נתקלתי בעכבר העיר בכתבה הזו:

הווקמן הלך לעולמו. איך הוא שינה את חיינו?
סוני הודיעה שהיא מפסיקה את הייצור של מכשיר הווקמן. מעבר לכך שהפך לשם גנרי עבור כל נגן קסטות נישא, הוא קודם כל שם מותג שטבעה החברה, ולכן היום בו היא מפסיקה את ייצורו הוא יום של חשבון נפש.
ניר גורלי, עכבר העיר.

וכמובן שנתקפתי נוסטלגיה...

לפי הכתבה "עד אז מוזיקה היה דבר שצרכת בבית, או עם חברים", זה לא מדוייק, אני זוכרת עוד שאנשים היו סוחבים איתם טרנזיסטורים (ובטלויזיה ובסרטים האמריקאים היו שחורים שהיו סוחבים איתם על הכתף את כל המערכת, Boombox קראו לזה), הווקמנים החליפו את הטרנזיסטורים והמערכות הגדולות, אבל היה בהם טוויסט שונה - הקשבת למוזקה לבד, בתוך החלל שלך, העולם שלך. אדם שמסתובב עם מערכת רעשנית או אפילו עם טרנזיסטור אומר לסביבה - הנני כאן, זו המוזיקה שאני שומע ואתם תשמעו אותה גם (כמו הערסים שנוסעים עם חלונות פתוחים וסטריאו בפול ווליום), האדם עם הווקמן מכונס בתוך עצמו ובתוך עולם הצלילים שלו, פונה עורף לעולם החיצוני. גם האוזניות הגדולות, בניגוד לאוזניות העדינות של היום, העידו שהאדם שנושא אותן מבודד מהשאר.

הווקמן הראשון שלי היה קודם של אחיי הגדולים, הוא היה של סוני, כבד ויפה ממתכת כחלחלה. הייתה לו גם אפשרות הקלטה, אבל אני זוכרת שהיא לא עבדה כל כך טוב, האמת, הוא היה הווקמן הכי משובח שהיה לי. אפילו מצאתי תמונה שלו, די בקלות ברשת, נכון יפה?



מסתבר שזה היה הווקמן הראשון, קראו לו: Walkman TPS-L2 והוא נולד ב-1979.

אלו שהחליפו אותו כשהתקלקל (הוא החזיק המון זמן מעמד אצלי והיה קודם בשימוש אצל אחי כאמור) היו קלים ופלסטיקיים ופשוטי מראה וגם התקלקלו במהירות. היו לי המון קסטות, חלקן הקטן קנויות, חלקן הגדול מוקלטות מהרדיו, הייתי חולת רדיו (אבל זה כבר עיניין לפוסט אחר...), היו לי גם קסטות שקיבלתי בירושה עם הווקמן שהיו של האחים שלי, אני זוכרת את מייק אולדפילד, מרק אלמונד, פול סיימון וארט גרפונקל... בטח היו עוד אבל את אלו אני זוכרת.

כשהדיסקים החליפו את הקסטות, עברתי לדיסקמן. הראשון שלי היה של פנסוניק, לשני הייתה כבר אפשרות קריאת דיסקים צרובים. זה היה מכשיר מסורבל יותר מהווקמן ויותר עדין, הייתי צריכה להזהר שלא יפול ולא היה הכי נוח להסתובב איתו ברחוב, ובכל זאת, כמו עם הווקמן, לא זזתי בלעדיו. הייתי שמה אותו בתיק שלי, כל תיק שהיה לי הייתי חושבת אם הוא יהיה נוח עם הדיסקמן או לא...

וכשזה התקלקל קניתי איי-פוד. לקח לי זמן כי המחיר הרתיע אותי בהתחלה, אבל איזה עולם חדש נפתח בפני! לאיי-פוד הראשון שלי (לבן) היו 4 ג'יגה בייט זיכרון, לנוכחי (סגול) יש 16 וגם זה בטח נחשב היום מעט. מה הייתי עושה בלעדיו? עם הדיסקמן הייתי מוגבלת לדיסק אחד כל פעם, מקסימום היה לי בתיק עוד אחד או שניים ספייר, להחזיק את קלסר הדיסקים זה כבר היה מכביד עלי. כנ"ל עם הווקמן, קסטות תופסות מקום, היום הייתי יכולה לשים את כל הקסטות שלי באיי-פוד והיה לי עוד מקום (והיו לי המון... האמת, הן עדיין אצלי, איפשהו בארון. לא כולן, כמובן).

