"אמרת שאתה גבר, תעמוד זקוף כמו גבר מזוין!" (בודי מתחמם על וואלאס)
"Ya'll my niggas, yo! We boys!" (וואלאס מתחנן על חייו)
מדהים. סטרינגר בל אפילו לא היה צריך להגיד לבודי מפורשות לרצוח את וואלאס. אפילו אם מישהו היה מקליט את השיחה הוא לא יכול היה להוכיח באמצעותה דבר. הוא שאל עליו קצת, על הילד, ובודי הבין מיד למי הוא מתכוון. מה קורה, איש? מה הקטע עם הילד ההוא? שמעתי שהוא יצא מהמשחק. איפה הוא היה? סבתא שלו, אה? שמעתי שהוא חרבן במכנסיים כשהוא ראה מה קרה לכלבה של עומאר. מה איתך? אתה בנוי לזה? אתה מוכן להשקיע עבודה? יש לך נשק? טוב, חייל.
בודי הלך לפוט ודיבר איתו על וואלאס, שכנע אותו שהילד חלש, שהוא לא בנוי לזה, שהוא יתהפך עליהם. הוא כנראה לא יכול לעשות את זה לבד כי הוא גרם לפוט להבין שסטרינג הורה לשניהם לבצע את המעשה. We need to step up or we step the fuck off. זה המשחק המזדיין, בודי אומר לו, ופוט מסתכל על הילדים הקטנים שמשחקים בחצר לא רחוק מהם. עד לא מזמן הם עצמם היו אותם ילדים.
מייקל בי ג'ורדן כל כך מרגש בתור וואלאס, כמה נשמה הוא יצק פנימה. הוא אוכל את הארוחה האחרונה שלו ונזכר שאמא שלו פעם הביאה אותו לשם. בודי מתעצבן עליו ו-וואלאס אומר שהוא פשוט נזכר בה, לא חייבים להיות קשוחים כל הזמן. אבל הוא טועה, ברור לנו. השרשרת חזקה כמו החוליה הכי חלשה שלה. וואלאס, בודי ופוט נוסעים ביחד במונית אל מקום המגורים של וואלאס והילדים, זירת הרצח העתידית. בודי לא מסכים לשלם לנהג את מלוא הסכום. הוא מהחוליות הקשיחות ביותר של השרשרת. במדרגות פוט נסוג לרגע אבל בודי מסמן לו "נו" והוא עולה בגרם הבא [1]. פוט הוא זה שלא יכול לשאת יותר את האימה של וואלאס, את התחנונים, וצועק לבודי שיעשה את זה כבר. בודי יורה פעם אחת ביד רועדת והילד נופל ומחרחר. פוט לוקח את הנשק ויורה בו פעמיים, גואל אותו מייסוריו. פוט, שבכלל לא קיבל פקודה להיות שם. התרמילים מקרקשים כשהם נופלים על הרצפה [2].
[1] ההיסוס של פוט לעלות במדרגות מקבל בהמשך סצינה שמהווה תמונת ראי. כאשר מקנולטי ודניאלס עוצרים את אייבון ברקסדייל ומשאירים מאחור את סטרינגר בל, דניאלס מוליך את אייבון במורד המדרגות ואילו ג'ימי נעמד בראש הגרם ומסתכל אחורה לעבר המשרד שבו נמצא סטרינג. כל כך קשה לו עם העובדה שסטרינגר נשאר מאחור, עובדה שמותו של וואלאס קיבע. דניאלס מסתכל על מקנולטי ממורד המדרגות ומסמן בראשו שיבוא, בדיוק כשם שעשה בודי לפוט ממעלה המדרגות.
[2] הסופר ג'ורג' פלקאנוס, שכתב את הפרק ונמנה על מפיקי הסדרה, העיד על הסצינה הזו שהיא הקשה ביותר שכתב מעודו.
זה המשחק המזדיין. דיאנג'לו עוד ניסה להוציא ממנו את וואלאס, לגרום לו לחזור לבית הספר, רעיון שוואלאס העלה אחרי שמראה גופתו המושחתת של ברנדון שרט את נפשו. די ידע שיש לוואלאס מטרה על הגב, אבל הוא לא באמת הבין עד כמה היא מוחשית, אחרת היה מעיף משם את הילד כמה שיותר רחוק. אבל וואלאס רצה לחזור למשחק. כאן הוא גדל, בחצרות האלה. הוא היה עם הכושים האלה כל החיים, עם החברים האלה שהולכים לירות בו למוות. זה הבית. זה הוא, יו, ממש כאן. אלה הילדים ואלה החיים שלהם. לחלקם זורם מיץ בעורקים, לאחרים קרח.
