שם משתמש: סיסמא:
הרשמה לאג'נדה



כמה מחשבות לגבי חקיינים


כמה מחשבות לגבי חקיינים
פורסם לפני 3533 ימים     מאת chiuaua     סה"כ תגובות: 4     תגובה אחרונה לפני: 3530 ימים

היי כולם,
התחלתי לקרוא פה קצת את התגובות לפסטיבל הג'אז של תלאביב וזה נשמע ממש מעולה, עשיתם לי קצת חשק לחזור לארץ לביקור, שזה לא קורה הרבה בימינו. אז אני מניח כל הכבוד למארגנים, למוסיקאים, וגם (אולי קצת בעיקר) לכל מי שפה וכותב על זה ומתדיין על זה. בכל מקרה הנה כמה מחשבות שעלו לי בראש לאחרונה לגבי חקיינים. מוסיקאים שמנגנים בדיוק כמו מישהו אחר... זה נפוץ גם בארץ בעיני וכשגדלתי תמיד הרגשתי שזו בעיה, ועכשיו משאני טיפונת יותר גדול (כבר יש לי זיפים אם אני לא מתגלח) זו עדיין בעיה די גדולה. לצערי הרב, מכיוון שאני מפרסם את זה בעוד כמה מקומות, הטקסט באנגלית. לתרגם אותו זו מכה ולוקח זמן (שיש לי אבל אני מעדיף להשקיע אותו בללמוד לנגן כמו שצריך). אז אני מקוה שבכל זאת תקראו ותאהבו. כמו תמיד, תגובות יתקבלו בשמחה



First and foremost, I want to make one thing clear. I am not writing this to hurt anyone, to vibe anyone or to hate. I am putting this disclaimer here since this subject has a tendency to make a lot of people angry, and that is not what I wish to do. Nor is what I am about to write supposed to be provocative in a cynical way. However, it should be thought provoking.



I have much respect and love for the tradition of Jazz. I have spent countless hours listening and studying the music of jazz greats of the past, and there are more endless and countless hours ahead of me, dedicated to more learning. My respect to those masters is abundant and I do my best to show that respect in my music. I also have the outmost respect to those people who are alive today and wish to preserve this tradition and that the masters of the past are their pillars of inspiration. I do my best to show my respect to these players as well. However, I have recently been through a rough experience with such musicians and I feel obligated to write something about it here.



I went to a jam session at one of the famous jazz clubs in NYC.

I came when the band was still playing, which might sound as something obvious to do, but you will be amazed how many people come to play at the session, but pay no respect to the musicians who actually have the gig. I must say that the band sounded good. They were playing some lesser-known bebop tunes, and they were doing it well. To me, when people do this, many times the music sounds like a time capsule, as if these musicians are not influence by anything done after 1958. This would make a very unfulfilling musical life for me, but I assume these guys like what they do very much, and again I have much respect for them, because they know and love this music, and most important- they sound good.



After a while, the session opened up and this guy started playing. The song was “How High The Moon”, the guy looked to be about 35-40-ish, a tenor player. He didn’t play the head at first, nor at the ending (which again, to me, shows much disrespect to the song. At least play the head out!!!), and he had a general feel like he just finished a GB gig and came to the session. Ok, I’m not trying to hate here, these guys deserve to play too, and if he doesn’t want to play the melody, ok. But the worst thing about him was that he was a trane copycat. Now, I know trane was very influential and many great musicians were, and still are, myself included, very influenced by him. But there is a HUGH difference between influence/inspiration/assimilation and copying. Especially if you’re a grown up man/woman/musician. Now, when I say he was a trane copycat, I’m not just talking about the sound or an occasional lick. The guy was playing whole sections of trane solos. Not just the devices, or whatever, but note for note sections.

Usually I would just ignore him, but I noticed the band really liked him and urged him to keep playing. The same thing happened later on when the band was playing “All God’s Chillun (Children) got Rhythm” and the piano player was playing half of Bud Powell’s solo, and the band was getting killed. I think this is terrible!. It makes me want to get up and shout- man, this is sad, I’m going home. Playing like this is simply the lowest you can get in terms of Jazz improvisation. Do I have to explain that this kind of playing makes me very upset? .



Coltrane and Bud Powell were innovators. They pushed the music forward. And more than that, they had a musical persona that came through as their own. People talk about not being able to copy Monk, because his style is too personal. Well, to me, Bud’s phrasing is as unique as Monk’s and Coltrane’s intensity, even in the Hard-Bop era is entirely his own.

Now I realize that not everyone needs to push this music forward all the time. And that even though Bud Powell was an Avant-Garde-ist musician for his time, as well as Coltrane, or any other big innovator, doesn’t mean that everyone today should be dealing with the AvantGarde. I know I don’t. But, come on, at least respect the fact that all of these guys were trying to make something of their own, to reflect their life and experiences, and get your own sh!t to play. I did not fly half the world, rode half an hour on the subway, drank cheap beer cause I can’t afford a good one, and waited for 8 horn players to blow for 20 minutes (each) just to hear a piano player play Bud Powell’s sh!t.

