יותר מהרגיל משקף הפעם שמו של הפרק את תוכנו, ואני חושב שהשקיפות הזו, הנכונה גם לשאר הפרק – שאגב, ביים אותו ג'ון סלאטרי, הלא הוא רוג'ר סטרלינג – היא הסיבה לכך שכה אהבתי אותו: הפעם הדברים היו בחזית. התגובות שלי היו רגשיות לכל אורך הספקטרום לרבים מהדברים כאן. החיוך העצום ופניו הזוהרים של פיט למשמע הידיעה על כך שיהיה אבא היו לקטע הכי יפה איתו בסדרה עד כה. הגרוטסקה הלא אופיינית כשפגי מציצה מחלון משרדה אל תוך משרדו של דון רגע אחרי הדרמה. קבוצת המיקוד של הבנות הייתה אמוציונלית במיוחד, גם בקרב אלה שלא הכרנו לפני כן: פקידת הקבלה שהופכת לרגע לילדה קטנה כשהיא מספרת על האופן שבו אמא שלה מעסה את פניה, המזכירה שפגועה קשות מהיחס של חברה לשעבר, וכמובן, הקרובה ביותר אל לבנו – אליסון השבורה. לבי יצא אליה. "לפעמים זה גרוע יותר כשהם מבחינים", שפופה בחדר עם יתר הבנות, פורצת בבכי, זוכה לחוסר רגישות מפגי ואחרי כן מחוסר רגישות משווע וכל כך אנוכי מדון. "אני לא אומרת את זה בקלות, אבל אתה לא אדם טוב". איזו מתוקה, לא מגיע לה כל זה.

אם עד כה העבודה הייתה המקום היחיד בשגרת חייו הנוכחיים של דון המהווה זירה מוכרת שבה הוא יכול לנצח, כעת גם בה מתגלעים סדקים המקרינים ישירות על הצורך שלו להשתנות. והוא מודע לזה. דווקא שם, אחרי כל הדרמה במשרד, הוא אומר לפיי שאנשים יכולים להסתגל לרעיונות חדשים. כשהבנות דיברו עם פיי בחדר, צפו בהן פגי ופרדי, העתיד והעבר, ודון.

בשיווק ישנה תיאוריה שנוסחה ב-1962 ונקראת "הפצה של חידושים", Diffusion of Innovations. היא עוסקת באופן שבו אנשים שונים מאמצים רעיונות חדשים או, אהמ אהמ, דוחים אותם, ממוצר חדש ושולי שיצא לשוק ועד טכנולוגיה חדשה שתשנה את האופן שבו אנו חיים. זה הגרף המבטא זאת:



קשה לי להאמין שמת'יו וויינר לא מכיר את התיאוריה הזו. לאורך כל חייה "מד מן", כסדרה שעוסקת בעשור כה מהפכני ועתיר חידושים, שיחקה עם דמויותיה על הציר הזה, וביתר שאת בפרק הזה. כרגע מסביב לדון האנשים הצעירים מתבגרים ומתגברים – לפיט יש ילד בדרך והוא שמח על כך בניגוד לכל מה שחשב לפני כן, לפגי יש חבורה חדשה ורדיקלית וחשיבה מתקדמת, שניהם מתגברים על הרגשות שלהם אחד כלפי השני כשהם מחליפים מבטים בסוף, שניהם ממשיכים הלאה.

דון עדיין לא מצליח לעשות את זה בשום פנים ואופן, למרות הדברים שאמר לפיי על קבוצת המיקוד. היא אמרה, "אני לא יכולה לשנות את האמת", ודון ענה: "איך את יודעת שזו האמת? רעיון חדש הוא משהו שהן אינן מכירות עדיין אז מובן שהוא לא יעלה כאפשרות. שימי את הקמפיין שלי בטלוויזיה למשך שנה ואז תעשי שוב קבוצה ואולי הרעיון יעלה. את לא יכולה לדעת איך אנשים יתנהגו בעתיד על בסיס התנהגותם בעבר". כאמור, הפצה של חידושים.

