רק בצפייה הנוכחית קלטתי את כמות הנוסטלגיה שהוערתה אל תוך הפרק, בין אם באמצעות החיבור בין דון לידידו החדש והקשיש קוני כאשר שניהם נזכרים בילדותם מחוץ למעגל האמיד, בין אם בעזרת זוטות מימי הקולג' של פול וחברו, ובין אם דרך הערות אגב של טרודי על מחזריה מפעם או של האורחת המבוגרת של ג'ואן על האופן שבו אמה ניגנה בפסנתר בזמן שהם ישבו וקראו. הזכרונות של האנשים האלה נעים בין העשור הראשון למאה, לפני שניו מקסיקו נוסדה ב-1912, ועד לשנות החמישים המאוחרות.
הנוסטלגיה הזו, שכמובן מלווה את "מד מן" כל הזמן, הועלתה הפעם על נס באופן יוצא דופן, כמו לחדד את הבעיות העכשוויות של הדמויות. פעם היה כזה טוב ותראו מה יש עכשיו. אבל בסופו של דבר מה שהיה יפה בפרק הזה, ואולי זה מפני שאנחנו צופים בו חמישים שנה לאחר שהאירועים בו התרחשו (אבל לא נראה לי שזו הסיבה), זה שהמאורעות היו חומר מושלם לנוסטלגיה בפני עצמה, אם רק חושבים על זה. אני זוכרת איך נאלצנו לבוא למשרד, שלושה חברים, והגיע חבר של אחד מאיתנו ועישנו ג'וינטים. אני זוכרת איך קראתי לסבא שלי את "ההיסטוריה של דעיכת ונפילת האימפריה הרומית" כל ערב כשהוא בא לגור איתנו למשך תקופה. אני זוכר את המסיבה אצל גרג וג'ואן כשהיא ניגנה לנו באקורדיון ושרה בצרפתית. אני זוכר איך רקדנו את הצ'ארלסטון במסיבה של רוג'ר וג'יין. אני זוכר איך לא רקדנו כל הערב ואז באתי אלייך בחושך והתנשקנו.
אבל כמו בכל מבט מתרפק לאחור, גם הנוסטלגיה-בזמן-אמת הזו נגועה בייפוי מציאות. בפועל גרג מסתיר דברים מג'ואן, סבא של סאלי חולה מאוד, בטי מניחה לזר להניח יד על כרסה, דון ורוג'ר ביחסים רעועים מאי פעם וכן הלאה. הזכרונות הללו הן מפלט מפני האמת, הן של אז והן של עכשיו. My Old Kentucky Home, שם הפרק במקור והמנונה לשעבר של המדינה, מגלם את הדיכוטומיה: מצד אחד הוא משקף את הימים ההם שהיינו צעירים ונפלאים, אבל מנגד הוא רצוף גזענות מחליאה שמציבה את הזמנים הללו בפרספקטיבה מפכחת.
וואו, איזה פרק כובש. במחי צפייה אחת הפך לאחד האהובים עלי בסדרה, הן בגלל הקצב שלו, שהיה מצד אחד שנון ונינוח כיום שבת ומצד שני לא חסך בדרמה, והן כי היה עתיר אינטראקציות יפהפיות בין הדמויות. כל כך אהבתי את הפרק עד שהמחשבה לצפות בו שוב מיד עם תומו חלפה בראשי, דבר שלא קורה לי לעתים קרובות, גם מפאת היותו כל כך יפה אבל גם כי הרגשתי שהחמצתי דברים. זו הסיבה שאני לא צופה בסדרה הזו בלי תרגום ולא מבין את אלה שעושים זאת.
