הישרדות אולסטארס

הודעה

מחבר

שעה

תאריך

זהו סיפור חייה המתומצת של אירית רחמים. אירית כיום בת 36 ואם לשני בנים ונשואה לכדורגלן העבר לירון בסיס. אירית בעלת חברה מצליחה של הפקות אירועים ולא תמיד חייה היו נוצצים. הקטע שכאן לקוח מכל מיני מקומות:

"אירית נולדה בברזיל ובעודה תינוקת הוריה נטשו אותה והיא אומצה על ידי זוג ישראלי, אורי וברטין רחמים מחולון. הוא היה מנהל בחברה גדולה והיא אחות. הם אימצו ילד נוסף, רונן, וגידלו אותם במסירות של הורים שלא זכו לילדים משלהם.במשך השנים נפטרה ברטין ממחלה ממארת וחמש שנים אחר כך הלך גם אורי לעולמו מדום לב. אירית נשארה כמעט לבד בעולם. מאז פטירת האם לקחו אותה אהובה ויצחק ברזילי, מארגני תצוגות והפקות, תחת חסותם ששמרו עליה וחינכו אותה עד לרגע שבו היא הייתה עצמאית לגמרי. אהובה מספרת שתמיד היתה לה אהבה לא מוסברת לאירית, שהלכה והעמיקה. "כל הלילה הייתי איתה בבית חולים", היא אומרת. "דאגתי כל כך".

הניסיון הראשון של אירית להקים משפחה נכשל. ב94' נישאה ליורם חזן, אחיו של אבי חזן, הדוגמן ובעלה לשעבר של מלכת היופי רוית אסף, והתגרשה ממנו אחרי שבע שנים. את לירון בסיס, כדורגלן מכבי פתח תקווה (והאקס של מירי בוהדנה), האיש שיהפוך הערב לבעלה, פגשה באחד האירועים בהם השתתפה לפני כשנה. כשהיא הופיעה על הבמה, הוא אמר לחברים שזאת תהיה אשתו.

בשנת 2002 כאשר היא חוגגת מסיבת רווקות בסיפוד מארקט מחבל החליט לבצע פיגוע ירי: "המסיבה היתה מדהימה", היא אומרת. "היו שם בטי רוקוואי, מאירה בן עטר, עיתונאים, כל הרקדניות שלי. שלומי סרנגה, שיופיע בחתונה יחד עם שרית חדד ושלומי שבת, עלה והקדיש לי שיר ועוד שיר, ואז הלכתי לבקש את החשבון".המסעדה היתה מפוצצת. אולי 200 איש. אחד על הראש של השני, על הרחבה, על השולחנות, בכפיים, בזיעה. הסלקטורית בכניסה לא נתנה לאנשים להיכנס יותר. קוקו, צלם "מעריב", פתח שולחן עם נתן זהבי והדס, יחצ"נית המקום. ארי שמאי קפץ לדרינק של רבע שעה. שחקני הפועל תל אביב הגיעו לשם לחגוג מיד אחרי ניצחון 0:2 על בית"ר ירושלים ועליה למקום הראשון בטבלה. שביט אלימלך בא עם יוסי אבוקסיס ואשתו, שמרית, ועם אסי דומב."היתה אווירה כיפית", הוא אומר. "אף אחד לא לוקח בחשבון שתהיה טרגדיה, בעיקר אחרי משחק. למזלי הלכתי משם לפני שהתחיל הכל. את היריות שמעתי כשהייתי מתחת לגשר. רציתי לעשות סיבוב פרסה אבל נסעתי משם במהירות".גם ניר סבילה ממכבי חיפה, שישב בשולחן של האדומים יחד עם אבי נמני, הצהוב, הגיע להגיד רק מזל טוב לחבר שחגג יום הולדת והלך הביתה מוקדם בגלל האימון שלמחרת בבוקר. כשהעירו אותו מהשינה, שמע על הפיגוע והתחיל להריץ טלפונים לכל הכיוונים כדי לבדוק שכולם בסדר. אחר כך בירר איך בדיוק אומרים "הגומל".

לסיגל פדלון, המזכירה של אשר ראובני, אמרגן האמנים, היה ערב חופשי מהעבודה. היא ישבה ב"סי פוד מרקט" עם סיגל ברזאב, חברה וזמרת, ושתתה משהו. כשסרנגה טילפן לשאול מה עושים היום, היא אמרה לו לבוא ולבלות קצת. "שלומי הגיע בערך ברבע לאחת, עם הדרבוקיסט שלו, ועלה לשיר ביוונית".סיגל שרה את "אניטה וחואן". "אמרתי, 'יש לי עבודה בבוקר. צריך ללכת'.

בשתיים ועשרה אנחנו עומדים לצאת ורואים, כאילו, את כולם מסתכלים צפונה. שלומי אמר, 'זרקו רימון'. הוא חשב שזה משחק או משהו. חשבנו שיש מכות."המחבל כנראה חיכה שיצאו אנשים ואנחנו היינו הקורבן הראשון. איך שיצאנו, הכדור עבר אותי קרוב והחלון של המסעדה מאחורי התפוצץ. אולי הוא כיוון עלי. התחילו צרורות. דחפתי את סיגל נורא חזק. היא נפלה ככה שפחדתי שהיא קיבלה כדור. שאלתי אותה אם היא בסדר והיא צחקה, לא הבינה. הכל מסביב התנפץ."את שומעת יריות. לדעתי היה יותר ממחבל אחד כי היריות היו כל הזמן ומכל עבר. נעמדתי לרגע. ניסיתי להסתכל. עבר לידי כדור. סנטימטר ימינה וזה היה פוגע בי. בנאדם לידי עף אחורנית. צעקתי, 'על הרצפה, על הרצפה'. זחלנו. לא על הברכיים. עם החזה צמוד לרצפה. על הזכוכיות. ודברים נשברים מסביב וצרחות. כל אחד קרא בשם של מישהו. היתה אחת ששאלה כל הזמן, 'איפה אתם?' ומשכתי אותה למטה והיא שום התרוממה והיריות מסביבה פוגעות בקיר. תפסתי אותה בחגורה וסתמתי לה את הפה."היריות התקרבו אלינו. נפרדתי מסיגל כאילו אנחנו הולכות למות. התחלנו להתקדם לכיוון המטבח. היתה שם זכוכית שהפרידה בין המסעדה למטבח זכוכית עצומה שהתחילה להיסדק. פחדתי שהיא תיפול עלינו.

