שם משתמש: סיסמא:
הרשמה לאג'נדה



מחשבות Peace Piece על של ביל אוונס


מחשבות Peace Piece על של ביל אוונס
פורסם לפני 3525 ימים     מאת עדין ו     סה"כ תגובות: 21     תגובה אחרונה לפני: 3513 ימים

שלום חברים
כבר זמן רב שלא כתבתי בפורום, אבל מיקה בתי השנייה תהיה בת 3 חודשים בשבוע הבא, והגיע הזמן לתרום קצת משלי. בהזדמנות זו אני רוצה גם להודות על שירשור האיחולים להולדתה.

השבוע הגשתי עבודה לקורס בשם "האאצבעות של מכלאנג'לו- האמנות כמעשה מרכבה" של פרופסור יוסי יזרעאלי. יזרעאלי הוא במאי תאטרון ואיש מרתק בצורה יוצאת דופן.
העבודה היא על הקטע Peace Piece של ביל אוונס מתוך האלבום Everybody Digs Bill Evans

שבת שלום- עדין

Peace Piece של הפסנתרן ביל אוונס- מומלץ להקשיב לקטע לפני ותוך כדי הקריאה:



"יצירת מופת מפייסת את חרדת המוות שלנו ואת הסחרחורת הקיומית בה אנו חיים"-
(פורופסור יוסי יזרעאלי)

