מתרוצצים לי המון דברים בראש אחרי הפרק של הסמויה אתמול, ואני לא בטוח שיש לי את היכולת לסדר אותם למשהו קוהרנטי וזורם, אז פשוט אעשה את זה בנקודות.

קימה זונה. אני לא מאמין שהיא עשתה את זה ואני מקווה שעונשו של מקנולטי הדפוק אבל המסכן יסתכם בנידוי מהמשטרה ולא במשהו מעבר. החזרה לנורמליות תעשה לו טוב סוף סוף. אני חושב שחוסר הסיפוק שלו מתפיסתו של מארלו ממחיש שגם מבחינתו הוא מיצה את דרכו כבלש. הדבר שאני הכי חושש ממנו הוא שבגלל העניין הזה מארלו וכל חבורתו יחזרו לרחובות. זה המצב ההגיוני בסדרה כמו הסמויה, עולם כמנהגו נוהג.

גאס עולה סוף סוף על טמפלטון - זה אחד מהסיפוקים העלילתיים הבודדים שהיו בפרק הזה ואני מקווה שזה ייפתר כמו שצריך בפרק הבא. הסיפוק הכי גדול, עם זאת, היה רג'ינלד, כלומר באבס, הדמות היחידה שבאמת עשתה כברת דרך מהחושך אל אור הגפרור מתחילת הסדרה ועד כה. דרך קשה וכואבת, אבל זה בסדר לאחוז באבל אם אתה מפנה מקום לדברים אחרים.



והחלק החשוב בפרק: הפרידה של שלושת הילדים, דוקי, מייקל ובאג, הייתה שוברת לב ומדכאת עד מאוד. חששתי לגורל עגום עבור מייקל בפרק הזה ושדוקי יאלץ גם לשמור על באג ולכלכל אותו בנוסף לעצמו. טוב שהקטן הועבר לפחות אל הדודה. כל כך רווח לי כשמייקל שלף על סנופ המגעילה את האקדח. כמו שהיא אמרה, הוא לא אחד מהם והוא אף פעם לא היה, וטוב מאוד שכך. אני מתחנן רטרואקטיבית בפני היוצרים שיתנו איזו גאולה למייקל ובמיוחד לדוקי, אולי בעזרת פרזבלוצקי. אני חושב שיש סיכוי טוב שנראה אותו בפרק הבא, הוא הרי האחרון בסדרה ופרז היה חלק מהותי מהסמויה. אולי הסיבה לכך שבאופן מעט תלוש ראינו עכשיו את ניימונד ועד כמה הוא נגאל, הייתה כדי להזכיר לנו שיש גם לילדים האחרים סיכוי להינצל. הלוואי. מגיע להם. אבל ל"מגיע" אין שום קשר לזה.

בתגובה ל: מהדורות מאוחרות (הסמויה 509) מאת: yaddo

כמיטב המסורת, שיא העונה מגיע בפרק לפני אחרון. ברשותך, אתחיל מהסוף המר. הפרידה המשולשת הזאת שברה אותי בהדרגה אך בהתמדה. כשהמצלמה הציצה בבאג דומע בשתיקה והשלמה במושב האחורי, עמדו לי דמעות בעיניים. הרי אפילו הוא הקטנטן מבין שמאותו הרגע הוא יתום מאב ומאם, ושהחיים לעולם לא יחזרו להיות מה שהיו בעבר. בסצינה הבאה והאחרונה של צמד ההורים, דוקי שואל את מייקל אם הוא זוכר איך לפני שנתיים הם זרקו בלונים מלאים בשתן על ילדים שהציקו לו, ואיך שהוא קנה לו גלידה לאחר מכן. מייקל, בתגובה, מכווץ את מוחו ומגיע לתובנה מטלטלת: הוא לא זוכר. הוא לא זוכר מה זה להיות ילד, ואני מתחילה לבכות. דוקי משיב לו "אני מניח שנתראה מתישהו" ויורד מהרכב, ובעוד שבאבס יוצא אל האור לחיים חדשים ועתיד מפויס עם אחותו, הוא נכנס לחצר הנטושה שמעולם לא טרקה בפניו את הדלת, ומבחין בעתיד שלו מזריק הירואין. לא הצלחתי להפסיק לדמוע. קיוותי שהדיקנסאות תזקוף ברגע את קומתה ותציל אותו, אבל היא נשארה תקועה בין השורות של כתבות מזויפות בעיתון.

הכתבות של סקוט טמפלטון, למשל. כאלה עם ציטוט סנסציוני על דניאלס ובורל, רק כי לא התאים לו לסקר תגובות לכתבה על החלפת מפכ"ל המשטרה. כאלה עם סיפור קרב מנופח, כי זה ימכור יותר עיתונים. וכאלה עם גיבובי שקרים על חסרי בית שהוא מעולם לא טרח להכיר, ורוצח סדרתי שמעולם לא יצר עמו קשר, רק כדי לזכות בסיכוי לפוליצר. כפי שאמר פעם בלש אחד חכם, ככל שהשקר גדול יותר כך הם מאמינים בו יותר.

