דתיות גאות

הודעה

מחבר

שעה

תאריך

הסיפור של החתונה שלי הוא קצת מסובך...
עד היום אני מודה לקב"ה שארגן לי את התסבוכת הזו כדי לאלץ אותי להתחתן, ולדאוג לי שזה יקרה עם האיש הכי מהמם בעולם. זה לא ברור
מאליו...
זה התחיל מזה שההורים שלה תפסו אותנו ואסרו עלינו להפגש. נאלצנו לעשות זאת בסתר, אך מבחינתה- זה די גמר אותה ואת הרצון שלה
להשקיע. במילא תמיד אני הייתי זו שהשקיעה בקשר, אז כעת- יותר, ויחד עם רגשות אשם מוגברים.
היא יצאה עם בחורים במרץ.
כל פעם שהיה לה מישהו רציני- נתתי לה מרחב ותפסתי מרחק. כשהם נפרדו- אנחנו חזרנו.
בסוף היא התארסה.
לא הפסיקה להתלבט לגביו.
כל שני וחמישי הוא התקשר אלי, בתור החברה הטובה שלה, שאשכנע אותה שלא לעזוב אותו. (לו רק ידע...)
האמת- מאוד רציתי שהיא תתחתן. פתאום זו היתה סוג של הקלה. שוב לא היתה זו אני ש"הרסתי לה את החיים" (היא היתה מאוד אנוכית, תמיד
נתנה לי להרגיש אשמה, מחטיאה, כאילו שלא צריך שתיים לטנגו...), נתתי לה להמשיך בחייה, זירזתי אותה להינשא.
עם כל מערבולת הרגשות הזו, הבדידות שתקפה אותי, ההקלה, הפחד והעצב שהתערבבו לי בשמחה- פגשתי אותו. והוא היה מקסים ומבין...
בזמן שהקשר ביני לבינו פרח (ולא, זו לא בדיוק היתה אהבה כמו שזו היתה הבנה מושכלת שהוא הטוב ביותר בשבילי. אלו לא היו ניצוצות ולהט,
אלא השלמה (= שלמות, שלום בית עם הנפש של עצמי) באותו זמן- היא ביטלה את האירוסין. הם נפרדו סופית.
עשיתי הכל כדי לקשור אותי אליו, כדי לא לחזור אליה...
התחתנו, אך רגשי האשם שלי כלפיה לא נתנו לי להיות רק שלו. הייתי מקפידה להתקשר אליה כל ערב, שהרי לא ייתכן שאני אלך לישון עם מישהו
כשהיא לבד...
כמובן ששיתפתי אותו עד כמה שיכולתי...
אבל- הייתי עוד נפגשת איתה.
לאחר שנישאתי- שמרתי שישאר ביני לבינה מחסום הבגדים, אך בהחלט היה מגע.
עד שהיא לא התחתנה בעצמה (פחות משנה לאחר שנישאתי אני) לא ידעתי מנוח. כאילו שהקשר לא נותק סופית. בחתונתה חשתי עצב עמום, אך
גם הקלה גדולה.
הייתי חפשייה ומשוחררת.
משך כל השנה הראשונה- היה לי מאוד קשה עם נישואי.
בעלי היה כ"כ מבין ואכפתי, אך אני בליבי ייחלתי לכך שיצא מחיי. אפילו עד כדי פנטזיות שיקרה לו דבר מה... רק אחרי נישואיה- למדתי לאהוב,
להשיב אהבה, לתת לו את עצמי.
אז מה חסר לי?
אולי רגש פשוט של אהבה אימהית שיש בו נתינה חסרת גמול וללא תמורה- כפי שהיה לי איתה. מצד שני- כבר יש לי ילדים, אני כבר חווה את
מערבולות הנפש הממלאות הללו. מה נשאר? רק התהייה אם היה בקשר יותר מזה, האם העובדה שכל חיי, עד היום, לא חשקתי בגברים וכעת-
שרק הוא הגבר היחיד- האם זה מורה על משהו?
לא חושבת שמסוכן לי כאן, במרחב הווירטואלי- כי ככה לא מכירים אנשים. רק ניקים.
אין לי עניין להפגש פנים אל פנים. לא נמשכת לנשים, גם לא לגברים אחרים, רק, אולי, לפנטזיות.
יודעת שכשהפנטזיה לובשת דמות וגוף- משהו בה מאבד את הקסם.
לא מאמינה שמגיעים לי עוד קסמים ופלאות אחרי שזכיתי בגדול מכולם- והוא, כפי שכתבתי, שאביר סבלני וסלחן יבוא לגאול אותי מעצמי,
ושנגדל ביחד את הניסים הקטנים שלנו שקוראים לנו אמא ואבא.