וואלאס הוא קרבן של אותו ניקיון משם הפרק. מורי לוי, עורך הדין השפל, ממש מסייע לאייבון וסטרינגר לבנות את רשימת החיסול, מזכיר להם את אותה עדה במשפט של דיאנג'לו שהקפידה להעיד באופן שיסייע להם. זה לא עזר לה. נדרשו כמה חודשים אבל גם היא קיבלה את שלה. המוות שלה גורם לאנשי היחידה להבין מה עושים בארגון ברקסדייל – ניקיון יסודי – והם קולטים שהחיים של וואלאס מצויים כעת בסכנה. הנער שנשכח תחת המהומה עם קימה, חזר תחת אפם מהבידוד שבו הותירו אותו עד שיעיד במשפט אל השיכונים, אל הגוב. המרדף שלהם בניסיון למצוא אותו הפיח תקווה שהם יצליחו להקדים את הרוצחים, איכשהו, הם הרי לא יתנו לילד כמוהו למות, כבר ראינו טלוויזיה פעם או פעמיים בחיינו.
אבל בודי אמר את זה היטב, וואלאס הוא החוליה החלשה. ובגלל שהוא חלש הוא ימות, מה שלא מבשר טובות עבור דיאנג'לו בפרק הסיום. הסצינה שבה הוא מתעמת עם סטרינגר היא בעיניי אחת המדהימות בסדרה בפרט ובטלוויזיה בכלל. "סטרינג! סטרינג!" [3]. "דיאנג'לו, סתום את הפה", סטרינגר מתרה, אבל די ממש לא שותק. אולי זה מה שסוף סוף ישרת את החקירה ויביא למפלת ברקסדייל. כמו באבס שהמכות שהופלאו בג'וני הביאו אותו לשתף פעולה עם המשטרה, כמו עומאר שהירצחו של אהובו הביא אותו לעשות את אותו הדבר, כמו שרדין שמותה הסתמי של חברתה שגולגלה בשטיח והושלכה במזבלה הביא אותה לתפקד כמלשינה.
היחידה בוודאי צריכה את זה. הירי בגרגס פשוט טרפד את מה שעמלו עליו כל הזמן הזה, ובמקביל דרבן את הקודקודים להכשיל את העבודה. הרי כשבודקים את הכסף אתה יודע לאן תגיע – לאלה שמממנים את כל הסיפור. תובעים כלליים, סנטורים ושאר הבוחשים. כולם מפחדים ומנסים להציג נקיון כפיים, אלמנט נוסף שמתכתב עם שם הפרק. מדהים לראות איך דניאלס, שנתקע עם החקירה הזו בתחילה, הפך להיות הלוחם הגדול שלה מול כל אותם גורמים הרסניים, בכללם אפילו מקנולטי השפוף. אפילו במחיר שמו הטוב הוא מתגרה בבורל לעשות את מה שהוא מוצא לנכון, הוא עצמו מתכוון לממש את כל ימי ההאזנה שנותרו לו על פי צו בית המשפט. מלך. בינתיים כעונש הוא מקבל פקודה להחזיר שוטרים, שישאיר את ההוא ממחלקת משכון ואת פרזבלובסקי העלוב. גם אצלם עושים ניקיון.
בסופו של דבר היחידה כשלה להשיג את המטרות שלה, וכרגע הכל תלוי בדיאנג'לו. עם ברקסדייל ודיאנג'לו העצורים, אספקת הסמים שנעצרה וכמובן, מותו של וואלאס, החצר בבניינים הנמוכים עומדת ריקה מאדם, הספה הכתומה בה מיותמת.
[3] בקומנטרי שבפרק מדברים דיוויד סיימון וג'ורג' פלקאנוס על הקטע הזה ואומרים שלארי גיליארד לקח את השורה האחת הזו ורץ איתה באופן שלא נכתב בתסריט, כך שהתשואות המגיעות לו אינן רק על משחק ממגנט ומפעים בסצינה הזו, אלא גם על עצם יצירתה. ואגב, אפילו כך אידריס אלבה מצליח להפנט בעצמו עם התגובה השקטה והמפחידה שלו.
משחקים, הפסדים ונצחונות מלוא החופן. כולם נוטשים את המשחק כדי ללכת למשחק. במחלקה משחקים פרימון, פרז וסידנור ב"חפש את המטמון" ועוד ציטוט אלמותי נכנס לפנתיאון של הסדרה ("אתה עוקב אחרי הסמים – אתה מקבל מכורים לסמים וסוחרי סמים. אבל אתה מתחיל לעקוב אחרי הכסף ואתה לא יודע לאן לעזאזל הוא יקח אותך"), באבס מנסה (שוב) לצאת מהמשחק ולהתנקות אחרי שמשחק הדייג שלו לא צלח, אייבון מוביל את הבלשים למרדף "שוטרים וגנבים" חסר תוחלת ותועלת ברחובות השכונה, מצוי כתמיד לפניהם, ואפילו מקנולטי משחק עם הטפסים ורושם את סידנור לא במקומו. גם עומאר משחק "חפש את המטמון", והוא עושה זאת באמצעות טקטיקה ואסטרטגיה.
