שיט. איך הם דפקו את זה? חשבתי שסופסוף יש לנו סידרה אחת בוגרת, שלא תכניס את הקטע הנדוש, העלוב והמעליב הזה של היריון בלתי-מתוכנן, שחייב להופיע בכל סדרה שהיא בארה"ב. למה הם עושים לנו את זה? לפחות לא ראו אותה מקיאה בבוקר. גם זה משהו.
כרטיס לביטלס? גם אני הייתי מגיב כמו סאלי. אולי הייתי מתרגש יותר.
מה הקטע עם המיקי מאוס המחריד עם העיניים הצהובות שליין קנה לבן שלו? דבר כזה קונים רק למי ששונאים באמת. או ממש רוצים להפחיד.
לא בדיוק המסעדה שאני הייתי לוקח את אבא שלי אליה, אבל סחתיין על המקוריות.
בדיקת רקע מטעם משרד הביטחון? טוב שקינזי לא עובד שם יותר. לפחות בתחום בנות-הזוג השערורייתיות יש לו יורש במשרד.
'גרג שמת בוייטנאם זה לא פיתרון לזה' - ג'ואן ברגע של אמפתיה לבעלה שבמלחמה.
'קח את המעלית הבאה' - דון ברגע של אמפתיה לעולם.
שתי נשים אפרוריות בבגדים בצבע אדמה בחדר ההמתנה של רופא ההפלות, ומולן ג'ואן הג'ינג'ית בכחול זועק. אני לא באמת מתעניין בכל ענייני הלבוש בסדרה, אבל הפוטוגניות של זה משכה אפילו את תשומת הלב שלי.
נחמד לשמוע את דון מקיא. נחמד לראות אותו מבועת. נחמד לגלות שאחרי הכול הוא בן-אדם.
ליין ואבא שלו ['כשדוקטור האוס פוגש את דקסטר'] - סצינת האקשן הכי מגניבה עד כה בארבע העונות של מד מן!
טרודי קמפבל בדבר הוורוד הזה נראית כמו משהו שמבדר ילדים בקניונים בחול המועד. ופיט - כשהוא מדבר על אנשים שחיים בשקר הוא מדבר על דון או על עצמו? אה, כמובן שעל דון. מבחינתו, פיט קמפבל הוא האדם הישר ביותר ביקום. כיף לו, גם אני הייתי רוצה להרגיש ככה ביחס לעצמי.
דון מתוודה סופסוף. פתאום שמתי לב שמבחינה חיצונית, פיי די מזכירה לי את אנה. נראה שהוא חייב שמישהו בעולם ידע את הסוד שלו במלואו, בלי לשפוט אותו ובלי לשנוא אותו בגלל זה. ולא ידעתי שזה עד-כדי-כך גרוע מבחינת ההשלכות המשפטיות של זה. גורם לי לרחם עליו קצת, למרות הכול.
אחרי הבחורות היפות בפרק הקודם, הפעם יש לנו את הגברים הדפוקים, כולם בחדר הישיבות, כל אחד עם הצרה שלו [חוץ מקופר, אבל כנראה שהצרה שלו היא הגדולה מכולם, לאור הגילויים החדשים באוטוביוגרפיה של רוג'ר, שבטח חושב לעצמו ברגעים האלה, 'בשביל זה הייתי צריך להתחפש לסאנטה?!'].
דון לגמרי חסר שליטה על חייו. הוא תלוי בפיי שיודעת את הסוד שלו. הוא תלוי בפיט שחטף בשבילו את הכדור. הוא תלוי בהארי בשביל הכרטיסים לביטלס. לפחות זה הסתדר איזה יופי. ואז תמונת הסיום המפחידה - דון מסתכל במייגן בתשוקה, ויצר ההרס-העצמי המפותח שלו שוב גואה. אלה לא זמנים טובים להיות בהם דון דרייפר.