אבל את מה שדון מטיף לו היטב בעבודה הוא אינו מחיל על חייו הפרטיים. החדשנות היוצאת מגדר הרגיל והראייה קדימה שלו פשוט לא עובדות באגף הזה, אחרת מלכתחילה לא היה מעלה על דעתו לשכב עם אליסון. כבר עברה שנה מאז שהתגרש, יותר משנה שהוא חי לבד ומצוי בעולם שהוא פשוט לא מצליח לזהות. הדמות שיצר, "דון דרייפר", נשברה והוא לא יודע איך לחבר אותה בחזרה. כל מה שעשה בפרק הזה הפריך את הדברים שאמר לפיי, והפעם זה קרה במקום שבו הצליח עד כה לתפקד מעולה – במשרד. הקושי שלו להתנהל נורמלי יצא מפתח ביתו אל החוץ. כמה צורב זה ודאי היה כאשר חזר הביתה וראה איך שכנתו הזקנה מסרבת לענות לבעלה אלא ללבן את הדברים רק בתוך הבית. סוף אדיר, אגב.

נראה שעכשיו, אחרי שנה של הסתגלות, דון צריך לעשות לעצמו את הדין והחשבון. החלק הקריטי בהפצת חידושים הוא הבחירה שלבסוף עושה האדם: האם לאמץ את הרעיון או לדחות אותו? נראה לי שכל מה שקרה בפרק הזה הוא נקודת מפנה עבור דון, ויהווה פתח ליצירת דמותו החדשה ולהמשך המשפט שלא הצליח לנסח במכתב שהתחיל לכתוב: "כרגע החיים שלי מאוד"...

בתגובה ל: הדחויים ("מד מן" 4.04) מאת: yaddo
נראה שהעונה במד מן מתעקשים לגייס לאט לאט את כל קאסט "הדחויים" (pun) של "ג'ק ובובי".
תחילה היה זה ג'ק עצמו, וכעת ג'סיקה פארה מאותה סדרה הפציעה בתור מייגן המזכירה.

דבר נוסף נפלא בפרק היה העלילה של פגי. אם אמרתם בתחילת העונה שהיא תהיה בסימן התחזקות
נשית כיאה לתקופה, פגי שוב לוקחת את זה לקיצוניות עם הידידה החדשה שלה.

בתגובה ל: הדחויים ("מד מן" 4.04) מאת: yaddo
הסיכום הזה אפילו נהדר מהרגיל.

ברור לי שכל שונאי דון שונאים אותו עכשיו עוד יותר ואני מבינה, הוא היה עוד יותר בן זונה מהרגיל בקטע עם אליסון. אבל אני עדיין אוהבת אותו וכשהוא מנסה לכתוב את מכתב ההתנצלות שלו ויודע עד כמה זה עלוב ולא מספק ומתייאש, ליבי יצא אליו. עדיין, הגיע לו כל מה שהוא קיבל מאליסון ואני מאד גאה בה.

הו פיט, ממזר תחמן נהדר שכמותך. וינסט עשה עבודה מדהימה כתמיד, אני כל כך גאה בו.

המבט בינו לבין פגי בסוף היה עוצר נשימה.

אז, לפגי הולך להיות רומן לסבי. זה יהיה מעניין לצפייה.

בתגובה ל: הסיכומים שלך תמיד נהדרים מאת: miss bojarsky
מחר אכתוב באופן מסודר.

1. אני שונאת את דון והפרק לא שנאתי אותו בכלל.

2. לפגי לא יהיה רומן לסבי, אלא רומן עם הבחור ההוא, מהארון
(נו פאן אינטנדד). זה יותר מעניין, בהקשר של שנות השישים (רומן
לסבי זה נראה לי מאפיין של תקופה מאוחרת יותר של שחרור נשי).

בתגובה ל: שתי מילים (ספ') מאת: איימס
2. אולי יהיה לה רומן עם שניהם

3. אני מחכה לקרוא את מה שתכתבי מחר

בתגובה ל: הסיכומים שלך תמיד נהדרים מאת: miss bojarsky
נראית ממש כמו שרה סילברמן. הייתי בטוח שהיא אחת מאחיותיה, אבל בדיקה ימד"בית העלתה שלא כן, אבל יש לה אילן יוחסין מכובד אף יותר - היא בתו של הבמאי/תסריטאי/מחזאי דיוויד מאמט, ועונה לשם המוזר זוסיה מאמט.

בתגובה ל: הדחויים ("מד מן" 4.04) מאת: yaddo
ולי לא נשאר על מה לכתוב. נו.

אהבתי: פגי מציצה לדון ברגע המשבר שלו; חילופי הדברים בין פגי ופיט בנוגע לילד שלו; פגי זועמת על אליסון [ומדחיקה את זה שגם היא התחילה במשרד בתור הביץ' של פיט]; אליסון זועמת על דון [שהולך ונעשה מגעיל יותר מפרק לפרק, ותסלחו לי שאני לא קונה את ההסבר של 'ככה היו כל הגברים בתקופה הזו וזה לא הוא אלא החברה שבה הוא התעצב']. גם אני הולך ומחבב את אליסון. בעיקר לאור אליסון אחרת שאני צופה בה בימים האלה - קמרון המרגיזה, הצדקנית והשנואה.