נראה שוויילן, הבחור מהגמילה, ממש משפיע על באבס. הוא הראה לנו נתח מחייו הקודמים כשהתייצב על מפתן בית אחותו. זה ממש ריגש אותי, גם לראות אותו באמת עושה צעד בכיוון, גם לראות את המקום שממנו הגיע וגם לראות את הצד השני, של משפחתו. יש לו שם אחיינית קטנה ויש אחות יפה שמצד אחד לא מאמינה שזה יקרה ומצד שני לא יכולה להפנות גב לאחיה עד שהיא נעתרת במידת מה, אבל למודת סבל היא מבטיחה להזעיק את המשטרה אם יתקרב אל הבית עצמו. כל זה הגיע אחרי השיחה הקצרה של באבס עם וויילן בחצר. וויילן תיאר לו את המצב של אחיינו בן ה-24, שעדיין רחוק עד מאוד מהתחתית ועדיין יש לו 10 או 15 שנה עד שיתעייף וינסה להיגמל. העובדה שבאבס מגיב כך לסיפור הזה, בעזרת העובדה שכמעט חטף מכות רצח כי גנב את ה"סמים", מרמזת שוויילן קלע בדיוק לסיפור של באבס עצמו.
בתגובה ל: "הסמויה" 1.09: יום המשחק מאת: yaddo "ואז הוא הפיל את האזיקים" (קימה גרגס)
נראה לי שאלה הן הדקות הכי מורטות עצבים בסדרה עד כה. קימה מתארת את המקרה שגרם לה להבין שהיא טובה בלהיות שוטרת, והמבט הדאוג והבלתי מרוצה של זוגתה כמו בישר את הבאות. המחיר שהיא משלמת והעובדה שהוא מתנוסס בראש הפרק הם בוודאי סמל לדמויות נוספות בסדרה. מקנולטי משלם עכשיו על משחק הריגול הקטן שעשה עם בניו לפני כמה פרקים, ואגב כך אנחנו למדים לפרטים כיצד הגיעו נישואיו לקצם. באבס איבד את משפחתו אבל לפחות יש לו את הבריאות שלו, אבל למחרת הוא כבר לא יזכה להיפגש עם קימה והוא אפילו לא יודע את זה. וואלאס נשלח לסבתא שהוא לא באמת מכיר. דיאנג'לו סובל עם אם ילדו ולא מצליח לגרום לשרדין לדבר איתו, השופט פיילן נדפק בבחירות כי הוא מתרועע עם מקנולטי.
אני כל כך אוהב את וואלאס, הילד האבוד הזה עם החיים התובעניים, שלא מצליח להתאושש מאז שראה את מה שראה בפתח ביתו. שום סרט או סדרה תיעודיים כדוגמת "בריק סיטי" לא יצליחו להעביר את עומק השריטה שהנשמות המסכנות שחיות בשיכונים נאלצות לחיות איתו, כשם שעושה "הסמויה". האורבניה הקשוחה הזו מחלחלת אל גופו ואל הווייתו. מה זה הרעש הזה, הוא שואל. בסך הכל צרצרים.
המשא ומתן (parley, מת על המילה הזו) בין עומאר לסטרינגר היה מפגש ענקים. מצד אחד משנה הזהירות עם ה"אני לא מכיר שום בארקסדייל" ומנגד טקטיקת דרישת הכסף המבריקה של עומאר. אני מת על זה שהוא עוזר לבלשים, מנוגד לכל כללי הרחוב. הוא לגמרי הג'וקר במשחק הזה, לא צפוי ולא כפוף לחוקים.
השיחה של דניאלס עם המפקד בורל הייתה מעין ייצוג של הסדרה מול קצרי הרוח: זה צריך להיות "day by day, one by one". פאזל שהתוצאה שלו תהיה מספקת ומשתלמת בהרבה מכפי שמעצרים מהירים וסגירת תיקים זריזה יהיו. אבל דניאלס לא מקבל את רצונו מול המפקד, ועכשיו עם מה שקרה לקימה הלחץ ודאי יהיה גדול יותר מאי פעם.
משעשע ביותר (אהבתי את שם הסופר "הוראשיו באקסלי אוגדן" [דמיינו את זה בראשי תיבות] והצייר "באבז" [כינויו של דיקנס], כמו גם את שיחזור הסצינה המפורסמת מפרק 4 בעונה הראשונה.)
בתגובה ל: "הסמויה" 1.09: יום המשחק מאת: yaddo "סמים על השולחן המחורבן" (דניאלס)
ירי בשוטרת. מדהים לראות עד כמה הדבר הזה מלחיץ את ארגון ברקסדייל. הנקמה והפוליטיקה עמדו בחזית אחרי שקימה נורתה. עבודת שטח משטרתית מצוינת ומעניינת מצד אנשים שבדרך כלל לא נמצאים בשטח, כמו המפקד ראולס והסמל ג'יי. סמים על השולחן המחורבן, חייבים מראית עין עד שמוצאים את הרוצחים עצמם, אם בכלל מוצאים אותם. זה דופק את החקירה המתמשכת של ברקסדייל? זה לא הפריע להם לפני כן, ועכשיו זה מפריע להם פחות מאי פעם.