שיט. איך הם דפקו את זה? חשבתי שסופסוף יש לנו סידרה אחת בוגרת, שלא תכניס את הקטע הנדוש, העלוב והמעליב הזה של היריון בלתי-מתוכנן, שחייב להופיע בכל סדרה שהיא בארה"ב. למה הם עושים לנו את זה? לפחות לא ראו אותה מקיאה בבוקר. גם זה משהו.
כרטיס לביטלס? גם אני הייתי מגיב כמו סאלי. אולי הייתי מתרגש יותר.
מה הקטע עם המיקי מאוס המחריד עם העיניים הצהובות שליין קנה לבן שלו? דבר כזה קונים רק למי ששונאים באמת. או ממש רוצים להפחיד.
לא בדיוק המסעדה שאני הייתי לוקח את אבא שלי אליה, אבל סחתיין על המקוריות.
בדיקת רקע מטעם משרד הביטחון? טוב שקינזי לא עובד שם יותר. לפחות בתחום בנות-הזוג השערורייתיות יש לו יורש במשרד.
'גרג שמת בוייטנאם זה לא פיתרון לזה' - ג'ואן ברגע של אמפתיה לבעלה שבמלחמה.
'קח את המעלית הבאה' - דון ברגע של אמפתיה לעולם.
שתי נשים אפרוריות בבגדים בצבע אדמה בחדר ההמתנה של רופא ההפלות, ומולן ג'ואן הג'ינג'ית בכחול זועק. אני לא באמת מתעניין בכל ענייני הלבוש בסדרה, אבל הפוטוגניות של זה משכה אפילו את תשומת הלב שלי.
נחמד לשמוע את דון מקיא. נחמד לראות אותו מבועת. נחמד לגלות שאחרי הכול הוא בן-אדם.
ליין ואבא שלו ['כשדוקטור האוס פוגש את דקסטר'] - סצינת האקשן הכי מגניבה עד כה בארבע העונות של מד מן!
טרודי קמפבל בדבר הוורוד הזה נראית כמו משהו שמבדר ילדים בקניונים בחול המועד. ופיט - כשהוא מדבר על אנשים שחיים בשקר הוא מדבר על דון או על עצמו? אה, כמובן שעל דון. מבחינתו, פיט קמפבל הוא האדם הישר ביותר ביקום. כיף לו, גם אני הייתי רוצה להרגיש ככה ביחס לעצמי.
דון מתוודה סופסוף. פתאום שמתי לב שמבחינה חיצונית, פיי די מזכירה לי את אנה. נראה שהוא חייב שמישהו בעולם ידע את הסוד שלו במלואו, בלי לשפוט אותו ובלי לשנוא אותו בגלל זה. ולא ידעתי שזה עד-כדי-כך גרוע מבחינת ההשלכות המשפטיות של זה. גורם לי לרחם עליו קצת, למרות הכול.
אחרי הבחורות היפות בפרק הקודם, הפעם יש לנו את הגברים הדפוקים, כולם בחדר הישיבות, כל אחד עם הצרה שלו [חוץ מקופר, אבל כנראה שהצרה שלו היא הגדולה מכולם, לאור הגילויים החדשים באוטוביוגרפיה של רוג'ר, שבטח חושב לעצמו ברגעים האלה, 'בשביל זה הייתי צריך להתחפש לסאנטה?!'].
דון לגמרי חסר שליטה על חייו. הוא תלוי בפיי שיודעת את הסוד שלו. הוא תלוי בפיט שחטף בשבילו את הכדור. הוא תלוי בהארי בשביל הכרטיסים לביטלס. לפחות זה הסתדר איזה יופי. ואז תמונת הסיום המפחידה - דון מסתכל במייגן בתשוקה, ויצר ההרס-העצמי המפותח שלו שוב גואה. אלה לא זמנים טובים להיות בהם דון דרייפר.
