שם משתמש: סיסמא:
הרשמה לאג'נדה



דתיות גאות
ברוכות הבאות לביתן של הלסביות הדתיות. הבית נועד לאפשר מפגש, תמיכה, דיון ויצירהבין נשים דתיות שאוהבות ומתאהבות בנשים.יש בו מקום לכל מי שמרגישה שייכת - הכנסו, הדלת פתוחה...
על דעת המקום


על דעת המקום
פורסם לפני 3550 ימים     מאת תה ירוק     סה"כ תגובות: 25     תגובה אחרונה לפני: 3541 ימים

מרגע צאת החג רציתי לפתוח את השרשור הזה, על תפילת יום הכיפורים במרכז הגאה בת"א. בדקות הראשונות אחרי צאת החג חשבתי שאכתוב על כמות האנשים הבלתי נתפסת שהיתה, על כך שלאחר כל הדיונים המקדימים, אין לי ספק שזו היתה החלטה נכונה, ושבהחלט הורגש שבת-קול וחברותא עשו דבר מדהים בשביל הקהילה הגאה כולה בחג הזה. אבל לאחר שהגעתי הביתה, החלטתי לעזוב את כל זה ולכתוב על המקום שלי בתוך כל הענין.

אז הנה נגמר יום הכיפורים העוצמתי והמרגש ביותר שעברתי מאז התחלתי לצום בגיל 12. זו לי הפעם הראשונה שממש חשתי צער על כך שנגמר יום של צום ותפילות. הייתי מוכנה להישאר עוד שעות רבות באווירת החג הזאת. בשבילי, במשך שנים יום הכיפורים היה מין עול שכזה, שכחלק משמירת המסורת, צריך לעשות. כשהייתי ילדה-נערה, פירושו של העול היה לצום, ולבוא לכל נדרי בערב הראשון. אולי גם לנעילה. כשהתבגרתי, וקצת הידקתי יותר את ענין המסורתיות, העול כלל לבוא כבר במנחה של יום כיפור לביה"כ. עכשיו, בטח לרובכן זה נשמע כמו החיפוף של החיים, אבל בשבילי, בבית החילוני שבו גדלתי, לצאת לפני אבא שלי מהבית כדי ללכת לבית הכנסת, היה בעיניי השקעה רצינית. אבל עדיין - עול. ניסיתי לחשוב עכשיו, למה תמיד זו היתה התחושה, למה תמיד חיכיתי שייגמר כבר. ואני מרגישה שהתשובה לכך היא לחלוטין במילה המקום. המקום שלי בקהילה, המקום שלי בדת, המקום שלי בבית הכנסת. מאז התחלתי ללכת לבית הכנסת בגיל 15-16 בערבי שבת, תמיד הרגשתי שאני לא במקום. אף פעם לא חשתי שאני חלק מקהילה, אף פעם לא הרגשתי שם נוח. הייתי הולכת לבית הכנסת בשכונה שלי, לבד. לא הכרתי אף אחד. לא ידעתי מה עושים. הייתי יושבת עם עצמי בעזרת נשים, ומרגישה שאני לא מבינה כלום מהטקס, למה עושים את כל מה שעושים, למה קמים דווקא עכשיו, למה כולם מסתובבים פתאום ועוד כל מיני. וגם בחגי תשרי זה תמיד היה כך. גם כשעוד הייתי הולכת עם אבי לאותו בית כנסת, הייתי נכנסת תמיד לעזרת הנשים לבד, יושבת לבד ומרגישה הכי זרה בעולם.

יש לי חברים מהלימודים שחזרו בתשובה. אני לעומת זאת, הפסקתי את התהליך באמצע. עשיתי חצי צעד אחורה ונשארתי בענייני היידישקייט של קידוש בערב שבת (רק אצל החברות הדוסיות כמובן, או כשאני מכריחה מדי פעם את המשפחה שלי), תפילה פה ושם, קצת חגים וזהו. אני חושבת על חבריי הסטרייטים שחזרו בתשובה, ותוהה למה הם לא נראים לי תלושים מסביבתם כמו שאני תמיד הרגשתי. ואני תוהה האם זה הענין הסטרייטי הזה, ההשתלבות במעגלי החיים הקהילתיים הנכונים. אולי לא רק. סביר שלא רק. אבל אולי גם לא היה להם, לחברים הסטרייטים שלי, את הריב הזה עם הקב"ה, שניהלתי אי שם בגיל 17. למה ואיך הוא עושה לי את זה, ודווקא כשכל כך השתדלתי...