מקנולטי מתקשה להתמודד עם הירי בקימה. היה יפה (ומעט משעשע) לראות כיצד ראולס מבהיר לו שאין לו שום אשמה בכך שהיא נורתה. כשמקנולטי מתאושש הוא יוצא למסע זועם כדי למצוא את הרוצחים. בלי שמץ של סבלנות לדיפלומטיה הוא שורף את הגשרים המעטים שיש לו במסדרונות בית המשפט, קודם עם רונדה ואחרי כן עם השופט פיילן, הצ'מפיון שלו בכל הסיפור הזה, שעכשיו מסתובב ומתכופף בפני הפוליטיקה אחרי שחזר לרשימת המפלגה ולמירוץ למינוי מחדש.
הסצינה של דיאנג'לו הנוסע עם ווי ביי כצאן לטבח שלא קורה היא אחת הזכורות לי בסדרה. אני שוב אומר שלארי גיליארד ג'וניור הוא שחקן אדיר. האופן שבו בנה את האימה החל מהרגע שנפגש במועדון עם סטרינגר וביי ועד שהגיעו לביתו של האחרון והוא עמד לקבל בהכנעה את הכדור, היה מופתי ממש. הזכיר לי במידה מסוימת את הסצינה הבלתי נשכחת מהסרט "החבר'ה הטובים", שלא ארחיב לגביה כדי לא להרוס למי שלא ראה.
עלה בדעתי שיש הקבלה מעניינת בין וואלאס לבאבס. שניהם פרשו מהחיים המוכרים להם, מה שהגיע לשיא בפרק הקודם כשוואלאס נשלח למפרץ (ולא לחוף) ובאבס נעזר בוויילן ובקימה כדי להתנקות. עכשיו אנחנו למדים לגבי וואלאס ש"אפשר להוציא את הבחור ממערב בולטימור אבל...", ובמקביל באבס נופל קרבן לחוסר תשומת הלב של מקנולטי המוטרד ונשלח אל המקום שממנו ניסה להתרחק עם כסף בכיסו. כל הכבוד לו שהצליח לעמוד בכך בכל זאת. וואלאס, בניגוד אליו, רוצה לחזור לשיכונים, לבולטימור. הוא לא איש של כפר ושל צרצרים. הוא מתקשר מדי יום אל פוט גם אם אין לו שום דבר לומר, רק כי הוא מתגעגע. פרז רושם את שיחת הטלפון שלו עם פוט כלא רלוונטית.
בתגובה ל: "הסמויה" 1.09: יום המשחק מאת: yaddo "This is me, yo, right here" (וואלאס חוזר למשחק)
"אמרת שאתה גבר, תעמוד זקוף כמו גבר מזוין!" (בודי מתחמם על וואלאס)
"Ya'll my niggas, yo! We boys!" (וואלאס מתחנן על חייו)
מדהים. סטרינגר בל אפילו לא היה צריך להגיד לבודי מפורשות לרצוח את וואלאס. אפילו אם מישהו היה מקליט את השיחה הוא לא יכול היה להוכיח באמצעותה דבר. הוא שאל עליו קצת, על הילד, ובודי הבין מיד למי הוא מתכוון. מה קורה, איש? מה הקטע עם הילד ההוא? שמעתי שהוא יצא מהמשחק. איפה הוא היה? סבתא שלו, אה? שמעתי שהוא חרבן במכנסיים כשהוא ראה מה קרה לכלבה של עומאר. מה איתך? אתה בנוי לזה? אתה מוכן להשקיע עבודה? יש לך נשק? טוב, חייל.
בודי הלך לפוט ודיבר איתו על וואלאס, שכנע אותו שהילד חלש, שהוא לא בנוי לזה, שהוא יתהפך עליהם. הוא כנראה לא יכול לעשות את זה לבד כי הוא גרם לפוט להבין שסטרינג הורה לשניהם לבצע את המעשה. We need to step up or we step the fuck off. זה המשחק המזדיין, בודי אומר לו, ופוט מסתכל על הילדים הקטנים שמשחקים בחצר לא רחוק מהם. עד לא מזמן הם עצמם היו אותם ילדים.
מייקל בי ג'ורדן כל כך מרגש בתור וואלאס, כמה נשמה הוא יצק פנימה. הוא אוכל את הארוחה האחרונה שלו ונזכר שאמא שלו פעם הביאה אותו לשם. בודי מתעצבן עליו ו-וואלאס אומר שהוא פשוט נזכר בה, לא חייבים להיות קשוחים כל הזמן. אבל הוא טועה, ברור לנו. השרשרת חזקה כמו החוליה הכי חלשה שלה. וואלאס, בודי ופוט נוסעים ביחד במונית אל מקום המגורים של וואלאס והילדים, זירת הרצח העתידית. בודי לא מסכים לשלם לנהג את מלוא הסכום. הוא מהחוליות הקשיחות ביותר של השרשרת. במדרגות פוט נסוג לרגע אבל בודי מסמן לו "נו" והוא עולה בגרם הבא [1]. פוט הוא זה שלא יכול לשאת יותר את האימה של וואלאס, את התחנונים, וצועק לבודי שיעשה את זה כבר. בודי יורה פעם אחת ביד רועדת והילד נופל ומחרחר. פוט לוקח את הנשק ויורה בו פעמיים, גואל אותו מייסוריו. פוט, שבכלל לא קיבל פקודה להיות שם. התרמילים מקרקשים כשהם נופלים על הרצפה [2].