בתגובה ל: אתה באמת מסכם נהדר מאת: חתול-רובוט
ללא תוכן

בתגובה ל: אתה באמת מסכם נהדר מאת: חתול-רובוט
ללא תוכן

בתגובה ל: אתה באמת מסכם נהדר מאת: חתול-רובוט
זה ממש לא נכון שלא נשאר על מה לכתוב. אני בכוונה מתרכז בכל פעם שאני כותב רק בהיבט אחד. מהותי אמנם, אבל אחד. לכן לא פירטתי דבר על פגי ופיט, שעברו שניהם תהליכים מרתקים בפרק, מעבר לנגיעה על קצה המזלג.

בתגובה ל: הדחויים ("מד מן" 4.04) מאת: yaddo
"את לא יכולה לדעת איך אנשים יתנהגו בעתיד על סמך התנהגותם בעבר". המשפט הזה נתקע לי בראש וגרם לי להרהר במשפט הקודם שלו "אנשים נוטשים את חייהם בכל יום מחדש". אין ספק שההתנפלות של דון על מנהלת קבוצת המיקוד היתה אישית, אחרי שהצליחה לגעת בכל הנקודות הרגישות. למה היא היתה חייבת להכניס את נושא הנישואים לקמפיין החדש שהוא מנסה ליצור? הוא לא רוצה להאמין יותר שנישואים הם הפיתרון להכל. דון נטש את החיים האלה, כי הוא עשה טעויות, ואולי החיים שבנה אז היו בעצמם הטעות. ולמרות זאת, הניסיון שלו לחדשנות הוא בעיקר פתטי. אם זה היה מצליח לו, הוא היה יכול להיות מאושר, אבל כל מה שדון נטש נשאר כמעט אותו דבר. המשרד החדש שהקים מזכיר מדי בפוליטיקה המשרדית שלו את הקודם, והוא עדיין לבד, כמו אז. דון ידע איך המשפט במכתב ההתנצלות שניסה לכתוב היה צריך להסתיים: כרגע החיים שלי... עדיין מאוד דפוקים כמו פעם.

בתגובה ל: הדחויים ("מד מן" 4.04) מאת: yaddo
שבהחלפת המבטים בסוף פגי ופיט מתגברים על הרגשות שלהם אחד כלפי השני. לי זה נראה יותר חיוך מאולץ ונבוך מחוסר ברירה, נימוס קורקטי.

יש ביניהם לא מעט. לא אהבה, כלומר אף פעם לא הרגשתי שהייתה שם באמת אהבה. היו שם ניצול הדדי מתוך רצון להתקדם, רצון להתנחם, רצון להתקבל, רצון לפרוק עול לפני החתונה. הרי אם לא היה ההריון וילד סודי שגדל רחוק מהעין, הקטע שלהם היה פרט ביוגרפי נמוג. בטח אצל פיט אבל גם אצל פגי, בהתחשב במה שעומד להגיע בשנים הבאות.

אבל מה שכן יש בין שניהם לא נעלם עם אותו חיוך, פשוט נקבר מכורח המציאות. פגי מלאת רגשות ומחשבות בנושא אבל מה ייצא לה מלהעלות את זה? היא מבינה שזה מיותר, הוא עם אשתו ויש ילד בדרך ובכל מקרה לא בטוח שהיא בכלל רוצה אותו (ואנחנו יודעים שהיא לא רוצה ילד עכשיו). ואילו פיט מרגיש בעיקר מבוכה, הוא יודע שיש פה פיל בחדר והוא מקווה שפגי תרשה לו להלך סביבו.
אבל הצופה לא יכול להתעלם, זה נמצא בכל פעם שפיט מזכיר את האבהות החדשה. "אני הולך להיות אבא?" לחמו ו"לא חשבתי שארגיש ככה" לאשתו שמתפלאת "איך אתה אמור לדעת איך תרגיש?".

בתגובה ל: אני לא הרגשתי מאת: backbeat
הניסוח שלי היה לקוי. זו התקדמות ולא התגברות.

בתגובה ל: הדחויים ("מד מן" 4.04) מאת: yaddo
לא מאמין שלא חשבתי על זה בעצמי בזמן שצפיתי.

