ירידה ממושכת ולא מאתגרת במיוחד בערוץ התלול, בציפייה שנגיע כבר לנקודת הלינה. ואז מפל, שלא עשה רושם מדאיג במיוחד.

"כדאי להוריד את המזרון ולזרוק למטה. בשביל העוקף יש קטע מעט צר. את מקלות ההליכה צריך לקפל ולשים בתרמיל", כך המדריך, ואני עדיין לא חושד.

המדרון הושלך כמה שיותר רחוק אל מעבר למפל, ואני עולה לשביל העוקף את המפל. מדרגה של כמטר ומעליה, לא חביב בכלל - "שביל מרפסת" ברוחב כ- 45 ס"מ מעל לתהום (שעומקה כ- 15 מטרים), ומעליו בגובה כ- 1.5 מ' סלע הבולט החוצה. אני קולט שחייבים לעבור את המיצר רק על ארבע, ועם תרמיל גדול - גם בלי מזרון - זו בהחלט לא תובנה מרגיעה.

"אני מפחד", אמרתי לבחור שלפניי (שכבר עבר את המכשול), אבל אין ברירה.. יורד על ארבע ומנסה להתקדם, סבור שתוך כמה צעדים אגיע למקום בטוח יותר. להפתעתי, אני לא מצליח לעבור. התרמיל נחבט בתחתית הסלע הבולט. הלב דופק והשפתיים מתייבשות מרוב פחד. נסוג טיפה אחורה ומנסה שוב, ועדיין לא מצליח. קלטתי מה הבעיה - המקלות בולטים מדי מהתרמיל ומונעים ממני מעבר בטוח.

נסוג על ארבע כמה מטרים לאחור, אבל אני לא בעמדה שמאפשרת לי לגשת לתרמיל או לעמוד בבטחה. קורא לזו שמאחוריי, "נ', עזרי לי. תוציאי את המקלות מהתרמיל שלי ותזרקי אותם למטה". נ' הצליחה להוציא את המקלות, ועתה סופסוף אני מצליח לעבור את המעבר הצר ולחזור למצב עמידה במקום טיפה יותר בטוח. לפניי עדיין ירידה תלולה ומפחידה של כ- 20 מטרים לערוץ מתחת למפל, אך כאן כבר נמצאים מדריכי הטיול כדי לעזור, ובשלב הזה כבר יורדים בלי התרמילים הכבדים על הגב. מאחוריי אני רואה שנ', בניגוד להנחייתי, הצליחה לעבור בשלום - ביחד עם המקלות שלי.

לא בדיוק "סיפתח" לטיול אבל בהחלט החוויה הדרמטית ביותר ביום הראשון לטיול התשיעי שלי בירדן (וגם בטיול כולו, למרות שלא הייתה "הטראומה" היחידה).

המשך יבוא...