הפרק הבנו כמה זמן עבר בין העונה הראשונה, שהתרחשה בשנת 1960, לעונה השנייה. ההתרסקות של טיסה מספר 1 של אמריקן איירליינס התרחשה ב-1 במרץ 1962. העניין עם אביו של פיט הביא לבחינה מסוימת של יחסי הורים וילדים. האינסטינקט הראשוני של פיט למשמע הידיעה היה ללכת אל דון, בלי לדעת בדיוק למה. אחרי כל מה שהם עברו בעונה הראשונה, הסלידה של דון ממנו והניסיון של פיט לסחוט אותו, אין להם זכר במקרה הזה. אני חושב שפיט פשוט רגיל לכך – זה לא שיחסיו עם אביו האמיתי היו טובים יותר.

אחרי קבלת הבשורה פיט יוצא מהמשרד ובוחן את כולו. עיניו נתקלות בפגי שמשיבה לו מבט ואז מסיטה אותו. לא שם לו תימצא אוזן קשבת. בלי מחשבה מרובה פיט הולך אל דון ונכנס בלי להכריז. דון מביע אמפתיה ומציע לפיט ללכת הביתה כי זה מה שאנשים עושים. הוא אף אומר את זה פעמיים. מדהים להיווכח עד כמה הכל שכלתני עבור דון. נראה שהוא פשוט לא חווה מעולם תחושת אובדן אמיתית, אפילו לא כשאחיו מת לפני שנה ומשהו (בגללו!). "זה מה שאתה היית עושה?", פיט שואל אותו. "כן", דון עונה לו כאחד שכל חייו הם פרטי טקס מחושבים. "יש חיים ויש עבודה". מאוחר יותר פיט מבקש מהילדי להתקשר אל אשתו ומיד מבטל את הרעיון. במקום זאת הוא מוצא את עצמו נכנס שוב אל משרדו של דון, אלא שהפעם האחרון חסר סבלנות ותקיף. הוא לא מצליח למצוא נחמה או סתם משענת. זה היה עצוב למראה.

בקטגוריית החיים של דון אנחנו נחשפים לראשונה למשהו מהותי יחסית אצל בובי. הילד הולך בדרכי אביו, שלא במודע כמובן. הוא מרמה בבית הספר. גם סאלי לומדת מאביה – דון מלמד אותה איך להכין משקאות. אצל פגי, העיסוק בהורות איפשר לנו לראות סוף סוף מה עלה בגורלו של התינוק שילדה. למי שאינו בקיא בהיסטוריה אמריקנית שולית, כמונו, התינוק הגדול משקף היטב את הזמן שחלף. בתוך כך נרמז לנו מה היו האירועים שאחרי הלידה. כאשר פגי אומרת לאחותה שהיא מסוגלת להחליט בעצמה, אומרת זו, "באמת? מדינת ניו יורק לא חשבה כך. הרופאים לא חשבו כך". אנחנו מבינים שהתינוק נלקח ממנה, אבל רק מעט אחרי כן מובהר לנו שהוא לא סתם נשלח לאימוץ אלא גדל אצל סבתו ודודתו.

היה מעניין לראשונה את משפחתה של פגי, בלי אב, רק אמה ואחותה. זה מעמיד באור מעניין את הפיץ' שלה על מוהוק בפרק הקודם – "מה הבאת לי, אבא?". מכל מקום, נראה שהנזיפה של אחותה עשתה את שלה. בתחילת הפרק פגי נוהגת כרווקה ניו יורקית בליינית שדוחה גבר בשנינות, נרדמת על המיטה בשמלתה ולא עונה לטלפון שכנראה אמור לדחוק בה להגיע לכנסייה, אך בסופו של הפרק פגי מתייצבת למיסה. עם זאת, היא נשארת לשבת כאשר אמה ואחותה קמות לכיוון המזבח. אחותה מגישה לה את התינוק שמיד מתחיל לבכות, אין בין השניים שום קשר. בתגובה פגי מקפיצה אותו על רגלה בלי להביט בו.

בתגובה ל: טיסה מספר 1 (מד מן 2.02) מאת: yaddo
יש חיים ויש עבודה. אבל סטרלינג קופר היא משפחה, ולכן
השניים יתעבבו תדיר. כבר ראינו שפיט מערבב עסקים ומשפחה
בשמחה (כשהוא מגייס את החשבון של חמו), הוא שאפתן ושואף
רחוק, אבל מכאן ועד מה שעשה דאק, לפני שהתקיימה הלוויה בכלל
היה שפל.

