מרגע צאת החג רציתי לפתוח את השרשור הזה, על תפילת יום הכיפורים במרכז הגאה בת"א. בדקות הראשונות אחרי צאת החג חשבתי שאכתוב על כמות האנשים הבלתי נתפסת שהיתה, על כך שלאחר כל הדיונים המקדימים, אין לי ספק שזו היתה החלטה נכונה, ושבהחלט הורגש שבת-קול וחברותא עשו דבר מדהים בשביל הקהילה הגאה כולה בחג הזה. אבל לאחר שהגעתי הביתה, החלטתי לעזוב את כל זה ולכתוב על המקום שלי בתוך כל הענין.

אז הנה נגמר יום הכיפורים העוצמתי והמרגש ביותר שעברתי מאז התחלתי לצום בגיל 12. זו לי הפעם הראשונה שממש חשתי צער על כך שנגמר יום של צום ותפילות. הייתי מוכנה להישאר עוד שעות רבות באווירת החג הזאת. בשבילי, במשך שנים יום הכיפורים היה מין עול שכזה, שכחלק משמירת המסורת, צריך לעשות. כשהייתי ילדה-נערה, פירושו של העול היה לצום, ולבוא לכל נדרי בערב הראשון. אולי גם לנעילה. כשהתבגרתי, וקצת הידקתי יותר את ענין המסורתיות, העול כלל לבוא כבר במנחה של יום כיפור לביה"כ. עכשיו, בטח לרובכן זה נשמע כמו החיפוף של החיים, אבל בשבילי, בבית החילוני שבו גדלתי, לצאת לפני אבא שלי מהבית כדי ללכת לבית הכנסת, היה בעיניי השקעה רצינית. אבל עדיין - עול. ניסיתי לחשוב עכשיו, למה תמיד זו היתה התחושה, למה תמיד חיכיתי שייגמר כבר. ואני מרגישה שהתשובה לכך היא לחלוטין במילה המקום. המקום שלי בקהילה, המקום שלי בדת, המקום שלי בבית הכנסת. מאז התחלתי ללכת לבית הכנסת בגיל 15-16 בערבי שבת, תמיד הרגשתי שאני לא במקום. אף פעם לא חשתי שאני חלק מקהילה, אף פעם לא הרגשתי שם נוח. הייתי הולכת לבית הכנסת בשכונה שלי, לבד. לא הכרתי אף אחד. לא ידעתי מה עושים. הייתי יושבת עם עצמי בעזרת נשים, ומרגישה שאני לא מבינה כלום מהטקס, למה עושים את כל מה שעושים, למה קמים דווקא עכשיו, למה כולם מסתובבים פתאום ועוד כל מיני. וגם בחגי תשרי זה תמיד היה כך. גם כשעוד הייתי הולכת עם אבי לאותו בית כנסת, הייתי נכנסת תמיד לעזרת הנשים לבד, יושבת לבד ומרגישה הכי זרה בעולם.

יש לי חברים מהלימודים שחזרו בתשובה. אני לעומת זאת, הפסקתי את התהליך באמצע. עשיתי חצי צעד אחורה ונשארתי בענייני היידישקייט של קידוש בערב שבת (רק אצל החברות הדוסיות כמובן, או כשאני מכריחה מדי פעם את המשפחה שלי), תפילה פה ושם, קצת חגים וזהו. אני חושבת על חבריי הסטרייטים שחזרו בתשובה, ותוהה למה הם לא נראים לי תלושים מסביבתם כמו שאני תמיד הרגשתי. ואני תוהה האם זה הענין הסטרייטי הזה, ההשתלבות במעגלי החיים הקהילתיים הנכונים. אולי לא רק. סביר שלא רק. אבל אולי גם לא היה להם, לחברים הסטרייטים שלי, את הריב הזה עם הקב"ה, שניהלתי אי שם בגיל 17. למה ואיך הוא עושה לי את זה, ודווקא כשכל כך השתדלתי...

