ניגשתי בלי ציפיות לצפות ב"ילדי ראש הממשלה", למעשה עשיתי את זה ממש כלאחר יד אחרי שכבר החלטתי שלא בא לי לצפות, וכמו שקורה לא אחת במקרים כאלה - הופתעתי לטובה. לא שמדובר ביצירה מופלאה, לפחות לא על סמך הפרק הראשון, אבל היא אמינה ואינטליגנטית רוב הזמן. מעניין לראות את ניסיונות ההסתגלות של בני משפחת ראש הממשלה לחייהם החשופים - האם מדוכאת מכך כליל, הבת נרתמת לעזרה והבן מפגין אדישות. היו שני רגעים יפים במיוחד: החיבור שנכפה על לבי, בתו של רה"מ, עם הקומיקאי שמגלם ומלעיג את אביה בתוכנית הומור א-לה "ארץ נהדרת", כאשר צילם את שניהם כשהוא עירום לגמרי; דיתי, אשת רה"מ, כל כולה בסערת רגשות מאופקת שנובעת הן מהשינוי העצום בחייה והן מהתאונה הקשה שאך זה גרמה לה, הולכת בקו ישר על הכביש כדי להוכיח שהיא לא שיכורה. זה היה מחזה סמלי יפה בעיניי.

אלונה טל, שמגלמת את לבי, פשוט קסומה. מדהים כמה אנושיות וחן היא יוצקת אל תוך הדמות הזו, שבקלות הייתה יכולה להיות חד ממדית. לא צריך לחפש רחוק בשביל למצוא דוגמה הפוכה - דמותו של ראש הממשלה אולי אמורה לשמש בעיקר ככלי שסביבו חגות יתר הדמויות, אבל הוא משורטט בעיקר כקריקטורה נלעגת ואיומה כבר בשלב התסריט (של הפרק הראשון, על כל פנים). הוא לא מפגין שום אמפתיה כלפי אף אחד. לא כלפי אשתו שעברה תאונה ומתקשה להתמודד, ולא כלפי קרבנות פיגוע בהתנחלות ביום טקס המינוי שלו שגופותיהם נחטפו על ידי הפלסטינים. הו לא, מה שמטריד אותו בסוף היום הזה בעודו עומד מול המראה הוא צדעיו המאפירים בטרם עת. אני מבין שהוא אמור להיות מבוסס על ביבי ושכנראה השטמה כלפיו מעבירה את הכותבים ואת רמי הויברגר על אומנותם, אבל ככה לא כותבים ומגלמים דמות. כך כותבים פלקט ממוסגר שתלוי על הקיר עם הדמויות האמיתיות עומדות מסביבו.

בתגובה ל: הילדים בסדר מאת: yaddo
אבל אלונה טל הצילה את המצב ותחזיר אותי לעוד פרק לתת הזדמנות נוספת.