הפרק הדגים יפה את העובדה שפיט, ילד בכל מובן אפשרי, נאלץ
להיות גבר בגלל דרישות התקופה. הוא נאלץ להיות בעל, נאלץ
להיות אב (הוא עוד לא יודע, אבל זו הסיבה לריחוק של פגי,
שמשפיע עליו), נאלץ להיות איש עסקים ממולח ולא אדם עם
רגשות. הוא כל כך עמוק בתוך התפקיד הזה שהוא לא יודע מה
לעשות כשאביו נהרג. הוא יודע שהוא צריך לבכות, אבל זה לא
כמו חנופה בפגישת עסקים - אי אפשר לזייף את זה.

ניתן לראות שפיט מוקף באנשים נכים רגשית שעושים את מה שצריך
ולא את מה שהם מרגישים. הוא הולך לדון שמדבר איתו כאילו הוא
קרא ספר על "מה לעשות בעת אסון" ועכשיו הוא מתרגל אותו. הוא
מדבר עם דאק שמחפש את הזוית שתועיל לו. הוא הולך מבעד
לגברים שמספרים בדיחות שחורות (דבר שהוא התחיל, בתור מספר
הבדיחה הראשונה, לפני שגילה על הקשר שלו לאסון), ולא יודע
איך להגיב. הוא רוצה לדבר עם אשתו אך חוזר בו, הוא רוצה
להתנחם באמו שרק מדברת על מה ש'צריך' לעשות. ומקום העבודה
שלו רואה את הכל כהזדמנות עסקית מצויינת.

דווקא בשביל פיט נראה שזה עוזר, משהו שמסיח את דעתו מהכל.
כך זה גם עבור פגי, שהולכת לעבודה וקוברת את עצמה בה בשביל
לשכוח את מה שהיא רוצה לשכוח: את הילד שלה, את אבא שלה, את
אמא שלה.
ספוילר להמשך: אני מחבבת את אימה ואחותה של פגי. בthe
suitcase היא מתנהגת אליהן בגסות, כהמשך של התהליך שממשיך
בעונה הזו. אני מבינה את פגי, ואני מבינה את מבוכתה אל מול
האנשים היחידים שיודעים את סודה ושופטים אותה עליו (דון
יודע אבל דון נבלה בעצמו, כאילו שהיא תתבייש ממנו), אבל כמו
שאמרה אחותה, אמא שלה לא תהיה שם לנצח. יום אחד היא תצטער
על הכיוון אליו מערכת היחסים ביניהן פנתה.
כמה עצובים הם חייה של פגי שהיא מצפה ליום עבודה חדש, כדי
שתוכל לשכוח מהכל (והיא כמובן לא היחידה, הם כולם עושים את
זה).

ולסיכום, המריבה הקטנה בין פול וג'ואן. שניהם קצת צודקים,
אלא שפול צודק יותר. כמובן שפול, שחזר עם מודעות חברתית
וזקן חדש מהעונה הקודמת מצא לו token black girlfriend, ולא
ממניעים טהורים בלבד. אבל אם יש בזה גזענות סמויה, כמובן
שבתגובה של ג'ואן יש גזענות לא סמויה בכלל. יש שם גם קנאה,
כבר ראינו שיש משהו לא פתור בינהם, אבל זה לא רק זה, זה כעס
אמיתי על זה שפול עושה משהו שהוא מאמין בו שגורם לגבות
מורמות, בעוד שהיא לא מצליחה לצאת מהמשבצת שהוקצתה לה
בלידתה. גם לא קונספטואלית. התגובה שלה דוחה במיוחד, ואנחנו
הלא יודעים שג'ואן מסוגלת להבליג כשהיא רוצה.
הנקמה של פול מוצדקת לגמרי, אבל למרבה הצער חושפת עוד מרעות
התקופה: אז ג'ואן בת 30. ביג דיל. יש לכלוך הרבה יותר
מעניין שאפשר לחשוף לכולם לגביה.
מצחיק שג'ואן מבקשת שכולם ישאירו את החיים הפרטיים שלהם
בכניסה, כשהסיבה לכעס היא מסיבה שכולם הלכו אליה. אם היא
באמת היתה רוצה להפריד את העבודה מהחיים, היא לא היתה הולכת
למסיבה הזו. הבעיה היא שבמה שג'ואן ופגי אמרו הסתתר משהו
אחר: זה לא שהן מפרידות עבודה וחיים, זה שהן מוותרות על
חיים לטובת העבודה, כי קשה מדי להתמודד עם החיים, והעבודה
נוחה ויש בה כללים שקל לעקוב אחריהם. כך שתיהן מצליחות יפה
בעבודה, אך נכשלות לגמרי בחיים.