בתגובה ל: הדחויים ("מד מן" 4.04) מאת: yaddo
למדתי על התיאוריה הזאת במסגרת קורס באו"פ שנקרא "ניהול השיווק" (כחלק מלימודי התואר הראשון שלי בתקשורת באו"פ). וכל הכבוד על הקישור שעשית בין התיאוריה הזאת לפרק!

ועוד כמה הערות:
1. רק לי נראה, שההצגה של חבורת הרדיקלים שפגי התחברה איתה בפרק זה, היא רמז למהפכה התרבותית שתפקוד את ארה"ב בסוף אותו עשור ובעשור שבא אחריו? (אני מתכוונת כמובן למהפכה התרבותית של ילדי הפרחים/הביטניקים/האנרכיסטים, שקראו תיגר על החברה בה הם חיו והסדר הקיים בה ומרדו בה ובכל מה שהיא מייצגת. כמו למשל הבורגנות וה"מעונבות" שמאפיינת את הדמויות בסידרה).

2. המהפכה הפמניסטית שהתחוללה באותם שנים, לא הגיעה אל המזכירות שעובדות ב"סטרלינג, קופר, דרייפר, פרייס"- כולן התייחסו בקבוצת המיקוד לקרמים, כאל אמצעי שיעזור להן להשיג חתן ותו לא. זה מוביל אותי למאמר שלמדתי אותו במסגרת קורס נוסף באו"פ שנקרא "תקשורת כתרבות", שאותו כתבו 2 חוקרים פמניסטים (כן, זכרים!) בשם וסטרגארד ושרודר, שניתחו פרסומות שקהל היעד שלהן הם נשים. לטענתם, פרסומות למוצרי קוסמטיקה לנשים, תמיד מדגישות שנשים צריכות להתייפות בשביל הגבר שלהן ולא בשביל עצמן (ושהן צריכות לקבל מהגבר שלהן, אישור על יופיין. זה נראה לי המקרה עם המזכירה שבכתה על היחס שקיבלה מצד חברה לשעבר- למרות מאמציה להתייפות בשבילו, הוא לא הבחין בה ולבסוף נטש אותה לאנחות).

בתגובה ל: יאדו, הזכרת לי נשכחות. מאת: ההרצליינית
3. דון ממש גועלי בעונה הזאת. וגם מפגר. זה נראה כאילו העונה הוא סובל מתערובת קטלנית ומסוכנת לציבור, של גועליות ופיגור. היחס הנוראי שלו לאליסון, היה ההתפרצות החמורה ביותר של אותה תערובת. כשהיא זרקה את מה שזרקה עליו, היא לא יכלה לפגוע בו ולא בתמונה שמאחוריו?

בתגובה ל: יאדו, הזכרת לי נשכחות. מאת: ההרצליינית
כבר זכינו לדגום חבר'ה כאלה בעונה הראשונה. למאהבת של דון, מידג', היו חברים בסגנון וכבר אז הם קראו תיגר עליו ועל שכמותו. גם במקרה ההוא הם עישנו גראס, רק שזה היה בדירתה, וגם אז היו שוטרים, אלא שהם עמדו בחוץ ולא נכנסו פנימה. כשאחד מהם אמר לדון שהוא אינו יכול לצאת ככה כשהשוטרים בחוץ, דון השיב לו, "אתה לא יכול". התרועעות אחרת הייתה בפרק היפהפה "בבילון" שבו הוא יצא איתה ועם ידיד שלה למועדון ביטניקי. כשהידיד גילה שדון עובד בפרסום הוא שאל אותו, "איך אתה ישן בלילה?" (ודון השיב, "על מיטה שעשויה משטרות"). מן הסתם אלה מהווים הקבלה מפורשת נוספת בין דון לבין פגי.

בתגובה ל: לגבי החבורה מאת: yaddo
כשראיתי את החבורה הרדיקלית שאיתה התחברה פגי, נזכרתי בחבורה הדומה הקודמת שנראתה בסידרה (החבורה של מידג', כאמור). גם זה היה מבחינתי, רמז לאותה מהפכה תרבותית שהזכרתי מקודם.
בכלל: יוצרי "מד מן" אוהבים לשבץ בפרקים, רמזים לאירועים מפורסמים מסוגים שונים. בעונה שעברה למשל, כשהבת של רוג'ר ומונה התחתנה, המצלמה הדגישה את תאריך החתונה (23.11.1963).