כמי שמוזיקה היא אהבתו הגדולה ביותר, אני שואל את עצמי מידי פעם- מה יש במוזיקת הג'אז שכל כך מושך אותי? בבית הורי לא שמעו ג'אז, ועד גיל 24 כלל לא ידעתי על קיומם של מיילס דייויס ואחרים, וכבר שמונה שנים שמוזיקה זו ממלאת את עולמי וגורמת לי לחפור ולהעמיק בה, מתזמורות גדולות של דיוק אלינגטון ועד לג'אז אוונגרדי-חופשי עם השפעות ממוזיקה מזרחית.
אז מה באמת כל כך מיוחד בצורת האמנות הזו? אני חושב שהייחוד הוא (ואני מתייחס להופעות ולא לתקליטים שהוקלטו באולפן- כי ג'אז הוא מדיום חי במהותו) היחוד הוא בכך שהצופה רואה את מעשה האמנות מתרקם ומתהווה מול עיניו. מה היינו נותנים להיות נוכחים ולו לרגע אחד מתחת לפיגומים עליהם שכב מיכלאנג'לו במשך כמה שנים כשצייר את הקפלה הסיסטינית. אנשים שבאו למועדונים בניו-יורק כמו הוואנגרד, ה- five spot , הבירדלנד ועוד בשנות הארבעים,החמישים והשישים בניו-יורק ושמעו את מיילס,קולטריין, ביל אוונס, מינגוס ועוד הרגישו כאילו הם נמצאים בסטודיו של ון-גוך בזמן שהוא מצייר, וכל ערב היה זה ציור אחר. ובתור צופים פעילים הם אף הרגישו שותפים לממעשה האמנות.
האלתור – שבריר השניה שבו המוח מתנתק מהתבנית המוכרת ומתחיל שיטוט אינטואטיבי במרחבי התודעה והזמן הוא נשמת אפה של המוזיקה הזו, והאפשרות להיות נוכח בשעה שהקסם הזה מתרחש, היא יחודית לעומת צורות אמנות אחרות. הטכניקה היא רק המצע הראשוני, אמן אלתור גדול, לא יפחד לעזוב את המוכר ולצאת למסע של גילוי עצמי מוזיקלי בפני אנשים אחרים, הוא יחפש, יגשש, יעצור לחשוב ולעיתים יסחף למקומות בתוכו שאפילו הוא לא הכיר קודם, כאשר כל המסע הזה מתרגם דרך קצות האצבעות, הנשיפה, הפריטה, לצלילים שהם שיקוף של תהפוכות הנפש בזמן אמת.
בשיעור דיברנו על כך שכל מדיום אמנותי נמצא במתח מול הדברים שלא מתקיימים בו. לדעתי המתח המעניין במוזיקה הוא לא מול הממיד החזותי שלא מתקיים בהאזנה (ואולי בגלל זה חויית ההופעה החיה בה גם העיניים שותפות, חזקה ושלמה הרבה יותר) אלא דווקא המתח בין הצלילים לשקט.
האם השקט הוא רק העדר של צליל או חלק ממארג הצלילים. לפעמים בהופעות של נגני ג'אז צעירים אני חש שהם מפחדים מהשקט, והם עושים כל מאמץ שלא יהיה באילתור שום הפסקה בשצף הצלילים, ויעדיפו להכניס פראזה שחוקה של נגן מיתולוגי או משהו שהם "הכינו בבית" לרגעים בהם האלתור נתקע. בעיני מאלתר גדול לא מפחד מן השקט, ואינו רואה בו כישלון, הצופה והמאזין יודע שיש באלתור מידה לא מבוטלת של סיכון, ומכבד את הנגן שמפסיק ולו לרגע קט את הרצף- נושם, נותן גם למוזיקה וגם לקהל לנשום, וממשיך.
אני רוצה לדבר על קטע אחד של מי שבעיני הוא האומן הגדול של השקט- פסנתרן ג'אז בשם ביל אוונס (1929-1980). אוונס שהוא אולי הפסנתרן המשפיע ביותר בג'אז בחמישים השנים האחרונות, התפרסם בעיקר בהקלטות החיות ממועדון הוואנגרד הניו-יורקי ביוני 61 עם המתופף פול מושן והבסיסט סקוט לה-פארו (שנהרג בתאונת דרכים 10 ימים לאחר ההקלטות הללו.) טריו שהגדיר את מושג "הטריו השיוויוני" בניגוד לקונוונציה שהפסנתר מוביל ויחידת הקצב רק תומכת מאחור מושן ולה-פארו היו שותפים מלאים ושויי זכויות ביצירת הצליל היחודי של הטריו הנ"ל.
אבל ברצוני להביא כדוגמא דווקא קטע סולו מתחילת הקריירה של אוונס בשם Peace Piece מתוך האלבום: Everybody Digs Bill Evans משנת 1958.
המילה peace מתורגמת בעברית ל- 'שלום' אך גם ל'שלווה' ול'שקט'.
על שמות של יצירות ולחנים בג'אז אפשר לכתוב עבודה נפרדת אך כמעט תמיד השמות לא באים לענות על שאלת ה"על מה זה?" , אלא לשתף במשהו מעולם האסוציאציות שהיו חלק מעולמו של הכותב בזמן כתיבת הקטע או ביצועו ,אולי גם כי החלק הכתוב הוא רק חלק קטן מתוך מה שמנוגן בג'אז.
אם כך השאלה החשובה היא "איך זה?" ביל אוונס שבתחילת דרכו עדיין הושפע מפסנתרן הבופ באד פאוול החל באלבום הזה לפתח את סגנונו היחודי שהושפע מאסתטיקה של מוזיקה קלאסית ופחות מעולם הבלוז והסווינג שהיו אבני היסוד של הג'אז עד אז. ובכך פתח את הדרך לג'אז שונה ממה שהיה עד אז. chamber jazz ג'אז מעודן יותר, שקט ולירי. הקטע הנ"ל שמושפע בברור מהפסנתרן אריק סאטי הוא יצירה מהורהרת, שקטה, שיש בה אלמנט מדיטטיבי כאשר ביד שמאל מנגן אוונס קצב איטי וקבוע שכמעט ואינו משתנה ונותן תחושה של מעיין צעידה איטית, אך לא הליכה אל עבר משהו, אלא יותר כמו שיטוט איטי ומדוד כאשר הכיוון ברור אך לא התכלית של ההליכה, כאילו אין ממש התקדמות. יד ימין מתחילה לנגן מנגינה איטית על הקלידים הגבוהים, ההתפתחות איטית,
שוב אלמנט רפטטיבי מסויים מעיין "צעד קדימה שניים אחורה" כאשר נדמה לעיתים שהסגנון מושפע ממוזיקה מזרח אסייתית, אולי מוזיקת קוטו יפנית, אבל שוב גם השיאים "קטנים", אולי שלג שנמס, צעדים חרישיים, משהו מהוסס, נושם , משאיר מקום למרווח שבין הצלילים. השקט הזה שבין צעדי הבס הממשיכים את הליכתם האין סופית. אולי זו אותה התקדמות אל המוות בקצב של שישים שניות לדקה כמו שאמר ברנרד שואו. משהו במודעות הזו לא נותן לשיא להתרומם באמת. כמה שניות לפני סוף הקטע הבאסים מפסיקים ואחרי 2 שניות נשמע מין רצף קצר שלי נשמע כמו פריחה של נשמה, אווונס לוחץ על דוושת הפסנתר ומאריך את הדהוד הצליל עד שמגיע הבס האחרון וחותם את הקטע.
מישהו פעם אמר ש "לדבר על מוזיקה זה כמו לרקוד על ארכיטקטורה" ובאמת איך אפשר לתאר במילים חוייה מופשטת כל כך שעובר מאזין. כל תאור יחטא למגוון האפשריות שמכיל כל קטע מוזיקלי. וכשם שאינך טובל בתוך אותו נהר פעמיים, כך אינך מאזין פעמיים לאותו קטע. האלבום הזה היה אחד מאלבומי הג'אז הראשונים שקניתי, קצין שיריון בקבע, נשוי טרי. כיום שמונה שנים לאחר מכן כאב לשתי בנות אני מתרגש עד דמעות מאותו קטע אבל כנראה שלמרות שהקטע לא השתנה, 'אני' - הטובל בנהר המוזיקה, השתנתי.
הליריות של הקטע אינה מלנכולית בעיני. יש בה מן ההשלמה, אך גם מן היופי של הנסיון לעשות דבר מה במסגרת המוגבלת של הקיום האנושי. הנסיון הוא המוערך ולא התוצאה, כי הסיום כמו אצל כולנו ידוע מראש. ולכן הקצב לא משתנה.
השקט- הופך לחלק מהיצירה, המרווח בין הצלילים- לצליל בפני עצמו. שתיקה המשפיעה על האמירה לא פחות ואולי יותר ממה שנאמר. אין כאן מפגן טכני מרהיב, המינימליזם שולט, הכל "בקטנה" כמו שאוהבים לומר היום.
אני מאזין שוב ושוב לצלילי הסיום הגבוהים המרוממים בסוף היצירה- לראשונה בלי פעימות קלידי הבס ברקע, חווה את היופי הממשיך להדהד, ואז שנדמה שכך הסתיים הכל, נותן אוונס לצליל להדהד כמעט עד גוויעה במשך 10 שניות ואז מקיש באצבע אחת ואותו צליל נמוך ומוכר אומר לנו שרק עכשיו הכל נגמר, שאי אפשר לצאת באמת מקצב הפעימות של החיים, ורק שהם מסתיימות מסתיים הכל, אך גם אחרי הצליל האחרון נמשך הידהוד לעוד 10 שניות עד שהוא גווע- והפעם לתמיד.