ואגב, יאדו, הפרק הקודם התרחש בוולנטיינ'ס דיי. ידענו כבר
שעברו כארבעה חודשים (כי העונה נגמרה בנובמבר).

בתגובה ל: אבות ובנים מאת: איימס
עברו שנה וארבעה חודשים. העונה הראשונה התרחשה ב-1960 והנוכחית ב-1962. בפרק שעבר ידענו באיזה חודש אנחנו בזכות ולנטיינס, גרמו לנו להאמין שעברו ארבעה חודשים מאז הלידה של פגי ובמהלכם היא הצליחה לרזות (חוות הרזיה, כזכור), אבל עכשיו אנחנו מבינים שבעצם השלו אותנו ואנחנו שנה אחרי כן.

בתגובה ל: לא, חבובה מאת: yaddo
חשבתי שזה תסמונת הילד הגדול לגילו בסדרות טלוויזיה.

שנה וארבעה חודשים וזה כל מה שקרה? פחח (למרות שזה מסביר את
התסכול של פיט וטרודי מכך שהיא לא נכנסת להריון. ואיך לסאל יש
חברה. אבל בכל זאת, מאוד חסר התרחשות).


למרות שזה באמת מסביר למה בטי הפסיקה באחת להתאבל על אמה.

ואם כבר הגבתי, אז בא לי להקיא כבר מנשים שמשליכות את עצמן על
דון. גם זה לא מציאותי בעליל.

בתגובה ל: הו סנאפ. מאת: איימס
הייתי תחת הרושם שהיא הציעה את עצמה בתשלום. אולי סתם קונוטציה גיישית אישית שלי (למרות שזה כנראה היה מקום יפני, לאור ההערה על פרל הרבור. מצד שני, כל המלוכסנים ודאי נראים להם אותו דבר).

בתגובה ל: לא, חבובה מאת: yaddo
שנשים צריכות לרזות אחרי הלידה. חוץ מהקטע של הרחם שעדיין מוגדל ונפוח ולכן יש קצת בטן (שכמו בתחילתו של הריון, אי אפשר להכניס פנימה) - כל המשקל של התינוק יורד ישר אחרי הלידה ואחרי שמוציאים ממך את השלייה לא נשאר כלום. אז כל עוד לא העלית משקל מעבר למשקל התינוק - יומיים שלושה אחרי הלידה כשכל הנפיחות הזמנית (בצקות הרגליים, התנפחות האצבעות וכו') נעלמת - את חוזרת כמעט בדיוק למימדים הקודמים שלך. כאמור, למעט הרחם שלוקח לו משהו כמו 6 שבועות להתכווץ לגודלו הטבעי. אבל כבר שבוע-שבועיים אחרי כמעט ולא רואים את זה, אלא אם את מחליטה להתלבש בבגדי לייקרה סופר צמודים. עניין שאין לו שום צידוק בין אם כרגע עברת לידה או שלא.

בקיצור - ממש לא ברור לי העניין הזה.

בתגובה ל: אני מנסה להבין מאיפה הגיע המיתוס הזה מאת: מיקה
ללא תוכן

בתגובה ל: היא עלתה מעבר למשקל ההריון. מאת: איימס
ולא הסרט הראשון בו נתקלתי בזה. בכלל, מסביב כולם כל הזמן מדברים על dropping the baby weight, והאמת היא שחצי מהבטן בכלל נעלמת עם ירידת המים, וכל השאר עם הוצאת התינוק והשלייה. אז על איזה בייבי-ווייט כולם מדברים?

בתגובה ל: בסדר, אבל זו לא הסדרה היחידה מאת: מיקה
המאתיים קילו שמעלות חלק מהנשים מעבר למשקל התינוק. או כמו
שהרבה אמהות אומרות:
יש לי כמה קילו לרדת, אני אחרי לידה
מתי ילדת?
הילד בן 40...

בתגובה ל: לא, חבובה מאת: yaddo
הם עוד מדברים על המשקל שלה (ברור לי שזה בשביל לעדכן אותנו,
פשוט לא ציפיתי למשהו כזה ברור ממד מן). אני כן מבינה איך היא
כל כך מעורה במשרד כבר. בקיצור, מזל שאתה כאן.