כל יום כיפור הזה לא בכיתי, ודווקא עכשיו כשאני כותבת, חונקות לי הדמעות את הגרון. נכון, כבר שנתיים שיש לי מקום שדי נוח לי להתפלל בו בת"א. מאז שהתחלתי לעשות שבתות ואח"כ גם חגים אצל אמא גאה וקרמיט, ולהתפלל איתן במנין "יקר" - ובראש השנה האחרון במנין שפרש מ"יקר" - הרגשתי קצת פחות לבד. אבל משום מה עדיין לא חלק מקהילה, עדיין זרה. למה? אין לי הסבר מדוייק. אולי ככה זה כשמגיעים פעם בחודש-חודש וחצי לבית כנסת בעיר אחרת. ואולי כי כל הזמן הסתכלתי מסביב וידעתי שאני אף פעם לא ארגיש בבית כנסת בבית, פשוט כי לא גדלתי בחברה הזאת.

אז עכשיו אני עדיין מנסה לנתח ולהסביר לעצמי, למה דווקא יום הכיפורים הזה במרכז הגאה היה שונה. לומר שפתאום הכל היה נהיר לי? ממש לא. עדיין הרגשתי החילונית בבי"כ, למרות שאני כבר מכירה את כל התפילות, את כל המנגינות, ואת רוב כללי הטקס (גם אם עדיין לא מבינה הרבה מאד). אני חושבת שתחושת הקהילה היתה שונה, ומאד מאד משמעותית בשבילי. עד כדי כך, שלראשונה בחיי הרגשתי בנוח לקחת את ספר התורה ולעבור איתו בעזרת הנשים. כבר למעלה משנה שאמא גאה מנסה לשכנע אותי שזה בסדר, ואני תמיד עונה לה שלא, כי אני לא מרגישה שייכת. היום הרגשתי שייכת. בשבילי, זה היה בדיוק הדבר שהפך את הצום והתפילות ממשא שאני חשה שבתור יהוד לדבר בעל משמעות, ושהשעות הרבות שביליתי בבית התפילה, כל אתמול בערב וכן משעה 08:30 בבוקר היום ועד צאת הצום, נראו כמעט קצרות מדי, וחלפו מהר מדי.

אה, ועוד דבר קטן. היום לראשונה בחיי עליתי לתורה בביה"כ וקראתי חלק מהפטרת יונה במנחה (פרק א'). ולא, אין שום סיכוי בעולם (כנראה) שזה היה קורה במקום אחר. ואין לי מילים בכלל לתאר את ההתרגשות הזאת, והיא דורשת הודעה שלמה נפרדת באורך דומה.

אז מה לסיום? תודה. תודה אמא גאה, על המקום. את המילה מדהים כבר אמרתי לך?

תודה גם לבני על הארגון (את המילה מדהים כבר שמעת כל הדרך בחזרה לירושלים), ולכל שאר צוות המארגנים המסור.

תודה אן (למי שעוד זוכרת את הניק..) על העזרה בהכנה לקריאה. וגם לחזן המקסים שישב איתי לפני מנחה להקשיב ולתקן את הטעון תיקון.

תודה אביגיל, על הקריאה המרגשת בכל נדרי.

תודה לכל הקהילה, שבזכותה היה לי כזה חג מדהים.





אהבת את הפוסט? סמן לייק:
הגדרות תצוגה
הודעה מחבר שעה תאריך




*
המלצה לעמוד הראשי קהילת תמיכה טכנית מנהלי קהילות הסכם שימוש באתר צור קשר עבודה בעגלות Copyright ©2007-2009, אג'נדה

(0.0625)