"זה אף פעם לא יהיה מה שהיה"
(ליטל ביג רוי)



שפל היא המילה, כפי שמצהיר שם הפרק (בלעז Ebb Tide, כלומר השפל מהגאות והשפל). מקנולטי בבאסה בסירות, קימה תקועה בעבודה משרדית כי היא עכשיו בדרך להיות אשת משפחה, פרז לכוד תחת כנפי חמיו, ואילו דניאלס נענש ונשלח למחלקת ראיות, ממנה נעלמו באורח פלא הראיות למשפט של בירד, רוצח העד וויליאם גאנט מהעונה הראשונה. גם אצל סטרינגר העניינים לא משהו. עכשיו כשאייבון בכלא הוא מתקשה לשמור על הספקים שלו, שחוששים שהמשטרה תגיע אליהם דרכם.

אבל לא רק לידידינו הוותיקים יש בעיות. אם חשבנו שפרקי פתיחת העונה השנייה יהיו פשוטים יותר להתמודדות, הרי שגם הפעם אנחנו זוכים להכיר לא מעט דמויות חדשות, עובדי הנמל, אנשי האיגוד. רבים מהם לא יכולים בכלל לצבור שעות עבודה כי הם לא מספיק ותיקים. וכידוע, בטלה מביאה לידי חטא. הסיבה שיש לאיגוד עובדי הנמלים כל כך הרבה כסף להשקיע בוויטראז' שיובא מגרמניה עבור הכנסייה הפולנית, היא שאנשיו גונבים ומבריחים מכולות עבור "היווני". זה משהו שהכומר אולי תמים מכדי לקלוט, אבל לא וולצ'ק, שעכשיו תוהה מאיפה יש לאיגוד הדל באנשים כל כך הרבה כסף לתרום לכנסייה.

גופת הבחורה שהתגלתה במים ועברה מתחום שיפוט אחד למשנהו ואז בחזרה הייתה ממש מצחיקה. נקמה איכותית של מקנולטי במפקדו לשעבר, שידע להעריך את הפיקחות. במקביל, המכולה שהושארה עבור בוריס/סרגיי, האיש של היווני, לא נלקחת ומוחזרת לערימת המכולות, רק כדי להתגלות מאוחר יותר על ידי בידי ראסל, שוטרת הנמל, שחושפת את תכולתה המזעזעת. אני תוהה אם זוהי הסיבה לכך שסרגיי לא לקח את המכולה, כי הוא הספיק לראות מה יש בה, אבל כשהיא הייתה כך על המשאית חשופה לעין כל נראה לי שקשה לבדוק את התכולה.

בתגובה ל: "הסמויה" 2.01: שפל מאת: yaddo
1. שוב העליבות הזו. לאיגוד עובדי הנמלים יש אלפי דולרים עבור יצירת ויטראז' בהזמנה מיוחדת מגרמניה, אבל החיים שלהם נראים כמו פוסטר לצורך החיוני בהעלאת שכר המינימום. לאן כל הכסף הזה הולך, חוץ מלכנסייה? אף אחד בבולטימור לא יודע מה לעשות איתו?

2. בפאב, השיר שמצית את השמחה והריקודים של עובדי הנמל הוא "16 טון", המוכר בעיקר משורת הסיום שלו: "I owe my soul to the company store". כמה הולם. זהו הפזמון המלא, אגב:

בתגובה ל: שתי הערות מאת: יעל וזהו
ללא תוכן

בתגובה ל: "הסמויה" 2.01: שפל מאת: yaddo
"הם ילעסו אותך, אבל הם חייבים לירוק אותך בסוף"
(מקנולטי)



אם העונה הראשונה לקחה לה את הזמן כדי לפתח את העניינים, הרי שכאן כבר בסוף הפרק הראשון לעונה התגלתה מכולה מלאה בגופות של בחורות. הפרק השני היה מצוין לא רק בגלל שהנה התחילה העלילה, אלא הרבה בגלל שהיה נורא מצחיק. החל בכך שמקנולטי מנסה להפיל את התיק על ראולס, הבוס הקודם שלו – 13 מקרי רצח! – כנקמה על הגלייתו לשיטור הימי, ולבסוף גם מצליח; עבור בבר כשבאנק ולסטר, חבריו מאותו מחלק רצח, מתפוצצים מצחוק כשהם מתארים למקנולטי את מהלכי היום ואיך ראולס נראה ("תפסיק, אתה עושה לי זקפה!", מקנולטי מפציר); וכלה בכך שהתיק נופל על אותם חברים ("אתם ממחלק רצח? אתם בטח מכירים את ג`ימי מקנולטי", "כן, הוא מת מבחינתנו"). היסטרי.

אהבתי מאוד גם את חילופי הדברים בין מקנולטי לפרימון. ג'ימי אומר שנשארו לו במשטרה רק 11 שנה, לסטר אומר שזה זמן רב להתייבש על המדף, ג'ימי משיב לו שפרימון עצמו עשה זאת במשך 13 שנה, והלה עונה לו "וארבעה חודשים". זה מצחיק אותי מאוד כי הוא התעקש לציין את ארבעת החודשים הללו פעמיים גם בשיחה הראשונה של השניים על הנושא, כאשר בעונה הראשונה מקנולטי גילה שהבלש ממחלקת המישכון הוא מישהו רציני.

מקנולטי, כפי שהוא מצהיר, אינו בוחל בפגיעה באחרים במסגרת הניסיון שלו לדחוף את זה לראולס. נזק משני. גם פרנק סובוטקה מתיז קליעים שנשלחים בגללו אל חבריו לנמל מכיוונו של וולצ'ק. והחמור מכל – הבנות המתות הן נזק משני, כזה שחייבים לקחת בחשבון כשמבריחים אותן פנימה. נו, יהיו עוד בנות, כמו שאמר היווני. מסיכוני המקצוע.