כל יום כיפור הזה לא בכיתי, ודווקא עכשיו כשאני כותבת, חונקות לי הדמעות את הגרון. נכון, כבר שנתיים שיש לי מקום שדי נוח לי להתפלל בו בת"א. מאז שהתחלתי לעשות שבתות ואח"כ גם חגים אצל אמא גאה וקרמיט, ולהתפלל איתן במנין "יקר" - ובראש השנה האחרון במנין שפרש מ"יקר" - הרגשתי קצת פחות לבד. אבל משום מה עדיין לא חלק מקהילה, עדיין זרה. למה? אין לי הסבר מדוייק. אולי ככה זה כשמגיעים פעם בחודש-חודש וחצי לבית כנסת בעיר אחרת. ואולי כי כל הזמן הסתכלתי מסביב וידעתי שאני אף פעם לא ארגיש בבית כנסת בבית, פשוט כי לא גדלתי בחברה הזאת.

אז עכשיו אני עדיין מנסה לנתח ולהסביר לעצמי, למה דווקא יום הכיפורים הזה במרכז הגאה היה שונה. לומר שפתאום הכל היה נהיר לי? ממש לא. עדיין הרגשתי החילונית בבי"כ, למרות שאני כבר מכירה את כל התפילות, את כל המנגינות, ואת רוב כללי הטקס (גם אם עדיין לא מבינה הרבה מאד). אני חושבת שתחושת הקהילה היתה שונה, ומאד מאד משמעותית בשבילי. עד כדי כך, שלראשונה בחיי הרגשתי בנוח לקחת את ספר התורה ולעבור איתו בעזרת הנשים. כבר למעלה משנה שאמא גאה מנסה לשכנע אותי שזה בסדר, ואני תמיד עונה לה שלא, כי אני לא מרגישה שייכת. היום הרגשתי שייכת. בשבילי, זה היה בדיוק הדבר שהפך את הצום והתפילות ממשא שאני חשה שבתור יהוד לדבר בעל משמעות, ושהשעות הרבות שביליתי בבית התפילה, כל אתמול בערב וכן משעה 08:30 בבוקר היום ועד צאת הצום, נראו כמעט קצרות מדי, וחלפו מהר מדי.

אה, ועוד דבר קטן. היום לראשונה בחיי עליתי לתורה בביה"כ וקראתי חלק מהפטרת יונה במנחה (פרק א'). ולא, אין שום סיכוי בעולם (כנראה) שזה היה קורה במקום אחר. ואין לי מילים בכלל לתאר את ההתרגשות הזאת, והיא דורשת הודעה שלמה נפרדת באורך דומה.

אז מה לסיום? תודה. תודה אמא גאה, על המקום. את המילה מדהים כבר אמרתי לך?

תודה גם לבני על הארגון (את המילה מדהים כבר שמעת כל הדרך בחזרה לירושלים), ולכל שאר צוות המארגנים המסור.

תודה אן (למי שעוד זוכרת את הניק..) על העזרה בהכנה לקריאה. וגם לחזן המקסים שישב איתי לפני מנחה להקשיב ולתקן את הטעון תיקון.

תודה אביגיל, על הקריאה המרגשת בכל נדרי.

תודה לכל הקהילה, שבזכותה היה לי כזה חג מדהים.

בתגובה ל: על דעת המקום מאת: תה ירוק
התחושה הייתה עילאית.
אני מקווה שתבואנה אלו שגם יודעות לכתוב
בכל מקרה היתה תחושה של ברוב עם הדרת מלך. היה צפוף וחם ומקבל.
אני מרגישה ממש שמילאתי מצברים לעוד שנה.
ובכלל מרגישה שזאת התפילה שמגיעה לי ושאף פעם לא הייתי בה.

כמות התודות שקבלנו מחברי הקהילה שבכלל לא הייתה אמורה להגיע
אליי אבל הם לא ידעו מי בדיוק ארגן. הייתה מחממת לב התחושה
הייתה שעשינו לעצמנו ועוד רבים.

תודה לאימא גאה על הארגון והתקתוק של הדברים היה סדר מופתי.
תודה לאביגיל שריגשה כל כך ישר על ההתחלה בתפילת כל נדרי
ותודה לעוד ועוד שלחי ושליחות ציבור שריגשו אותי ואת הקהל.
היה מחשמל ורוחני וקדוש.

