שם משתמש: סיסמא:
הרשמה לאג'נדה



דתיות גאות
ברוכות הבאות לביתן של הלסביות הדתיות. הבית נועד לאפשר מפגש, תמיכה, דיון ויצירהבין נשים דתיות שאוהבות ומתאהבות בנשים.יש בו מקום לכל מי שמרגישה שייכת - הכנסו, הדלת פתוחה...
ניצחונות ועלבונות.


ניצחונות ועלבונות.
פורסם לפני 3879 ימים     מאת עברתי רק כדי לראות     סה"כ תגובות: 15     תגובה אחרונה לפני: 3876 ימים

במסגרת הנסיון לשמור על שפיות ואופטימיות מזויפת [בתקווה שמתוך שלא לשמה תגיע לשמה], אני אפתח דווקא בנצחון הקטן של השבוע.

מבחינתי ה-הצחון השבוע הוא בכלל לא שלי.
קורין אלאל הנכבדת היא זו שסידרה לי אותו.
הסיטואציה: התארגנות לשינה בחדר, 11 בלילה, כל אחת ועיסוקיה, ברקע הטלוויזיה קודחת עם האח הגדול בעצומו של גמר חגיגי.
ע' יושבת על המיטה שלה וצופה, אני מגניבה מבטים והערות כשיש משהו מעניין.
פתאום קורין אלאל יוצאת מהבית, ע' פולטת איזו הערה "חבל, היא חמודה". הגבה שלי נמתחת, השריר קופץ, אני מוסיפה תשבחות כמובן וממתינה.
כשהבן של קורין קפץ עליה ע' אומרת: "וואו, איזה חמוד!", קשה לי לכבוש את החיוך. הוא באמת חמוד.
"אבל...אם היא לסבית...איך יש לה ילד?" הלב שלי מדלג ואני מחפשת את ההומופוביה בכל מילה שלה וכשאני קולטת שכרגע אין כזו, אני משיבה בשמחה: "יש לה שניים, בת הזוג שלה ילדה אותם". היא שואלת איפה הילד השני וכתשובה בת הזוג מופיעה על המסך עם התינוק בידיה ושתינו מתמוגגות. אידיליה עצומה, אין ספק.
"היא חמודה", ע' מסכמת.

כמה דקות אחר כך ראו את אמיר פיי גוטמן ובן הזוג שלו מחליפים הצהרות אהבה וע' הסתובבה בתיעוב ואמרה "את זה אני כבר לא יכולה לראות".
כל אחד ונקודות ההומופוביה שלו, כנראה.
[וכמה שהנצחון הוא קצר וחולף]

*

היום העולם התמוטט לכמה שניות וחזרתי להיות הילדה בת ה-16. לבד לבד.
בעיצומן של קניות של הרגע האחרון פגשנו אני וחברה טובה שלמדה איתי עוד באולפנה מישהי שלמדה איתנו אז. אותה אחת שהוציאה אותי מהארון.
הופתעתי מעצמי. לא הייתה בי טינה, הכעס נשכח, חיפשתי מחילה בלב וגיליתי שאין שום צורך.
אבל אז אמרנו שלום והופתעתי לגלות שהגברת לא מסתכלת עליי, לא מדברת איתי ואפילו לא משיבה לברכת שלום שלי.
היא החליפה כמה מילים עם החברה שהייתה איתי, אמרה נתראה, נתנה לה מיני חיבוק קצרצר, וכל אותן דקות לא העיפה מבט לכיווני.
נשארתי לעמוד באמצע הסופר, ובין הסוכר לשקדי המרק רציתי להיקבר חיה.
לא, יותר גרוע. רציתי להיות מישהו אחר. פשוט לא להיות אני.
הכל חזר אלי. העלבון, תחושת הבגידה, התסכול, הזעם הבלי נשלט כששוב הייתי מקבלת דיווחים על מה שנאמר עליי בין קירות האולפנה ומחוץ לה.
והרי היינו פעם חברות טובות. היינו הולכות להופעות של עברי לידר יחד.
עדיין קשה לי לחזור לנשום כרגיל.
בא לי להרוג מישהו. ועדיף שזו תהיה היא.
[בדמיון עולה לי מחזה מרהיב. היא זו שעומדת באמצע הסופר ואני סוקלת אותה באריזות של מרשמלו כשר לפסח לאוכלי קטניות]

[קניתי את הדיסק החדש של יעל דקלבאום שינעים לי את העלבון ואולי ימתיק אותו במעט. מומלץ.]

שבת שלום.




אהבת את הפוסט? סמן לייק:
הגדרות תצוגה
הודעה מחבר שעה תאריך




*
המלצה לעמוד הראשי קהילת תמיכה טכנית מנהלי קהילות הסכם שימוש באתר צור קשר השוואת מחירים בתי מלון בחו"ל Copyright ©2007-2009, אג'נדה

(0.0781)