Now, as a sidenote, quoting a little bit of someone’s solo or a melody is entirely different than playing someone else’s stuff. Quoting has been a part of Jazz since it’s beginning, and it shows respect to other musicians. In fact, quoting has been part of black (African-American) musical culture from those days till these times (with much evidence to this in rap and beat making). And, sorry to go there, Jazz is, in its root, Black music.



But again- playing someone else’s sh!t, is completely different. And by playing a whole A section of someone’s solo at a session/gig, you are not paying your dues, you are copying. And if you’re good enough to be playing at a jam session or at a club, being a student, or being young does not count. You are on the same level as anyone else there, and the only thing that matters is how good you play. And if you’re copying someone else, don’t expect me to respect that.



And another thing that bothers me about these guys is that they are usually really talented players. They have good command of the instrument. There’s this one guy who goes a lot to the sessions here who sounds exactly like Joshua Redman. And it makes me so sad, because this guy plays amazing on the saxophone. He has really an amazing control over the horn. So it just makes me very, very sad to hear him play, because if he just had some originality, something of his own to shine through his playing, he would have been an amazing musician. Instead, he is stuck in this state of sounding like someone else, and now I don’t want to listen to him (and hopefully other people as well, because if not, and people do want only copycats then I’m in big trouble).



So what I’m trying to get at here is that people should be themselves and find something of their own to play. Not to say that everyone needs to reinvent Jazz or whatever, but have your own personality and make it shine when you play. To me, this is perhaps one of the most important parts of the Jazz tradition. Cats used to come up with stuff, and tried not to sound like someone else. It was a big issue back in the day, and should be even a bigger one nowadays.





אהבת את הפוסט? סמן לייק:
הגדרות תצוגה
הודעה מחבר שעה תאריך



מאמרי הקהילה
אומנות הטריו (7)
מאת בן אהרוני. חלק שביעי מהסדרה המאיימת להיות ארוכה יותר מ"היפים והאמיצים". והפעם הרכבי טריו ברוח ECMית (אבל לא רק)
10/4/2009
אומנות הטריו (6)
מאת: בן אהרוני. חלפו להם 120 יום מאז הפוסט האחרון של אומנות הטריו (5) והנה עוד כמה טריו פסנתר ששמעתי לאחרונה, ןהם מומלצים, כמו שאר ההמלצות בפינה הזו.
16/3/2009
חליל בג`אז: סקירה הסטורית - חליל בג`אז: משנות ה-70 ועד היום
תפקידו של החליל בג'אז מעולם לא היה מרכזי. דווקא בשל כך חשוב לטעמי לספר את סיפורו של החליל בג'אז. הפרק הרביעי והאחרון (בינתיים) בסקירה ההסטורית על החליל בג'אז מוקדש לחליל משנות ה-70 של המאה ה-20 ועד היום. תקופה שהתחילה בפיוז'ן ובפרי ג'אז, המשיכה בתחיית המיינסטרים והיום מתפתחת(?) לכל הכיוונים. כתב: ברק ויס
1/1/2009
חליל בג`אז: סקירה הסטורית - שנות ה-60
תפקידו של החליל בג'אז מעולם לא היה מרכזי. דווקא בשל כך חשוב לטעמי לספר את סיפורו של החליל בג'אז. הפרק השלישי בסקירה ההסטורית על החליל בג'אז יוקדש לחליל בשנות ה-60 של המאה ה-20. עשור זה הוא לטעמי השיא ביצירתיות החליל בג'אז. הוא מאופיין בשיאי טכניקה ובשתי השפעות מוסיקליות מרכזיות: המוסיקה הקלאסית-מודרנית והבוסה נובה מברזיל. כתב: ברק ויס
1/1/2009
חליל בג`אז: סקירה הסטורית - שנות ה-40 וה-50
תפקידו של החליל בג'אז מעולם לא היה מרכזי. דווקא בשל כך חשוב לטעמי לספר את סיפורו של החליל בג'אז. הפרק השני בסקירה ההסטורית על החליל בג'אז יוקדש לשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20, השנים בהם החליל הפך להיות כלי לגיטימי בעולם הג'אז. כתב: ברק ויס
1/1/2009
חליל בג`אז: סקירה הסטורית - ראשית הג`אז
תפקידו של החליל בג'אז מעולם לא היה מרכזי. דווקא בשל כך חשוב לטעמי לספר את סיפורו של החליל בג'אז. הפרק הראשון בסקירה ההסטורית על החליל בג'אז יוקדש לחלילני הג'אז הראשונים בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20. כתב: ברק ויס
1/1/2009



*
המלצה לעמוד הראשי קהילת תמיכה טכנית מנהלי קהילות הסכם שימוש באתר צור קשר השוואת מחירים בתי מלון בחו"ל Copyright ©2007-2009, אג'נדה

(0.0313)