בתגובה ל: היה מרגש וממלא וקדוש ומדהים מאת: תרבד קפוא
מרגש כל-כך לקרוא אותך, את הויז ואת תה ירוק. מקנאה.

בתגובה ל: על דעת המקום מאת: תה ירוק
למי שלא נרתעה מהאורך וקראה עך הסוף, הנה המשפט הנכון:
"בשבילי, זה היה בדיוק הדבר שהפך את הצום והתפילות ממשא שאני חשה שבתור יהודיה עלי לשאת, לדבר בעל משמעות"

בתגובה ל: על דעת המקום מאת: תה ירוק
אני לא יכולה להתאפק עד שמישהי כבר תכתוב אז אני חייבת לספר לכן ששמעתי ביום הכיפורים הזה את משק כנפי ההיסטוריה. לא פחות. לפחות את זו הלהט"בית. וכשהיא עשתה רעש אני הייתי בעין הסערה. ושם, בצנטרום הזה, היתה תחושה של קדושה והתעלות ושייכות וערבות הדדית ובעיקר המון המון התרגשות.

מעולם לא הייתי בבית כנסת שעבור רבים כל כך ממאות מתפלליו זה היה פיוס. עצם הנוכחות היתה תשובה. ואם להשתמש בדבר תורה הקצרצר שאמר בני בפתיחת התפילות בשם הרב שג"ר: תשובה בעיקר אל עצמם. אנשים ששנים ולפעמים עשרות שנים לא היו בבית כנסת באו להתפייס עם זהותם. היו אנשים ששנים ארוכות לא צמו ובחרו לצום. להתפייס עם דתם. להיות חלק מקדושת היום.

אני יכולה להעיד על עצמי שבאיזשהו שלב במהלך היום חשבתי לעצמי על התהליכים שאני עצמי עוברת בהתרחקות מהדת ושאלתי את עצמי בשביל מה? אם יש סיכוי שעוד בחיי התורה תיראה ככה ותישמע ככה. אם אני נמצאת במקום שכזאת היא, למה אני לא רוצה להיות חלק מזה? למה לאבד את עצמי לכעס? למה לאבד את עצמי לדעת (במובן של ראציונליות)? למה לאבד, כשאני יכולה להחזיק בספר התורה (פיזית ממש, כי זה היה תפקידי בשלב מסויים) ולהיות יותר מאושרת ונרגשת ושייכת ומאמינה ומחוברת לעצמי ולקב"ה ולקהילה שלי (מהקהילה המצומצמת של בית הכנסת ועד לקהילה של עם ישראל) ממה שאני זוכרת את עצמי בעשרים שנה האחרונות.

כבר שנים שלא היה לי קל כ"כ להתכוון בתפילות (למרות כל מחלות הילדות שהיו בבית כנסת חדש ולא מיומן). אני מאמינה באמונה שלמה שא-להים פשוט לא יוכל להתעלם מתפילותינו השנה. לא יכול להיות שלא קרענו שערי שמיים. לפחות אני יצאתי בתחושה שצפויה לנו שנה טובה במיוחד... עכשיו אני רק מתפללת שאני לא טועה...

אני אסירת תודה לכל מי שארגן את זה (למיטב ידיעתי בראש ובראשונה לזהורית אבל יש עוד רשימה ענקית), ליובל מהמרכז הגאה שאירח אותנו בחום, בביתיות ובמסירות (הילדים שלי מודים לו באופן אישי), לחזנים, לחזניות לקוראים ולקוראות, לאילו שהדפיסו דפים ותוספות, לתורמים ולתורמות (ספרי תורה וארון וסידורים וכיפות ומשהו לשבירת הצום ועוד ועוד) למאות שהגיעו להתפלל, לעשרות שמילאו תפקידים שונים.

אני מודה לקב"ה שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. זו היתה זכות גדולה מאוד להשתתף ברגע כזה.

אני מתנצלת על אורכה של ההודעה אבל הייתי חייבת.