את קארבר, שלא ראינו בפרק פתיחת העונה, אנחנו רואים הפעם כשהוא נותן דוחות בחניה של עובדי הנמל. לא ברור לי איך הוא נחת בעבודה הזו, ציפיתי שאחרי שתפקד על תקן המלשין של בורל הוא יזכה גם לתפקיד טוב אחרי שקיבל את דרגת הסמל, אבל אני מניח שבורל הסתפק בדרגה. גם את דיאנג'לו אנחנו רואים הפעם, ומגלים שהמסכן [1] מכור לסמים ודונט לא מגיעה לבקר אותו עם הילד. ממש מצער.

[1] גם הוא וגם בודי גידלו קצת שיער במקום הגאלח שהיה להם. לא יפה להם.


והנה מה שהיה לאיילון צפון לומר על תחילת העונה

בתגובה ל: "הסמויה" 2.02: נזק משני מאת: yaddo
חוץ מהקטע של השחיטה שיכולתי לוותר עליו בכיף.
ודרך אגב, הקישור בסוף לא מוביל להודעה של איילון צפון, אלא שוב לשרשור של חתול-רובוט.

בתגובה ל: היה באמת מצחיק מאת: אורלי
תודה.

בתגובה ל: "הסמויה" 2.01: שפל מאת: yaddo
"מה שהן צריכות זה איגוד"
(בידי ראסל)



ברור שצריך איגוד, הרי עבור אנשי הנמל זה עובד כל כך טוב. זה עולם אחר שם ברציפים, לא? גם למי שיש עבודה אין עבודה, תחושה של אנשים שמתקשים לנשום. גם החכמים שבהם, כמו ניק, הם הומופוביים וגזענים, והשמות שלהם נהגים לעתים קרובות באופן אירופאי – פרנק הוא פרנוש וסטן וולצ'ק הוא סטנוש בפי הכומר בפרק הראשון לעונה, ניק הוא ניקו אצל היווני. הם מכונים בשמותיהם הגלותיים, כאילו כדי ליצור תזכורת שאנשי הרציפים האלה, ובכלל אמריקה, מורכבת מאנשים שאבותיהם הגיעו לאמריקה בהבטחה לעתיד טוב יותר. בדיוק כמו הבנות האומללות האלה במכולה.

העובדה שה"עתיד טוב יותר" הזה מושב ריקם אצל לא מעט מהם, מאלץ אותם לפנות לאפיקים לא חוקיים. כאן זה כבר לא שחורים בשיכונים שנולדים לתוך החרא, אלא לבנים כמו רוב הצופים (זו העונה הכי נצפית בתולדות הסדרה, וגם זה לא היה הרבה), ויש להם קשיים של בני מעמד בינוני-נמוך של חוסר אפשרות לפרנס משפחה או להקים כזו.

נדרש לי רגע להבין מה הולך לקרות כשהתחילו לחלק את הסמים לאסירים, וקלטתי פתאום למה אייבון ביקש מדיאנג'לו שיימנע מלקחת סמים למשך כמה ימים. אני חושש לחשוב מה היה קורה אילו לא היה עומד במילתו. אכזרי ביותר, כפי שבוצ'י העיוור ציין. להביא למותם של אסירים רבים רק כדי שווי ביי יוכל לקשט את התא שלו ללא הפרעות, וכמובן כדי להבהיר לסוהר טילמן שעם אייבון ברקסדייל לא מתעסקים. ניכר שדיאנג'לו שוב קולט את עומק האכזריות של דודו.

חקירת אנשי האונייה על ידי באנק ולסטר הייתה ממש מצחיקה, בעיקר מפאת חוסר האונים והתסכול שלהם. "כשאנחנו יורדים מהאוניה, אנגלית שוב נשמעת, כן?". בזמן שהם שומרים על מקצועיות, מקנולטי מתחיל לחפור בנושא החקירה ומתקרב אליה יותר ויותר. התמונות שמצא הופכות עבורו את האלמונית המתה לממשית, מישהי עם שורשים ומשפחה שדואגת לה בבית. משהו שהוא עצמו הולך ומאבד.

בתגובה ל: "הסמויה" 2.01: שפל מאת: yaddo
"אם אני שומעת את המוזיקה, אני הולכת לרקוד"
(גרגס)



דניאלס יושב בבית מול הטלוויזיה וצופה בתערוכת כלבים, שם אחד מהם, כלב בית רגיל לכאורה, מפליא לבצע משימות. זה פשוט בדם שלו, ירושות של דורי דורות, נכד של נכדם של אלופים. גם במצבו המבוית הפאזל של הגנטיקה מנצח. ככה זה, זה בטבע. כאלה גם הבלשים. אם הם שומעים את המוזיקה, הם הולכים לרקוד. דניאלס כבר היה חצי רגל בחוץ. קימה הבטיחה לזוגתה המעצבנת (היא ואשתו של דניאלס צריכות לצאת זו עם זו). אבל דניאלס וגרגס זכו לפחות למשימה חדשה שתמריץ להם את הדם. ג'ימי מקנולטי הבודד והשפוף נשאר בחוץ. הוא הפיל את הרציחות על יריבו ראולס, אבל בכל זאת מוצא את עצמו חוקר את שורשיה של אחת הקרבנות, נדיה שמה. אני חושב שהמסע הזה הוא מה שמחזיק אותו בימים האלה.

בינתיים בכלא דיאנג'לו סוף סוף לומד מטעויות ומפנה את גבו לדודו, אפילו במחיר חירותו. כשם שאמר בחקירה שלו בניו ג'רזי בסוף העונה הקודמת: "אני נשבע באלוהים, הייתי במעצר שמונה חודשים והייתי חופשי יותר בכלא מאשר בבית". החופש הוא בראש. האסטרטגיה של אייבון (ובטח גם של סטרינגר) עם ההרעלה פשוט מבריקה. הוא לא רק מעיף מדרכו את הסוהר הסורר אלא מסדר לעצמו קיצור מאסר משמעותי. לא ראינו את זה קורה בעבר, אבל אנחנו מבינים שלא בכדי הוא הגיע למעמד שהגיע.

לזכרה של נדיה:



משהו שולי (וגס): אושן ואני היללנו את שדיה של החברה של ניק סובוטקה, ועד מהרה הסתבר שאנחנו לא לבד. בקומנטרי שעשו דומיניק ווסט ומייקל קיי וויליאמס (מקנולטי ועומאר) לאחד מפרקי העונה, הם דנו בנושא החשוב.

