חודשיים אחרי מאורעות הפרק הקודם, ופגי כבר רזה ויפהפיה שוב (ובאופן כללי יפה בהרבה מבפרק הראשון בסדרה). אף אחד לא מתבייש לדון בקול רם בהיעלמותה ולהציע ספקולציות באשר למערכת יחסים עם דון. אף אחד גם לא מתבייש לבקש ממנה לצאת לבדוק משהו עם המזכירה, והיא בתורה לא מתביישת להעמיד אותה במקומה. פגי צריכה לזכור מנין היא באה, ונדמה שהיא זוכרת את זה, אלא שהיא בזה לנערה שהיא היתה אז, נערה שנכנסה להריון ולא ידעה את זה בכלל. מאוחר יותר בפרק היא אומרת שגם היא רק בת 22, והיא נענית שהיא לא נחשבת. זה לא כי היא אישה, זה כי פגי איננה בת 22, ומעולם לא היתה. היא מבוגרת בהרבה משנותיה, הדברים שעשתה הוסיפו לה שנים. מראש היא לא היתה כמו כולן, לא עוד אחת בסל של נשיקות, אבל מעולם לא היתה לא עצמה כמו שהיא עכשיו.
תהליך החניכה שדון מעביר אותה ניכר הפרק, כשהוא מלמד אותה שמי שאומר שסקס מוכר לא מבין דבר. אלו אותם האנשים שאומרים שצעירים יודעים טוב יותר (כאשר למעשה הם לא יודעים כלום. גם לא שהם צעירים), אבל כמו שבשביל הנסיון שבבגרות צריך לשלם, והמטבע היחיד הוא שנים, בשביל לעשות את מה שהם עושים לא מספיק לקצר את החצאית של הדיילת ולשלוח להדפסה. צריך לפנות עמוק יותר.
ואם פגי בת 22 וזקנה משנותיה בטי כמובן מייצגת את ההיפך. בערב ולנטיינ'ס דיי היא פוגשת חברה ותיקה, ומגלה שהיא לא התבגרה בכלל, לפי ראייתה של בטי. היא עדיין חיה את החיים שבטי חיה אי אז, כשהיתה צעירה ויפה (ודוגמנית, היא לא נותנת לנו לשכוח שהיא היתה דוגמנית). במקביל היא מרגישה לא אהובה ולא נחשקת, שוב, כשדון לא מצליח לתפקד במחיצתה (היא יודעת שבמחיצות אחרות הוא מתפקד גם מתפקד). הפתרון שלה הוא פשוט: להרגיש נחשקת על ידי גברים אחרים, אלא שהיא בוחרת לעשות את זה בטפשות, כרגיל, ובמזל חוזרת הביתה בשלום.
במקביל אליהם גם פיט וטרודי מתמודדים עם הרצון להתבגר (ובפירוט: טרודי רוצה, היא כבר מיושבת ורצינית. פיט הוא עדיין ילד שמביא לאשתו שוקולדים בשביל לאכול אותם, והוא עקשן ומעצבן. שיגיד תודה על הפתק שהשאירה לו. איך הוא לא מבין מה יש לו...).
אבל רגע השיא שלי הפרק שמור לג'ואן. האישה מבריקה: מצד אחד מעמידה במקומה מזכירה שלא מדברת כמו שצריך לפגי (שהתעמרה בה בלי סיבה ומתוך רצון לבסס את מעמדה, כך נראה), ומהצד השני מבינה מה פגי עושה ומאילו מניעים, רואה שהיא לא זוכרת "שפעם לא היתה לה דלת", כדברי ג'ואן בפרק הקודם, ומחזירה לה, עם מכונת הצילום במשרד שלה.
כמה נפלאה ומרתקת התמונה הזו של דון דרייפר שיאדו פירסם בהמלצת שבת.