בתגובה ל: מחשבות אקראיות שצצו תוך כדי צפייה במד מן 4X10 [ס] מאת: חתול-רובוט הצווחה של סאלי היתה משובבת נפש. כל כך התרגשתי בשבילה! עד סוף הפרק הייתי במתח שמא דון לא יקבל את הכרטיסים וסאלי תתאכזב. שמחתי לראות את בטי מחייכת לשם שינוי.
התקף הפאניקה של דון היה מאד חזק. חשבתי שהוא יקבל התקף לב עוד דקה.
אני מופתעת שלרוג'ר לא היה התקף לב כשלי גרנר הבן הודיע על סיום ההתקשרות.
הכותונת של טרודי היתה מגוחכת.
מדהים איך אביו של ליין רודה בו. הבן תמיד נשאר ילד בעיני אביו.
המבט הזה, בסוף, של דון במייגן רומז על התפתחות לא רצויה מבחינתי. אני לא אוהבת את הרעיון שהם יהיו ביחד.
בתגובה ל: עוד מחשבות, פחות אקראיות (ס') מאת: misty הם לא יהיו ביחד. מקסימום הוא יעשה אותה בעמידה או על הספה במשרד ואז ישבור לה את הלב. כזה הוא דון ידידנו.
בתגובה ל: אל תדאגי [ס] מאת: חתול-רובוט שזה היה רפרנס להערה המוקדמת והמגעילה של יועץ הכספים שלו: "בבקשה תגיד לי שעשית את הדבר היפה הזה בחוץ!"
בתגובה ל: מחשבות אקראיות שצצו תוך כדי צפייה במד מן 4X10 [ס] מאת: חתול-רובוט
"עשה סדר בבית שלך, כאן או שם. אתה לא תחיה בין לבין" (רוברט פרייס לבנו השרוע על הרצפה)
למרבה הצער, לדון אין אף אחד שיורה לו מה לעשות כפי שאביו של ליין פרייס עשה לבנו בקולו המעולה. אצלו נמהלות ההעדפות זו בזו, וכמותן הזהויות. הזהות שלו עומדת על סף חשיפה בדיוק בפני אלה שאסור שתתגלה בפניהם, הוא מגיב בהתקף חרדה ולבסוף מורה לפיט להיפטר מחשבון ששווה ארבעה מיליון דולר, שלא לדבר על זמנו ועמלו של פיט. זהו, ככל הנראה, מחיר החופש שלו. רשת הביטחון הזו נעלמת בדיוק כאשר החשבון הכי חשוב של סטרלינג קופר דרייפר פרייס, זה שמחזיק את החברה, הולך מהם, כך שכרגע הסימנים מצביעים על עתיד עגום למשרד, שלושה פרקים לפני סוף העונה.
אהבתי לראות את היחסים הקורקטיים בין דון לבטי. היא שמחה עם סאלי על המתנה שהביא לה אביה, היא שיתפה עם דון פעולה כאשר הם חשבו שמישהו עלול להאזין לשיחת הטלפון שלהם, הוא עצמו קרא לה "בטס". אהבתי גם שכשסאלי שמחה על הכרטיסים לביטלס היא שבה לדבר עם ס' פגומה, חזרה להיות הילדה הקטנה של אבא.
אבל בזמן שהוא משרה סדר בחזית אחת, אחרת מטה עליו. וכשזו נמוגה, הוא ממשיך אל רעותה. כאשר פיט מחסל את העסקים עם NAA והחרב מעל ראשם של דון ודיק נעלמת, דון, כך נראה, מיד קופץ אל התחבטות נוספת, אל החוליה האפשרית הבאה באישיות הפגומה שלו, ומתבונן ארוכות במייגן. ההבדל בינה ובין פיי הובהק ביתר שאת בפרק הקודם. את החיבוק לסאלי העניקה מייגן דקה אחרי שפיי המחישה את אזלת ידה. היא אמהית, רגשנית ונסערת בקלות, לעומת פיי קרת הרוח, זו שיש לה ואליום בתיק אבל מעולם לא השתמשה בו.