וויליאמס: או בוי, הציצים (Knockers) שלה.
ווסט: חשבתי שזה הפרק שאנחנו עושים.
וויליאמס (צוחק).
ווסט: השוט הפנטסטי ביותר של שדי אישה בהיסטוריה של הטלוויזיה.
וויליאמס: השדיים שלה יפהפיים.
ווסט: מדהימים. בוב ליהק אותה מקלטת כשהיא לבושה לגמרי, ולא היה להם מושג עד שהיא הורידה את החולצה שהם חוזים בפלא השמיני של העולם.

הסיפור הזה דווקא מעניין למדי לאור העובדה שהסצינה אשכרה דרשה עיסוק באותו פלא, עם ניק שאומר שהם בוהים בו וכל זה. נחמד.

בתגובה ל: "הסמויה" 2.01: שפל מאת: yaddo
"פעם ייצרו פה פלדה, לא?"
(ספירוס וונדאס)



איזה שם פרק יפה, אה? משקף המון מהסדרה הזו, שבה הדברים הרוחשים והלא נאמרים משחקים תפקיד לא פחות גדול מאלה שכן, והם אלה שלבסוף סוחפים ומטביעים דמויות כאלה ואחרות. כמה אהבתי את הפרק בפעם הראשונה שצפיתי בו. לא מעט בזכות פרנק סובוטקה, שסיפק פנינים מרהיבות, כמו ה"שיזדיין הקיר" בסוף + ההתרחקות, וכן התפרצות הזעם מול באנק, עורך עם ג'וני פיפטי משפט מדומה ואז גם מביא מונולוג נפלא (שאני חושב שפעם ציטטתי בטאגליין): "עברנו כאן דרך בובי קנדי, טריקי דיק ניקסון, רוני שובר האיגודים רייגן ועוד ששה בני זונות כמוהם. נעבור גם את החרא שלכם בלי בעיה!".

ספירוס משחק על הגבריות של פרנק. פעם ייצרו פה פלדה, לא? לקראת סוף הפרק גם קיבלנו סיקוונס שכולו פלדה כבדה ועצומת ממדים – מכולות, מלגזות, מנופים, עגורנים ושאר מכונות. הפלדה הכבדה הזו לעומת האנשים הקטנים שמפעילים אותה.יש משהו דינוזאורי במראה הזה, בר חלוף, איטי ולא מותאם לחיים המהירים של ימינו, סחורה שמגיעה על ספינות. העניין הוא שהאנשים שם נדמים בעצמם כמוצג מעולם ישן ולא משנה מהו גילם. ניק, בחור צעיר למדי, מתפעל מהעובדה שזיגי יכול להזין כמה מילים למחשב ולמצוא בדיוק ובמהירות את התשובה שהם מחפשים. העולם החדש הזה, המחשבים לעומת העיפרון והנייר שתמיד הושלך בסיום העמסה, הם אלה שהולכים לשרת את היחידה עכשיו בחקירה נגד הנמל.

בינתיים אצל הבארקסדיילים, בהיעדרו של אייבון הופך סטרינגר דומיננטי יותר ויותר. הוא נעזר במרצה שלו במכללה כדי למכור את הסחורה החלשה שלו – ענק! – עורך ישיבות עם הנהלת הביניים שלו, דבר שלא ראינו לפני כן בעבר, ולמרבה הצער גם מתחיל לפקפק בדיאנג'לו. אני לא יודע איך זה תורגם במקומות אחרים, אבל התרגום של הפרק בדיוידי הפך לחלוטין את משמעות דבריו לילד של די. סטרינג אמר "Your father bucking us", כלומר במשמעות שלילית, "בא להילחם איתנו". התרגום לעומת זאת התייחס לכך כאילו הוא אמר "backing us", "מגבה אותנו". אולי משאלת לב של המתרגם.

בתגובה ל: "הסמויה" 2.01: שפל מאת: yaddo
"זה לא משנה אם איזה טיפש אומר שהוא שונה"
(דיאנג'לו)



"העבר תמיד איתנו. המקום שאנחנו מגיעים ממנו, מה שעברנו, איך אנחנו עוברים את זה, כל החרא הזה משנה. כמו בסוף הפרק, אתה יודע, סירות וגאות ושפל וכל זה. זה כאילו אתה יכול להשתנות. כן, אתה יכול להגיד שאתה מישהו חדש, אתה יכול לתת לעצמך סיפור חדש לגמרי. אבל מה שהגיע ראשון הוא מה שאתה באמת ומה שקרה קודם הוא מה שבאמת קרה. כמו, אתה יודע, כל הספרים האלה בספריה שלו. החזית שלו היא כל הספרים האלה, אבל אם תשלוף אחד מהם מהמדף, אף אחד מהדפים לא נפתח אף פעם. יש לו את כל הספרים האלה והוא לא קרא כמעט אף אחד מהם. גטסבי, הוא היה מי שהוא היה, והוא עשה את מה שהוא עשה. ובגלל שהוא לא היה מוכן להתמודד עם הסיפור האמיתי, החרא הזה תפס אותו".

דיאנג'לו כמעט מספיד את עצמו בפרשנות הזו שלו "גטסבי הגדול", שנרצח בעצמו, הכל הוא פרולוג שמוביל אל מקום אחד – פי הפחת. ואכן, החרא הזה תופס אותו כל כך מעט זמן אחרי כן. המוות שלו כל כך ציער אותי. אם חשבתי שהעונש שניתן לו היה חרא, 20 שנה בפנים ולקחת על עצמו את האשמה הכי כבדה של הארגון, באה "הסמויה" ומזכירה לי שתמיד יכול להיות יותר גרוע. הוא הביט בתמונה של הבן שלו שנמצאת בתאו והחליט לזרוק לאסלה את הסמים שנותרו לו. הוא עשה החלטה להשתפר. הוא התנתק מהמשפחה הרעילה שלו. כל מה שהוא רצה זה שיניחו לו לנפשו, הוא אפילו לא תכנן להגיד משהו על הרצח החדש שהדוד שלו אחראי לו. הוא ישב במועדון הספר, לא משהו שמשויך אוטומטית לכלא. איש טוב שהגורל שלו הועיד אותו לחיים הקצרים שבהם גדל, עם אמא שבמקום להגן על הילד שלה ולתת להיכנס אל המפלט, הביתה, מאלצת אותו להתמודד בעצמו עם שני ילדים שמזיינים לו את הצורה. הרגע שבו די ואייבון חולפים זה על פני זה במסדרון היה מופלא. האופן שבו אייבון קורא לו, דיאנג'לו מסתובב אליו, אייבון מביט בו בעוד שלפתע המצלמה מתרחקת ממנו. הוא איבד את האחיין שלו לנצח.



