כן, כן - התהליך תפס תאוצה. אני שמחה. אולי אתחיל
לפחד מתישהו, אבל בינתיים בן הזוג מפחד בשביל
שנינו.
התחלתי לכתוב יומן והרי הוא לפניכם.
יומן השרוול
ינואר 2010, שנה חדשה, כאב ישן.
כבר כמה שנים שכל הגוף כואב. מתחילה שנה שלישית
או רביעית שהמשקל הוא מעל 100. ממשיכה לנסות
לאכול יותר נכון. ממשיכה להישבע לעצמי לשחות
פעמיים בשבוע ולעשות הליכות פעמיים בשבוע. איפה!
שחייה זה כיף בשבילי. אני מסוגלת לשחות 40-60
בריכות בשחיית חתירה. זה נראה ונשמע פנטסטי, אבל
אני לא מתמידה, רק מסוגלת.
אני אוכלת כמעט רק אוכל בריא. לא אוהבת ממתקים,
לא אוהבת שוקולד. זה נשמע ממש טוב, אבל אני כל
הזמן רעבה וכל הזמן חוששת שמה שאכלתי לא יספיק לי
ולא ישאיר אותי שבעה, אז אני אוכלת עוד.
אני מאוד אוהבת ללכת. כשעבדתי עם ילדים קטנים
היינו יוצאים לטיול ושוכחים לחזור מרוב כיף. עוד
משהו שנשמע כמתכון לנפש בריאה בגוף חתיכי, אבל
אני אוהבת רק ללכת לאט.
מאז שאני זוכרת את עצמי אני לא רק שונאת מאמץ
גופני, אני מפחדת מזה. כשאני מתחילה להתנשף
ולהזיע אני נבהלת ומפסיקה.
אז, אם לעשות ספירת מלאי – אני אוכלת בריא, אוהבת
לשחות וללכת, אבל שוקלת מעל 100 קילו וממשיכה
להשמין, ועם כל הכבוד לי אוכלת המון ועושה ממש
גורנישט.
הגוף כואב כל הזמן. "אולי יש לך פיברומיאלגיה" כך
הרופאה. מה זה עוזר? אין לזה ממש טיפול. צילומים
של הברכיים הכואבות והקרסוליים הדואבים מגלים
שהכול בסדר, זה המשקל.
יש לי כבר שמונה נכדים, הגדולה שבהם בת עשר,
ובשנתיים האחרונות כבר לא נוח לי לשחק איתם ואני
מתעייפת כשאני מטפלת בהם.
לא להיות מסוגלת לשחק עם הנכדים זה סוג של קו
אדום.
אני מכנסת ישיבה שלא מן המניין שלי עם עצמי
ואנחנו מחליטים פה אחד לבדוק את אופציית הניתוח.
אני נפגשת עם רופאת המשפחה. היא ממליצה לי בחום
רב על ד"ר גירון ועוזרת לי להתארגן לפגישת ייעוץ
ראשונה איתו. בשלב הזה אני מכנסת ישיבה של ההנהלה
המורחבת (אני ובן הזוג יחד זה רוחב מכובד...)
ומודיעה על ההחלטה ועל הפגישה המיועדת עם ד"ר
גירון.
הוא נבהל. הוא אפילו מציע לי שהוא ישתתף איתי
בדיאטה ויצא איתי להליכות. שתבינו – הוא לא הולך
גם אם חרב מונחת על צווארו! אני אומרת לו שבשלב
הזה אני רק רוצה לבדוק את משמעות העניין ושאני
רוצה שיבוא איתי לפגישה הראשונה. עד אותה פגישה
ולבקשתי, אנחנו לא משתפים את הילדים (שישה שיהיו
בריאים, בגילים 18-34).
אנחנו כבר בפברואר. לשתי הפגישות הראשונות אנחנו
הולכים יחד וזוכים בהסברים מפורטים ומאוד
גראפיים. אצלי זה מחזק את הביטחון ואת הרצון,
אצלו זה מחזק את הפחד. הוא שואל אותי איך זה שאני
לא מפחדת ואני אומרת שלא נשאר לי מקום בגזרת
הפחד, הוא מכסה אותה היטב בעצמו.
(יש לי תיאוריה שעל פיה מכל דבר בעולם יש בדיוק
100% והשאלה היא איך זה מתחלק...)
בשלב הזה אנחנו משתפים את הילדים.
מייד רואים חלוקה ברורה מאוד: הבנים תומכים,
הבנות "אימא'לה!" "אוי, לא!".
השיחה נמשכת הרבה זמן (בת אחת גרה בארה"ב, ותודה
למי שהמציא את הסקייפ!), הפחד שלו גובר, הנחישות
שלי מונחת מעדנות במקומה ובתהליך הדרגתי הילדים
תומכים. האמת – גם הוא. כל הזמן. מפחד ותומך. אני
משתפת את אחי ואת אחותי. אחי מנהל בית ספר
דמוקרטי, אחותי אחות מוסמכת ומטפלת בהיפנוזה
(בארה"ב). שניהם צעירים ממני. בין שלושתנו לא רק
אהבה גדולה, גם דיבור מלב אל לב ופתיחות. שניהם
מעבירים אלי חיבוקים, השתתפות, שמחה ועידוד.
