ליחצו כאן כדי לעבור לגירסה המקורית של פורום "טיולים ואתרים"
השביל האדום/שביל ישראל: פארק תמנע
שישי (שעבר), רבע לתשע בבוקר, אני נוחתת בכניסה לפארק תמנע  סתאאאםםםם.... הייתי רוצה... מחמש בבוקר אני נוהגת רצוף עד שהיגעתי הנה, כמעט בלי לעצור.  אני נפרדת מ-49 ש"ח בכניסה וזוכה לשמוע את ה"כל הכבוד לך" הראשון לטיול זה מהבחורה בבוטקה כשאני מספרת לה על התוכניות שלי ליום זה.  הפיז'ו הכחולה נשארת לנוח מהנסיעה הארוכה בחנייה, סמוך למרכז המבקרים ואני עם התרמיל - מקל - קנון יוצאת לדרך  הפעם לא אלאה אתכם בציטטות גיאולוגיות. קיבלתם ממני מספיק אבנים בשירשור הקודם. הפעם נתבשם מהנופים. ואם פה ושם תתפלק לי תמונה שכבר הראיתי קודם, עמכם הסליחה...   
כשתיכננתי את הטיול עלתה המחשבה ללכת ממעלה מלחן עד מעלה ברך. מדדתי כ-20 ק"מ במפה ומייד הבנתי שהגזמתי לגמרי. זה לא לליגה שלי...   אני אחרי שנים של טיולים התקבלתי סוף-סוף לליגת מיטיבי הלכת, אבל הליגה של המתמהמהים, אלו שעוצרים אינסוף פעמים להפסקות סידור נשימה, הפסקות מים, הפסקות צילום, הפסקות נמנום וכו'.   ככה אני יושבת לי על הקצה, הרגליים מתנפנפות להן באוויר... עוד יתרון של טיול בדד: אף אחד לא נבהל ומרחיק אותי מהקצה. "תיזהרי! בדקת שהסלע יציב? קומי משם! תעשי טובה תתרחקי" הם סתם משליכים עלי את פחד הגבהים שלהם או שפשוט לא בא להם לחלץ אותי אח"כ מתוך התהום  אני עוברת עם המבט על קו האופק המעורפל, מקצה אל קצה - הינה - אם הייתי בליגת מטיבי הלכת של הרצים/שועטים - הייתי מתחילה ללכת כאן, מאחורי הר מכרות, עולה במעלה מלחן, הולכת על מצוקי תמנע, עד להר ברך, זה עם האנטנות, עוברת אותו עוד קצת ויורדת שם, במעלה ברך לתוך בקעת תמנע. צריך להיות טיול משהו-משהו. במקום זה אני מבטיחה לעצמי לדגום קטע קצר מהדרך, מהר ברך לאורך המצוק עד הפנייה לבאר מלחן.    ועכשיו המבט מופנה למטה, לקרקעית הבקעה שפרושה תחתי, היי... הינה גבעת בורג. אני מזהה אותה מלמעלה. עוד מעט אסתובב סביבה מגובה פני האדמה.  עוד מבט בנוף ועוד מבט ועוד אחד אחרון חביב לפני שאני קמה לרדת.    רגעעעע... עוד מבט אחד.... אחרון חביב  ואני מוסיפה אבן קטנטנה, אחת, שלי. זהו. עכשיו אפשר להתחיל לרדת. 
אחרי הפסקת נוף + הפסקת מים ותפוח אני מתחילה לרדת מהפסגה. הירידה תלולה, קצת מפחידה כי אין במה להיאחז. זאת הירידה - מלמטה כלפי מעלה       היגעתי סוף-סוף למישור!  מהבוקר לא ראיתי אף לא נפש חייה. זה ביטוי שיהיה שכיח למדי בתיאורי ההליכה שלי בימים הקרובים. אני לבד במדבר. ומשום מה בכלל לא מרגישה בודדה. אני מתיידדת עם ההרים שמקיפים אותי מכל עבר ועד שאעזוב אותם הם יהפכו לחברים קרובים שאני לומדת לקרוא לכל אחד בשמו ולאפיין אותו.  כשסוף-סוף היגעתי אל תחתית השביל היורד מההר - שביל ישראל ממשיך ימינה לכיוון האגם, אני פונה שמאלה לכיוון עמודי שלמה. ושם - חזרה לציוויליזציה. אוטובוסים שהביאו הנה קבוצה מאורגנת, יום כייף של איזו חברה. והם חוגגים שם בקולי קולות.  הרמקולים בתמונה לא לקישוט, ברגע הצילום הם מנגנים בקולי קולות שיר של אייל גולן. לא שיש לי משהו נגד אייל גולן, רק למה דווקא כאן?!  עלתה בי המחשבה להתפלח לקבוצה כאילו אני משלהם ולקבל שיעור בסנפלינג. נראה מדליק. רק שאני לא משלהם. את? פנייך מועדות לעמודי שלמה. מה, כבר שכחת? ואת בכלל לא מקנאה באלו שגולשים עכשיו מהצוק העצום הזה. רק עכשיו ירדת מהר תמנע. למה שתקנאי. שהם יקנאו. 