בניגוד לדון, נראה שג'ואן עשתה את הבחירה שלה. אני מאמין שהיא לא עברה את ההפלה. גם כי שיקרה לאם בחדר ההמתנה, גם כי אמרה לרוג'ר "חמקנו מטרגדיה", גם בגלל שם הפרק - פוזיציה של לידה – וגם כי כבר עברה שתי הפלות בעבר והיא לא נעשית צעירה יותר. למעשה, האם בחדר ההמתנה הייתה צעירה ממנה. אם היא אכן ממשיכה את ההיריון, השאלה היא אם זה יקרה לבסוף עם רוג'ר או עם גרג. כמה אהבתי שרוג'ר, שצלחתו כרגע מלאה עד אפס מקום, הסתובב אליה רגע לפני שיצאו ממשרדה ואמר, "אלוהים, את כל כך יפה". ברגעים הקשים שלו הוא נאחז בה, בעוגן שלו.
בתגובה ל: ידיים וברכיים ("מד מן" 4.10) מאת: yaddo שג'ואן לא עברה את ההפלה, אבל מסיבות אחרות. בסצינה שבה רוג'ר מדבר עם ג'ואן יום לאחר שהיא הלכה לעבור את ההפלה, ג'ואן לובשת את השמלה הכי וורודה ועליזה ונשית שהיא לבשה בערך... אי פעם, ומיד חשבתי "אין מצב שהיא עברה הפלה". גם כתונת ההריון המטורפת של טרודי היתה בצבע וורוד. אולי אני מנתחת את זה יותר מדי, אבל זה יהיה נחמד אם יתברר שבאמת יש קשר בין הדברים. באופן מפתיע טום ולורנצו התעלמו מהעניין הזה בפוסט האופנה השבועי שלהם.
הסצינה עם הכרטיסים לביטלס היתה נפלאה. אני לא זוכרת אם מתישהו בסדרה ראינו את הדמויות האלו שמחות כל כך.
וגם אני מצטרפת לתקוות שיצא משהו מרוג'ר וג'ואן (חוץ מתינוק).
בתגובה ל: ידיים וברכיים ("מד מן" 4.10) מאת: yaddo פיט עיצבנה אותי. בדיוק צפיתי בכמה פרקים מהעונה הראשונה והשלישית והוא לא השתנה בכלל. גסות הרוח שהוא הפגין כלפי המזכירה שלו (מה קרה לה באמת?) בפרק מסויים הצליחה לקומם אותי באופן מיוחד; הוא שתה עם שאר החברה וקרא לה להיכנס ולשתות עמם. היא סירבה ואז הוא אמר לה לפני כולם "את צריכה לעשות משהו בקשר לפרצוף החמוץ שלך". כל כך רציתי שהיא תיקח את הכוס ותנפץ אותה על הראש שלו. זה שרוג'ר ודון גייסו אותו ולא את קן זה חתיכת חור בעלילה, הרי כל העונה הקודמת הראו לנו שקן מצליח יותר מפיט
בכל מקרה, הצביעות שלו בשיחה עם טרודי (שנראתה כאילו מישהו דחף לה כדור כושר מתחת לבייבי-דול) הייתה כל כך cringe worthy. לא מספיק שהוא בגד בה עם פגי ואנס את האו-פר הגרמנייה של השכנים (זה אונס בדיוק כמו זה של ג'ואן), הסיבה היחידה שהוא יודע את זהותו האמיתי של דון היא כי הוא גנב את קוספת התמונות שלו.
בתגובה ל: הצביעות והבכיינות של (ס') מאת: -תתש- יש סיבה טובה מאוד שפיט יגיע, ולא קן: פיט יודע את סודותיו השמורים ביותר, וכדאי שהוא יהיה בצד שלו.
אני חושבת שזה גם היה קשור לעובדה שהיה ברור שפיט יצטרף, אחרי העלבון שספג מהחברה, וזאת לעומת קן, שהרגע קיבל משרה יוקרתית.