אנו נפגש בסוף דרכים ושאלות, נפגש בתום ימים רבים בתום הרבה לילות.

בתגובה ל: סתם כי בא לי לשתף מאת: נעמומה
הביא לי חשק לכתוב קצת יותר באומץ (פשוט גאונה הוגת הרעיון:))

הזדהיתי עם כל מה שכתבת , מענין עד כמה הסיפורים של חלק מאיתנו יכולים להיות כל כך זהים... הזדהיתי עד ל -
"לא נמשכת לנשים....רק אולי,לפנטזיות".

אני נמשכת . ועוד איך נמשכת. זה מעסיק אותי כל שעות היממה (כן,גם בלילה) ואני לא רוקמת פנטזיות , אצלי הן אמיתיות.

אני אוהבת את בעלי מאד , חיינו נפלאים יחד וגם אני מרגישה ברת מזל שזכיתי לכך ולא רואה זאת כדבר מובן מאליו.אני אוהבת אותו מאד , אבל לא נמשכת אליו.

אני רוצה להסביר למה אני מתכוונת כשאני כותבת שאני נמשכת לנשים.

לפני כחודשיים נפגשתי עם האשה שהיתה אהבתי היחידה והגדולה טרם נישואיי,אחרי שנים רבות ולא פשוטות של כעסים בכי וניתוקים הגענו למקום טוב והפכנו לחברות טובות בקשר ריאלי ולא דביק,מדברות יותר ונפגשות פחות,בכל אופן באותו ערב נפגשנו לסרט ומסעדה והיה מאד נחמד יחד,צחקנו המון מבדיחות פרטיות והיתה תחושה ששוב התחברנו בחיבור מדהים כפי שהיה.כשנכנסנו לאוטו ביקשתי ממנה לעבור למושב האחורי וביקשתי לנשקה.רציתי להרגיש מה תעשה לי נשיקה על השפתיים עם אהבתי היחידה והגדולה אחרי שנים רבות בערב קסום.
היא ניאותה . שלחתי יד מהססת ,אחזתי בידה והרגשתי כמו מכת חשמל שהרעידה וצימררה את כל כולי.ידינו נשארו אוחזות ואז קירבנו שפתיים והתנשקנו.

לא הרגשתי כלום.פשוט כלום.

היא התבוננה לתוך עיניי ושאלה - מה הרגשת ?
אמרתי לה שמגע ידי בידה צימרר וחישמל אותי בעוד שהנשיקה לא עוררה בי דבר.היא חייכה ואמרה שכך בדיוק היא הרגישה.

עבורי , להרגיש שאני נמשכת לאשה זה בדיוק מה שהרגשתי במגע היד המחשמל , זה כל מה שמביאה איתה אשה ושגבר , מושלם וטוב ונפלא ומקסים ככל שיהיה לעולם לא יוכל להביא.

ומצרפת שיר שאני מאד אוהבת , מקווה שתהני :)

עד שנשיב / גלי עטרי

בכל רגע חולף
דיוקנך משתלב
בשיחה של הלב
אין מילה מיותרת
הן תכנס פתאומי כמו נס
בידך לפייס את עוקצו של הערב

הלא כך דמות בדמות נקשרת
בדידות לאט לאט נמסרת
כדי שנקשיב כדי שנקשיב
הלא כשדמות אל דמות נדהמת
גם הדממה אינה אילמת
עד שנשיב עד שנשיב

כשבחושך החי
ינמנם לו הפנאי
יתלקטו בוודאי התקופות של חיינו
עד יוארו זכרונות שסמרו
ודברים שבגרו בעירום אישוננו

וחידות אין ספור הומות בעומק
חרדת פתאום וידוי של עונג
עד שנבין עד שנבין
דברים רבים זורחים בחושך
תוגה וסוד גילוי של אושר
עד שנשכים עד שנשכים