[1] ההיסוס של פוט לעלות במדרגות מקבל בהמשך סצינה שמהווה תמונת ראי. כאשר מקנולטי ודניאלס עוצרים את אייבון ברקסדייל ומשאירים מאחור את סטרינגר בל, דניאלס מוליך את אייבון במורד המדרגות ואילו ג'ימי נעמד בראש הגרם ומסתכל אחורה לעבר המשרד שבו נמצא סטרינג. כל כך קשה לו עם העובדה שסטרינגר נשאר מאחור, עובדה שמותו של וואלאס קיבע. דניאלס מסתכל על מקנולטי ממורד המדרגות ומסמן בראשו שיבוא, בדיוק כשם שעשה בודי לפוט ממעלה המדרגות.
[2] הסופר ג'ורג' פלקאנוס, שכתב את הפרק ונמנה על מפיקי הסדרה, העיד על הסצינה הזו שהיא הקשה ביותר שכתב מעודו.
זה המשחק המזדיין. דיאנג'לו עוד ניסה להוציא ממנו את וואלאס, לגרום לו לחזור לבית הספר, רעיון שוואלאס העלה אחרי שמראה גופתו המושחתת של ברנדון שרט את נפשו. די ידע שיש לוואלאס מטרה על הגב, אבל הוא לא באמת הבין עד כמה היא מוחשית, אחרת היה מעיף משם את הילד כמה שיותר רחוק. אבל וואלאס רצה לחזור למשחק. כאן הוא גדל, בחצרות האלה. הוא היה עם הכושים האלה כל החיים, עם החברים האלה שהולכים לירות בו למוות. זה הבית. זה הוא, יו, ממש כאן. אלה הילדים ואלה החיים שלהם. לחלקם זורם מיץ בעורקים, לאחרים קרח.
וואלאס הוא קרבן של אותו ניקיון משם הפרק. מורי לוי, עורך הדין השפל, ממש מסייע לאייבון וסטרינגר לבנות את רשימת החיסול, מזכיר להם את אותה עדה במשפט של דיאנג'לו שהקפידה להעיד באופן שיסייע להם. זה לא עזר לה. נדרשו כמה חודשים אבל גם היא קיבלה את שלה. המוות שלה גורם לאנשי היחידה להבין מה עושים בארגון ברקסדייל – ניקיון יסודי – והם קולטים שהחיים של וואלאס מצויים כעת בסכנה. הנער שנשכח תחת המהומה עם קימה, חזר תחת אפם מהבידוד שבו הותירו אותו עד שיעיד במשפט אל השיכונים, אל הגוב. המרדף שלהם בניסיון למצוא אותו הפיח תקווה שהם יצליחו להקדים את הרוצחים, איכשהו, הם הרי לא יתנו לילד כמוהו למות, כבר ראינו טלוויזיה פעם או פעמיים בחיינו.
אבל בודי אמר את זה היטב, וואלאס הוא החוליה החלשה. ובגלל שהוא חלש הוא ימות, מה שלא מבשר טובות עבור דיאנג'לו בפרק הסיום. הסצינה שבה הוא מתעמת עם סטרינגר היא בעיניי אחת המדהימות בסדרה בפרט ובטלוויזיה בכלל. "סטרינג! סטרינג!" [3]. "דיאנג'לו, סתום את הפה", סטרינגר מתרה, אבל די ממש לא שותק. אולי זה מה שסוף סוף ישרת את החקירה ויביא למפלת ברקסדייל. כמו באבס שהמכות שהופלאו בג'וני הביאו אותו לשתף פעולה עם המשטרה, כמו עומאר שהירצחו של אהובו הביא אותו לעשות את אותו הדבר, כמו שרדין שמותה הסתמי של חברתה שגולגלה בשטיח והושלכה במזבלה הביא אותה לתפקד כמלשינה.
היחידה בוודאי צריכה את זה. הירי בגרגס פשוט טרפד את מה שעמלו עליו כל הזמן הזה, ובמקביל דרבן את הקודקודים להכשיל את העבודה. הרי כשבודקים את הכסף אתה יודע לאן תגיע – לאלה שמממנים את כל הסיפור. תובעים כלליים, סנטורים ושאר הבוחשים. כולם מפחדים ומנסים להציג נקיון כפיים, אלמנט נוסף שמתכתב עם שם הפרק. מדהים לראות איך דניאלס, שנתקע עם החקירה הזו בתחילה, הפך להיות הלוחם הגדול שלה מול כל אותם גורמים הרסניים, בכללם אפילו מקנולטי השפוף. אפילו במחיר שמו הטוב הוא מתגרה בבורל לעשות את מה שהוא מוצא לנכון, הוא עצמו מתכוון לממש את כל ימי ההאזנה שנותרו לו על פי צו בית המשפט. מלך. בינתיים כעונש הוא מקבל פקודה להחזיר שוטרים, שישאיר את ההוא ממחלקת משכון ואת פרזבלובסקי העלוב. גם אצלם עושים ניקיון.