היום רוב האנשים שומעים בכלל מוזיקה דרך הסלולרי שלהם. אני דוגלת בהפרדת רשויות, הסלולרי שלי הוא לא חברה ולא משחקת, הוא מכשיר יעיל ושימושי, האיי-פוד הוא בן לוויה, את הסלולרי אני צריכה, לאיי-פוד אני זקוקה. אבל יש מצב שאני מיושנת ולא צועדת עם הזמן, ולא בפעם הראשונה...

אגב, אני זוכרת שבאיזה הרצאה בלימודים המרצה נתן דוגמא את הווקמן ואמר שבמקרה הזה קודם כל הומצאה הטכנולוגיה ורק אחר כך חשבו מה אפשר לעשות איתה ושככה זה עם רוב ההמצאות הגדולות, ולא כמו שחושבים שקודם יש צורך ומנסים למצוא לו מענה, ממש Function Follows Form...

והנה לקינוח On The Water של להקת The Walkmen והקליפ היפה שיצר ניר בן יעקב...

בתגובה ל: בראשית היה הווקמן... מאת: asole

בתגובה ל: בראשית היה הווקמן... מאת: asole
בקהילות הראשי?

כבוד

היה לי ווקמן כזה כמו בתמונה ששמת...
אוף בתור אחת שהיתה בטוחה שלא תכתוב יותר, אני כבר כותבת יותר
מדי. קשה לי עם הנוסטלגיה הזאת והקליפ ששמת פשוט
יפהפה

בתגובה ל: דרך אגב, שמת לב ששלושה פוסטים מהפורום הזה מככבים מאת: שושנת העמק
אפשר לבקש בפורום מומלצים שיעלו הודעות לראשי, אני ביקשתי למשל שיעלו את הפוסט הזה, את יכולה להמליץ על כל מיני הודעות שנראה לך שיענינו אנשים גם מחוץ לפורום.

גם לך היה ווקמן כזה? גם אצלך הוא החזיק מעמד שנים? זה היה הווקמן הכי משובח והכי עמיד שהיה לי אבר, כולל הדיסקמנים, הם ממש השקיעו באב טיפוס, שם בסוני, חבל שהדורות הבאים לא עמדו באותם הסטנדרטים וכנראה שזה לא מקרי. את הפולקסווגן חיפושית הקלאסית הפסיקו לייצר כי זה לא השתלם, המכונית לא התקלקלה ואנשים לא קנו מכוניות חדשות, נשארו נאמנים לחיפושית הישנה שלהם.

הקליפ מאוד יפה ומאוד עצוב... הזכיר לי את "גבעת ווטרשיפ", כמה בכיתי בסרט הזה!

בתגובה ל: באמת יפה מצידם! מאת: asole
ואת הווקמן הזה היה לי המון שנים. לא מזמן רק השלכנו אותו
בסדר האחרון שעשינו במגירות.
יש לי את שני הכרכים של 'גבעת ווטרשיפ' יושבים במקום מכובד
בספריה שלי. אמנם מרופטים קצת אבל בהחלט שומרים על הגזרה.
ההוצאה היא משנת 1976 אבל אם אינני טועה רכשנו אותם בשנת
1980. תקופה נהדרת בה קנינו גם את 'שר הטבעות' ו'יוליסס'
'מילכוד 22' ועוד ספרים טובים שחלק גדול מהם פשוט נעלמו כי
חברים לקחו בהשאלה ולא חזרו עד היום
לצערי, נכון להיום, אני כבר לא קוראת ספרים. העיניים שלי
עייפות מדי לקריאה מסיבית ואני מסתפקת במה שאני קוראת
באינטרנט ובסדרות הטלויזיה. קראתי מספיק כנראה בימי חיי
והיום אני בקושי מסוגלת לסיים את הטור של דנה ספקטור
אפרופו דנה ספקטור ורן שריג,
אני חושבת על הילדה הקטנה של רן ועל הילדה הקטנה של דנה,
וליבי נחמץ. תהרגו אותי ותצלבו אותי בכיכר העיר, אבל שום
אהבה ושום סערת רגשות לא שווה את הצלקות של הילדות הקטנות.
הנה אמרתי את זה. שברתי שתיקה

בתגובה ל: אכן הקליפ היפהפה הזה היה גם מעציב מאת: שושנת העמק
כבר שכחתי מזמן את הסיסמה,מה שמעיד כי כבר מזמן לא ביקרתי פה.
ראשית שושנת,את פורשת???