לפיט יש אפס מודעות עצמית, והוא באופן כללי ילד בן 13. (אבל אני מחבבת אותו ואת דון לא)
אבל זה סיפור אחר ויסופר בהזדמנות אחרת
בתגובה ל: ידיים וברכיים ("מד מן" 4.10) מאת: yaddo ואת התשובה לגבי גיל בתהּ לא החשבתי כשקר גמור. כלומר אין לה בת אבל אני חושבת שהיא לא זרקה סתם מספר: או ש(אם לא הייתה עוברת את ההפלה הראשונה) היא יכלה להיות אם לנערה בת 15 או שהיא עצמה הייתה בת 15 שהרתה לראשונה. אני מהמרת על אופציה א'.
בתגובה ל: ידיים וברכיים ("מד מן" 4.10) מאת: yaddo שג'ואן לא עשתה את ההפלה בסוף. היא הייתה כל כך יפה ונהדרת בפרק הזה, אפילו יותר מהרגיל. אמפתית ואכפתית כלפי רוג'ר וכלפי האישה הזרה, בזמן שהיא לבד (מבחירתה יש לציין, רוג'ר היה ג'נטלמן, רוב הזמן). לדעתי ההערה שלה לגבי זה שמוות של בעלה הוא לא פתרון לשום דבר הוא סוג של שבירת קיר רביעי.
אשכרה חיבבתי את בטי בפרק הזה, אולי בכל זאת היא קצת מתבגרת.
הו דון, עד שהוא התחיל לשפר את חייו, נפלה עליו המכה הזו. אני מקווה שזה לא יביא לנסיגה. אני מתחילה לחשוב שפיי בכל זאת תהפוך לבת זוגו הסופית. זה מזכיר לי שלא ראינו את פגי בכלל, אפילו לרגע, בפרק הזה. היא חסרה לי. אני גם נוטה להאמין שהמבט שלו אל מייגן בסוף נובע מההערה של עורך הדין שלו ומקווה שהוא לא באמת יפעל, שהפעם הוא יעמוד בפיתוי.
אני צרחתי כמו סאלי כשהצלחנו לקנות את הכרטיסים לרדינג שנה שעברה והבנתי שאני הולכת לראות את הארקטיק מאנקיז, ככה שלגמרי הזדהיתי.
הסצינה של פירס ואביו - מהחזקות שידעה הסדרה המשובחת הזו.
אל תהיה קוקוס, אלוהים מנסה לדבר איתך
בתגובה ל: גם לי יש התחושה מאת: miss bojarsky ללא תוכן
אל תהיה קוקוס, אלוהים מנסה לדבר איתך
בתגובה ל: ידיים וברכיים ("מד מן" 4.10) מאת: yaddo ופתאום מד מן הופכת להיות "המגן" - הסוד הנורא של דון שמעלה את השאלה האם ומתי הוא ייתפס, והתהייה כיצד לעזאזל הוא לא נתפס עד עכשיו, עם נטייותיו ההרסניות כגון חתימה על טפסים מבלי לקרוא אותם (אם בוז'רסקי הזכירה את האמירה של ג'ואן על בעלה כשבירת הקיר הרביעי, הרי שהמקרה של הטופס הוא סוג של תליית מנורה). השוט של דון מול המראה, שכל כך לא אופייני לסדרה, מאוד הזכיר לי את הטריילרים ל"המגן", שהתמקדו בעיקר בפנים של ויק אכולי הבעתה. כל מילה שבטי מוציאה מהפה, בין אם זה לאנשי הממשלה או לבעלה, שמה אותי על קצה הכיסא.