האינטראקציות, כאמור, היו בשיאן. השיחה של דון והקשיש על החיים מחוץ ובתוך השפע (עם ההערה המבריקה של האחרון על נישואי רוג'ר וג'יין, "A match made in a boardroom"), דון ורוג'ר בקטע קצרצר אך עתיר דרמה שהספיקה לכל הפרק, פגי שקולטת שמזכירתה המבוגרת דואגת לה כי היא אישה בעולם של גברים, סאלי מקריאה לסבה על נפילת האימפריה הרומית (אהמ אהמ) ובין לבין מסתבכת איתו (הילדה הזו עילוי, היא משחקת כל כך טוב), וכמובן, ג'ואן מבדרת את אורחיה עם האקורדיון – קטע נפלא מכל היבט.
גם קטעים מוזיקליים אחרים בפרק, והוא שפע כאלה, היו מלבבים ותרמו רבות לקסם של המכלול. פול שר יחד עם חברו מהקולג', האיש שמכיר את פניו האמיתיים, כאשר שניהם מתרצים אחרי מריבה. פיט וטרודי רוקדים מעולה במסיבה. גם רוג'ר שר, ואפילו לא רע בכלל, אבל היה מפתיע למדי לראות אותו צבוע כך לשחור. הנוכחות השחורה ב"מד מן" לא גבוהה בדרך כלל, אבל אני חושב שזה לא מקרי שבמקביל לאקט הגזעני הזה של רוג'ר, זכינו לראות את קרלה מפגינה מול ג'ין אופי (חזק) לראשונה מאז שהתוודענו אל דמותה בעונה הראשונה.
בתגובה ל: זכרונות מבית אבא (מד מן 3.03) מאת: yaddo הפרק הזה היה מלא בכל-כך הרבה אירועים לא צפויים ויוצאי דופן. לאורך כולו חשבתי שבואנ'ה, הכותבים האלה פשוט עושים מה בראש שלהם. ובגלל שפגי היא אחת הדמויות היותר אהובות עלי בסדרה, הhighlight של הפרק בשבילי היה זה של פגי והמריחואנה.
בתגובה ל: אחלה פרק (ס') מאת: יערה בכלל, כל שניה של פגי בסידרה הזו היא פרייסלס. שילוב של דמות נהדרת ושחקנית נהדרת.
אבל זה סיפור אחר ויסופר בהזדמנות אחרת
בתגובה ל: גם שלי מאת: איימס אני חושבת שרק איפשהו בעונה השניה פתאום ירד לי האסימון שזאת זואי ברטלט מה West Wing . אני מאשימה את מחלקת ההלבשה על העבודה טובה שלהם.
בתגובה ל: זכרונות מבית אבא (מד מן 3.03) מאת: yaddo כי הרגשתי שהפעם הניואנסים היו קטנים מאוד, והיה לי הרגשה בתום הפרק שלא הכול הבנתי. יאדו, אם תוכל לפרט יותר, אני אשמח.
ועם זאת, אני חושבת שהתסריטאים של מד מן הם בליגה אחרת מכל סדרה אחרת. אני חושבת שלהגיע לרמה שלהם צריכה להיות משאת נפש.
בתגובה ל: חיכיתי לפוסט הזה מאת: mortana מעבר למה שכבר כתבתי. כאמור, גם אני הרגשתי שהחמצתי כמה דברים/רבדים. צפייה נוספת תעשה עמדנו חסד, יש להניח.
בתגובה ל: חוששני שאין לי כל כך מה לפרט מאת: yaddo והודות לפוסט שלך, הבנתי כמה דברים שלא היו ברורים לי (מפני שאחי הפריע לי קצת בצפייה). ומשום מה הכי אהבתי את הצ'רלסטון של פיט וטרודי- הוא היה פשוט מעולה!
בתגובה ל: חוששני שאין לי כל כך מה לפרט מאת: yaddo כל הפרק ניסיתי להבין אם המסיבה הזו היא החתונה של רוג'ר וג'יין או לא. עכשיו אני מבינה שאכן כך.
אבל אין לי כוח לראות שוב, לא כרגע בכל מקרה.
אל תהיה קוקוס, אלוהים מנסה לדבר איתך
בתגובה ל: גם אני במפספסים מאת: miss bojarsky אלא מסיבה שערכו.