בחיים לא!
אין מצב!
שנית, לאחר חודש בדרום אמריקה,לקח לי זמן רב לחזור לכאן.
ובאשר לחשוב מכל,חבל מאוד שהפסקת לקרוא ספרים.
כרגע למשל גמרתי את "בשבילה גיבורים עפים" של אמיר גוטפרוינד הבלתי נשכח עוד מ"שואה שלנו",הספר הראשון שלו
וכעת כבר צללתי לתוך הספר הכי משעשע והבי מרתק שקראתי בזמן האחרון ובאיחור אופנתי של שנתיים "לאכול,להתפלל,לאהוב" של
אליזבת גילברט ואיך לא הכרתי אותה קודם???
האמת,נתקלתי בה ב"אופרה וינפרי" וחשבתי שזה לא ספר בשבילי... משהו אופנתי,שהנה כבר עשו ממנו סרט הוליוודי עם גוליה רוברטס וסרט כושל וכמה שטעיתי!
למי שאוהבת מסעות כמוני,הומור משובח,אוכל איטלקי נפלא,ידע מושגים ותובנות שהיא מפליאה להעביר ולגלות בנוסף שהיא גם תולעת ספרים כמוני וגם עקרבית,עשה אותי מכורה לספר המרתק הזה.
את מפסידה עולם ומלואו בכך שויתרת על חווית הקריאה.
עולמי מועשר ומאושר כתוצאה מחוויות הקריאה.
אושר לגבי מעבר בלחקור את העולם,לגלותו ולפתוח אותו בפני
בטיולי הפיזים בעולמנו הוא גם לקרוא והרבה.
כמה חבל עבורך שויתרת על כל זה.
ביקשת פעם שאספר כאן על חוויותי מדרום אמריקה,אולי באמת אעלה משהו,קמצוץ מהשפע שזכיתי לו.
ברווזון מאיי הגלפגוס

קבצים מצורפים:

 

בתגובה ל: |איזה כייף שהתגובה עולה אצלי אוטומטית... מאת: אינשם
בגלפגוס

קבצים מצורפים:

         

בתגובה ל: אז אולי עוד כמה תמונות (בלי שביקשתם...) מבעי"ח מאת: אינשם
את מצלמת נהדר...

אני אשמח לשמוע על הטיול!

בתגובה ל: |איזה כייף שהתגובה עולה אצלי אוטומטית... מאת: אינשם
אני פשוט מעריצה אותך על שאת מגשימה את כל החלומות שיש לך.
פשוט תענוג לקרוא

וברוכה הבאה השבה לארץ ולפורום

בתגובה ל: את אשת אשכולות, באמת מאת: שושנת העמק
לא ראית כמה הסמקתי...

בתגובה ל: תודה תודה מאת: אינשם
בעה"ח שם זה באמת לא מהעולם הזה!!

בתגובה ל: ברוך שובך.. מאת: כוכביתה
בכלל כל הטיול היה חוויה מעולם אחר ושונה

קבצים מצורפים:

         

בתגובה ל: תודה תודה! מאת: אינשם
לתמונות מהסוג הזה.

אין דבר (בעיניי בעיניי) יותר מרתק מאנשים.
מוזמנת להעלות כאן עוד.

תודה!!!

בתגובה ל: הו הו... לזה ציפיתי מאת: כוכביתה
בהחלט יש עוד למשל מבית המלון ממלח שישנתי בו בסאלר,
מדבר המלח בבוליביה.

קבצים מצורפים:

         

בתגובה ל: את מתפרצת לדלת פתוחה חחחחחחחחחחחח מאת: אינשם
התמונה האחרונה ממלון המלח

קבצים מצורפים:

         

בתגובה ל: ועוד כמה... מאת: אינשם
ללא תוכן

בתגובה ל: תמונות מקסימות!!! מאת: asole
ללא תוכן

קבצים מצורפים:

 

בתגובה ל: את מתפרצת לדלת פתוחה חחחחחחחחחחחח מאת: אינשם
ובטח שלא עם תמונות מדהימות של אינדיאנים צבעוניים מדרום אמריקה, שמעת?

אחחחח... לא הייתי שם ואת עושה לי חשק.

אגב, איך הייתה האווירה שם (אם בכלל הרגשת משהו) בימים שהכורים הצ'יליאנים עוד שהו מתחת לאדמה וביום שהם הוצאו משם? הרי היה ביניהם גם בוליביני אחד. ובכלל, היית גם בצ'ילה?

בתגובה ל: אותי לא מפחידים עם תמונות מאת: כוכביתה
הייתי בפרו,בוליביה ואקוודור.
מאוד ממליצה לבקר שם.בנוסף המחיה זולה.
את הכורים הציליאנים כולל הבוליביאני הוציאו לאחר שחזרתי.
מה שכן,ביקרתי במכרות הכסף בפוטוסי בוליביה,הנמצאים במצב גרוע ביותר.
שכר העבודה שם מהנמוכים בעולם.
התנאים מזעזעים עד כדי כך,שאמרתי "הגומל" שנולדתי בארץ אחרת.
מצרפת לך כמה תמונות.

