שם משתמש: סיסמא:
הרשמה לאג'נדה



דתיות גאות
ברוכות הבאות לביתן של הלסביות הדתיות. הבית נועד לאפשר מפגש, תמיכה, דיון ויצירהבין נשים דתיות שאוהבות ומתאהבות בנשים.יש בו מקום לכל מי שמרגישה שייכת - הכנסו, הדלת פתוחה...
אני לא יודעת למה


אני לא יודעת למה
פורסם לפני 2676 ימים     מאת סתם_מישהי     סה"כ תגובות: 8     תגובה אחרונה לפני: 2675 ימים

אני כותבת פה. לא יודעת למה דווקא פה, לא יודעת מה בדיוק אני הולכת לכתוב, רק יודעת שהיד
שלי אוטומטית הגיעה לאתר הזה. לכתוב דווקא פה.
משהו בווירטואליות הזאת שמרשה לי לא לפחד להגיד דברים שאולי ייתפסו בעיניי אחרים
כמאוסים, ואולי יתפסו אותי כמשעממת ומעצבנת עם הרחמים העצמיים האלו.

מכל הפחד שלי של איך יתפסו אותי, שיתקתי את הלב. את הרגש. את החלקים האלו שתפסו אצלי
בחיים חלק כזה מרכזי.
והכי בא לי בעולם כרגע לרחם על עצמי. בא לי לבכות עד שייגמרו הדמעות במכסת הדמעות שלי,
ובא לי לצעוק ולצרוח לעולם, מבלי שבאמת יישמעו אותי, ואם כן מישהו ישמע אותי שפאקינג לא
ילך גם הוא.
אני לא מבינה איך הדברים כבר מתנהלים יותר. לא מבינה את אלוהים, ולא מצליחה להבין את
עצמי ואת ה"מערכת יחסים" שבניתי איתו.
כבר לא חושבת על העתיד, ומה יהיה איתי מהבחינה של הנטייה המינית שלי. זה כבר לא מזיז
לי. רק כועסת.
בעיקר על אלוהים ואולי יותר על עצמי שנתתי לעצמי לקוות שמשהו יכול להפתח רק אם אני אאמין
ואזרום. למרות שזה כבר ידוע לכולם שאני לא בנאדם שזורם.
ואני אחזור על זה, ומי שמכירה אותי פה אולי, יכולה להעיד שאני לא מפסיקה להגיד שנמאס לי
שאנשים מתרחקים ממני, ושאנשים הולכים לפני שהם מכירים, ונרתעים.
יש בי עצבות וריקנות כזאת גדולה, שלא משנה בכלל כמה אני אנסה למלא אותו, החור והבור הזה
יפער יותר ויותר. ונמאס. ולא נוח לי בכלל במצב הזה.
אני קוראת פה על בחורות שהתאהבו, ועכשיו נפרדו, ואני מכבדת ומעריכה את התחושות, אבל
חוויתן אהבה! אהבו אתכן. ואתן לא מבינות ולעולם לא תבינו איזה מין נכס יש לכן בידיים. גם
אם זה נגמר. כי יש לכן במה להזכר בלילות, יש לכן זכרונות חמים שעוטפים אתכן ועולם אבל
לעולם לא יעזבו.
לפעמים אני מרגישה שאני נועדתי לחיות ללא אהבה. כאילו אני חולפת על פני העולם, כאילו אני
סתם. אוויר. אפילו לא מיותר או מעיק. פשוט אוויר.
ואני מנסה הכל, מנסה לחייך כדי שלא יגידו שאני יותר מידי כבדה, ואני מנסה להקשיב לכל
העולם כדי שלא יחשבו לרגע שאני מנסה לתפוס את המקום המרכזי, ואני מנסה ומנסה ומנסה,
ושומדבר לא הולך, אז החלטתי להפסיק לנסות. להפסיק לצפות ולרצות.
כי שהרשיתי לעצמי, ואפילו התאהבתי, חטפתי סטירות, ואף אחד, באמת שאף אחד בסופו של יום לא
מרים טלפון, ואף אחד לא מחזיר הודעה, ואף אחד לא חושב עליי, ואף אחד לא פה.
ואפילו אמא שלי, הבנאדם הכי קרוב כביכול, לא פה. רחוקה ממני כל כך ולא נמצאת בשום מקום.
אז למה להמשיך?!
אני מתחילה להרגיש כלפי עצמי את מה שאחרים מרגישים כלפיי. אדישות.

אני יודעת שזה לא המקום. ושזה לא פורום שמיועד לאנשים מדוכאים, ושלזה יש פורומים ומקומות
אחרים שאפשר לפרוק, ושמה שאני כותבת פה אולי יגרום לכן לקרוא ולהגיד לעצמכן שהנה עוד
איזה בנאדם שנהנה לרחם על עצמו, ושיפסיק כבר.
אבל כאן הרגשתי שנכון לי לפרוק. מצטערת אם הלאיתי, ומצטערת לפעמים גם על מי שאני. נשבעת
לכן, וגם לאלו שלא קוראים פה, שלא התכוונתי להיות מי שאני, ויש אפילו פעמים אני אפילו לא
מתכוונת להיות.
אני לא מחכה לתשובה. כי אין. זה פשוט מה שזה.
ואולי אני אכנס מחר לפורום ולא אבין מה גרם לי לכתוב פה ולהביך את עצמי עד מוות כשאני
ככה חושפת את עצמי, אבל האמת היא שהרמתי ידיים, וכבר לא אכפת לי מכלום. וגם אם ההודעה
הזאת גורמת לאנשים עוד יותר לתפוס אותי כמאוסה, זה בסדר, אף אחד לא נמצא שם גם ככה כדי
שיהיה מי שילך.

שיהיה שבוע טוב.




אהבת את הפוסט? סמן לייק:
הגדרות תצוגה
הודעה מחבר שעה תאריך




*
המלצה לעמוד הראשי קהילת תמיכה טכנית מנהלי קהילות הסכם שימוש באתר צור קשר השוואת מחירים בתי מלון בחו"ל Copyright ©2007-2009, אג'נדה

(0.0630)