אהלן בנות,

כבר כמה חודשים שאני מתכננת וסוגרת כל מיני דברים שקשורים ללימודים שלי, שיתחילו באוקטובר הקרוב ב"ה. אחד מהעניינים הקטנים האלה הוא דירה - הלימודים בדרום ואנוכי במרכז.
הבחור שמרכז את הפניות של הסטודנטים למגורים במעונות מחלק אותם לפני מגזרים ולפי בקשות, ומן הסתם שללא היסוס ביקשתי דירה עם בנות שומרות כשרות ושבת. הקיטלוג המיידי שלו היה "דתיות", שזאת לא המילה הראשונה שקופצת כשרואים אותי (אני מתלבשת צנוע והכל, אבל חוץ מזה אין לי סממנים חיצוניים דתיים. הפנימי יותר חזק אצלי).
לפני כמה ימים חתמתי בשעה טובה על חוזה שכירות, והשמחה רבה.
באופן נחמד ודבילי, רק לאחרונה חברה הסבה את תשומת ליבי לעניין לסביותי. ז"א, לחברות שלי זה ברור מאליו שאני גם דתיה וגם לסבית, כולנו עברנו את שלב הסתירות והתסבוכות. אבל העולם שבחוץ... בכלל לא חשבתי על זה.
למען הסר ספק - הגישה שלי לעניין היא אמנם לא פרובוקטיבית, אבל בהחלט לא מתפשרת.

אין לי שום דרך לעמוד על טיבן של השותפות העתידיות שלי לדירה, ולכן אני עושה סקר שוק קטן -
איך החברות הדתיות שלכן מקבלות אתכן?
במידה ולא יצאתן בפניהן, האם החשש מבוסס?
במידה ויצא לכן להיחשף שלא בפני חברים, מה רמת הפתיחות בקרב צעירים דתיים ע"פ החוויות האישיות שלכן?

האמת, שזה פתאום נורא מסקרן אותי גם בלי קשר לדירה. אתן יותר ממוזמנות להרחיב (:

שבוע מעולה שיהיה

בתגובה ל: אולי לא חשבתי על זה עד הסוף... מאת: כבשושה
ולכן אני עונה רק עכשיו.

אז קודם כל, ברוכה הבאה למחוזותינו. (או שאנחנו מכירות ואני לא יודעת?!)

עברתי הרבה מאוד בתחום של בנות דתיות איתי בדירה, ובכלל בחיים. הרבה כאב לב והומופביה. עברתי לגור בדירה של בנות דתיות מאוד לפני שיצאתי מהארון, ולמרות שלא הייתי כ"כ דוסית כמוהן, לא חשבתי שזה יהיה בעיה. מה שהתברר כטעות.

אחרי בערך חודשיים בדירה הבנתי שאני לסבית והתחלתי להגיע לבת קול. החיים שלי הפכו להיות הרבה יותר לסביים והרבה פחות דתיים. כלומר, עדין שמרתי על כל הדברים ששמרתי לפני, אבל נפתחתי הרבה יותר לקהילה הלהט"בית והתרחקתי מהקהילה הדתית. זה קרה גם בגלל שהרבה חברות דתיות שלי לא כ"כ מצאו את עצמם בסיטואציה החדשה בה חברה שלהן פתאום יוצאת מהארון וגם בגלל שהעולם החדש היה כ"כ מהמם וטוב, שפשוט נשאבתי אליו.

לא סיפרתי לבנות בדירה שלי כי לא היינו כ"כ קרובות במילא, רק לאחת סיפרתי שהיא הייתה חברה שלי לפני שעברתי לגור בדירה והיא קיבלה את זה מצוין.

אחרי בערך חצי שנה, חזרתי לדירה מאוד מאוחר לילה אחד ובמדרגות נתקלתי באחת השותפות. ישבנו לקפה, והדיבור הפך להיות אישי יותר. סיפרתי לה עלי וסיפרתי לה שהחברה שמגיעה אלי כל הזמן היא הבת זוג שלי. השיחה הייתה נעימה, ולא חשבתי שום דבר שעלול לקרות אבל למחרת בבוקר קמתי לגיהנום. אותה בחורה סיפרה לכל הבנות בדירה, ויחד הם פנו לרב אבינר לשאול אותו מה לעשות עם השותפה שמטמאת להן את הדירה. הרב אבינר מיד אמר שאסור לגור עם מישהי כזאת בדירה ועליהן למצוא מיד פתרון. הן פנו לעוד שני רבנים וכולם אמרו אותו דבר- אסור לבנות ברמה רוחנית כ"כ גבוהה לגור עם מישהי כזאת בדירה. זה מקלקל להן את הנפש.

מיותר לספר מה עבר עלי באותו רגע ובעוד הרבה רגעים תוך כדי השנה שגרתי שם. אחרי הרבה זמן והרבה כעס ודמעות הגענו לאיזה פשרה שהניחה את הדעת, אבל מאז ועד סוף החוזה הן לא דיברו איתיואני לא דיברתי איתן. העברתי שם חצי שנה בלי לדבר עם אחף אחת, וזה לא היה קל..