קבצים מצורפים:

         

בתגובה ל: לצערי לצילה לא הגעתי מאת: אינשם
אהבתי בעיקר את התמונה של האינדיאניות

בתגובה ל: את מתפרצת לדלת פתוחה חחחחחחחחחחחח מאת: אינשם
ללא תוכן

בתגובה ל: אכן הקליפ היפהפה הזה היה גם מעציב מאת: שושנת העמק
בחדר של אחי, לצד כרכי "שר הטבעות"... הם כנראה אצלו היום.

אפילו קראתי אותם, אני לא זוכרת שהם היו עצובים כמו הסרט, אני כן זוכרת שלפעמים הרגשתי שאני קוראת מגדיר צמחים...

בתגובה ל: אכן הקליפ היפהפה הזה היה גם מעציב מאת: שושנת העמק
היה דיון בעיתונות וברשת על האם זה בסדר לדון ולפשפש ברומן של דנה ספקטור ורן שריג, האם יש להם זכות לפרטיות כשהם בוחרים בה או שהם איבדו אותה ברגע שהצטלמו למחוברים (ולספקטור יש גם טור חושפני ב"ימים"). קראתי דעות מעניינות לכאן ולכאן.

ואז נתקלתי במאמר הזה: האישה הקטנה יצאה גדולה

ופתאום ראיתי הכל מזוית שונה.

ספקטור כועסת שחדרו לפרטיותה ושגם אם היא בחרה לחשוף טפח מחייה זה לא אומר שאין לה זכות לפרטיות.
אני לא יודעת אם שריג מתמרמר על כך או שלא אכפת לו.

אבל גם ספקטור וגם שריג הפרו את הפרטיות של בני זוגם ושל ילדיהם. אולי בעלה של ספקטור נתן לה קארט בלאנש, אבל אישתו של שריג לא הסכימה, היא בכלל לא רצתה להשתתף בתוכנית, היא התנגדה לכל העסק מההתחלה, שריג אנס אותה להיות חלק מזה.
והילדים בוודאי שלא נשאלו, וגם אם היו מסכימים הם קטינים.
רן שריג ודנה ספקטור חשפו את חוסר הנאמנות שלהם לבני זוגם וחוסר שביעות הרצון שלהם מבני זוגם קבל עם ועדה.
כמה קשה בוודאי היה לאלכס בעלה של ספקטור או לעידית אישתו של שריג לקרוא את הכתבה של ספקטור בידיעות על התאום הרוחני שלה? על זה היא לא חושבת.
בסופו של דבר אלו שני אנשים אנוכיים ואגוצנטרים בעלי סף רגישות גבוה לעצמם רק לעצמם.
ויש פתגם נחמד, במקור מספרדית, שמסכם אותם: אלו שניים שמצילים שניים אחרים.

בתגובה ל: ובעיניין דנה ספקטור ורן שריג מאת: asole
איך שלא יהיה אני לא מבינה או יותר נכון לא ברור לי, איך
אפשר מצד אחד לחשוף את חייך הפרטיים אחד לאחד בין אם זה
בטור חושפני בעיתון (שם לפחות הקורא לא תמיד בטוח אם מדובר
בדמיון או בחיים אמיתיים) לבין הופעה בסדרה כמו 'מחוברות'
ששם אין מקום לטעויות או ספקולציות, ומצד שני לטעון לזכותך
לפרטיות. תסלחו לי, אני תמיד הערצתי את דנה ספקטור לפחות על
הכתיבה שלה. ב'מחוברות' כבר פחות התלהבתי ממנה. אחרי הסיפור
עם רן שריג אני מתלהבת עוד פחות.
ובאמת, שלא תבינו לא נכון, אני ממש ממש ממש לא צדקנית. גם
אני ידעתי אהבות גדולות מהחיים, כאלה שקורעות את הלב מהחזה
ומכניסות אותו לתחתונים, ועדיין תמיד היה בי את הקומנסנס
לחשוב על הילדים ועל טובתם מעל לכל. החיים קצרים, הזמן עובר
מהר, ויום אחד אתה מתעורר ומגלה שאתה בן חמישים והילדים שלך
כבר בני עשרים או שלושים והם זוכרים כל מילה וכל פסיק שליוו
את ילדותם.
לא הכרתי את רן שריג קודם לכן ואין לי שום כוונה להכיר אותו
עכשיו, אבל את דנה ספקטור, האישה שקראתי במשך שנים והיוותה
לגביי מקור לא אכזב לכתיבה, אותה אני כבר לא מסוגלת לקרוא
יותר.
אני כל כך מסכימה איתך, עם מה שכתבת.

בוקר טוב לכולם

בתגובה ל: הקישור שהבאת לא טוב מאת: שושנת העמק
והנה הוא גם פה.

בתגובה ל: תיקנתי את הקישור... מאת: asole
ללא תוכן