עוד מבט אחרון-אחרון חביב בגדולים-יפים הללו  ועוד אחד. באמת שמבטיחה שהפעם זו התמונה האחרונה...  זהו. הגיע הרגע להמשיך. אחרי מנוחת הסנדוויץ' ולא ספרתי כמה קליקים - עליתי על שביל פנימי שלוקח אותי אל הפטרייה - פטרייה וחצי - גבעת בורג - וחזרה אל מרכז המבקרים.   כדי שאהיה מסוגלת להמשיך אני זקוקה לעוד הפסקה. הפעם למנוחה כללית. הפטרייה נראית כמקום המושלם להישכב תחתיה בצל, לעצום עיניים ולנמנם קצת ברוח הקלה. זו היתה "הפסקת הנמנום" הראשונה לטיול זה (כבר הוזכרה בשרשור הקודם)  הבטחתי לא לחזור על תמונות, אבל מה לעשות שהיפיופה הזאת ראוייה לתצוגה נוספת... (כן, סאקרה, עורכים בפארק סיורי לילה ולשם כך מאירים את ה"מוצגים" בתאורה מיוחדת. לכן התקינו את פנסי התאורה הללו. כן, זה מכוער) כאן הם מוסתרים    פטרייה וחצי - גם אותה כבר הראיתי לכם נראה שהפטרייה עשוייה כולה מתחרה אדומה. לא אמרתי קודם שיפה כאן?   
כמעט סיימתי את הסיור בפארק. נשאר עוד קילומטר או שניים של הליכה על הכביש. אולי מישהו יעצור לי טרמפ?  אף מכונית לא עוברת וככה אני הולכת לאיטי עד שהיגעתי חזרה אל הפיז'ו הכחולה שנחה לה בשלווה לא מופרעת. - "זהו? חזרת?" היא מתעוררת מהנמנום שלה - "תראי", אני עונה לה, "הבוקר טיפסתי על ההר הזה" - "מה היה לך לחפש שם???" היא לא ממש מבינה  אני מוציאה את מד הצעדים מהכיס. השעה עכשיו 15:30 להלן המספרים:   התמונות מוכיחות שאני לא ממציאה. כבר השמיצו קודם את המד צעדים שלי, אמרו שהוא מכוייל כמו הצרות שלי, שהמדידות שלו לא הגיוניות. אבל לי לא אכפת. כתוב. 23 אלף צעדים!!! אני אלופת מיטבי הלכת המתמהמהים!!!
גם אני עשיתי אותו לבד. הגעתי עם רכב ואופניים (חלק ממספר ימים באזור). את הרכב השארתי באגם, רכבתי לנקודת ההתחלה, השארתי את האופניים שם והתחלתי את המסלול הרגלי.
יפהפה
מאת ylivny
בתאריך 31/1/2013
יופי של דיווח. שילוב נהדר של צילום איכותי ומלל מעניין.
קמה לסייר מדבר מתחרה ואנחנו המרוויחים הגדולים. ברוכה הבאה לפורום
יונתן
אחלה טיול היה לך שם בינות לאלכסונים. ההתלהבות, האושר ושמחת החיים הנשקפים מהתמונות הנהדרות והפרוזה המלבבת, מדביקים ממש. לפני כשנתיים עשיתי עם שרה'לה משהו דומה, רק שאנחנו יצאנו מראשון ב - 08:00 והתחלנו את הטיול בנחל אלכסון בסביבות 13:00. בשל החשש להיתקע בחשיכה והרצון להגיע למלון מוקדם, נעצרנו למרגלות נזר הצוקים של הר תמנע וחזרנו על עקבותינו.
מכינה לכם כבר את השרשרור הבא... אני מחלקת את הטיול לשלושה חלקים. החלק הראשון - ההכנות לקראת, חושבים מתי ולאן, מסתכלים במפה, בוחרים מסלולים וכו'. עשיתי את זה יחד עם השותף דרך מיילים וטלפונים. התרגשנו לקראת היציאה לדרך, בסוף יצאתי לבד. החלק השני - הטיול עצמו. להגיע ממש אל אותם מקומות שקודם היו שמות על המפה. ללכת, להתאמץ, להזיע. לראות הכל במו עיני. לחוות. לנשום את המדבר. מי שלא שם איתי - מפסיד... החלק השלישי - אחרי החזרה הביתה. כשהרשמים עדיין טריים, כשההתרגשות עדיין מורגשת וקיים הרצון הזה לספר לשתף, להראות איפה הייתי. עכשיו אני בשלב השלישי. עד שהיגעתי לפורום הזה, הייתי מכינה אלבומים בפיקאסה ושולחת לינק. כאן מצאתי במה נהדרת גם להראות תמונות וגם להוסיף מלל שמעניק חיים לעוד סתם תמונה של הר. לא מתכוונת בכלל להתחרות בך, סייר מדבר יקר, אבל ככה יוצאות לי המילים...
|