"אתה פשוט חי עם החרא הזה עד שאתה לא יכול יותר לנשום"
(דיאנג'לו מספר הכל בחקירה שלו ובמידה רבה צופה את סופו, נחנק פיזית כשם שנחנק מטאפורית, סוף העונה הראשונה)

את הראייה של דיאנג'לו על "גטסבי" אפשר להחיל על הסדרה כולה. העבר תמיד נוכח ותמיד יתפוס אותך. בפרק הזה, מלבד המקרה של דיאנג'לו, זה היה נכון במיוחד גם אצל מקנולטי. הוא מנסה להציג חזית אחרת, משופרת, כדי לחזור לאשתו, אבל ללא הועיל. בפרק אחד נסגרו הספיחים האחרונים של העונה הראשונה: דיאנג'לו מת ובירד מורשע, ובנוסף להם ג'ימי מבין שעבורו הסיפור נגמר. באותו זמן הוא גם מוותר על הניסיון למצוא את משפחתה של נדיה, כמה מצער, וכן מקבל סטירת לחי מטאפורית מאשתו. סוף להרבה דברים בפרק הזה, ובכל זאת שמו הוא "הכל פרולוג".

זוהי הצפייה השלישית שלי בעונה הזו ורק הפעם אני קולט שבתחילת הפרק עומאר מספר שבחטיבת הביניים (הוא בטח לא האריך בלימודיו מעבר לה) הוא אהב מיתולוגיה. זה מסביר את המעמד המיתי שרכש לעצמו בשיכונים, הבוגי מן שממנו כולם מפחדים, הבלתי מנוצח. זה מסביר גם את המעמד שמקנה לו הסדרה עצמה. בבית המשפט הוא התגלה ככוכב עבור התביעה. מבדר את המושבעים, מבסס את העולם שבו מתקיימים הדברים האלה, ויותר מכל – נכנס במוריס לוי באופן הכי יפה ומזוקק שניתן היה לעשות. "לי יש רובה ציד, לך יש מזוודה. אבל הכל במשחק, נכון?". נפלא.


במארז הדיוידי יש קומנטרי לפרק מפיהם של דומיניק ווסט (מקנולטי) ומייקל קיי וויליאמס (עומאר). בדרך כלל ההערות המעניינות באמת מגיעות מהמפיקים, אבל הקומנטרי הזה מבדר מאוד ובמהלכו השניים בעיקר עוסקים בסיפורי מורשת. הכימיה ביניהם נהדרת והם מתפקעים מצחוק בחלק ניכר מהזמן, עולבים ומחמיאים לשחקנים האחרים וזה לזה (על ג'יימס רנסון, המגלם את זיגי, הם אומרים שהוא הכפיל של אורלנדו בלום, רק שבניגוד אליו ג'יימס יודע לשחק. על לארי גיליארד המגלם את דיאנג'לו הם אומרים שהוא השחקן הכי טוב מבין כולם שם, ואני נוטה בהחלט להסכים), מדברים על סצינות מין ועל עירום של השחקניות, משוחחים על מבטאים, צוחקים על אספקטים בסדרה (ווסט: "אתה לא חושב שגרפיקת מחשבים על הורדת מכולות היא מעניינת?") נזכרים באודישנים שלהם ועוד. מומלץ לבעלי המארז.

בתגובה ל: "הסמויה" 2.06: הכל פרולוג מאת: yaddo
העייפות עוררה התלבטות אם להישאר לראות או להפיל את המשימה על הווידאו המקרטע, ומיד עם בוא הסצנה הראשונה ידעתי שהחלטתי נכון. עומאר המלך. כמה לא מתאים לו להיות "מיסטר ליטל". זו היתה ההצגה שלו - הידע במיתולוגיה, האמת הבוטה שהוא מגיש לשאלות עורכת הדין בחיוך רחב, וכמובן העקיצה הנהדרת לעו"ד לוי הנחשי, שנוזף בו על כך שהוא עוד חוליה בשרשרת השודדים מהשודדים את כוחה ורוחה של העיר בעזרת הסם למען עושר עצמי, על אף שהוא עושה את אותו הדבר בדיוק רק בחסות החוק. מלך.

אבל הסיום, כל כך שובר לב. בדיוק כמו במקרה וואלאס, גם כאן הסוף היה צפוי מראש. כל הסימנים היו שם, ואנו כבר יודעים שיש רק דרך אחת לצאת מהמשחק. זה לא משנה איך אתה בוחר לצאת ממנו, המוות יחכה לך מאחורי הפינה. דיאנג'לו בחר לצאת מהחיים שנכפו עליו, וחבריו ומשפחתו דאגו להוציא אותו מחייו אלו בצורה הכי סופנית שאפשר. וכמה שהסימנים היו שם, כך בחרנו להתעלם ולקוות לטוב, לגאולה שלא באה. ומילא לא באה, לא יכולתם לחכות עם רציחתה של אחת מדמויות המופת של הסדרה, שמשוחקת באופן כל כך נוגע ללב? אי אפשר היה להיפטר מבירד המשמים במקום? הרצח הזה הגיע שתיים וחצי עונות מוקדם מדי.

