימת, הקשבה הדדית, ופירגון מתמיד, שאכן נמצאים כאן. השניים לא מנגנים יותר מדי, נותנים למוזיקה לנשום, ומבינים היטב כי לא מדובר כאן בהתבלטות האחד על חשבון האחר, אלא בשיתוף של רעיונות. כמו בחיים, בשיחה לעיתים עדיף לשתוק ולתת לאחר לומר את דעתו. האלבום היפה הזה מדגים כי במאמץ משותף כל קול נותר ברור, חזק ונפרד שנשמע כמו שיתוף של שניהם גם יחד, ובכל זאת גם כל אחד מהם בנפרד.

"גיליתי בטוני פאנצ'לה שותף אמיתי", מודה אורי ברכה, "גילינו כי איננו זקוקים לבאס או לתופים, פשוט נהננו מהחופש. הקסם שיצא ממההקלטה הזו הוא מה הבלתי אמצעי בין גיטרה לפסנתר". למי שחפץ אגב,להעמיק מעט יותר בצורת הביטוי המוזיקלית המרתקת הזו של פסנתר - גיטרה מוזמן להאזין לאלבום הנהדר "Undercurrent" של הגיטריסט ג'ים הול והפסנתרן ביל אבנס.

טוני פאנצ'לה ואורי ברכה יופיעו ביום שישי בפסטיבל הג'ז של תל אביב בקטעים מהאלבום החדש וגם בקטעים נוספים עליהם עבדו לקראת הפסטיבל. מומלץ ביותר.



קבצים מצורפים:

 

בתגובה ל: לי קוניץ לא לוחץ ידיים. מאת: אשר קשר
1. כתבת "תופיסט" וזה פלגיאט(כל הזכויות שמורות לי)
2. למה צרפת תמונה של רוברט ואייט?(רק בגלל שהזכרת את סופט מאשין? גם הזכרת את זאפה)
לפעמים אני נודניק, אנושי לא?

בתגובה ל: פסטיבל ג'אז תל אביב - הערב הראשון מאת: ברק ויס
צילם: קביליו

קבצים מצורפים:

       

בתגובה ל: תמונות מהערב הראשון מאת: ברק ויס
צילם: קביליו

קבצים מצורפים:

   

בתגובה ל: עוד קצת מאת: ברק ויס
הקלישאה של מספר חורשי רע ופסימיסטים ללא תקנה שהג'ז מת קיבלה אמש מכה קטלנית לרקה. שתי הופעות ישראליות שונות לחלוטין של עומרי מור ויוני קרצ'מר הפגינו שוב למפיצי הארס כי לג'ז חוקים משלו ובהופעות של עומרי מור מנגנים יותר מתשעים דקות.
אחרי שלושה קטעים יפים עם הטריו שלו נועם דויד בתופים וגלעד אברו בבאס צירף אליו מור את יורם אזולאי ויצחק אוחיון, שני פרקשניסטים מהתזמורת האנדלוסית. המוזיקה האנדלוסית שתמיד ינקה ממקורות שונים קיבלה אצל מור גוון לטיני וגם אזולאי וגם אוחיון נענולאתגר בשמחה והבמה הפכה לרגעים למעין בואנה ויסטה סושיאל קלאב מרוקאי.
כבר שנים שאנחנו מחכים שמור יפגין איכות והתמדה לאורך זמן. אולי אתמול בערב היה הסימן הראשון שמור מתבגר וכולנו נהיה גאים שראינו אותו כשהיה צעיר. מור היה כאן עוד לפני עומר קליין ושי מאסטרו בני דורו והגיע הזמן שיגיע להישגים שלהם כי מגיע לו ולנו.
נועם דויד שר עם מור את הפיוט יעלה יעלה של הרב ישראל נג'ארה בחינניות וקסם אין קץ ולראשונה בתולדות פסטיבל הג'ז בסינמטק נשמע בחלל אולם מספר 2 קולולו או בעברית צהלולים. אזולאי שפע חיוכים בסיום המופע וסיפר על הפעם הראשונה בה נולד הרעיון למופע באקדמיה למוזיקה בירושלים.