בתגובה ל: על דעת המקום מאת: תה ירוק
"על דעת המקום ועל דעת הקהל, בישיבה שלמעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירין להתפלל עם העבריינים"-
כשאמרתי בקול רועד את המילים הללו היכה בי גודל המעמד. כל אותם נשים, גברים וטרנסים שתמיד הרגישו שהמילים האילו נאמרות עליהם, לראשונה אומרים את המילים האילו על דעת מקום וקהל שלא רואים בעצם הוויתם עבריינים, הקול שלי נסדק מבכי.
עשינו דרך הארוכה ביום הקדוש הזה מ "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים" הנורא,המחלחל למקומות הכואבים בנפש, עד לשמחה האדירה בשירת "אמת מה נהדר היה כהן גדול בצאתו מבית קודשי הקודשים בשלום בלי פגע" והתחושה היתה שכל אחת ואחד מאיתנו הוא כהן גדול שיצא מאפילת ארון, פנימי, אישי, משפחתי או חברתי, והנה הוא כאן, אחרי דרך ארוכה של שנים רבות, עומד לפני הקב"ה בקדושה ובטהרה שלם, בלי פגע.

בתגובה ל: אמת מה נהדר, היה מאת: אביגיל שפרבר
אני בכיתי במילים האלה.
וכבר כמה שנים שאני בוכה בחלק הזה של התפילה מכאב וגם משמחה.

המניין הגאה בנו-יורק החזירה בי את החלק הזה בנשמה שהיתה רדומה מעצמת הטראומה של
הדחייה.

והשנה שוב, עם אלפים של גאים וסטרייטים גם שבאו להצטררף
יהודים וגם לא יהודים
ומשלחת מירושלים של הבית הפתוח
שבינהם גם היה בחור פליסטינאי.

עם הקהילה הזו הכנסתי את החג
עם תפילות מוכרות ומנגינות שאני עדיין כל כך אוהבת לשיר
( ועם כל הליברליות שם, דווקא הם שומרים על תפילה די מסורתית, דבר שדווקא משמח אותי)

ואני כל כך שמחה שהיתה לכם השנה הזדמנות להרגיש מה שאני כבר כמה שנים זכיתי פה
לחוות
ש"העבריינים" הם אלה שחיים חיי שקר, עם חסכים באהבת הזולת, עם חוסר יכולת לאמפטיה
והזדהות.

זה לא אנחנו.

ותודה לקרמיט ואחרות על המילים המרגשות.

מזל טוב. תמשיכו את המסורת בחגים. זה דבר יפה,
ואת האנרגיה שתשאבו משם תביאו חזרה לקהילות שלכן בבית. עם עצמה מחודשת.

שלכן באהבה.

בתגובה ל: גם מאת: נאוהNYC
ללא תוכן

בתגובה ל: על דעת המקום מאת: תה ירוק
את התגובה שלך ושל הנשים האחרות שהשתתפו בתפילה. רוצה רק לציין שחברה שלי, חילונית כמעט למהדרין, הלכה שעה כדי להגיע לתפילה במרכז הגאה. אם לא הייתה מתקיימת התפילה שם, אני בספק אם אפילו הייתה מתקרבת לבית כנסת. אז כל הכבוד לכל העוסקות במלאכה, ושתדעו שגם אם לא באתי, אני לחלוטין תומכת בכן.
לי יום הכיפורים עבר בהיסח הדעת. לא הצלחתי להתרכז בתפילה, בגלל דרמה שלקחתי חלק בה ביום שישי. בעקבותה אני חשבתי בעיקר על חברה מסוימת שלי, שצריכה הרבה כוח להחלים ולהלחם על עצמה. מקווה שיום הכיפורים הבא יהיה יותר שקט.