בסופו של דבר היחידה כשלה להשיג את המטרות שלה, וכרגע הכל תלוי בדיאנג'לו. עם ברקסדייל ודיאנג'לו העצורים, אספקת הסמים שנעצרה וכמובן, מותו של וואלאס, החצר בבניינים הנמוכים עומדת ריקה מאדם, הספה הכתומה בה מיותמת.
[3] בקומנטרי שבפרק מדברים דיוויד סיימון וג'ורג' פלקאנוס על הקטע הזה ואומרים שלארי גיליארד לקח את השורה האחת הזו ורץ איתה באופן שלא נכתב בתסריט, כך שהתשואות המגיעות לו אינן רק על משחק ממגנט ומפעים בסצינה הזו, אלא גם על עצם יצירתה. ואגב, אפילו כך אידריס אלבה מצליח להפנט בעצמו עם התגובה השקטה והמפחידה שלו.
בתגובה ל: "הסמויה" 1.09: יום המשחק מאת: yaddo "הכל במשחק" (אימרה עממית במערב בולטימור)
זה מה שכתבתי על הפרק אחרי הצפייה הראשונה בו, ב-2004:
אהבתי את ה"אל תגיד לגרגס" שביקש באבלס ממקנולטי, רווי רגשות אשם על שהוא לא מצליח להישאר נקי, כדי לא לאכזב אותה. אהבתי כשפקד ראולס, המפקד של מקנולטי – שפשוט מתעב לו את הצורה – מדבר אתו על העבודה היפה שעשה בצוות החקירה המיוחד שמינה השופט, ולבסוף אומר לו, "שמע, אני רוצה שתנחת טוב – לאן אתה רוצה לעבור?", מקנולטי מגחך והסצינה נגמרת. בלי שום "Previously on The Wire", ודאי וודאי שבלי פלאשבקים, אנחנו פשוט אמורים לזכור שלפני איזה חמישה פרקים אמר הבלש פרימון למקנולטי, "כשישאלו אותך – וישאלו אותך – לאן אתה רוצה לעבור, אל תענה. אני אמרתי, 'לא משנה לי, רק לא עבודה משרדית', ושמו אותי באגף המשכון".
אבל מעל הכל, הרבה מעל הכל; כל פרקי הפתיחה האיטיים והפרוזאיים בהם צפיתי על ניוטרל, כל הבירוקרטיה שעברתי יחד עם השוטרים, המרדף אחרי הפרק שבטעות לא הוקלט, הכל היה שווה, ולו רק בשביל המונולוג של דיאנג'לו ברקסדייל, האחיין של הקודקוד של כל ענייני הסמים בבולטימור. שם אין להם ברירה, הם נולדים לתוך החיים האלה. אבא שלו היה בזה, אמא שלו עדיין, האחים שלו, בני הדודים שלו – כולם נולדים לשיכונים ולחצרות האלה ואין להם שום תקווה מעבר לזה. בגלל זה הוא כל כך רצה שוואלאס יחזור לתיכון, שאולי ימצא לו דרך החוצה. אבל הרצח שלו הוא שמוטט אותו וגרם לו לפנות כנגד כל זה, אפילו אם זה אומר להלשין על הדוד שלו, אפילו אם זה אומר להלשין על כולם, העיקר שיקחו אותו למקום אחר, רחוק, שתינתן לו אפשרות להתחיל מחדש, דבר שלא היה לו אפילו כשנולד.
המונולוג הזה היה שירת רחוב, פיוט אורבני. מלחמת ההישרדות של הצפרדע הטובעת בתוך השמנת. המונולוג הזה היה נקודת השיא של נקודת השיא שלי.
אבל דיאנג'לו לא הלשין. אמא שלו הגיעה לבקר אותו, וכשאתה מתעמת עם האמת, אתה יודע שלא תוכל לעשות את זה. הרי לא תעזוב את התינוק שלך בשביל לבנות חיים בלעדיו, נכון? ממש לא. להפך. אתה תקבל 20 שנה בפנים במסגרת עסקת טיעון. אתה תהיה המרטיר בשביל דוד שלך, שיקבל רק שבע שנים. It's all in the game, כמו שאומרים בבולטימור.
דיון נוסף מהעבר על העונה ועל הפרק: החתול מסכם את העונה (ובסוף יש גם פסקה על הפרק הראשון של העונה השנייה).
"Nicely done" (סטרינגר למקנולטי כשהוא יוצא מבית המשפט/ מקנולטי לסטרינגר כשהוא יוצא מבית המשפט בפרק הראשון)
"What the fuck did I do?" (מקנולטי כמעט בכל פרק, וגם הפעם)
גם ברגעי האופוריה שאפיינו את תחילת הפרק, מקנולטי לא היה נרגש כמו האחרים. לא כמו רונדה, למשל, שהתלהבה מפירות החקירה, או כמו דניאלס שסיפר על כך לאשתו. ניכר שבמקרה של מקנולטי כל העבודה הזו באה למלא חלל בחייו, וברור עד כאב שהעובדה שסטרינגר חמק מהאזיקים כואבת למקנולטי מאוד. בפרק הקודם הוא הודה בפני דניאלס בפה מלא שאת כל זה הוא השיק לכבוד עצמו, לפאר, אבל תכל'ס אנחנו יודעים שהוא גבר עם יצר הרס עצמי, עם יותר מדי אלכוהול ומעט מדי נאמנות וזמן עם בניו שהוא כה אוהב. אתה רעיל לכל מי שמסביבך, אמר לו באנק השיכור מהתחת מתישהו באמצע העונה, אחד החצים הכואבים ביותר שנשלחו בסדרה.