בתגובה ל: מוסיפה מאת: יעל וזהו
שאת שואלת על דיאנג'לו, אפשר כמובן לשאול על וואלאס. ההגדרה "משוחקת באופן כל כך נוגע ללב" יושבת עליו בול. ההבדל בין השניים הוא שוואלאס בדיוק חזר למשחק, ואילו די מנסה לצאת ממנו. "אני נשבע באלוהים", הוא אמר אז בחקירה שלו, "הייתי בכלא שמונה חודשים והייתי חופשי יותר שם מאשר בבית". עכשיו כשהוא חזר לכלא ניתנה לו ההזדמנות להיות שוב חופשי, והוא אכן ניסה כמיטב יכולתו להתרחק ולהתנתק, אבל כאמור, כמו אצל גטסבי, הוא לא מצליח להתחמק מהעבר. ת.נ.צ.ב.ה.

בתגובה ל: "הסמויה" 2.06: הכל פרולוג מאת: yaddo
מקייפסט מהפייס:

עומאר מלך, מקנולטי ~לב~ ו~ספוילר~ מסכן אבל נו, זו הסמויה.
מצד שני כל רגע שקשור לאיגוד היה מצ'עמם, זה לא שאפרוש עכשיו או משהו אבל עדיין. והאחיין של ההוא (כריס באוור) מזכיר לי את קייסי אפלק שזה רק יתרון.

בתגובה ל: יאדואנג'לו איים עלי אז באתי מאת: assafTV
אתה לא חושב שגרפיקת מחשבים על הורדת מכולות היא מעניינת?

יחסיי עם העונה השנייה ידעו עליות ומורדות. בצפייה הראשונה אהבתי אותה הכי פחות מבין ארבע העונות הראשונות, בצפייה השנייה היא זינקה אצלי אל המקום השני, ובצפייה השלישית לא הצלחתי שלא לראות את התפרים של התסריט והיא שוב ירדה מבחינתי בדירוג אל התחתית. אבל ענייני הארגון, שגם אותי שעממו בצפייה הראשונה, לא הפריעו לי יותר. יש משהו מוכר בהרבה בתיאור הגוויעה של האנשים האלה, והגם שהוא ללא ספק פחות מרתק ממה שקורה בשיכונים, מבחינתי הוא עדיין אוחז באפיל דבלינאי עצוב ומעניין של מעמד הפועלים המוכה.

בתגובה ל: באמת? מאת: yaddo
סתם מציין שהחלק הזה בעלילה פחות מעניין אותי. אולי בהמשך זה יעניין אותי יותר. יש מספיק דמויות בסדרה בשביל ליצור עניין. ויש עוד 3 עונות לפנינו כך שאני בטוח שימי השעמום לא יימשכו זמן רב.

בתגובה ל: "הסמויה" 2.01: שפל מאת: yaddo
"אל תדאג, ילד, השעון עדיין דופק"
(הורספייס)



הורספייס מספק משפט הממצה את הצרימה בחיי הרציפים. כשם שהשעון כבר לא באמת דופק עבור ניו צ'ארלי, שהולך לאבד את הרגל שלו, כך גם חיי הנמל ספורים. פרנק ונאט כבר יודעים שהעתיד הוא מכונות. כרוניקה של גוויעה, כזו שמאלצת את מי שמתחתיה לפנות אל אפיקים לא חוקיים רק כדי להתפרנס, אפילו לא להתעשר. ניק סובוטקה הוא אחד כזה, ואשכרה התבאסתי כאשר הרק וקארבר הצליחו לעלות על עקבותיו. זה עלה לקארבר 1,250 דולר (אחרי הנחת שוטר) אבל לפחות משהו יצא מזה. איזה צמד טיפשים, לא היה עדיף להכניס את המשדר אל תוך כוס ולהסתיר אותה איפשהו?

כמו הנמל, נראה שגם ארגון ברקסדייל בדרך למטה. ביאנקה מתאבלת על דיאנג'לו (מגיע לה), אייבון מתאבל בפנים וחושב שדיאנג'לו עשה את זה כדי לנקום בו, כי הכל סובב סביבו כמובן. בינתיים הוא דוחה שיתוף פעולה עם פרופוזישן ג'ו, שמציע אוויר לנשימה עבור הארגון, אבל לא, אייבון לא יסכים לוותר על השטח שהוא נלחם עבורו כל כך קשה. בודי מזמין זר יפה בשביל ההלוויה של דיאנג'לו, לא כזה המתאר את הזמן שלהם ביחד בבור, כשדיאנג'לו הורד בדרגה, אלא את תור הזהב שלו במגדלים (ימים שמעולם לא ראינו).

מפתיע לראות את ההשפעה שיש ללסטר על דניאלס. באנק אשכרה צדק כששכנע את שותפו לדבר איתו ואמר שהוא מקשיב לו. אני צופה בסדרה בפעם השלישית ולא זוכר חצי מהדברים, תענוג – אני לא יודע אם דניאלס יוצא טמבל מהעובדה שהוא לוקח עליו את הרציחות או שהוא יצא מזה כשידו על העליונה. מה שכן, עכשיו כשהוא יכול לדרוש מראולס הכל בלי ויכוחים, אולי הוא יחזיר את מקנולטי? הצטערתי עד מאוד לראות את ג'ימי קורע את התמונה של נדיה ומשפחתה, מוותר על השליחות שלקח על עצמו. אשתו מסרבת לקבל אותו בחזרה, מה שמובן בהחלט, והאיש נראה אבוד מאי פעם. ילדים משחקים באוהל בחצר, על זה הוא חולם, על זה הוא חולם. "הכל נכון, אני מודה באשמה אני מודה באשמה אני מודה באשמה. הבדידות, הזימה, כשלון, הצלחה, פחדים וקנאה, שכחה. את מי אתה אוהב? את מי אתה אוהב, את מי אתה אוהב?".



[1] במקור שם הפרק הוא Backwash, כלומר כזה ששומר על תימת המים המתאימה לעונה. חבל שאין מושג עברי מקביל.