בתגובה ל: על דעת המקום מאת: תה ירוק
שכן אני מתחילה את השנה החדשה עם צביטה של קנאה בלב. נשמע שעליכם צריך להיות הפרוש שנעילת השער היא לא בפניכם אלא אחוריכם.
אני בטוחה שבעת הנעילה הקב"ה סגר את השער לא לפני שבדק היטב שגם אתם נכנסתם אל ההיכל, אל ספר החיים הטובים, וכל מי שעסקו במלאכת המצווה הזו, של הארגון, הפרסום, והנכוחות נקשר להם סרט לבן ובוהק של תהילה.
ישר כח לכולכם ושתדעו שכאן במערב הרחוק כל כך והסגרירי במרומי המגדל יושבת מישהי אכולת קנאה... ואני לא ממש יכולה לאמר "לשנה הבאה במרכז הגאה..."
שנה טובה

בתגובה ל: על דעת המקום מאת: תה ירוק
טעיתי בהתנגדותי למניין.
החיבור של מי שלא יכול להרגיש מחובר במקום אחר, עולה על כל השיקולים האחרים.
שנזכה להגיע ליום שלא נצטרך מניין נפרד.

בתגובה ל: על דעת המקום מאת: תה ירוק
זו הפעם הראשונה שצמתי.
זו הפעם הראשונה שהחזקתי מחזור.
זו הפעם הראשונה שהתפללתי.
זו הפעם הראשונה שבכיתי בבית כנסת.
זו הפעם הראשונה שהתחברתי.
זו הפעם הראשונה שאמרתי יזכור על אמא שלי.
למי שלא הבינה - זו הייתה הפעם הראשונה שלי ב-ה-כ-ל.

תה ירוק - אם את הרגשת "החילנוית" בבית הכנסת, מה אני אגיד?

לא הכל הלך חלק כמובן -
מדי פעם שאלתי באיזה עמוד אנחנו נמצאים ומדי פעם נמאס לי להתפלל.
מדי פעם היה נראה לי מביך לדפוק על החזה ואף פעם לא כרעתי, כי זה היה מוגזם עבורי, אבל עדיין היה מרגש ומדהים ומקבל ומרטיט ברמות שלא חשבתי שאוכל אי פעם להרגיש ככה בבית כנסת.

מאז שהכרתי את אישתי, אמא גאה למי שלא מכירה, ביקרתי בבית הכנסת מדי פעם. ברוב הפעמים לא הרגשתי כלום ובשאר סתם היה לי משעמם והרגשתי שאני שם בשביל הזוגיות ולא בשבילי.
לא שזה רע, אבל זה לא דיבר אליי במיוחד.
הפעם זה היה בשבילי.

הייתי בטוחה שהצום יהיה קשה, אבל עבר לי ממש בקלות.
מי האמין שאהיה בכל התפילות ביום הכיפורים, אפילו בשחרית??
אני כותבת את זה וזה פשוט לא נתפס.
אנשים ניגשו אלינו במהלך ובסוף התפילה והודו על האפשרות להרגיש שייכים באמת.
אחד מהם הגדיר את זה מצויין - גדלתי בבית מסורתי והייתי הולך עם אבא לבית הכנסת ביום כיפור, אבל מאז שבגרתי והכרתי בנטייה המינית שלי - לא התחבר לי להיכנס לבית הכנסת ויום הכיפורים הזה עשה לי תיקון והרגשתי שייך (לא ציטוט מדוייק).

תודה לאביגיל שריגשה אותי עד דמעות, תודה לחזנים ולקוראים התורה, תודה לפייטנית, תודה לאומר היזכור שברגע שהזכיר את הנרצחים מהבר-נוער גרם לי לפרוץ בבכי, תודה לבני ולגבאי המקסים.
תודה למתארחות אצלנו, תודה ליובל מהמרכז, תודה לתורמים
ותודה ענקית לאישתי שבזכותה, בפעם הראשונה, הצלחתי להתחבר ליום הכיפורים.

הייתי שייכת להיסטוריה בקהילה הלהט"בית הדתית ואני גאה בכך וגם באישתי שיצרה את כל זה עם הרבה עזרה מחברים. חברי באמת.

בתגובה ל: יום הכיפורים שלי מאת: קרמיט
את יודעת?

בתגובה ל: יום הכיפורים שלי מאת: קרמיט
את יודעת?