עד מהרה התנפצה השמחה של המשטרה על קרקע המציאות. דיאנג'לו חזר בו מעדותו המרהיבה ביופיה (אחד מרגעי העשור שלי), זו שהביאה אותנו להבין עד כמה וואלאס המנוח והוא קורצו מאותו חומר. אבל לא. גילו של דיאנג'לו בערך כפול מגילו של וואלאס והוא פחות תמים, בכל המובנים של המילה. בסופו של דבר לא הכל הולך לקרוס בארגון ברקסדייל. בסופו של דבר רבים מאנשי הארגון הולכים לכלא, כולל העומד בראש, ויש מחסור רציני בחומר שהם יכולים לספק, אבל בודי, פוט ואחרים נמצאים שם כדי לסגור להם את הפינות, וסטרינגר ימשיך במשנה זהירות לעשות את העבודה הטובה.
ג'יי: לאן אתה לא רוצה להגיע, חרא? פיקוח ראיות? כוח אדם? אבטחת המפקדה? מקנולטי: לסירה. באנק: יחידת המרינה? מקנולטי: כן, אדי דיזל שיעשו לי מחלת ים. (שיחה בפרק הראשון)
גזרי הדין חלו גם מחוץ לבית המשפט. סנטאנג'לו עזר לאורך העונה לראולס וסיפק לו מידע מבפנים על התקדמות החקירה, עד שהתהפך והסב את נאמנותו למקנולטי. זו כנראה הסיבה לכך שהוא מוצא את עצמו עכשיו כשוטר מקוף במדים, אחרי שבפרק הקודם הוא נפרד מהיחידה ואמר משהו כמו, "מה כבר ראולס יעשה לי?". למקנולטי לא עזרה העובדה שהחקירה הארוכה שהביא ליצירתה עזרה להעלות את אחוזי סגירת התיקים של מחלק הרצח (בעיקר בעזרת התוודויות של ווי ביי), והוא נשלח אל המקום האחרון שרצה להגיע אליו. את מקומו כשותפו של באנק תפס לסטר פרימון, שהרוויח מכל עניין היחידה הזו.
קארבר התגלה כאיש מפנים של בורל ובהתאם הועלה לדרגת סמל. הרק לא הועלה בדרגה אבל הוא חופף את האנשים החדשים במחלק הסמים ומסביר להם שהשכל הוא זה שסוגר תיקים. במקביל בחצר פוט ישב על הספה והסביר לנער הצעיר את מה שדיאנג'לו הסביר לוואלאס הי"ד בפרק הראשון, שלא יקבל את הכסף ויביא ללקוח את המנה, כי כך מישהו שמצלם רואה את כל העסקה. כברת דרך.
בתגובה ל: "הסמויה" 1.13: גזר דין מאת: yaddo הסיכומים המאלפים והמעלפים הללו שלך עשוים לי הרבה חשק לראות שוב. אבל זה לא יקרה עכשיו ובינתיים אני מסתפקת בלקרוא ולהתמוגג מהסדרה וממך. זה סוג של צפייה.
הו, מנגינת הסיום...
אל תהיה קוקוס, אלוהים מנסה לדבר איתך
בתגובה ל: "הסמויה" 1.13: גזר דין מאת: yaddo ...מה גם שלעתים הם מזכירים לי נקודות ששכחתי לשים לב אליהן בלהט השעה המאוחרת של השידור.
היה קשה לעקוב אחרי העונה הזו בשיבוץ הנוראי שלה, אבל משתלם. הפרק האחרון היה מאלו שמתחשק לך למחוא כפיים עם עלות השקופית השחורה של הסיום, קצת אחרי המבט החודר של סטרינגר היישר לתוך המצלמה ואל הצופים, כמו יודע שהם שם.
היה די מבאס לגלות שזהו סופה של עלילת אייבון ושות', ושהעונה הבאה תהיה אחרת לגמרי, ובעיקר עם קאסט אחר, לאור הגלריה המרהיבה של דמויות ושחקנים שהוצגו מולנו. זה מרגיש קצר מדי, לעזאזל. למה צריך להיפרד מכולם כל כך מהר? ומי ימשיך לשים עין על סטרינגר, שנדמה שהוא-הוא היה המוח של כל הארגון, ובעצם טווה הכל כדי שאם תגיע היד למחות את הארגון הוא היחיד שיישאר עומד? קשה לי לדמיין איך העונות הבאות יצליחו להתעלות על זו - כמי שראו כבר, התוכלו לחוות דעה נטולת ספויילרים בעניין רמת שאר העונות?