בתגובה ל: אבל זו לא הייתה החתונה מאת: yaddo אז ההשערה המקורית שלי כן הייתה נכונה. מאד מבלבל אינדיד.
אל תהיה קוקוס, אלוהים מנסה לדבר איתך
בתגובה ל: חיכיתי לפוסט הזה מאת: mortana
'מד-מן' של עולם הפרסום בשנות השישים - כבודה במקומה מונח, אולם הרבה יותר קשה לשלב ניואנסים קטנים בעלילה מחוייבת המציאות כמו זו של 'הסמויה', שלא לדבר על העובדה שלא היו בה כמעט דמויות משניות או שטוחות, ולכן לדידי במקרה שלה מדובר בתסריט מעשה ידי אמן.
אגב, הפעם התרגום של שם הפרק פספס, לפרק קראו 'מיי אולד קנטאקי הום', הלוא הוא המנונה הגזעני לשעבר של המדינה הנושאת השם הלז, וזה גם מה שרוג'ר שר במסיבת הדרבי שלו. איכשהו ברור לי (וגם בזכות הספר על נפילת האימפריה הרומית, כמו גם תאריך החתונה של בתו של רוג'ר - יום אחרי רצח קנדי) שזה עוד סממן לקראת "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא" שעתיד לעבור על החבורה משדרות מדיסון.
ocean
איתי במלחמתי הצודקת במקש ה'אנטר'!
בתגובה ל: ב'סמויה' עשו עבודה הרבה יותר טובה מאת: ocean ואני ניסיתי להבין על זה בית אבא מדובר שם? אבא של בטי?
וזה לא נשמע לי הגיוני, אם היו כבר רוצחים את קנדי, היו כבר מדברים על זה, ואנחנו עדיין ב-1961, עוד לא ב-1963.
בתגובה ל: הו! מאת: mortana והחתונה המדוברת היא של בתו של רוג'ר, לא של רוג'ר.
בתגובה ל: זכרונות מבית אבא (מד מן 3.03) מאת: yaddo בסיכום העונה שלי, שמן הסתם טרם קראת, ציינתי שמבחינתי, הילדה הזו היא השחקנית מספר אחת בעונה הזו. איזה משחק מופלא, רגיש ובוגר מצדה. וזה רק הולך ומשתפר. הלוואי שהיא תמשיך כך, ושצפויים לה גדולות ונצורות.
ד"ש לכולם משיאן היפה והגשומה. אני לא כל-כך מצליח לכתוב על הנוטבוק הזעיר הזה, אז אתייחס כאן גם לשני נושאים אחרים: 1. יאדו - לא כתבת באיזה שיר-עשור מדובר [בהודעה הראשונה בשירשור האחרון, אם אני זוכר נכון]. 2. אני אקח את הנר השמיני. לא ברור עדיין איזה סידרה, אבל אחשוב על משהו.
בתגובה ל: סאלי דרייפר מאת: חתול-רובוט וכבר הוספתי מזמן את הכיתוב.
בתגובה ל: סאלי דרייפר מאת: חתול-רובוט שהשחקנית שמשחקת את סאלי דרייפר עושה עבודה מצויינת, אבל הייתי שולחת אותה לעבוד על הדיקציה, כדי שאת הגדולות והנצורות שבעתידה אראה ללא הפרעה.
בתגובה ל: אני מסכימה מאת: Rachell ללא תוכן
בתגובה ל: אבל יש לה שפתות (ליספ). זה בכוונה. מאת: איילון צפון אני חושדת בזה, אבל הכוונה מאחורי השפתות (וואו, כבר חשבתי שרק אני מכירה את המילה העברית לליספ) או שנסתרת מעיני או שמאכילה את הצופה בכפית, כך או כך אני לא אוהבת את זה.
בתגובה ל: סאלי דרייפר מאת: חתול-רובוט הילדה שחקנית נהדרת ללא ספק, אבל הדמות עצמה של סאלי דורשת כאפה.