בתגובה ל: שאת מרגשת מאת: הויז ק
אבל אני מצטרפת :)

בתגובה ל: יום הכיפורים שלי מאת: קרמיט
שתיכן באהבה אמיתית.
שמביאה לעולם חוויה שכזאת.
איזה יופי.

בתגובה ל: על דעת המקום מאת: תה ירוק
לראות איך בתוך ים השונויות, העמדות והצרכים השונים שהיו בתוך הקהל הגדול שמילא את האולם, כל אחד ואחת מצאו את הדרך שלהם לינוק מהתפילה הזאת את התחושה של החיבור לשורש הנשמה האישי ולכלל המתפלל.

תודה גדולה לאמא גאה, שגילתה נחישות ומסירות אין קץ לכלל הקהילה הגאה, והשקיעה זמן כוחות ומאמץ בלתי נדלים כדי לאפשר לתפילה הזאת להתקיים. לא הפסקתי להתפעל מהיכולת שלה לצעוק את המיקום במחזור תוך כדי גיוס מתפללות לפתיחת וסגירת הארון בד בבד עם מעקב צמוד המוודא כי לכל מי שהצטרף יש מחזור ביד. מופלאה :)

תודה גדולה לבני ולכלל חברי חברותא שיזמו את המניין הזה, ואפשרו התנהלות פתוחה, זורמת ומעשית. החופש האנושי הזה היה מבורך.

היה כיף גדול לחלוק את היום הקדוש עם אנשים מכל קצווי הקהילה, לשמוע את כל הקולות משתלבים ולצרף אליהם את שלי. שנזכה גם שנה הבאה - אמן

בתגובה ל: הכי שימח אותי מאת: אור__
תוך כדי תפילה חשבתי לעצמי, כמה היה צריך לקרות בעשרים השנים האחרונות באורתודוכסיה הישראלית כדי שנוכל בכזאת פשטות להקים מניין שוויוני הלכתי, ליום כיפור.

לדוגמא: העובדה שאן, שלקחה על עצמה את החלק הארי של הובלת התפילה וקריאת ההפטרות, עשתה זאת בכזאת מקצועיות, לא היתה מתאפשרת לולא הפעילות רבת השנים של שירה חדשה בירושלים (האמת שצריך להגיד תודה על כל המבנה של המניין, לא היינו צריכות להשקיע כמעט לימוד של הנושא מחדש, אפשר היה פשוט להעתיק :) ). בכלל היכולת של רבות מאיתנו לקחת חלק פעיל בתפילה לא היתה מתאפשרת אם לא היו מנייני הנשים פעילים כבר עשרים שנה לערך, ונפוצים כל כך בחמש השנים האחרונות.

עוד דוגמא טובה זה המחזור של יחד (החברה למתנסים, רבני צהר). קשה להמעיט בחשיבות של הנגישות של המחזור הזה, היכולת לחלק לעשרות אנשים מחזור אחיד, מבואר איפשרה ליצור די בקלות מניין נגיש. נראה לי שמפעל התפילה הזה גם הוא קיים כבר עשור לפחות.

זאת פעם ראשונה שנטלתי חלק בתפילה שוויונית, והתחושה הזאת של להיות חלק משמעותי מתוך הקהל המתפלל היא כל כך חזקה, שמצאתי את עצמי מוכנה לעשות השתדלויות והתחיבויות משמעותיות יותר השנה כדי לזכות לקחת שוב חלק בתפילות כאלה בקרוב אמן.

בתגובה ל: ועוד משהו - מאת: אור__
ואיך איך אין עדיין בתל אביב מנין שוויוני.

בעניין הזה כי מציון תצא תורה לגמרי.

בתגובה ל: אני מסכימה איתך מאוד מאת: הויז ק
לומר שאני מקנא בכן.. זו מילה קטנה..
לומר שהרגשות הסוחפים שיוצא מכל מילה משהיו נוכחים במניין זה השיב על הרבה שאלות שקיימות בי. זה באמת בקטנה..