ועוד משהו: רק לי נראה מוזר, שבטי לא הופיעה ב-2 הפרקים האחרונים? זה לא שאני מתגעגעת אליה, אבל בכל-זאת זה נראה לי מוזר שהיא נעדרת ב-2 פרקים רצופים (מה גם, שאם לא מראים אותה, אז לא מראים את סאלי החמודה, וזה כבר הפסד כשלעצמו).
ועכשיו כשאני חושבת על זה: למה דון לא נפגש עם הילדים שלו לפעמים? חוץ מהפרק הראשון, לא הראו אותו יחד איתם. הוא גם לא נראה כאחד שמתעניין בחיים של ילדיו. כנראה זה עוד מאפיין של דון הגועלי והמפגר, של העונה הרביעית.

בתגובה ל: הדחויים ("מד מן" 4.04) מאת: yaddo
והיום כבר פרק חדש, אז רק שתי מילים:

הסיפור של פיט ושל פגי הוא כנראה החביב עלי בסידרה, כי הוא כל
כך עצוב ומפוספס. אני חושבת שפיט באמת התאהב בפגי, זה פשוט
היה, למרבה הצער, יום לפני חתונתו. כמו כן, הוא אוהב את טרודי,
פשוט באופן אחר.

פגי, מצידה, אוהבת את פיט. הוא מתנהג אליה לא יפה, אבל
ההתנהגות שלו תמיד נראית כמו התנהגות של ילד מפונק שלא כל כך
יודע איך להתנהג, וניכר שהוא מנסה לעשות את הדבר הנכון.

הדבר היחיד שנשאר מהקשר המיוחד שלהם הוא העובדה שהיא אם בנו,
תפקיד שטרודי לא מצליחה למלא, אלא שעכשיו שפיט יהיה אב באמת,
פגי ופיט יהיו co-workers, ושום דבר יותר מזה.

אני חושבת שזה עצוב לשניהם.

בתגובה ל: טוב, אין לי מתי לכתוב ממש מאת: איימס
ללא תוכן

בתגובה ל: טוב, אין לי מתי לכתוב ממש מאת: איימס
איך זה שהפעם לא שנאת את דון.

בתגובה ל: אז לפחות תגידי לנו מאת: yaddo
כאילו הוא לראשונה מבין שלא כולם כמוהו. כאילו הוא פתאום הבין
שאליסון היא כמו שהוא היה פעם, בעמדת נחיתות ותלויה בחסדי
אחרים, ושהיא כנראה לא תצא מזה.

ואז נראה לי לרגע שדון נורא מסכן, כי הוא מבין כמה הוא מנוול.
ומכיוון שאני מסכימה שהוא מנוול, אני יכולה להבין למה ההכרה
בניוול יכולה להכאיב. כמו שאנחנו מגלים לראשונה שפגענו שמישהו
שיקר לנו. עד עוד רגע נראה שהוא כל הזמן חושב שהוא מושלם וששום
דבר לא ידבק אליו, אפילו עם בטי. עכשיו פתאום נראה שהוא מבין
שהוא לא בסדר, וזה היה כמו לראות תינוק שלא התכוון בכלל ופתאום
כולם כועסים עליו.

בתגובה ל: הדחויים ("מד מן" 4.04) מאת: yaddo
ומחיפוש קצר אני לא חושב שיש איזשהוא קונצנזוס לגבי הכוונה.
וזה חבל - הפרק היה יכול להיות יותר טוב אם הסוף היה מעט פחות פתוח לפרשנות.

הקטע שבו פיט מציב בפני חמו את האולטימטום היה מצויין - פיט התגבר על עצמו ועשה זאת ישירות במקום לעבור דרך אשתו. הוא גם הלך על כל הקופה כשהוא ביקש להרחיב את החשבון במקום לסיים אותו - שזה סוג של משחק עם מה שהצופה יודע, אבל אצלי זה נתפס יותר כטוויסט מוצלח מאשר כדאוס אקס מכינה. מהצד השני, הוא נשאר אותו פיט בכך שבחר לנצל את ההריון של אשתו לא רק כדי לרכך את המכה, אלא כדי לעשות מכה. והזיגזג שלו עם פרייס ואחר כך עם פגי לגבי מה יותר חשוב, ההריון או החשבון, מייצג באופן יפה מאוד את הדואליות שלו.

הסיפורים של פגי ודון הפעם היו חלשים יותר בעיני - בסופו של דבר, גם אם דון הבין שהוא זבל, זה לא משהו שנראה שהולכות להיות לו השלכות ארוכות טווח. לגבי פגי, אע"פ שברורות החרטות שלה על הכיוון שחייה לא הלכו בו, הניסיון לקשור בין זה לבין הכיוון הנוכחי לא חזק מספיק.

(הצתה מאוחרת, אני יודע. אני משלים לאט לאט את העונה האחרונה).