ועכשיו למשהו שונה לגמרי.
את הדילמה החדשה של יוני קרצ'מר ראיתי לפני שנתיים בחאן הירושלמי, המקום הכי מתאים אגב לנגן בו את משל המערה של יצחק ידיד. השילוב המרתק של מוזיקה קלאסית מודרנית עם ג'ז בלוז ואוואנגארד הוא לא שילוב טבעי למרותשנעשה בעבר אבל קרצ'מר לוקח אתו למקומות חדשים ומרתקים. ישבתי במשך כל ההופעה דרוך על קצה הכיסא. אצל קרצ'מר שום דבר לא צפוי אבל הרשות נתונה לעשות כל מה שעולה על רוחו. דניאל פיינגולד בתופים וקרצ'מר עומדים בצד אחד של הבמה בצד שני הקונטרבטאס שכמו פוסח על שני הסעיפים וצ'לו ו-ויולה שמביאים עולם תוכן של שנים ומסורת. היצירה אתמולהתפתחה לכיוון מעטשונה ממה ששמעתי לפני שנתיים וממה שיש בדיסק המצויין. החיבור ביןהמוזיקאים הוא טוב הרבה יותר, הם מבינים את קרצ'מר ומרשים לעצמם לחקות אותו (כמו נגן הויולה למשל). ויולה וצ'לו אינם כלי נגינה לגיטימיים בג'ז אבל התוספת שלהם ליצירה של קרצ'מר היא חשובה לעין ערוך. אני מחכה כבר לדברים הבאים שלו שבטוח שיגיעו.

בתגובה ל: פסטיבל הג'ז - הערב השני מאת: אשר קשר
צילם: קביליו

קבצים מצורפים:

         

בתגובה ל: אסופת תמונות מהערב השני מאת: ברק ויס

ברי סחרוף בפסטיבל ג'אז ?!

בתגובה ל: פסטיבל הג'ז - הערב השני מאת: אשר קשר
צילם: קביליו

קבצים מצורפים:

         

בתגובה ל: פסטיבל הג'ז - הערב השני מאת: אשר קשר
צילם: קביליו

קבצים מצורפים:

   

בתגובה ל: פסטיבל הג'ז - הערב השני מאת: אשר קשר

האגדה מספרת שהלוגו של ליגת הNBA מבוסס על צללית דמותו של שחקן הכדורסל ג'רי ווסט, שחקן קבוצת הלוס אנג'לס לייקרס משנות ה60 וה70. אני לא יודע על איזה דמות מבוסס הלוגו של פסטיבל ג'אז תל אביב, מה גם שנראה לי שהוא השתנה במרוצת השנים (21 במספר), אבל מה שאני כן יודע, אם נדייק יותר, חושב, זה שיונתן קרצ'מר בהחלט יכול להיות המודל, raw model הבא. דוגמן הבית של פסטיבל הג'אז. אבל נחזור לזה אחר כך.


איזה כיף זה פסטיבל ג'אז, הא?! יוכיחו זאת החזאים, סליחה המספרים. כמות רוכשי הכרטיסים יפה, שומרת באופן עקבי על רף גבוה מאוד, בלי כל קשר לכך מספר גדול של אנשים, צעירים ומבוגרים כאחד, נחשף למוסיקה בטוב טעם, ללא תשלום, יש לציין, באכסנדרה של הסינימטק. האמנים המופיעים, גם אלה מהארץ וגם אלה מחו"ל, מספקים לקהל חוויה יוצאת דופן וכל התמהיל המשובח הזה עושה כיף וטוב טוב לי על הנשמה.
בכל פעם שאני מגיע לפסטיבל ואני עושה זאת, אם כי לא ברצף, כבר כמעט עשור אני מרגיש מיד כבן בית. מבנה הסינימטק על שלל הסתעפויותיו הופך לחלל סלון ביתי חם ומזמין. שיחות החולין, גם אלה המזדמנות, והחיוכים מכולם בהחלט מקרינים גם על האמנים שלוקחים בו חלק.