אני מאחלת לך שזה יהיה אחרת, ושוב אומרת שהן היו ממש ממש דוסיות. הרבה חברות אחרות דתיות שלי אמרו שבחיים הן לא היו עושות כזה דבר. אז יש תקווה.

בהצלחה!

להודעה זו יש 63 תגובות. לפתיחת השירשור המלא בעמוד נפרד הקישו כאן

להודעה זו יש 79 תגובות. לפתיחת השירשור המלא בעמוד נפרד הקישו כאן

בתגובה ל: קבלת החלטות מאת: סופר-פשוש
את באמת צריכה לכתוב יותר. אני זוכרת אותך מהלימוד היחיד שהגעתי אליו לפני מליארד שנה-היה כיף

ממה שאת מכירה את ההורים שלך, מה הכי מפחיד אותך?
איך הם מדברים כשעולה הנושא?
אולי כתבת על זה בעבר ופיספסתי, בכל זאת מה את יכולה לספר?

העניין בטיימינג שכמו שאת אומרת, תמיד זה לא הזמן
זה אף פעם לא רגע מזמין לשיחה בנושא.
אבל תחשבי כמה הקלה זה להתחיל איתם את תהליך עיבוד המידע הזה, עכשיו ולא עוד 10 שנים
האם זה שהם לא יודעים מגביל את החיים שלך? אם כן, זה חתיכת מחיר. בעצם, יש מקרים שגם שאחרי שמספרים יש דרישות מההורים
אבל עדיין זה לא בהסתר, מה שמפחית את העומס הנפשי הזה

לאבא שלי סיפרתי אחרון. גם בגלל ההתבטאויות הנוראיות בנושא (בהמות, סוטים וכו) וגם כי הוא כל הזמן היה עושה איתי שיחות על מתי אמצא מישהו, כמה אני יוצאת, אולי תלכי לשדכנית (דברים ממש מוגזמים) הוא ממש רצה לראות אותי כבר מקימה משפחה.
ובדיוק מהסיבה הזו נשברתי וסיפרתי לו. את מבינה? לא יכולתי לחשוב שהוא שנים הלאה ימשיך לדוש בזה ולהתאכזב שכלום לא יוצא. כבר היה עדיף לתת לו להתחיל 'להתאבל' על החלומות הישנים שלו ולא כשהוא מבוגר ב10 שנים.

אחי לעומת זאת ממש לא הסכים איתי שהייתי צריכה לספר לאבא שלי, כי הוא מאוד רגיש. הסברתי לו כמה כואב יותר זה אם יצפה למשהו לא אפשרי וישבר לו הלב מאוחר יותר.הוא הסכים איתי בסוף.ואבא שלי הפתיע ומהר מאוד קיבל-רק בדרישה שהכל יהיה בדלת אמות. זה שום דבר יחסית לפחדים שהיו לי לפני

במקרה שלך, את חושבת שאת יכולה להמשיך להסתיר בשנה-שנתיים הקרובות?
את גרה עם ההורים?
<יש לי עוד הרבה שאלות>

בתגובה ל: הי מאת: ש י ר י
לא חושבת שכתבתי על זה משהו בעבר.

אני חושבת שאחד הדברים שמטרידים אותי עכשיו,זאת באמת שאלת הערך המוסף. זאת אומרת, מה אני ארוויח מזה דווקא עכשיו, הרי אני לא באמת מסתירה שום דבר, כי בפועל אין לי זוגיות. ונשאלת השאלה למה להיכנס לזה? אם יהיה משהו, אז תהיה לי סיבה אמיתית לספר... קשה לי לענות לך על השאלה האם חוסר הידיעה שלהם מגבילה באופן ישיר על החיים שלי. אני מעריכה שזה יותר עניין של תת מודע, כי כל עוד לא סיפרתי, אני לא באמת שם, לא באמת משלימה עם העניין (סוג של פסיכולוגיה בגרוש...)

נכון שההסתרה מביאה עימה עומס נפשי, אך הגילוי מביא עימו (לדעתי) עומס נפשי לא פחות. כבר אי אפשר יהיה להגיע הביתה ולהסתתר בחדר. יהיה צורך להתמודד מול זה, לדבר על זה או לחילופין לספוג שתיקה רועמת ולדעת בדיוק מה עומד מאחוריה.

מה הכי מפחיד אותי בתגובה שלהם? הכאב שלהם. פשוט כך. לא המילים, הכעס, השתיקות, הבכי. הכאב שלהם שיהיה כל כך גדול.