במהלך כל התקופה אני עוברת את הבדיקות ואת
הבירורים הנדרשים. אני פוגשת גם את הצד המנוכר
וגם את הצד האכפתי של עולם הרפואה ומוצאת לי נתיב
נכון.
אני שמה לב לשני דברים:
האחד – אני נותנת לכל האזהרות וה"איומים" לעבור
מעלי. אני מתכוונת לאזהרות והאיומים על כך שאחר
כך תהיה לי עבודה קשה של הסתגלות פיזית ונפשית.
אני מרגישה ביטחון. התחושה שלי היא שכשתרד מסת
המשקל הראשונה, ארגיש יותר טוב, אוכל לחזור
לפעילות גופנית וזה יעודד המשך הירידה במשקל. אני
חושבת שעם הקטע של הרעב ושל החשש שלא יספיק לי
אסתדר. כן, אני יודעת שצריך ליווי רגשי, אז
דיברתי עם פסיכולוגית שאני מכירה ואם ארצה, אפגש
איתה. דיברתי עם מרכז הספורט שהייתי מנויה בו
וברגע שארצה אתקבל עם שטיח אדום כמובן. את
הסידורים האלה עשיתי "שיהיה". אני לא קולטת עדיין
את ההיבט הקשה של העניין. מי יודע, אולי לא יהיה
קשה...
הדבר השני הוא שמרגע שידעתי שאני אכן מתעתדת
לעבור ניתוח שרוול ולרדת במשקל, אני לא כל כך
רוצה לבוא בין אנשים, וזה מוזר ולא מוכר לי. בדרך
כלל אני מאוד אוהבת להיפגש. אין לי קטע עם איך
שאני נראית ואין לי פחד קהל. פתאום, כשאני יודעת
שכנראה ארד במשקל, אני כבר שם ואני לא רוצה
שאנשים יראו אותי במשקלי הנוכחי כי זאת לא אני.
בהמלצת הרופאה אני מוצאת את פורום "המשורוולים"
הנפלא ומתחילה לקבל דרכו מידע ותמיכה.
מרץ. זהו. אני כבר בשבוע השני של דיאטת ההכנה
לניתוח. רק נוזלים ודייסות. נקבע תאריך – 17
במרץ, 2010. עוד שבוע. מחר יש לי שתי פגישות,
האחת עם התזונאית והשנייה עם המרדים. הודעתי
לתפוצת הנאט"ו שלי על התאריך. הבת הצעירה נאנחה
וחזרה על ה"אוי, לא" אבל הוסיפה "זה בסדר אני
לגמרי מאחורייך".
עוד מעט ברית לנכד החדש. עוד מעט ניתוח. עוד מעט
פסח. עוד מעט לידה של נכד/ה נוסף/ת.
בקיץ אולי תגיע הבת שגרה בארה"ב ואולי גם אחותי.
ואם הכול יפעל כשורה, אני כבר איראה אחרת!
ש-5 ימים וחצי
מישהו בתוכי חושב שאני כבר אחרי הניתוח... איזה
קטע! אני שותה שלוש לגימות מרסק פירות מדולל
בהרבה מים ואין לי יותר מקום... ממש קטע! רק אחרי
כשעה אני מצליחה לשתות עוד.
מישהי בתוכי מתחילה לחשוב על "מה יהיה" וזה כל
הזמן מביא אותי למה שהיה.
אני חושבת הרבה על עניין העצלנות.
בתקופה ובמקום שבהם גדלתי (קיבוץ בשנות החמישים
והלאה), עצלנות הייתה גרועה כמעט כמו בגידה
במולדת או שְמָד ר"ל. הדבר הראשון שאמרו על מישהו
כדי לתאר אותו כאדם היה "חרוץ מאוד" או לא עלינו
"עצלן". מאז שאני זוכרת את עצמי לא ידעתי איך
להיות חרוצה. עבודה קשה הייתה עבורי עינוי אמיתי
וסוג של עונש. אני לא מבינה איך ממני יצאו שישה
אנשים שאינם רק חרוצים ומגדילי ראש לתפארת העם
והמולדת, אלא גם נהנים מזה!
במשך 25 שנים עבדתי עם ילדים בהנאה מרובה ומבלי
להישחק אפילו טיפה. הסוד הגדול שגיליתי הוא שעם
ילדים צריך בעיקר לא להפריע, וזה מייד התלבש עלי
בול.
אז העצלנות שירתה אותי, אבל מה שמפריע לי זאת
הדחייה. אני תמיד בוחרת באופציה של "עוד לא", או
כמו שאימא שלי הייתה אומרת "אחר כך או מחר כך".
אני מקווה לגלות את האנרגיות הטובות שכנראה אזדקק
להן כדי לעשות, ושארגיש שאני זוכה בפרס ולא מקבלת
עונש. הכתיבה עצמה עוזרת כי כך אני מדברת עם
עצמי, וכפי שכבר הבנתם זה "פורום" פעיל למדי.
זהו בינתיים. לילה טוב ונינוח.
|
הפורום מנוהל על ידי 