אל תהיה קוקוס, אלוהים מנסה לדבר איתך
בתגובה ל: סאלי דרייפר מאת: חתול-רובוט בת כמה היא אמורה להיות? ובן כמה אחיה?
אני מניח 8 ו-6. מישהו יודע משהו יותר מדויק?
חוק וסדר 13.9.1990-24.5.2010. R.I.P
בתגובה ל: מי יודע? מאת: טיימר היום היא אמורה להיות בערך בת 10.
בטי ודון התחתנו כשבטי היתה בערך בת 20 (ואפילו פחות, נדמה לי), ובעונה הראשונה בטי בת 28, אז זה נראה מתאים שסאלי היתה אז בת 7-8.
אבל זה סיפור אחר ויסופר בהזדמנות אחרת
בתגובה ל: אולי בתחילת הסידרה היא היתה בת 8 מאת: איימס הוא נראה הרבה יותר מבוגר
חוק וסדר 13.9.1990-24.5.2010. R.I.P
בתגובה ל: אז בן כמה דון? מאת: טיימר האמת שלא. הסיפור הוא שהוא אמור להיות בן ארבעים ומעט, כי הקצין שמת היה בן ארבעים וקצת, אבל לא מאמינים לו (פיט אומר לו שהוא נראה טוב ביחס לבן ארבעים).
אבל הוא היה בערך בן 10 בשנים שאחרי השפל הגדול (תחילת שנות ה- 30), אז אולי הוא צריך להיות בן ארבעים.
אבל עכשיו כשאני חושבת על זה, הוא גוייס גיוס חובה למלחמת קוריאה, והיה מאוד צעיר, נגיד 20 (דון דרייפר האמיתי היה מהנדס צעיר והיה מבוגר ממנו בהרבה), אז הוא אמור להיות בשנות ה-30 לחייו.
אבל זה סיפור אחר ויסופר בהזדמנות אחרת
בתגובה ל: מבוגר בהרבה. מאת: איימס ודווקא בטי הייתי בטוח שהיא יותר מבוגרת, רק נראית טוב לגילה. הם פשוט נראים משפחה יותר מבוגרת. משפחה בשנות ה-40 לחייהם(אולי זה בגלל הסיגריות). בכלל, הכימיה ביניהם נוראית והם נראים לא שייכים אחד לשני. אני לא יודע אם זה בכוונה או לא.
יש פואנטה לשאלות הגיל של הילדים, אבל אני מחכה שייפתח שירשור על הפרק של אתמול ואז אכתוב את הגיגי
חוק וסדר 13.9.1990-24.5.2010. R.I.P
בתגובה ל: לי השחקן בהחלט נראה בן 40 וקצת מאת: טיימר ג'ום האם בן 38, כך שגילאיהם בסידרה לא כל כך רחוקים מהמציאות.
כמו כן, בשנות השישים הם היו זוג סטנדרטי לגמרי, כלומר צעירים. בטי אפילו מתגאה בעונה הראשונה בזה שהיא צעירה מאימו הגרושה של הילד שהתאהב בה, בלי שהיא מבינה שזו הסיבה לכל האומללות שלה.
אבל זה סיפור אחר ויסופר בהזדמנות אחרת
בתגובה ל: ג'ניוארי ג'ונס בת 31, מאת: איימס ללא תוכן
בתגובה ל: רק עכשיו אני רואה שחזרתי על דברייך מאת: yaddo ללא תוכן
אבל זה סיפור אחר ויסופר בהזדמנות אחרת
בתגובה ל: מבוגר בהרבה. מאת: איימס צפיתי שוב בקטע הפגישה בינו לבין דון האמיתי, בו הוא מספר לו שהוא התנדב כדי לעזוב את הבית. אני לא יודע אם זה משנה את הגיל שלו, אבל מעניין אותי האם מתישהו הוא מספר שהוא חויב בגיוס.