(בהמשך - ספוילרים ל'מד מן' 201)
לא מתרחש בה הרבה , אבל היא מצליחה לתמצת בשבילי את כל מה שקרה בפרק המקסים שפתח את העונה השנייה :
~~~~
דון דרייפר מגיע מהעבודה בשעת ערב מאוחרת, כי זה מה שכולם מצפים מ"איש עסקים בכיר בסביבת עבודה לוחצת". כן , גם לחץ דם גבוה הוא חלק מהגדרות התפקיד. אם רק יכל למכור את ניסיון חייו במחיר ששילם עבורו, הוא לא היה צריך לעבוד כל כך הרבה. דרייפר פותח את הדלת בשקט ושמח למצוא את הבית ריק מאנשים. הוא אוהב את המשפחה שלו, אבל כל אחד זקוק לפעמים למעט שקט. הוא מוריד את הז'קט ושומט אותו על הרצפה בעייפות. אחר כך הוא בטח ינער אותו ויפרוש אותו יפה על הכסא, אבל עכשיו המראה של הז'קט המכובד והמחוייט זרוק על הרצפה מוצא חן בעיניו. דרייפר נכנס לסלון כשהיצור הפרוותי המושלם שמע את צעדיו ורץ לעברו. נשים רוצות את דרייפר וגברים רוצים להיות כמוהו, אבל אף אחד לא אוהב אותו או מקנא לו כמו פולי. כשדרייפר מתיישב הוא שם לב שפולי מרחרח את נעליו בחשדנות כדי לגלות מאיפה בא ואילו כלבים אחרים פגש בדרך. הוא מביט בו ומגחך. איך זה שכולם תמיד רוצים חתיכה ממנו למרות שמעולם לא היה לו מה לתת? הוא מדליק את הטלוויזיה ורואה בשידור נוסף את הסיור שערכה ג'קי קנדי בבית הלבן. היא מספרת שהיא אוהבת את אחד החדרים בגלל הצבעים החמים שבו ודרייפר חושב שזה מגוחך שהיא טורחת למכור למצלמה את הצבעים בחיים החדשים שלה, בזמן שהיא עצמה משודרת בשחור - לבן. אבל ג'קי קנדי היא אינה היחידה שחיה את חייה בתוך כרזת פרסומת. פיט מנסה למכור לאישתו את המחשבה שלאף אישה אחרת אין את מה שיש לה, למרות שכל מה שיש לה זה בעל שאפתן מדי שלא מסוגל לאהוב באמת. ופגי? מאז הקידום היא עובדת קשה בכדי למכור את התדמית המקצועית והרזה שלה, אבל מאבדת מיום ליום את החום שהביא אותה לתפקיד החדש. דרייפר מפנה את מבטו אל הז'קט האפור הזרוק על הרצפה רגע לפני שפולי מתחיל לחפש בו ראיות למפגשים סודיים עם כלבים אחרים. הוא תמיד מבקש למכור לכולם במשרד שבגדים הם רק בגדים ושאנשים הם הרבה יותר מסתם נעליים מצוחצחות, אבל בכל זאת השבוע במעלית הוא נזף בפקיד מקומה אחרת, לאחר שאופיו גס הרוח לא כיבד את כובעו היקר. דרייפר קורא לפולי החופר בז'קט באפו ומניח עליו את ידו. בגדים הם לא רק בגדים ואנשים הם אכן נעליים מצוחצחות, צבועות בצבעים חמים.
בתגובה ל: מד מן 201 מאת: רעות ראיתי את הפרק מזמן כך שאני לא זוכר הרבה (טוב, בכלל), אבל אני מתכוון לצפות גם בסבב הזה. הערב, בסיעתא דשמיא.
בתגובה ל: מד מן 201 מאת: רעות סוף סוף צפיתי שוב בפרק והוא היה מדכא בהרבה מכפי שזכרתי, בעיקר כי עסק בדברים שגם ככה מטרידים אותי - היעלמות העלומים. כולם נאלצים להיות כל כך בוגרים, אם זה דון כמבוגר האחראי במעלית שמעמיד שני צעירים חסרי נימוס במקומם, אם זה הארי ופיט שמתמודדים עם תינוק בדרך או הציפיה לכך, אם זו בטי שעושה בדיוק את מה שחברתה מהעבר, כשהיו בנות 22, עושה כיום בבגרותה, ותמורת כסף או חסכונו מוכרת את עצמה בקטנה למכונאי שמסדר לה את הרכב. לא ברמה של חואניטה החברה, כמובן, אבל גם לא בעד אותם סכומים.