אז לזכותו של מקנולטי יאמר שהוא לא יצר את הסערה הזאת בכדי לקבל את אות השוטר המצטיין, כי אם למען עשיית הצדק. אלא שאם פעם הוא היה מתוסכל לראות את סטרינגר בל נרצח וממוסס לו את כל מטווה החקירה, כעת הוא מרגיש את אותו הדבר דווקא כשהוא מצליח ללכוד את ראש הנחש בכבודו ובעצמו. למה? משום שמי שמשליך את עצמו על החרב, סופו שישלם מחיר אישי וכואב. ג'ימי יודע את זה. הוא כבר חווה זאת פעם אחת. הוא לא זקוק להלשנה של קימה בכדי להווכח בכך, אלא רק להעפת מבט אל מה שהיה ביתו ומי שהיתה אהובתו בפעם השניה. אני מקווה בשבילו שינדו אותו לגמרי מהמשטרה, כי כמו שבודי אמר "לא משנה כמה פעמים תכווה, אתה רק תמשיך לעשות את אותו הדבר". כמה הולם.


ocean

בתגובה ל: מהדורות מאוחרות (הסמויה 509) מאת: yaddo
אחת לאחת.

סיימתי את הפרק הזה עם לב כבד ביותר ואני מקווה שהפרק האחרון יסתיים בטון קצת יותר אופטימי.

קימה לגמרי זונה. אני לא מבינה אותה. איזה טוב ייצא מזה? מרלו עכשיו יחזור לרחוב, יופי. ממש פתרון נהדר. אני גם מקווה שיעיפו את ג'ימי מהמשטרה וזהו. לא מגיע לו להגיע לכלא. אני סומכת את תקוותי על הראש העיר והשאיפות הפוליטיות שלו, אני בטוחה שהוא יעדיף שהפרשה הזו לא תתפוצץ.

אוח, הילדים. איזה שברון לב.

"זה בסדר להאחז באבל אם אתה מפנה מקום לדברים אחרים" - אני לא יכולה לתאר כמה המשפט הזה נגע בי וכמה אני מבינה.

בתגובה ל: מהדורות מאוחרות (הסמויה 509) מאת: yaddo
"אין לזה שום קשר ל'מגיע'"
(סנופ)



"אני מניח, אדוני ראש העיר, שאין שום דבר לעשות"
(קולווין)

שני ציטוטים שמאוד קולעים לרוחה של הסדרה, ומדכאים במיוחד עכשיו כשהיא מסתיימת.

אין לי הרבה להוסיף על מה שכבר אמרתי. גם יחסית לפרק חזק בעונה הזו, כתמיד בפרק השני מסוף העונה, הוא פחוּת בהשוואה למקביליו בעונות הקודמות. בצפייה השנייה הדבר שהכי אהבתי בו הוא התרגיל שמייקל עשה לסנופ, והאופן שבו כל סצינת ההוצאה להורג שלה נעשתה, עם הצילום של אחורי המכונית, ההבזק והזכוכית המתנפצת. אחד מהקטעים החזקים בסדרה. מה שיפה זה שגם במהלך האימון שלו עם כריס וסנופ, בפרק המקביל בסוף העונה הקודמת, הוא גבר עליהם. יופי של הקדמה.

בתגובה ל: הסמויה 5.09: מהדורות מאוחרות מאת: yaddo
""הסמויה" היא טרגדיה יוונית שבו המוסדות הפוסטמודרניים הם הכוחות האולימפיים. זוהי המשטרה או כלכלת הסמים או המבנה הפוליטי או המינהל הבית-ספרי או הכוחות המקרו-כלכליים שזורקים את הברקים ובועטים לאנשים בתחת ללא כל סיבה הגיונית. בהרבה מהטלוויזיה, וגם מהמחזות, היחידים מוצגים כמתנשאים מעל המוסדות כדי להגיע לקתרזיס. בדרמה הזאת, המוסדות תמיד מוכיחים שהם חזקים יותר, והדמויות שיש להן מספיק היבריס כדי לקרוא תיגר על התוצר הפוסטמודרני שהוא האימפריה האמריקאית מושמות ללעג, מוצאות אל מחוץ לגבולות החברה או נמחצות. הטרגדיה היוונית של האלף הבא, אפשר לומר."
(מתוך ראיון מתורגם עם דייויד סיימון, בלינק הזה - מומלץ, ותודה לדור ששרשר אותו כמה ת'רדים למטה)

מדכא. באג שנאלץ להיפרד בעל כורחו מהיחידים שהיה להם אכפת לשמר עבורו מעט ילדות נורמלית בכל מחיר, מייקל שילדותו לא היתה מעולם כזו, ומה שכבר היה בה הוא רק צל של זיכרון רפאים מחלום שהתעוררת ממנו והוא כבר נמוג מבלי שתזכור. ויותר מכל על דוקי, ששוב ננטש, ושוב לאף אחד לא אכפת ממנו, רק שהפעם לא יהיה אף ילד בשכונה לנחם אותו בגלידה, לעולם.
סיום שהיה צפוי בעולם של הסמויה ובכל זאת עצוב כל כך, ואולי בגלל זה התרגשתי מאותה סצנה של שלושתם בסיקס פלגס בראשית העונה - קפיצה קטנה בחזרה לילדות נורמלית של רכבות הרים, וילדות מצחקקות ופרסים. והיא, איך לא, נמצאת מחוץ לבולטימור, מחוץ למשחק. לא בעיר שאת פינותיה יש לאייש, ולמכור ולשמור ולהרוג למענן. אין מקום בה לילדים.

היה כיף לראות את ריימונד. מחכה לפרז שיפציע בפינאלה.
איך, איך מסתיימת לי הסדרה הזו כל כך מהר.