בתגובה ל: בטוחה שהוא גויס גיוס חובה? מאת: דור עתודאי או משהו כמו דון דרייפר האמיתי, שלמד וכו' ורק אז התגייס (ולכן היה מבוגר יותר). הוא גוייס בגיל צעיר. שאלתי ממונחי הגיוס הישראלים לשם כך :)
(ואני לא באמת זוכרת, אבל כנראה שהוא לא אמר מעולם שחוייב בגיוס)
אבל זה סיפור אחר ויסופר בהזדמנות אחרת
בתגובה ל: הכוונה שלי היתה שהוא לא היה מאת: איימס נראה לי שהמילה היותר מדוייקת(לצורך ההשוואה עם המצב בישראל) היא סדיר. כלומר דון היה בסדיר.
אבל באמת שבלתי אפשרי לעשות השוואה בין המצב האמריקאי לישראלי- גם כיום וגם בשנות ה-50.
חוק וסדר 13.9.1990-24.5.2010. R.I.P
בתגובה ל: האא. אני הבנתי כמו דור מאת: טיימר סתם שימוש לא נכון בטרמינולוגיה (אני מאשימה את השעה).
אבל זה סיפור אחר ויסופר בהזדמנות אחרת
בתגובה ל: אין מה להשוות, מאת: איימס בא בטענות ולא אומר תודה.
אז תודה על התשובה המלומדת ממקודם
חוק וסדר 13.9.1990-24.5.2010. R.I.P
בתגובה ל: איזה לא מנומס אני מאת: טיימר ללא תוכן
אבל זה סיפור אחר ויסופר בהזדמנות אחרת
בתגובה ל: מבוגר בהרבה. מאת: איימס
דון שלף תמונה ישנה בו מצויינים תאריך ושמות: 1928, ארצי'בלד ואביגייל. אנו יודעים שאמו של דון, כלומר, דיק וויטמן, נפטרה בלידה, ואביו חבר לאביגייל שגידלה את הילד ==> הוא נולד לפחות שנה אחת לפני 1928 ==> הוא לפחות בן 36 (כי השנה היא 1963).
ocean
איתי במלחמתי הצודקת במקש ה'אנטר'!
בתגובה ל: תשובה משוערת לפי הפרק האחרון מאת: ocean ללא תוכן
איתי במלחמתי הצודקת במקש ה'אנטר'!
בתגובה ל: תשובה משוערת לפי הפרק האחרון מאת: ocean לא?
אבל זה סיפור אחר ויסופר בהזדמנות אחרת
בתגובה ל: אביו של דון היה נשוי לאביגייל טרם לידתו של דון. מאת: איימס
נשמע לי פשוט לא היגיוני שהוא יחזיק תמונה שצולמה טרם הוא הגיע לחייהם. מכל מקום גם לפי הפרט על תקופת השפל הגדול, הבחור צריך להיות בן 36-40, אז נלך על האמצע - 38 (:
ocean
איתי במלחמתי הצודקת במקש ה'אנטר'!
בתגובה ל: אולי מאת: ocean יליד 1971, הוא התחיל את הסדרה כשהיה בן 36. אני מניח שזו אינדיקציה מספקת לגילו האמיתי של דיק וויטמן.
בתגובה ל: הוא נראה הרבה יותר מאת: טיימר ב30 רוק, לעומת זאת, ובחיים האמיתיים, הוא נראה בגילו, וגם בחור די סימפטי.
אבל זה סיפור אחר ויסופר בהזדמנות אחרת
בתגובה ל: תשובה משוערת לפי הפרק האחרון מאת: ocean שהשנה היא עדיין 1962. גם בפרק הקודם הוזכר שמו של הנשיא קנדי. ואני מאמינה שלא יתעלמו מרציחתו בסדרה שעוסקת ומתרחש בשנות ה-60. קשה לי להאמין שדיברו על מותה של מרילין מונרו ועל מותו של הנשיא לא ידברו, במיוחד כשהם היו מעורבים בבחירות כמשרד פרסום.
