שם משתמש: סיסמא:
הרשמה לאג'נדה



דתיות גאות
ברוכות הבאות לביתן של הלסביות הדתיות. הבית נועד לאפשר מפגש, תמיכה, דיון ויצירהבין נשים דתיות שאוהבות ומתאהבות בנשים.יש בו מקום לכל מי שמרגישה שייכת - הכנסו, הדלת פתוחה...
סתם כי בא לי לשתף


סתם כי בא לי לשתף
פורסם לפני 3498 ימים     מאת נעמומה     סה"כ תגובות: 29     תגובה אחרונה לפני: 3478 ימים

הסיפור של החתונה שלי הוא קצת מסובך...
עד היום אני מודה לקב"ה שארגן לי את התסבוכת הזו כדי לאלץ אותי להתחתן, ולדאוג לי שזה יקרה עם האיש הכי מהמם בעולם. זה לא ברור
מאליו...
זה התחיל מזה שההורים שלה תפסו אותנו ואסרו עלינו להפגש. נאלצנו לעשות זאת בסתר, אך מבחינתה- זה די גמר אותה ואת הרצון שלה
להשקיע. במילא תמיד אני הייתי זו שהשקיעה בקשר, אז כעת- יותר, ויחד עם רגשות אשם מוגברים.
היא יצאה עם בחורים במרץ.
כל פעם שהיה לה מישהו רציני- נתתי לה מרחב ותפסתי מרחק. כשהם נפרדו- אנחנו חזרנו.
בסוף היא התארסה.
לא הפסיקה להתלבט לגביו.
כל שני וחמישי הוא התקשר אלי, בתור החברה הטובה שלה, שאשכנע אותה שלא לעזוב אותו. (לו רק ידע...)
האמת- מאוד רציתי שהיא תתחתן. פתאום זו היתה סוג של הקלה. שוב לא היתה זו אני ש"הרסתי לה את החיים" (היא היתה מאוד אנוכית, תמיד
נתנה לי להרגיש אשמה, מחטיאה, כאילו שלא צריך שתיים לטנגו...), נתתי לה להמשיך בחייה, זירזתי אותה להינשא.
עם כל מערבולת הרגשות הזו, הבדידות שתקפה אותי, ההקלה, הפחד והעצב שהתערבבו לי בשמחה- פגשתי אותו. והוא היה מקסים ומבין...
בזמן שהקשר ביני לבינו פרח (ולא, זו לא בדיוק היתה אהבה כמו שזו היתה הבנה מושכלת שהוא הטוב ביותר בשבילי. אלו לא היו ניצוצות ולהט,
אלא השלמה (= שלמות, שלום בית עם הנפש של עצמי) באותו זמן- היא ביטלה את האירוסין. הם נפרדו סופית.
עשיתי הכל כדי לקשור אותי אליו, כדי לא לחזור אליה...
התחתנו, אך רגשי האשם שלי כלפיה לא נתנו לי להיות רק שלו. הייתי מקפידה להתקשר אליה כל ערב, שהרי לא ייתכן שאני אלך לישון עם מישהו
כשהיא לבד...
כמובן ששיתפתי אותו עד כמה שיכולתי...
אבל- הייתי עוד נפגשת איתה.
לאחר שנישאתי- שמרתי שישאר ביני לבינה מחסום הבגדים, אך בהחלט היה מגע.
עד שהיא לא התחתנה בעצמה (פחות משנה לאחר שנישאתי אני) לא ידעתי מנוח. כאילו שהקשר לא נותק סופית. בחתונתה חשתי עצב עמום, אך
גם הקלה גדולה.
הייתי חפשייה ומשוחררת.
משך כל השנה הראשונה- היה לי מאוד קשה עם נישואי.
בעלי היה כ"כ מבין ואכפתי, אך אני בליבי ייחלתי לכך שיצא מחיי. אפילו עד כדי פנטזיות שיקרה לו דבר מה... רק אחרי נישואיה- למדתי לאהוב,
להשיב אהבה, לתת לו את עצמי.
אז מה חסר לי?
אולי רגש פשוט של אהבה אימהית שיש בו נתינה חסרת גמול וללא תמורה- כפי שהיה לי איתה. מצד שני- כבר יש לי ילדים, אני כבר חווה את
מערבולות הנפש הממלאות הללו. מה נשאר? רק התהייה אם היה בקשר יותר מזה, האם העובדה שכל חיי, עד היום, לא חשקתי בגברים וכעת-
שרק הוא הגבר היחיד- האם זה מורה על משהו?
לא חושבת שמסוכן לי כאן, במרחב הווירטואלי- כי ככה לא מכירים אנשים. רק ניקים.
אין לי עניין להפגש פנים אל פנים. לא נמשכת לנשים, גם לא לגברים אחרים, רק, אולי, לפנטזיות.
יודעת שכשהפנטזיה לובשת דמות וגוף- משהו בה מאבד את הקסם.
לא מאמינה שמגיעים לי עוד קסמים ופלאות אחרי שזכיתי בגדול מכולם- והוא, כפי שכתבתי, שאביר סבלני וסלחן יבוא לגאול אותי מעצמי,
ושנגדל ביחד את הניסים הקטנים שלנו שקוראים לנו אמא ואבא.




אהבת את הפוסט? סמן לייק:
הגדרות תצוגה
הודעה מחבר שעה תאריך




*
המלצה לעמוד הראשי קהילת תמיכה טכנית מנהלי קהילות הסכם שימוש באתר צור קשר השוואת מחירים בתי מלון בחו"ל Copyright ©2007-2009, אג'נדה

(0.5313)