"מצעדי הורים באים לשתף בתקשורת" - חשוב או מיותר ? - פורסם 4.1.09 לא חלפו 12 שעות מתחילת הכניסה הקרקעית וכבר הוצפו ערוצי השידור השונים בהמוני הורים מודאגים. למה ? 5/1/2009

ראשית, גילוי נאות : מצד אחד - אני לא הייתי קרבי בצבא, אלא משקי"ת ואח"כ קצינת-חינוך; אמנם אחת לכמה חודשים דאגו ביחידת-האם להזכיר לי (ולעוד כמה כף-ממים : "כושר מוגבל"), שצה"ל זה לא צבא-שוקולדה ושלחו אותנו לשבועות ארוכים של שמירות סמי-מסוכנות בכלא עזה, בכלא קציעות ובמחסומים בסביבות רמאללה - אבל אני לא חושב שהוריי באמת דאגו לשלומי מבחינתו הבסיסית של המושג : לא ממש הייתי בסיכון חיים, חד וחלק.

מצד שני - ילדיי עדיין קטנים, כך שאני יכול להרשות לעצמי עוד כמה שנים להשתעשע באפשרות "שעד שיגיע זמנם - לא יהיו מלחמות וגם לא היה צבא"... אשרי המאמין.
כל זה כדי להסביר בעצם, שאולי אין לי את הפרספקטיבה הנדרשת כדי לכתוב את מה שמיד יבוא.

ועדיין, קשה לי מאוד להבין את מה שמתחולל בתקשורת בימים אלה, בעיקר בטלוויזיה כמובן, והכוונה היא לאייטמים הבלתי נגמרים, בכל הערוצים הרלוונטיים, שעניינם - הורים לחיילים בעזה, שבאים לחלוק את "החוויה" עם עודד בן עמי/רפי רשף/ דן מרגלית וכו'. לא מבין את זה, מעולם לא הבנתי וכל זה למרות שאני מכריז על עצמי כעל 'הומניסט-ליבראל' שזה אומר, פחות או יותר, שכל אחד רשאי למצות את חייו בסבבה, לעשות באמת מה-שבראש-שלו - כל עוד הוא לא פוגע בזולת...

שידורי הבוקר החלו במיני-הילולה בין הכתבים והפרשנים השונים של הערוצים השונים, אידיליה של ממש, סביב הקונצנזוס על העובדה המוכחת (כביכול), אפילו השתמשו בביטוי "הפרדוקס הגדול", שבישראל העורף מוכן לספוג 'בכיף' - העיקר שלא יפגעו 'הבנים' (החיילים); וזאת, כשידוע שבכל מדינה אחרת, המצב הוא הפוך למעשה.

אח"כ עלה לשידור האלוף (מיל) יורם "יאיא" יאיר, אב שכול להשכלתכם הכללית (בתו נהרגה בתאונת מטוס בזמן שירותה הצבאי), איש מתון בדרך-כלל, שהדגיש חזור והדגש, ש"הבנים הם קודם כל חיילים-לוחמים ואסור לנו לשכוח זאת !"... צודק ? צודק.

תוסיפו לזה את 'סיפורי האימה' מהשנים האחרונות -במיוחד מאז שאין יותר צורך לעמוד שעה בתור לטלפון הציבורי הבודד (עבור למעלה מ-1000 חיילים !) בבסיס "קדומים" בשומרון, היות וכל חייל נושא עליו בכל עת שניים-שלושה סלולאריים חדישים ופועלים היטב- לגבי 'התערבות הורים באופן בוטה בהחלטות מפקדי-ילדיהם' ותבינו את הרתיעה : אמנם הציניות בחברה הישראלית הולכת וגדלה, הפערים גם, ונראה שאולי יש מצב שעוד כמה יהיו מוכנים 'למות בעד ארצנו', אך נצטרך לספק להם (ולהוריהם !) סיבה טובה; ועדיין - חיילים זה בשטח, הורים זה בבית. זו דעתי.

כעת תחברו את כל זה לאייטמים המדוברים : המבצע החל אתמול בלילה, צה"ל בינתיים שומר היטב על חיי חייליו (ואמן ואמן שיישאר כך !), מה הקטע להחדיר את הפאניקה הזו, אפילו בהפוכה, לציבור הישראלי באופן כללי ולציבור ההורים באופן ספציפי ?! מה זה מקדם, מה ? 'קבוצת-תמיכה' בפורום ארצי ?! קטרזיס המוני ? הפיכת המושג 'צרת רבים' מגשמי למוחשי ???
יש מציאות, יש צבא, יש מלחמה, יש נפגעים... מה לעשות ?

אולי תגידו לי שאני מגזים, אך כל הסיפור הזה הזכיר לי שביום שישי האחרון, רואיין בתקשורת אב-המשפחה מאשקלון שאיבדה את ביתה ממש לפני כניסת השבת, והאיש, מחוייך ונמרץ, הכניס לארד ניר באבי-אביו ! אמר לו משהו כמו - "תגיד לאלה במדינת תל אביב, שאנחנו בדרום יש לנו סבלנות ויש לנו אורך-רוח !"...
אז אני אומר פה למדינת תל אביב, בפראפראזה על דברי האיש, שאפשר להבין את רגישות הציבור לחיי-חייליו, אבל אל תגזימו עם 'החנונייה' : מלחמה בלי נפגעים - זה, עוד לא המציאו...