שמחתי לקרוא שהכל עבר בשלום.. היה מעין ערפל כבד לפני כן.. אפילו שמעתי אז לחשושים שאולי לא יהיו מספיק אנשים לכל התפילות.. סוג של פחד דוסי כזה.. "שאני אתפלל ללא מניין?! ביום הכיפורים?!".
היה לי שלווה פנימית לדעת שהכל עבר בשלום.. ולא רק בשלום אלא הרעיד את כסא הכבוד..

אני בטוחה שכל אחת לקחה חלק באירוע המיוחד הזה.. גם אם היא מרגישה ש.."רק עזרתי לזאת שלידי להבין איפה אנחנו ולמה כל הזמן צריך לקום ולשבת.."
כל דבר שנעשה שם נעשה מאהבה ואכפתיות.. לא ברור מאליו בכלל!

ישאר כוח ענקי לכל מי שלקח חלק במפגש חשוב זה..
מ"אמא גאה" שהגתה את הרעיון לא ממקום של שמחה.. אלא מתוך מקום רגיש וכואב שעברה.. והחליטה את אשר החליטה וקידמה בצורה ארגונית למופת את המניין המיוחד הזה.. עד אותה אחת שחייכה ואיחלה "חתימה טובה.." לכל באי המקום..

אני מאחלת לכולנו דבר אחד חשוב בעיני
"בשנה הבאה בבית המקדש!"

בתגובה ל: על דעת המקום מאת: תה ירוק
לא קורה לי הרבה שאני ניגשת לפורום וחושבת בהיסוס או לא יודעת איך לכתוב את ההודעה שלי.

אני מאוד רוצה להגיב ואני לא כ"כ יודעת מאיפה להתחיל. אני יודעת רק שבסוף הייתי בכזה "היי" וכזה אנדרנלין שעכשיו ברור לי מה מרגישים זמרים שמצליחים למלא אולם ולרגש את הקהל שלהם. (ומי שמכירה אותי יודעת שלשיר אני בוודאי לא יודעת)

אני יכולה גם להתחיל מזה שכאשר פירסמתי את ההודעה למה אני (באופן אישי) רוצה את המניין הזה, זה נבע מתוך צורך למקום תפילה. אבל באמצע בערך - כל הארגון קיבל תפנית, וממקום של צורך שלי נוצר מצב שאני ממלא צורך של אחרים בקהילה הלהט"בית ובכך גם מקדמת סוגשל נתינה בחזרה לקהילה שמעניקה לי כל השנה.

אבל כל זה - זה ענייני מנהלה.

אני גאה מאוד להיות חלק מהצלחה כ"כ גדולה של תפילה שהצליחה לסחוב ולסחוף כ"כ הרבה אנשים, ולא רק שהם הגיעו אלא לכל אחד ואחת התפילה נגעה במקום אחר.

אני כשלעצמי הגשמתי חלום:
בבית הכנסת המרוקאי, אומרים סליחות (נוסח ע"מ כמובן) ואחד הפיוטים הוא: הפיוט עננו. (נ' רפה מלשון תענה לנו ולא מלשון עינוי)
המנהג הוא שאת השורה הראשונה והאחרונה אומר החזן ואת השאר אומרים שאר המתפללים בעיקר ילדים.
כאשר הייתי ילדה / נערה תמיד רציתי לומר את השורה:
עננו אלהה דרבי מאיר עננו.
אבל ממקום יושבי למעלה מאחורי סורג ומפת קרושה לא יכולתי להשתתף.

ובאחת הישיבות לגבי נוסח התפילה ביקשתי מבני (מחברותא) כי תפילת נעילה תהיה בשילוב פיוטים נוסח ע"מ.

ואכן בתפילה נעילה, במבטא מרוקאי חזק ומודגש, אמרתי את השורה "שלי".

אני מאושרת להיות חלק ממקום שבו כל אחד ואחת יכלו להתרכז בתפילה המרגשת במקום להיות מוטרד מזרותו ושונותו בבית הכנסת. בעיניי כאישה, דתיה, כלסבית וכמזרחית ההצלחה הגדולה של המניין הזה היוותה את מצעד הגאווה הפרטי שלי ששילב בין זהותי הדתית לזהותי הלסבית והמזרחית בצורה הכי טובה שיכולתי לבקש.