וזה מה שהיה לחתול-רובוט לומר על הפרק בשעתו

בתגובה ל: "הסמויה" 2.07: תוצאת לוואי [1] מאת: yaddo
1. בעיניי הדבר המשמעותי ביותר בפרק הוא הגילוי שסטרינגר עמד מאחורי הרצח של די, ללא ידיעתו של אייבון. זה מדהים, בעיקר מכיוון שנדמה שזו הפעם הראשונה שהוא לא מסתפק בלהיות יועץ הסתרים-הלא-ממש-נסתר של אייבון, אלא ממש הולך מאחורי גבו ובאופן מאוד קיצוני - רציחת בן דודו של אייבון, ובנה של בריאנה ששכנעה את די לחזור בו מעדותו ובכך להציל את הארגון כולו. צעד ראשון בדרך לעצמאות ולהשתלטות על מקומו הריק של אייבון לתמיד? נדמה שההצעה שקיבל מראש הצד השני של העיר תהיה הצעד הבא בכיוון השבירה מאייבון.

2. מה שעוד מפתיע בהזמנת הרצח הוא שנדמה שחלק מזה נבע מהמניע הכי ישן בספר - האישה. לפי המבטים שהוחלפו לא אחת, לסטרינגר היתה סיבה נוספת לרצוח את די מעבר לחשד קלוש (לא ראינו שאייבון סיפר לו על ההתרחקות של די ממנו במסדרון) שדי יבגוד בארגון. כפי שנאמר, ריצ'רץ' שנפתח במערכה הראשונה, יורה - או חונק בחגורה במקרה הזה - בפרק השישי.

3. הרק וקארבר הם ללא ספק התגשמות הבדיחה על ששוטרים עובדים תמיד בזוגות - אחד יודע קרוא, השני יודע כתוב.

בתגובה ל: "הסמויה" 2.01: שפל מאת: yaddo
"איך זה שהם לא עפים מכאן?"
(זיגי)



רק בצפייה השנייה שלי בסדרה התחלתי לשים לב לציטוטים המופיעים בתחילת כל פרק, לנסות להחיל את המשמעות שלהם על הפרק ולעתים על הסדרה. הציטוט של הפרק הזה הוא כנראה האהוב עלי בכל הסדרה וכזה שבעת ההיתקלות בו במהלך הפרק הביא אותי אל סף דמעות. "איך זה שהם לא עפים?", זיגי שואל את איש הציפורים. "הכנפיים שלהם מקוצצות", הוא עונה. זוהי "הסמויה” במחי משפט. כרוניקה של אנשים מיואשים – אם הם מודעים לכך או לא – שאין להם אלא לחיות את חייהם או להיכנע להם, אבל זה יקרה בתנאים שהכתיב להם הגורל.

וואלאס ודיאנג'לו היו נציגי קצוצי הכנפיים עד כה, עכשיו אלה הם בעיקר אנשי הנמל. האחים פרנק ולואי סובוטקה הציגו באופן מובהק במיוחד שתי דרכים לחיות את החיים האלה עם הכנפיים מקוצצות; האחד ישר והגון שאין לו עבודה כי הוא באיגוד הלא נכון, זה שמקור הפרנסה שלו נפגע, ואילו השני לא בוחל בפלילים מצד אחד, אבל מנגד גם לא קונה לעצמו אף פעם משהו מוחשי ויפה כפי שמציע לו היווני. עם הכסף המלוכלך הזה הוא תורם לכנסיות ועוזר לחבריו נטולי הפרנסה. למרות ההבדלים המהותיים בגישות, אי אפשר להגיד על אף אחד מהם שהוא אינו איש טוב. הדור השני שלהם, לעומת זאת, כבר הולך ופוחת. זיגי הוא האגדה של הנמל מכל מובן שלילי אפשרי ואילו ניק, כך אנחנו מגלים בפרק הזה, הזמין סחורה נוספת מהיווני והעסקים משגשגים.

עוד אחד עם כנפיים מקוצצות הוא מקנולטי, גבר מכור שללא עבודת משטרה או משהו לחתור אליו הולך ומאבד את עצמו במהירות. באנק הגדיר זאת היטב כששכנע עם לסטר את דניאלס לגייס גם את ג'ימי ליחידה: "ג'ימי מקנולטי, כשהוא לא משטר הוא תמונת גלויה של כישלון שיכור ובעל הרס עצמי. אבל כשהוא משטר... הוא פחות או יותר אותו בן זונה, אבל בתיק טוב, הוא רץ לפני החבורה. זה הכי קרוב שהבנאדם מגיע להיות בסדר". אני חושב שבמידה רבה השיחה הזו של זיגי עם איש הציפורים מתקשרת אל המקום הקבוע שאליו מקנולטי ובאנק הולכים כדי להשתכר – מסילת הרכבת. שם הם עומדים בַּמקום בזמן שהם בורחים.

גם מלחמת הטריטוריה שמוביל בודי נגד הסוחרים שתפסו להם את הפינות נובעת מאותו מקום. מה כבר יש להם? לאן הם ילכו אם לא למכור סמים במקום הזה? הכנפיים שלהם מקוצצות, והן כאלה מסיבות שונות ומגוונות. העובדה שהם לא מכירים שום דבר אחר, שזה הטבע שלהם, האופי, העובדה שלכך נדחפו מרגע שנולדו. זו הסיבה שבעטיה הם לא עפים, לא בבולטימור ולא מבולטימור.

בתגובה ל: "הסמויה" 2.01: שפל מאת: yaddo
"העולם הוא מקום קטן יותר עכשיו"
(היווני)



שוב קיבלנו המחשה לאופן העמוק שבו עולם הפשע ועולם החוק כרוכים זה בזה. הנאמנות השבטית קודמת לכל, וכך ליווני יש איש משלו ב-FBI המתריע כאשר מישהו מחפש משהו על אחד מהם, ואז גם יוצר פעולת הסחה כשהוא "מוצא" במכולה על הרציפים כמויות אדירות של סמים.

הקטע עם מקנולטי שמנסה לעשות מבטא בריטי היה מצחיק במיוחד, לאור העובדה שמדובר בבריטי שעושה מבטא של אמריקני שעושה מבטא בריטי. כשם שהמבטא הבריטי של מקנולטי גרוע, כך גם המבטא האמריקני של ווסט. מלכתחילה המבטא האמריקני שלו מוזר, אבל בין לבין גם בורח לו באופן קבוע מבטא בריטי. זאת בניגוד גמור לבריטים/אירים הנוספים בסדרה, אידריס אלבה (סטרינגר בל), שמרהיב במבטא הכושי שלו, ואיידן גילן בהמשך (טומי קארקטי). מכל מקום, הסצינה של מקנולטי בבית הבושת הייתה מעולה, נכנע לשתי הבחורות ונאלץ להסביר זאת בדו"ח בעזרתו של באנק. "היו שתיים מהן. הייתי במיעוט".