אני בהחלט יכול לציין את ההופעה הראשונה בה חזיתי במסגרת הזאת כחוויה בלתי צפויה ונקודת פתיחה שעוררה בי יצר בריא של סקרנות ממנה רק התעצמתי. וגם למדתי. ההופעה, אם עדיין לא ציינתי, היתה של עדי רנרט בפרוייקט הפעמון. מאוד רציתי לסגור אתמול מעגל, עשור אחרי שהפרויקט יצא לעולם, ולראות אותו שוב אבל החיים כמו שאומרים הובילו אותי למקומות אחרים. לא פחות טובים.

ההופעה שראיתי אתמול במסגרת הפסטיבל הייתה של יוני קרצ'מר, זוכרים שהזכרתי אותו בפתיחה אז הנה... קרצ'מר שהוציא השנה את אלבומו הראשון New dilemma זכה מהמבקרים לקבלת פנים חמה ולתשבוחות אין ספור. איתו על הבמה גם השותפים (לפשע) ולאלבום: דניאל טנכלסון - ויולה, נטע כהן שני - צ'לו, אהוד אטון - קונטרבס ודניאל פיינגולד - תופים.

אני מודה שהגדרת המוזיקה של קרצ'מר 'אוונגרד' או 'ג'אז חופשי' בהחלט יכולה להיות מדוייקת אך באותה מידה יכולה גם לסתור את עצמה. יש בה לא מעט מן ההטעיה, אולי אפילו טעם לפגם.
אני, שאינני ידוע כבעל עניין או מניות בקריירה של הבחור, יכול להעיד שאם הייתי מתבסס בבואי לפסטיבל רק על הגדרת הסגנון המוזיקלי של קרצ'מר לא הייתי מגיע. ולמה? כי ג'אז חופשי זה לא בדיוק כוס האספרסו קצר שלי ואוונגרד?! לא הלחם שיפון שלי. אלה דברים, אם קראתם אותי והבנתם, מתאימים יותר לחברה (ולא שאני פוסל מישהו, שלא תתטעו) אניני טעם וחיך. ואני, אני אדם פשוט. תנו לי מוזיקה עם מעוף, תעוזה, כזאת עם חוט שידרה וכנה ואני מסתפק בזה. לא צריך יותר.

החיבור בין העולמות המוזיקליים השונים - בין הקלאסי ובין הג'אז, בין סקציית כלי המיתר (ויולה, צ'לו) ובין סקציית הקצב (קונטרבס ותופים) והסקסופון שבמרכז - שמר על מתח גבוה וסחף בעוצמה הן את הנגנים והן את הקהל. האנרגיה באולם מספר 2 הייתה טהורה. בתחילה נדמה היה לי שמדובר במוזיקה לאיזה סרט מתח עתידני, פסקול לתמונות נוף קודרות שלא מן העולם הזה. ככל שהדקות עברו הספק התחיל לחלחל בי, כמו גם המוזיקה, וחשבתי שאולי זה רק אני. הבנתי, כנראה כמו גם אחרים, שאין שום דבר עתידני במה שנגלה לאוזניי. זה לא בלייד ראנר זה פשוט מוזיקה של המאה העשרים ואחת. לא מוזיקה עתיקה, לא מוזיקה של ימי הביניים או מוזיקה מתקופת הרנסנס - מוזיקה מהמאה עשרים ואחת. בוגרת. משכילה. מדויקת.

כפי שציינתי, אני לא בעל עניין או מניות אבל אין לי, ולו צל של ספק, שבעשור הקרוב וגם באלה הבאים עוד נשמע הרבה על קרצ'מר, יונתן קרצ'מר. דילמה?! חדשה @#% סבורתני שלא.



ניו דילמה - החמישיה של יוני קרצ'מר. פסטיבל ג'אז תל אביב, 04.02.2010.


* * * פורסם במקביל בפורום מוזיקת ג'אז, YNET * * *

בתגובה ל: דילמה?! חדשה @#% מאת: is-it75
ללא תוכן