מעבר למה שההוא עם וילון האמבטיה אמר, הנה כמה תוספות:
* אייבון היה ונשאר חידה. מה הפך אותו לארכי-פושע שכזה חוץ מהמוח של סטרינגר? נדמה שלא למדנו עליו כלום במהלך הסדרה. ולמה לעזאזל כשהוא נלכד הוא לבוש כמו הגרסה החנונית של טייגר וודס? גם כן גאון קרימינלי.
* היה שובר לב לראות את וואלאס הילדון נרצח. מצד אחד אתה ממשיך לקוות שהיחידה תצליח להציל אותו בדקה התשעים, אבל בתוכך אתה יודע שהסדרה ריאליסטית מדי ועגומה מדי ומלאת עליבות מכדי לתת את רגע החסד הזה לצופיה. וואלאס לא יחיה, באבלס לא יישאר נקי, "החקירה שבונה קריירה" לא תבנה קריירה מזהירה למקנולטי, די יגרום לרגש שלך להציף הכל במעשה אמיץ של מלחמה ועקרונות ורצון לפרוץ את המסגרת - ואז יסוג לאחור. זה ברור שהוא ייסוג לאחור, ברור כשמש, אבל מה שהופך את התסריט לאגרוף ברזל הוא שהמשחק והדמויות מכבות לרגע את ההיגיון והידיעה וגורמות לך לקוות שאולי לא, אולי מישהו ינצח במשחק הזה. אבל לא.
* "המשחק". מין שם כזה שגורם למציאות להישמע כמו לא לגמרי אמיתית, כמו בחירה ומהלכים מחושבים וכרטיסי הפתעה מהקופה. אבל המשחק הוא לא משחק. הוא החיים של אותם "שחקנים". ולראייה, הדרך היחידה לצאת ממנו היא למות.
* העליבות. של המקום בו וואלאס חי וגר, של הדרך בה הוא מת. של הדבר הזה שמשום מה מתקרא "חיים" פוסט העבודה של מקנולטי. של מרתף הכליאה הזה שאמור לשמש את היחידה. העליבות חוזרת כל הזמן ב"סמויה", והיא לא רק בצד של השכונה והסמים, אלא בכל מקום. לאן שהמצלמה תלך, מלווה אותה איזה פילטר צהוב, מאובק ומדכא. אייבון עושה מיליונים - כמויות כסף בלתי נתפסות - אבל הכסף הזה הוא בלתי נראה. הוא בעיקר משמש לעשיית עוד כסף, אבל לא להנאה. די מרוויח יפה, יש לו ארון מלא בגדים חדשים והוא לא גונב חשמל מהשכנים כמו וואלאס, אבל הדירה שלו היא לא מפוארת, והוא אפילו לא יכול לקחת את הכסף ולצאת לחופשה, להתרחק מהמשחק - הדבר היחיד שהוא רוצה לעשות. כולם בוחרים להישאר בפנים, בשכונה, להמשיך לחיות את העליבות הזו בגלל נאמנות משונה או כי במוח שלהם מעולם לא היתה באמת אפשרות אחרת.
* הרגע שבו היחידה מחשבת כמה כסף מגלגל אייבון בשבוע הוא מדהים בעיניי. מדהים כי אלו סכומים עצומים, אבל איפה הם? בחלק קטן מזה אפשר היה לשנות כל כך הרבה בשכונות המערביות, לקרוא תיגר על החיים שהוכתבו לך מעצם הולדתך במקום הזה. המגדלים מייצרים סכומים של מיליונים כמו עסק משגשג, אבל נראים - כמו גם העובדים במערכת - כמו חורבות. כל הכסף הזה, ואיש לא מנצל אותו לשנות ולו פסיק בעליבות הזו. חבל.
בתגובה ל: אגיד זאת שוב: כיף לקרוא את הסיכומים הללו מאת: יעל וזהו 1. העונה השנייה לא חותכת מאייבון וסטרינגר, אלא מגוללת סיפור חדש ונפרד במקביל להם (שאכן נמצא יותר בחזית, זה כן), כך שתמשיך ותהיה העמקה בדמויותיהם.
2. אחרי שראיתי לאחרונה את כל הסדרה שוב, אני יכול להבטיח לך שכמה מהעונות הטובות (שתיים, למעשה) עוד לפנייך.
בתגובה ל: "הסמויה" 1.13: גזר דין מאת: yaddo שהרגשתי בסיום העונה הוא שהכל מתקיים במעגל אינסופי שלעולם לא יסתיים. אייבון וחלק מאנשיו נתפסו והלכו לכלא? איזה סוחר מת? המשחק נמשך בכל זאת, עם אנשים חדשים. גם כך סטרינגר הוא המוח האמיתי מאחורי העסק. ואם לא סטרינגר, יבוא מישהו אחר. כמו שציינת את הסצינה שבה פוט מחליף את די בתפקיד.
החקירה הסתיימה? האנשים שהובילו אותה ממשיכים הלאה אל החקירה הבאה, בהצבה מחדש. אף אחד לא באמת יזכור את מקנולטי שהושלך אל הים. כל עוד דניאלס סגור באיזה מרתף, הפיקוד הבכיר לא צריך להתמודד איתו.
אישור ההודעה
דחיית ההודעה
אישור המשתמש
חסום את המשתמש