בימים אלה אין לי דירה משלי (בניגוד לשנים האחרונות), אבל אני מגיעה הביתה רק בסופי שבוע. ואני לוקחת בחשבון את החגים הקרובים שידרשו ממני הרבה מאוד שעות בית.
ברור שאין לי אפשרות לברוח מזה, בינתיים אני רק מחכה למצוא את הרגע והמקום שבהם יהיה לי קצת אומץ.

תודה על התגובה (אני כמעט בטוחה שאני יודעת מי את, עניין של 98% פלוס מינוס).

בתגובה ל: לא פיספסת מאת: סופר-פשוש
כמו שאנה אמרה יש ערך מוסף
את לסבית(אני מניחה :), ולא רק כשתהיה לך בת זוג.
איך זה רלוונטי עבורם? הם מאוד רוצים שתקימי משפחה ומצפים שתתחתני מתישהו-עם גבר
נכון שמה שלא יודעים לא מזיק (רק מחזיק דברים בבטן), אבל לפחות יהיה להם זמן להתמודד עם האכזבה. בינתיים הם מצפים וכגודל הציפיה כגודל האכזבה. להם לפחות יש אחד את השני, לך אין
את יודעת טוב מאוד שאין מה להשלים עם העניין או לא להשלים-העניין בעינו עומד. את יכולה להשלים עם בחירות בחיים-דברים שיש לך בהם עשיה וחלק, לא עם דברים שאין לך בהם חלק, כמו זהות מינית

להורים שלי כואב, לא כמו בהתחלה. את מבינה? הם מעבדים את זה
אבא שלי ממש התאכזב ממני שאמרתי לו אחרון. ואמא שלי מדי פעם שואלת אותי למה לא אמרתי לה לפני כן
אני אגיד לך את האמת, יצא לה לומר לי פעם שהיא היתה מעדיפה שלא לדעת-כי זה כואב. אבל באותה מידה כואב לה שהבת שלה, שהיא רואה אותי כחלק ממנה (זה הקושי של הורים) תתרחק ממנה ולא תספר.
אני לא אגיד לך שאני מספרת לה ה-כל. למשל דיבורים על זוגיות וכו' מכאיבים לה אז אני לא מספרת. אבל על הזהות שלי אני כן מספרת

בהתחלה כשסיפרתי היא היתה מנסה להוציא ממני שזה לא ממש ככה, ואולי זה כי אין לי מספיק נסיון טוב עם בחורים. עד שהתעייפתי מהלחצים שלה והשיחות שמטרתם היא:הכל רק לא אצל הילדה שלי
אמרתי לה: תראי, השיחות האלו קשות לשתינו. אין פה באמת הקשבה. אני רוצה שנדבר אבל לא ככה. תגידי לי מה את רוצה
אין טעם שנמשיך בצורה הזאת
אני רוצה לעשות מה שטוב בשבילך. תבחרי, אם תרצי אני לא אדבר איתך על זה,בכלל. אני אוהבת אותך ולא רוצה שיכאב לך, אתגבר.
ואם תרצי, אני יכולה גם לשקר לך ולומר לך את מה שאת רוצה לשמוע. זה יהיה שקר, אבל אני מוכנה. אבל אם תרצי שאומר לך את האמת, אז אומר לך את האמת. רק תבחרי ותגידי לי, כי אני לא יכולה עם השיחות האלה שתופסות כיוון כ"כ מכאיב
נחשי מה היא בחרה. היא באמת לקחה כמה רגעים לחשוב, ואמרה את זה בכאב אמיתי-"את האמת"

היום היא יותר שמחה, עדיין קשה לה, אבל אנחנו קרובות יותר. היא יותר משתפת אותי ומרגישה איתי בנוח מבעבר
החיים קצרים, אני לא רוצה לאבד את הקשר שלי עם ההורים שלי

כל המגילה הזאת זה רק קצה קצהו של המחיר של ההסתרה. ואני אומרת לך את זה גם לצד שיחות לא נעימות וכאב ושבר שעדיין צפים מדי פעם עם ההורים-אבל הקשר אמיתי ולא מתרחקים. אני לא אציין את שאר המחיר, כי שבת קודש האהובה רוצה שאתקלח, וגם האורחת היקרה שלי סובלת(זו שסיפרתי עליה לנעמונת, כזו שמתפללת עלי)

במעבר חד, ראיתי אותך במפגש עם הרב לאו אבל רק בסוף זיהיתי שזו את. קשה לזכור פנים מפעם אחת, כמובן שהייתי אומרת שלום אם הייתי מזהה. אני התימניה(סימן מספיק מזהה) שישבה בדיוק מול הרב ולא שאלה כלום (: אז ניחשת נכון?

דפדוף בעמודים:

העמוד הקודם 1 2 3 4 5 6

עמוד הבא