ואז התקשרתי למשטרה. לא זכרתי איפה אני נמצאת ולא מה שם המסעדה. התחננתי למרכזנית, 'רק תגידי לי אם הוא בחוץ או בפנים', ואנחנו כל הזמן בדרך למטבח".אסי דומב נשמע שבור. לא מצליח להירדם, לא יכול להירגע. "לא היינו משוכנעים שמה שאנחנו שומעים זה יריות. צעקנו לכולם לשכב ונשכבנו בעצמנו על הרצפה. החבר שלי נפצע ביד. מישהו ממול קיבל כדור מתחת לחזה. היה עוד מישהו שאני לא יודע מה איתו. כל הגרון שלו היה פתוח. הוא דיבר איתי מתחת לשולחן, החזיק את היד על הפצע בגרון ואמרתי לו שילחץ חזק, שלא יעזוב. אני אפילו לא יודע מי הוא. והיתה גם בחורה שקיבלה כדור בגב".לא רחוק מדומב ישבו שמרית ויוסי אבוקסיס. "מיד התכופפנו מתחת לשולחנות", משחזרת שמרית. "מה עובר בראש? כל הזמן חשבתי על הילדה. היא היתה אצל ההורים שלי ואם הייתי יכולה הייתי מתקשרת אליה. לא ראיתי הרבה. הכל היה חשוך, אור של פאב. באתי מהבית. לא הייתי במשחק. ואת חושבת, מה זה כל המשחק ליד דבר כזה. אולי בשש בבוקר הצלחנו להירדם. כל הזמן הסתכלנו בטלוויזיה לראות מה קורה.

אחד ההרוגים שישב מולנו הוא חבר של אבא שלי. אני חושבת שראיתי אותו אחרונה בחיים. אי אפשר לתאר את הפחד. אנשים צורחים. הלחץ אחר כך שאולי יש עוד מחבל, ואיזה מזל שהרימונים לא התפוצצו עלינו"."הייתי בהלם", סיפר אתמול יוסי אבוקסיס. "לא ראיתי את המחבל. עשיתי מה שצעקו לכולם לעשות. ניצלנו בנס מהפיגוע הזה. לפני הפיגוע הכל הלך טוב ניצחנו בגביע אופ"א, עלינו למקום הראשון בליגה. ועכשיו הכל מקבל פרופורציה. מה זה כדורגל לעומת מה שקרה שם".ויוי גבריאלי, בתו של איש העסקים, ראובן גבריאלי, הרגישה כמו בחלום, איך הודפים אותה לכיוון השירותים. כאילו איבדה את הכוח ברגליים. "היו המון אנשים, דם, לא היה לאן לברוח. לא ממש הבנו מה קורה, חשבנו אולי חיסול חשבונות. פשוט הלם".

אירית רחמים ישבה רחוק מהשירותים, המקום היחיד שבו יכלה לתפוס מחסה היה מתחת לשולחן. היא התקשרה ללירון, אמרה כמה היא אוהבת אותו ונפרדה ממנו לתמיד. "ראיתי את זה שיושב לידי הולך. בכיתי כל הזמן. אולי 20 דקות של יריות ואני בוכה. מתחת לכל משענת היו כמה בנות שמנסות להתחבא".דקה אחרי שאירית התקשרה ללירון הוא כבר היה בדרך. "הייתי באולמי 'רויאל גרדן' בפתח תקווה לסגור את כל הפרטים הטכניים האחרונים לקראת החתונה", מספר בסיס. "אירית התקשרה אלי לפלאפון, שמעתי צרחות ויריות ובדיוק נגמרה לי הסוללה. נכנסתי לאוטו וטסתי למקום. פתחתי את הרדיו באוטו ושמעתי את הפרטים על הפיגוע. בכיתי מתוך לחץ וחוסר ודאות. עברו לי בראש התסריטים הכי גרועים. הגעתי למקום הפיגוע אבל לא נתנו לי להיכנס למסעדה. למזלי תפסתי שם את אחת החברות של אירית, שאמרה לי שהיא נמצאת בדירה של אחת החברות שלה ברמת גן. נסעתי לשם מיד ומצאתי את כולם בהלם. אחר כך נסענו לבית החולים. אירית היתה בטראומה. היא עברה בדיקות, קיבלה זריקה ותרופות והלכנו הביתה".התחושה הכי קשה, אומרת סיגל פדלון, היא חוסר האונים. "את לא יודעת מה הולך לקרות. לא שמעתי חילופי אש, איזושהי תשובה מהצד שלנו. לא היה מי שיגן עלינו. שלושה או ארבעה אנשי ביטחון שעמדו בכניסה בלי נשק לא יכולים לעשות כלום, כמה שיהיו מפחידים. זה משהו שלא אשכח לעולם. לסיגל, חברה שלי, יש שריטות. היא מיד טסה הביתה. אני אצל ההורים שלי עוד עם הבגדים מאתמול. עוצמת את העיניים ורואה תמונות זוועה כמו בסרט".

תוקן על ידי דרדסית 6/9/2010 0:14