ההקראה מהספר בסוף, Meditations in an Emergency, היוותה חותמת מדכדכת במיוחד להרהור על הזמן העובר: "כעת אני ממתין בשקט שהקטסטרופה של אישיותי תיראה יפה שוב". אוף.
בתגובה ל: מד מן 201 מאת: רעות חודשיים אחרי מאורעות הפרק הקודם, ופגי כבר רזה ויפהפיה שוב (ובאופן כללי יפה בהרבה מבפרק הראשון בסדרה). אף אחד לא מתבייש לדון בקול רם בהיעלמותה ולהציע ספקולציות באשר למערכת יחסים עם דון. אף אחד גם לא מתבייש לבקש ממנה לצאת לבדוק משהו עם המזכירה, והיא בתורה לא מתביישת להעמיד אותה במקומה. פגי צריכה לזכור מנין היא באה, ונדמה שהיא זוכרת את זה, אלא שהיא בזה לנערה שהיא היתה אז, נערה שנכנסה להריון ולא ידעה את זה בכלל. מאוחר יותר בפרק היא אומרת שגם היא רק בת 22, והיא נענית שהיא לא נחשבת. זה לא כי היא אישה, זה כי פגי איננה בת 22, ומעולם לא היתה. היא מבוגרת בהרבה משנותיה, הדברים שעשתה הוסיפו לה שנים. מראש היא לא היתה כמו כולן, לא עוד אחת בסל של נשיקות, אבל מעולם לא היתה לא עצמה כמו שהיא עכשיו.
תהליך החניכה שדון מעביר אותה ניכר הפרק, כשהוא מלמד אותה שמי שאומר שסקס מוכר לא מבין דבר. אלו אותם האנשים שאומרים שצעירים יודעים טוב יותר (כאשר למעשה הם לא יודעים כלום. גם לא שהם צעירים), אבל כמו שבשביל הנסיון שבבגרות צריך לשלם, והמטבע היחיד הוא שנים, בשביל לעשות את מה שהם עושים לא מספיק לקצר את החצאית של הדיילת ולשלוח להדפסה. צריך לפנות עמוק יותר.
ואם פגי בת 22 וזקנה משנותיה בטי כמובן מייצגת את ההיפך. בערב ולנטיינ'ס דיי היא פוגשת חברה ותיקה, ומגלה שהיא לא התבגרה בכלל, לפי ראייתה של בטי. היא עדיין חיה את החיים שבטי חיה אי אז, כשהיתה צעירה ויפה (ודוגמנית, היא לא נותנת לנו לשכוח שהיא היתה דוגמנית). במקביל היא מרגישה לא אהובה ולא נחשקת, שוב, כשדון לא מצליח לתפקד במחיצתה (היא יודעת שבמחיצות אחרות הוא מתפקד גם מתפקד). הפתרון שלה הוא פשוט: להרגיש נחשקת על ידי גברים אחרים, אלא שהיא בוחרת לעשות את זה בטפשות, כרגיל, ובמזל חוזרת הביתה בשלום.
במקביל אליהם גם פיט וטרודי מתמודדים עם הרצון להתבגר (ובפירוט: טרודי רוצה, היא כבר מיושבת ורצינית. פיט הוא עדיין ילד שמביא לאשתו שוקולדים בשביל לאכול אותם, והוא עקשן ומעצבן. שיגיד תודה על הפתק שהשאירה לו. איך הוא לא מבין מה יש לו...).
אבל רגע השיא שלי הפרק שמור לג'ואן. האישה מבריקה: מצד אחד מעמידה במקומה מזכירה שלא מדברת כמו שצריך לפגי (שהתעמרה בה בלי סיבה ומתוך רצון לבסס את מעמדה, כך נראה), ומהצד השני מבינה מה פגי עושה ומאילו מניעים, רואה שהיא לא זוכרת "שפעם לא היתה לה דלת", כדברי ג'ואן בפרק הקודם, ומחזירה לה, עם מכונת הצילום במשרד שלה.