בתגובה ל: ואני עדיין מתעקשת מאת: mortana היתה הרבה 1963 לפני הירצחו. העונה השלישית לא נפתחת בוולנטיינ'ס דיי? יעני, פברואר 63?
וויקיפדיה מזכירה לי שהתבלבלתי עם העונה השניה, אבל הטענה בעינה עומדת.
אבל זה סיפור אחר ויסופר בהזדמנות אחרת
בתגובה ל: הוא נרצח בנובמר, מאת: איימס מצטערת שקפצתי למסקנות.
בתגובה ל: מי יודע? מאת: טיימר על מה ומי לעזאזל אתם מדברים? זה כמו כל הת'רדים על הבלוג של קורט(?) שאיש לא טרח להסביר מי האיש בכלל, ומה הקשר שלו לנושא הפורום. אנא האירו את עינינו ולפחות ציינו באיזה סדרת טלוויזיה מדובר בכל ת'רד.
בתגובה ל: מה הולך פה? מאת: יעל וזהו היוצר של 'ילדי האנרכיה' ואחד מהכותבים של המגן. גם יש/ היה לו תפקידים קטנים בשתי הסדרות. הסיבה ששמו מוזכר הרבה בפורום היא שהוא כותב בלוג מאוד משעשע על הסדרה שלו ועל כל מיני דברים שמעסיקים אותו ולא באמת חשובים. הוא גם נשוי לשחקנית הראשית של ילדי האנרכיה, קייטי סגל (פגי באנדי). זה הוא, אם ראית את המגן אולי תזהי אותו בתור מרגוס)
בתגובה ל: זכרונות מבית אבא (מד מן 3.03) מאת: yaddo מצאתי את עצמי בוהה בו דקות ארוכות, עד שמבט ה- deer in the headlights של רוג'ר סטרלינג גרם לי להרגיש מאוד לא בנוח.
בתגובה ל: זכרונות מבית אבא (מד מן 3.03) מאת: yaddo
רק בצפייה הנוכחית קלטתי את כמות הנוסטלגיה שהוערתה אל תוך הפרק, בין אם באמצעות החיבור בין דון לידידו החדש והקשיש קוני כאשר שניהם נזכרים בילדותם מחוץ למעגל האמיד, בין אם בעזרת זוטות מימי הקולג' של פול וחברו, ובין אם דרך הערות אגב של טרודי על מחזריה מפעם או של האורחת המבוגרת של ג'ואן על האופן שבו אמה ניגנה בפסנתר בזמן שהם ישבו וקראו. הזכרונות של האנשים האלה נעים בין העשור הראשון למאה, לפני שניו מקסיקו נוסדה ב-1912, ועד לשנות החמישים המאוחרות.
הנוסטלגיה הזו, שכמובן מלווה את "מד מן" כל הזמן, הועלתה הפעם על נס באופן יוצא דופן, כמו לחדד את הבעיות העכשוויות של הדמויות. פעם היה כזה טוב ותראו מה יש עכשיו. אבל בסופו של דבר מה שהיה יפה בפרק הזה, ואולי זה מפני שאנחנו צופים בו חמישים שנה לאחר שהאירועים בו התרחשו (אבל לא נראה לי שזו הסיבה), זה שהמאורעות היו חומר מושלם לנוסטלגיה בפני עצמה, אם רק חושבים על זה. אני זוכרת איך נאלצנו לבוא למשרד, שלושה חברים, והגיע חבר של אחד מאיתנו ועישנו ג'וינטים. אני זוכרת איך קראתי לסבא שלי את "ההיסטוריה של דעיכת ונפילת האימפריה הרומית" כל ערב כשהוא בא לגור איתנו למשך תקופה. אני זוכר את המסיבה אצל גרג וג'ואן כשהיא ניגנה לנו באקורדיון ושרה בצרפתית. אני זוכר איך רקדנו את הצ'ארלסטון במסיבה של רוג'ר וג'יין. אני זוכר איך לא רקדנו כל הערב ואז באתי אלייך בחושך והתנשקנו.