אחרי מעט התפרקות בפרקים הקודמים, ג'ואן מתמודדת עם החדשות בעוצמה השקטה הרגילה שלה (אולי מתפרקת באוטובוס - אבל גם זה לא ברור). היא כבר מפסיקה לנזוף ברוג'ר על ההצקות שלו והיחס האנוכי מאוד לכל הסיטואציה - כנראה שהיא באמת אוהבת אותו, אבל כנראה גם שעבור שניהם זה מאוחר מדי. באופן דומה, אם לקחת את מה שכתבת על בטי רחוק יותר, זה שבטי תופסת את עניין הביטלס כמשהו חיובי ולא כהכרזת מלחמה, רומז אולי גם על הסנטימנטים שנותרו לה לדון.
רוג'ר נע בין הפגנת חוסר בגרות מוחלט ביחסים שלו עם ג'ואן, למשחק נשמה על עוד כמה ימים לחשבון של לאקי סטרייק, ושוב לחוסר בגרות באי הגילוי ליתר השותפים וביחס ל"פאשלה" של פיט (מעניין שכל האנשים בחדר ההוא, למעט אולי ג'ואן, יודעים משהו על העבר האפל של דון). גם אם משרד הפרסום ישרוד, כנראה שימיו של רוג'ר שם קצובים, וייתכן שימיו של רוג'ר באופן כללי.
אני אוהב את הטאצ'ים הקטנים של הסדרה הזו - אם אלה היציאות מהמשרד של ג'ואן ופיי באופן שאמור לגרום לאחרים לחשוב שהן היו בפנים בענייני עבודה, או העובדה שהשיחה בסוף בין מייגן לדון מצולמת מאותה הזווית שצולמה השיחה בינו לבין פיי.
בתגובה ל: מד מן 4.10, ספויילרים מאת: שין-גימל בכלל לא חשבתי על "אנג'ל", אם כי אני חייב לומר שמשהו מוכר קינן בי למראה הסצינה הזו. אגב, מתיו וויינר וג'וס ווידון למדו קולנוע באותו שנתון באוניברסיטת ווסליין.
בתגובה ל: מחשבות אקראיות שצצו תוך כדי צפייה במד מן 4X10 [ס] מאת: חתול-רובוט אהבתי את ההקבלה בין ליין הבריטי הרוצה לפצות את בנו על הזמן האבוד עם בובת הדמות הכי אמריקאית - מיקי מאוס, לבין דון האמריקאי שמשחד את בתו הכעוסה עם כרטיסים לייצוא הכי חם של האיים הבריטיים - הביטלס.
וסוף סוף הגענו לביטלס ולסצנה שאני, באופן אישי, חיכיתי לאחת כמוה בערך מתחילת הסדרה (התאכזבתי לגלות שהעונה הרביעית קופצת מרצח קנדי כמעט שנה קדימה וכך מדלגת על הגעת הביטלס לארה"ב ועל הופעתם ההיסטורית ב"מופע של אד סאליבן", הופעה שצוטטה ורופרנסה בכ"כ הרבה סדרות וסרטים. הייתי צריכה לדעת לסמוך על מד מן שידעו לקחת רגע היסטורי פחות נדוש). והיה שווה לחכות. סצנה נהדרת - בטי מחוייכת, אמפטית ובעיקר רגישה לסאלי (ולדון) כמו שלא הייתה כבר שנים. הצווחות של סאלי. החיוך של דון. הכל היה מושלם וכל מה שחשבתי זה: Oh, Don, don't fuck it up.
הקריסה של דון הייתה כתובה ומבוצעת מעולה. וכך גם שיחת הטלפון שקדמה לה בין דון לבטי. ואחרי שפרק שלם אני חוששת שהם לא יעמדו במעמסה ושבטי תגלה לבעלה או שפיט יגלה לאשתו, זה דווקא דון שנשבר ומספר.
אוף, העונה הזו נגמרה יותר מדי מהר.
ולך חתול, שלא חשבת עד כמה חמורה היא גניבת זהות, אני רוצה להקדיש את 15 השניות הבאות:
אישור ההודעה
דחיית ההודעה
אישור המשתמש
חסום את המשתמש