תוקן על ידי ברק ויס 20/2/2010 5:10




אהבת את הפוסט? סמן לייק:
הגדרות תצוגה
הודעה מחבר שעה תאריך



מאמרי הקהילה
אומנות הטריו (7)
מאת בן אהרוני. חלק שביעי מהסדרה המאיימת להיות ארוכה יותר מ"היפים והאמיצים". והפעם הרכבי טריו ברוח ECMית (אבל לא רק)
10/4/2009
אומנות הטריו (6)
מאת: בן אהרוני. חלפו להם 120 יום מאז הפוסט האחרון של אומנות הטריו (5) והנה עוד כמה טריו פסנתר ששמעתי לאחרונה, ןהם מומלצים, כמו שאר ההמלצות בפינה הזו.
16/3/2009
חליל בג`אז: סקירה הסטורית - חליל בג`אז: משנות ה-70 ועד היום
תפקידו של החליל בג'אז מעולם לא היה מרכזי. דווקא בשל כך חשוב לטעמי לספר את סיפורו של החליל בג'אז. הפרק הרביעי והאחרון (בינתיים) בסקירה ההסטורית על החליל בג'אז מוקדש לחליל משנות ה-70 של המאה ה-20 ועד היום. תקופה שהתחילה בפיוז'ן ובפרי ג'אז, המשיכה בתחיית המיינסטרים והיום מתפתחת(?) לכל הכיוונים. כתב: ברק ויס
1/1/2009
חליל בג`אז: סקירה הסטורית - שנות ה-60
תפקידו של החליל בג'אז מעולם לא היה מרכזי. דווקא בשל כך חשוב לטעמי לספר את סיפורו של החליל בג'אז. הפרק השלישי בסקירה ההסטורית על החליל בג'אז יוקדש לחליל בשנות ה-60 של המאה ה-20. עשור זה הוא לטעמי השיא ביצירתיות החליל בג'אז. הוא מאופיין בשיאי טכניקה ובשתי השפעות מוסיקליות מרכזיות: המוסיקה הקלאסית-מודרנית והבוסה נובה מברזיל. כתב: ברק ויס
1/1/2009
חליל בג`אז: סקירה הסטורית - שנות ה-40 וה-50
תפקידו של החליל בג'אז מעולם לא היה מרכזי. דווקא בשל כך חשוב לטעמי לספר את סיפורו של החליל בג'אז. הפרק השני בסקירה ההסטורית על החליל בג'אז יוקדש לשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20, השנים בהם החליל הפך להיות כלי לגיטימי בעולם הג'אז. כתב: ברק ויס
1/1/2009
חליל בג`אז: סקירה הסטורית - ראשית הג`אז
תפקידו של החליל בג'אז מעולם לא היה מרכזי. דווקא בשל כך חשוב לטעמי לספר את סיפורו של החליל בג'אז. הפרק הראשון בסקירה ההסטורית על החליל בג'אז יוקדש לחלילני הג'אז הראשונים בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20. כתב: ברק ויס
1/1/2009



*
המלצה לעמוד הראשי קהילת תמיכה טכנית מנהלי קהילות הסכם שימוש באתר צור קשר השוואת מחירים בתי מלון בחו"ל Copyright ©2007-2009, אג'נדה

(0.0313)