תוקן על ידי yaddo 31/12/2010 9:51
אבל זה סיפור אחר ויסופר בהזדמנות אחרת
בתגובה ל: לאלו שחושבים צעיר. מאת: איימס
"מד מן" אוהבת לזרוק עלינו יצירות שבעליל אמורות להיות חומר משלים. אז אני לא אלך לקרוא בשבילה 700 עמודים של איאן ראנד, אבל פואמה אחת היא בסדר מבחינתי. Meditations in an Emergency הוא שיר (ואסופה של שירים באותו שם) מהפיפטיז של פרנק אוהרה האמריקני. אתמול בערב כשהאחייניות שלי נרדמו, החלטתי לנצל את הרוח שנחה עלי ולתרגם אותה. לא משהו מיוחד, ככה על הדרך.
האם עלי להפוך להולל משל הייתי בלונדינית? או דתי משל הייתי צרפתי?
בכל פעם שלבי שבור הוא גורם לי להרגיש יותר הרפתקן (ואיך אותם שמות ממשיכים לשוב ולהופיע ברשימה הנצחית הזו!), אבל באחד הימים לא ייוותר דבר שבעזרתו ניתן יהיה להסתכן הלאה.
למה שאחלוק בך? למה שלא תיפטרי ממישהו אחר לשם שינוי?
אני הפחות קשה שבגברים. כל רצוני הוא אהבה חסרת גבולות.
אפילו עצים מבינים אותי! למען השם, גם אני שוכב תחתם, הלא כן? אני בדיוק כמו ערמת עלים.
עם זאת, מעולם לא סתמתי את עצמי בשבחים על חיים פסטורליים, כמו גם לא על כמיהה לעַבר תמים של מעשים סוטים במרעה. לא. אדם לעולם אינו צריך לעזוב את מתחמי ניו יורק כדי להשיג את כל הירוק שאדם מבקש - אני אפילו לא יכול ליהנות מעלה דשא אלא אם כן אני יודע שישנה רכבת תחתית בהישג יד, או חנות תקליטים או סימן כלשהו אחר לכך שאנשים אינם לגמרי מתחרטים על החיים. חשוב יותר לאשש את הכי פחות כן; העננים מקבלים מספיק תשומת לב גם כך ואפילו הם ממשיכים לחלוף. האם הם יודעים מה הם מחמיצים? א-הא.
עיני הן בצבע כחול עמום, כמו השמיים, והן משתנות כל הזמן; הן אינן מפלות אלא חולפות, לחלוטין ספציפיות ולא נאמנות, כך שאף אחד אינו בוטח בי. אני תמיד מביט הרחק. או שוב על משהו אחרי שהוא ויתר עלי. זה הופך אותי לחסר מנוחה וזה גורם לי להיות עצוב, אבל אני לא יכול לגרום להן לעמוד בשקט. לו רק היו לי עיניים אפורות, ירוקות, שחורות, חומות, צהובות; הייתי נשאר בבית ועושה משהו. וזה לא שאני סקרן. להפך, אני משועמם אבל מחובתי להיות קשוב. אני נדרש על ידי דברים כשם שעל השמיים להיות מעל הארץ. ולאחרונה, כה גדולה הפכה החרדה שלהם, עד שאני יכול לאפשר לעצמי מעט שינה.
עכשיו ישנו רק גבר אחד שארצה לנשק כאשר הוא לא מגולח. הטרוסקסואליות! את ניגשת ללא רָחם. (איך היא מרפה ידיים?)
סרפיון הקדוש, אני עוטף את עצמי בחבלי הלובן שלך שהוא כמו חצות בדוסטויבסקי. איך אוכל להפוך לאגדה, יקירתי? ניסיתי אהבה, אבל היא מחביאה אותךָ בחיקה של אחרת ואני תמיד מלבלב הלאה משם כמו הלוטוס – האקסטזה של תמיד לפרוץ קדימה! (אבל על אדם לא להיות מוטרד על ידי זה!) או כמו היקינטון, "להרחיק את זוהמת החיים", כן, שם, אפילו בלב, היכן שהזוהמה נשאבת פנימה ומשמיצה ומזהמת וקובעת. אעשה את שארצה, אם כי אולי אתפרסם בשל הריקנות המסתורית במחלקה הזו, החממה הזו.
השמידי את עצמך, אם אינך יודעת!
