ישן מפני חדש תוציאו. בטי מכניסה אל ביתה את אביה הקמל בזמן שהיא עצמה בהיריון, רוג'ר מנסה להחדיר את אשתו הצעירונת אל חייה של בתו כנגד אשתו הקודמת, הלקוחות מעוניינים להרוס את תחנת פן ולבנות במקומה את מדיסון סקוור גארדן. אולי אפילו אפשר להכניס את פגי לתבנית הזו – נוטשת את דרכיה לטובת להטוטי הפלרטוט של ג'ואן וביי ביי בירדי (או שמא בירדהי, כפי שאן מרגרט מבטאת זאת ברוב מעצבנות). אחרי שהיא נהנית לה עם הסטוץ שפגשה היא מגיעה למשרד ונוטשת את מאבקה בביי ביי בירדי, עוברת הלאה ללקוח אחר – "פאמפרז". אבל בתווך יש אהבה בין ההריסות, וההריסות הן כמובן אותם ממצאים ארכיאולוגיים הבאים גם בדמות אדם או מצב, כמו השרידים של האימפריה הרומית ביוון ובספרד, רק באנשים ובחיים.

בואו נצא מנקודת הנחה ששינויים הם לא טובים ולא רעים, הם פשוט ישנם. שינויים הם תמיד עניין בסדרה הזו. אהבתי את דון הפרק. בחייו הפרטיים הוא רחוק מלהוציא את הישן מפני החדש. להפך, את חמיו השנוא הוא מכניס לדור בביתו – מחווה יפהפיה כלפי אשתו – עם פגי הוא מתנהג לראשונה במעין פטרונות עדינה, מזהה את הבעיה האישית שלה עם העניין המקצועי אבל מטרפד אותו בטאקט. והכי אהבתי שהוא ליטף את הדשא למראה המורה היפה היחפה שמרקדת עם הילדים. כמו כמיהה לקרקע, לקמאיות, אולי לילדות הכפרית שלו. לישן.

בתגובה ל: אהבה בין ההריסות - מד מן 3.02 מאת: yaddo
תושבי ניו יורק, פפסי ובטי עושים אידיאליזציה של העבר,
ומנסים להעתיק אותו אל העתיד. נדמה שהם מפחדים משינויים,
אבל השינוי כבר קרה. אם כבר, הם רוצים שהכל ישתנה בחזרה,
להיות בדיוק כמו שהוא היה פעם.

פפסי רוצים גרסה חדשה לביי ביי בירדי שזהה בכל דבר לישנה,
אלא שכוללת את שם המוצר החדש של פפסי.

בטי רוצה להחזיר את הימים היפים של ילדותה, אלא שאלו מעולם
לא התקיימו. אביה יכול לעבור לגור איתה, אבל הוא לא האב
שהיא גדלה איתו. בכל פעם שהיא רואה את אביה במצבו הנוכחי,
היא מסתובבת ללכת, מספרת לעצמה עוד סיפור על מה שהיה פעם.
האדם ההגיוני היחיד בסיפור הזה הוא אשתו של אחיה, עוד מקרה
עצוב של אישה נהדרת מאחורי גבר איום.

היחידה שאינה כך הפרק היא פגי, ששונאת כל כך את כל מה שהיא
היתה אתמול, שהיא רק מחכה שיהיה כבר מחר. היא לא רוצה
שהשינוי יחזיר אותה אחורה, לזמנים פשוטים יותר. אם היתה
יכולה, היתה רצה ולא עוצרת עד שהיתה מגיעה לשנות השבעים,
שמונים, תשעים, שם היתה יכולה להיות מישהי חדשה, ולא היתה
צריכה להתמודד עם הדעות הקדומות בגלל מי שהיא היתה פעם
(דעותיהם הקדומות של עמיתיה ("את כבר לא שמנה, פגי"),
דעותיה הקדומות שלה עצמה. ראינו את אליזבת' מוס בתור קטינה
סקסית בבית הלבן, אני לא קונה את הגמלוניות שלה כשהיא שרה
את "ביי ביי בירדי" (מלבד משחק נהדר, כמובן)). במקום זה היא
רצה כל כך מהר שהיא פשוט נשארת במקום, ואוספת איזה ילדון עם
משפטי הפתיחה של ג'ואן.

בסוף הפרק, למראה קבלת האביב המסורתית, הריקודים, הצבע
והאדמה, גם דון רוצה להשתנות בחזרה לדיק, בעצם, כי רק דיק
(אם מישהו מהם בכלל) היה מחובר לאדמה, שוכח מיהו דיק, ומי
היה פעם (וזוכר אפילו את קליפורניה כמשהו קצת אחר).