בסוף התפילה ניגשו אלי אנשים שלא הכרתי ואמרו לי כי זה היה יום הכיפור הכי משמעותי בחיים שלהם,
אנשים שאמרו שהם לא העזו להיכנס לבית הכנסת ועכשיו החזרנו להם את האפשרות הזו - להתפלל.
אנשים אמרו שזה החזיר אותם ליום שהם הלכו יד קטנה בתוך יד גדולה של סבא לבית הכנסת ומאז לא הלכו יותר.
ומישהו אמר לי שהייתה לו חוויה מדהימה של תפילה ושאל / קבע - נתראה פה גם בשנה הבאה, נכון?

לאור התגובות האלה (וכמות האנשים שהצביעה ברגליים - 250 איש בכל נדרי, וכ -300 בנעילה) אני מאוד רוצה לומר לכל המסנגדים: נה נה נה נה נה נה - כולל להוציא לשון.
אבל מצד שני - רק עברנו יום כיפור וזה ילדותי ולא יפה.

אי אפשר בלי תודות:
תודה לכל מי שעזר ותמך וסחב והביא ועוד עזר
אבל בעיקר לבני מחברותא - שהיה שם כל פעם שהתקשרתי לבכות ותמך ברגעים קשים שכמעט התמוטטתי מלחצים נפשיים שהופעלו עלי לבטל חלק מהתפילה.

ובעיקר תודה לאישתי, קרמיט שתמיד, תמיד לצידי והיא זו שנותנת לי את הגב לעשות כל מה שאני עושה (חוץ מהרגעים שבהם היא מאיימת לזרוק את הנייד לשירותים)

לשנה הבאה במרכז הגאה
ברוב עם והדרת מלך
זהורית - אמא גאה

בתגובה ל: תפילת יום כיפור שלי מאת: אמא גאה
לא בטוחה אפילו במה בדיוק.

לנו היום ימים נוראים לא פשוטים פה בהודו. כבר שכחתי כמה אני שונאת התקהלויות של דוסים, כמה שובניזים יש בדת. שכחתי כבר איך זה להרגיש לא שייכת. כמה קשה היה לי בבית חב"ד. להרגיש הכרת טובה על כל מי שמקריב את חייו למעננו המטיילים וגר בהודו כדי שלנו יהיה מקום לבוא אליו בשבתות וחגים. ומצד שני- להרגיש את הכעס כלפיהם, את חוסר המקום שיש שם בשבילי ואת תחושת המחנק שגרמה לנו ללכת באמצע ר"ה ולא לחזור.

מפה אני מבינה יותר כמה חשוב לי להשתייך לבת קול, כמה אני צריכה את הבית הזה, את המקום הזה. כמה בת קול בפרט והקהילה הגאה בכלל, נותנים לי להרגיש שייכת.

לא מתחברת ליו"כ אף פעם, סופרת את השעות עד שהוא יגמר. אבל השנה אני מחכה לו שוב, כדי לחוש קצת את מה שכולכם הרגשתם כבר השנה.

בתגובה ל: קוראת עם דמעות ומקנאה. מאת: נעמונת
יש לך כאן בית תזכרי את זה כל זמן שאת שם.

אוהבת אותך ואת רות אחת גם

נשיקות וחיבוקים
ומחכה לכן

בתגובה ל: על דעת המקום מאת: תה ירוק
ללא תוכן

קבצים מצורפים:

 

בתגובה ל: שתחייה מכה שנית מאת: פוליטאה
כאן בפורום של התפילה הזאת, דווקא המשפט האחרון של המכה בשנית [שנית? כבר אי אפשר לספור...איזה חיוך זה עושה לפתוח את המגזין הזה עם העיתון של הבוקר בבסיס ולראות עוד טור שלה] הפעם, הוא זה שהכי גורם לי להצטער שלא הייתי בתפילה הזאת או בכלל, באיזו שהיא תפילה השנה [או באופן כללי, במקום שהציבליזיציה הגיעה אליו]. לא באשמתי, יש לי תירוץ מצויין, ובכל זאת, קצת צובט.