הפרק נפתח באחת הסצינות הקשות בסדרה. הרחוב במערב בולטימור הופך לזירת מלחמה של ממש. נראה שהתושבים מורגלים, הם לוקחים את הילדים ונכנסים הביתה, האם צועקת לבנה בן התשע הנמצא בחדרו שישכב על הרצפה, ובעצמה לוקחת את הפעוטה ומתחפרת באמבטיה. כשהמהומה שוככת היא צועקת לו שהדרמה נגמרה, צריך ללכת לבית הספר, אבל רגע אחרי כן מגלה למרבה הזוועה שהוא כבר לא ילך לשום מקום.

הערה כללית על העונה השלישית: מעניין לראות שהיסודות לעונה השלישית התחילו בפרק הזה, בראשם היחסים בין אייבון לסטרינגר, אבל בנוסף להם הכרנו לראשונה שתי דמויות מהותיות לעונה השלישית. הראשונה היא של המפכ"ל באני קולווין. הוא הסתכל על עבודת המשטרה במהלך עצירות הסוחרים בבניינים הגבוהים ושנא את מה שראה. השנייה היא של האח מוזון.

בתגובה ל: "הסמויה" 2.01: שפל מאת: yaddo
"משתלם להשתמש בכרטיס האיגוד בכל פעם"
(זיגי)



משהו כזה היה חייב לקרות עם זיגי. התסכול שלו מהעובדה שאינו נלקח ברצינות על ידי אף אחד הלך והתגבר. בן דודו נכנס אל הנישה שלו ועושה את העבודה טוב יותר ממנו, מאווי השפיל אותו מול כל העובדים ותקע אותו על המכולה והברווז המסכן מת מהרעלת אלכוהול. אף אחד לא לוקח אותו ברצינות, כולם מזלזלים בו. לא עוד. לא היווני הזה. והתוכנית של זיגי בגניבת המכוניות דווקא הייתה מחוכמת למדי.

לזיגי יש במידה רבה מקבילה בכוח המשטרתי, בדמות הרק וקארבר. לאורך כל העונה הם זוכים ליחס מזלזל, דרגות הסמל לא מועילות להם הרבה כשהם נאלצים להעלות חפצים כבדים במעלה המדרגות של השופט שחותם על הצו (לקומה השלישית!) ואף נדרשים לנקות שם את החלונות, והפעם פרימון אפילו לא נותן בהם מבט כשהם מביאים ציוד מחשבים כבד אל החדר. כמו זיגי גם הם זוכים ביושר ביחס המזלזל ופעם אחר פעם מפגינים איוולת, בעבר עם כדור הטניס השתול והפעם לאור העובדה שפספסו את לכתו של ספירוס בזמן שהתווכחו על הצ'יפס.

כשם שבעונה הקודמת הירי בקימה סימן את סוף חקירת בארקסדייל, נראה שהירי של זיגי מסמן את סוף החקירה הנוכחית. כמו הבארקסדיילים, גם הפעם כולם משליכים את המכשירים הנגועים שלהם. הכנסת ה-FBI ללופ גרמה לאיש שלהם מבפנים להבין את חומרת המצב והתוצאה היא קריסה מפוארת. אגב כך וולצ'ק האינפנטיל גילה שכל דלת שבה הוא בוחר מקנה לו את אותה תוצאה, וכשהוא מעליב את חתנו מול כל היחידה, הלה ממחיש שוב עד כמה הוא בלתי צפוי ונותן לו סטירת אדירים (בסצינה ששוחקה מעולה מצד כל הצדדים). אם דניאלס לא יצליח לטפול את אשמת הבחורות המתות מהמכולה על מישהו, נראה לי שלוולצ'ק יהיה קל מאוד לתקוע לו מקלות בגלגלי הקריירה שלו. בינתיים, בזמן שהיחידה מדפיסה צווים, סרגיי וחבריו דואגים לנקות הכל.

אני מת על באנק ומקנולטי ביחד, ובכלל על באנק. הוא כזה חמוד. הקטע שלו עם הסירה היה משעשע במיוחד.

בתגובה ל: "הסמויה" 2.01: שפל מאת: yaddo
"אני צריך להתנקות"
(פרנק סובוטקה)



מעניין שהציטוט של פרנק עולה בקנה אחד עם הפרק המקביל לו בעונה הראשונה (כלומר אחד לפני האחרון). שם הפרק ההוא היה "ניקיון". הציטוט הזה משקף היטב את הלך רוחו של פרנק וגם את של אחרים סביבו, הן באיגוד והן מחוצה לו. בפעם האחרונה שפרק נסגר עם גבו של פרנק סובוטקה המתרחק מאיתנו, זה היה כאשר ניק אמר לו "הכתובת על הקיר", ופרנק השיב "שיזדיין הקיר!" והלך ממנו. עכשיו נראה שהקיר הולך לקרוס עליו. העימות בין האחים לואי ופרנק סובוטקה אחרי הפשיטה על ביתו של הראשון, הייתה מלאת כריזמה וניצוצות. ההבדלים בין הגישות שלהם, נקיון כפיים מול שליחת יד אל הכיס של רעך, היו ברורים מאי פעם לאור התוצאות החד משמעיות. כאשר פרנק מדבר עם ברוס, הלוביסט ששכר עבור הארגון כדי לקדם את רציף התבואה, הוא מכה על החטא שנמצא בדרך שבחר. אחרי הכל, הוא צריך להתנקות.