קל להיות יפהפה, קשה להיראות כך. אני מעריץ אותך, נאהבת, על המלכודת שהצבת. זה כמו פרק אחרון שאף אחד לא קורא כי העלילה נגמרה.
"פאני בראון היא נמלטת, נסה עם הספר Cornet of Horse; אני ממש אוהבת את הפלפלית הקטנה הזו, ומקווה שאולי תהיה שמחה, למרות שהיא הכעיסה אותי עם הניצול הזה קצת גם. – קצ'ינה הטיפשה המסכנה, או פ:ב: כפי שנהגנו לקרוא לה. –אני מקווה שהיא זכתה למלקות הגונות ול-10,000 פאונדים". –גברת ת'רייל.
אני חייב לצאת מכאן. אני בוחר פיסת צעיף ואת השיזוף המלוכלך ביותר שלי. עוד אחזור, אגיח מחדש, מובס, מהעמק; את לא רוצה שאלך לאן שאת הולכת, אז אני הולך לאן שאת לא רוצה שאלך. עכשיו רק אחרי הצהריים, עוד יש הרבה לפנינו. לא יהיה שום דואר במורד המדרגות. מסתובב, אני משפד את המנעול והידית מסתובבת.
זה לא השיר שממנו ציטט דון בסוף הפרק, אבל הפן האישי של של אוהרה ניכר בשני המקרים, ונראה שהסכסוך העצמי העמוק שלו מתיישב היטב על דון, גם אם הפרטים אינם בהכרח זהים. השיר שמתוכו ציטט דון נקרא "מיאקובסקי", כשמו של המשורר הרוסי.
כעת אני ממתין בשקט שהקטסטרופה של אישיותי תיראה יפה שוב, ומעניינת, ומודרנית.
הארץ אפורה וחומה ולבנה בעצים, שלגים ושמיים של צחוק תמיד הולכים ופוחתים, פחות מצחיקים לא רק אפלים יותר, לא רק אפורים.
זה עשוי להיות היום הקר ביותר בשנה, מה הוא חושב על זה? כלומר, מה אני? ואם אני חושב, אולי אני עצמי שוב.
אני אוהב את הליריות הזו בדון. זו שמביאה אותו להתעניין בשירה וזו שמכניסה פואטיות לעבודה הלכאורה-המונית שלו. הביטניק בבית הקפה שקרא את הספר אמר לו שהוא לא חושב שזה בשבילו. כמה אירוני, דון והתחפושות שלו שוב משלות את האנשים מסביב. את אותה נקודת מבט הוא הנחיל לפגי כאשר הציגה לו את העבודה על "מוהוק". זו הייתה הסצינה הכי יפה בפרק בעיניי, פשוט נפלאה, איך הוא לש בעדינות ובתקיפות את תפישותיה, ומאחר שבסופו של דבר הם קורצו מאותו חומר, או לפחות מחומר דומה – של אלה שמלהטטים בכישרון בין שני חיים – היא מיד מבינה.
אני חושב שלא בכדי נאמר לנו בפירוש הגיל של שתי דמויות בלבד בפרק הזה, דון בן 36, פגי בת 22, אבל ישנה הקבלה ביניהם. איפה התינוק של פגי? איפשהו, לא כאן, לא שלה. האם היא רוצה ילדים? בטח, מתישהו. יש לה עוד 14 שנה לשכלל את השיטה שלה כדי להגיע למיומנויות של דון, שגם הן לא מושלמות, כפי שראינו בעונה שעברה, אבל הפרק הזה המחיש לנו יותר מאי פעם עד כמה דון ופגי קרובים זה לזה.
בתגובה ל: מדיטציה בשעת חירום מאת: yaddo בה אנו עדים לצומת דרכים אצל דון, בפינת הרחוב. מצד אחד, רכב יוקרתי, מצד שני פנס מואר. ודון בוחר ללכת בשביל של הפנס המואר. מה זה אומר?
אני לא חלק מהטקסט. אני סתם חתימה
בתגובה ל: שים לב לזווית האחרונה בסצנה מאת: fred איש קריות הוא פשוט שב על עקבותיו, בחזרה הביתה. מה שכן, המבט העילי הזה מאוד יפה.
אישור ההודעה
דחיית ההודעה
אישור המשתמש
חסום את המשתמש