אבל כמו בכל מבט מתרפק לאחור, גם הנוסטלגיה-בזמן-אמת הזו נגועה בייפוי מציאות. בפועל גרג מסתיר דברים מג'ואן, סבא של סאלי חולה מאוד, בטי מניחה לזר להניח יד על כרסה, דון ורוג'ר ביחסים רעועים מאי פעם וכן הלאה. הזכרונות הללו הן מפלט מפני האמת, הן של אז והן של עכשיו. My Old Kentucky Home, שם הפרק במקור והמנונה לשעבר של המדינה, מגלם את הדיכוטומיה: מצד אחד הוא משקף את הימים ההם שהיינו צעירים ונפלאים, אבל מנגד הוא רצוף גזענות מחליאה שמציבה את הזמנים הללו בפרספקטיבה מפכחת.
בתגובה ל: בית אבא – מד מן 3.03 מאת: yaddo איזה פרק מרנין. כל הפרק היה מורכב מאפיזודות קטנות שהופכות להיות זכרונות נהדרים שכל החיים מנסים לשחזר ללא הצלחה, כי הם כל כך חד פעמיים בצירופי המקרים המוזרים שהובילו לקיומם.
פגי מעשנת מריחואנה ("אני פגי אולסון, ואני רוצה לעשן". מלכה). סוף שבוע של מסיבות וחיבה בין ג'ואן ובעלה (שמערכת היחסים ביניהם מוזרה בעיני). סאלי המתקרבת לסבה ולוקחת ממנו כסף, בלי לדעת את המהומה שתתעורר בעקבות מעשה זה. מסיבת הגן המשונה. דון וקוני בבר. רוג'ר מזמר, מרוח במשחת נעליים. פיט וטרודי רוקדים. ג'ואן והאקורדיון (כמה חבל שהשירה היתה מוקלטת).
בעוד שלושים שנה אף אחד מהם לא יזכור את הפרטים הקטנים. את התחושה הלא נוחה שהיתה להם בחלק מהזמן, אלא רק שזה היה סוף שבוע מיוחד. מהצד זה נראה מגוחך ומשונה ובלתי אפשרי (בין היתר בגלל שינויי הזמנים. כמו הפיקניק בעונה שעברה), אבל החיים מלאים זכרונים לא מדוייקים כאלו.
זה מתקשר לפרק הקודם. כולם רוצים לחזור בזמן לזמנים פשוטים יותר, להשתנות בחזרה ליום האתמול, כי מחר לא יצליח להיות מופלא כזה.
וגם, מחשבה לעתיד לבוא: כמה שאני רואה עכשיו את בטי יותר, אני מבינה שההתדרדרות הגדולה שלה היא שילוב של דכאון אחרי לידה ודכאון מאובדן אביה. זה לא היה שם קודם, לא בעוצמה כמו בהמשך.
אבל זה סיפור אחר ויסופר בהזדמנות אחרת
בתגובה ל: מד מן ספוילרים מאת: איימס ספוילר בלבן לתחילת עונה 4. כמה רומזנית נשמעת השיחה הבאה שהתרחשה בפרק, הראשון שבו נפגשו בטי והנרי: רוג'ר: רוקפלר התחתן עם האפי. בטי: היא התגרשה רק לפני חודש. יש לה ארבעה ילדים. ג'יין: למה רוקי התחתן איתה? הנרי (ולא אחר): הם מאוהבים.
בתגובה ל: ועוד משהו עתידי מאת: yaddo כן, והוא אמר את זה בכזה בוז משמח. בכל זאת, זה דווקא מתאים, כי הוא ובטי לא מאוהבים. גם כשהוא חיזר אחריה, הוא הבטיח לה בטחון, לא אהבה.