אמנם נשאר עוד פרק לפני סוף העונה, אבל בצפייה הנוספת בה אני אוהב אותה הרבה פחות מכפי שאהבתי בפעם הקודמת, בה היא הפכה לאחת המועדפות עלי בסדרה. את הפרק הזה כתב ג'ורג' פלקאנוס, שבאופן מסורתי כותב (בין היתר) את הפרקים השניים מסוף כל עונה (והוא ממשיך באופן הזה גם ב"טרמיי", אגב). כך היה בעונה הקודמת, בפרק שבו נרצח וואלאס, וכך גם הפעם. קשה היה לי להימנע מהשוואות לעונה הקודמת, שנראית כל כך דומה בתבנית שלה. בפעם ההיא היה זה דיאנג'לו שרצה לפתוח פה באופן שיביא את החקירה למיצוי אופטימלי, אבל הבחור נוטרל עד מהרה. הפעם פרנק סובוטקה הוא זה שמסכים לדבר בשביל להציל את זיגי (השם האמיתי שלו הוא צ'סטר קרול? אה?), אבל בסוף הפרק הולך בלי לדעת כמו צאן אלי טבח. החקירה של סובוטקה הזכירה מאוד את זו של דיאנג'לו, בכך שעבור שניהם היא היוותה מעין חשבון נפש וגילמה בה הבטחה ענקית ליחידה.

וכמו שציינתי אחרי הפרק הקודם – גם הפעם הייתה זו ירייה מהותית שמטילה את כובד משקלה על החקירה. אז זו הייתה קימה, שהפגיעה בה הביאה את המפקדים לעצור הכל ולו כדי להציג את התוצאות, "סמים על השולחן", והפעם זה היה הירי של זיגי בג'ורג' גליקאס. אפילו לא חשבתי על העובדה שג'יי לנדסמן לא העביר את הפרטים ליחידה, הרי קוראים לעצוּר סובוטקה, למען השם. זה נשמע טיפשי אפילו בשביל הטיפשים ביותר, וג'יי אינו כזה. בקיצור, נראה לי מאולץ מדי.

בינתיים באגף השחור: מהמעט שלמדנו עד כה על האח מוזון, גילינו בעיקר שיש לו הילת אימה ואלמוות, מה שהפך לבלתי נמנע את המפגש בינו לבין עומאר, הדמות המיתית הקבועה בסדרה עד כה. ככזה המפגש היה קצר ומאוד ממצה. ירייה מהירה, שיחה זריזה והנהון, כבוד בין גנבים שמבינים שהמשחק הוא המשחק. מה שכן, וזה דבר נוסף שהפריע לי בצפייה הנוכחית, לא הבנתי למה עומאר בכלל מאמין לסטרינגר.

אנקדוטת טריוויה: אחד מהעיתונאים הצובאים על דלת משרדו של פרנק סובוטקה כאשר וולצ'ק מוציא אותו החוצה, הוא לא אחר מאשר יוצר הסדרה דיוויד סיימון, בעבר עיתונאי בבולטימור סאן.

בתגובה ל: "הסמויה" 2.11: חלומות רעים מאת: yaddo
הכותרת היא שם האלבום ממנו לקוחה הגרסה המקורית של שיר הפתיחה בביצועו של טום ווייטס, שמלווה את הפתיח לכל אורך העונה השנייה. איך הכל מתחבר באופן כל כך מושלם. והנה, שנותיו הפרועות של פרנק סובוטקה תיכף מגיעות לסיומן.
שוב הסמויה מציגה לנו הליכה אל סוף ידוע מראש, ובכל זאת מצליחה לגרום לו להיות כמו אגרוף בבטן.

ועומאר, איזה מלך. המפגש שלו עם האח מוזון, דמות מיתית לא פחות, היה קצר ונפלא. ושמתם לב לחולצה שלו בפרק הקודם עם הכיתוב הקולע "I am the American dream"?

בתגובה ל: "הסמויה" 2.01: שפל מאת: yaddo
"עסקים. תמיד עסקים"
(היווני)



כך כתבתי על הפרק אחרי הצפייה הראשונה שלי בו: הפרק האחרון לעונה השניה של "הסמויה" הביא אל סיומו את הפרשה עם תיק סגור. בדומה לעונה הראשונה, גם כאן השמחה הייתה רחוקה מלהיות שלמה, כשלמרות שהוגשו כתבי אישום והשמות האדומים הרבים בלוח הפכו לשחורים, העומדים בראש כל הסיפור הזה נמלטו באלגנטיות. טוב, ככה זה בחיים.

העניין הוא שאחרי עונה איטית ותובענית, מגיעה לנו הצופים מנחה קטנה, תשורה על נאמנותנו, והיא לא ממש הגיעה, וזאת דווקא בשונה מהעונה הקודמת. לא שהיה בילד-אפ מטורף שלא בא על מימושו, אבל זהו מין הסכם לא חתום בינינו לבין הטלוויזיה שלנו, במיוחד כשהיא באה מ-HBO - נצפה ונתמסר, אבל את סיפוקנו המלא נקבל לפחות בסופי העונות. עם זאת, קטע אחד חזק במיוחד היה שם, בסיקוונס שבסוף, בזמן שניק אחז בגדר ועברנו בין סיכום אחד למשנהו. אחד מהם היה שורת בנות שמורדות ממכולה, עוד סחורה שהגיעה ונפרקת. לאמור, ככה זה התחיל וככה זה נגמר, כשבאמצע כמה דגי רקק נכנסו לכלא והאחראים האמיתיים המשיכו ליעד הבא. אכזבה? ככה זה בחיים.


הנה דיונים נוספים מהעבר על הפרק ועל העונה:
חתול רובוט מסכם
אושן מסכמת ונוצר דיון מרתק על מהותו של עומאר ועוד
איילון צפון מסכם

"העולם ממשיך להסתובב"
(בידי ראסל)

וזה כולל גם את משלוח המסחרית של וולצ'ק ברחבי העולם. גם מהקבר פרנק ממשיך ללעוג לו. בצירוף מקרים הולם ומצמרר, את הפרק ביים אחד ממפיקי הסדרה, רוברט פ. קולסברי, שגם גילם בסדרה את הבלש ריי קול בשתי העונות הראשונות. אחרי העונה הזו, ב-2004, הוא נפטר עקב סיבוכים בעקבות ניתוח לב, והוא בסך הכל בן 58. הפרק היווה את ניסיון הבימוי הראשון והאחרון שלו.