זו השנה שבה נולדתי. ב-1995 הייתי בן 16, כך שכאשר נחשפתי אל השיר 1979 באלבום שלימים היה האהוב עלי ביותר, וללא ספק זה ששמעתי הכי הרבה בניינטיז, מלון קולי והעצב הנצחי, הרגשתי שאני ושכמותי הם קהל היעד המיידי של הפאמפקינס. אהבתי את המוזיקה שלו, אהבתי את הקונספט שלו כאלבום כפול, אהבתי מאוד מאוד את העיצוב הפנטסטי שלו, הייתי דבוק לחוברת המילים שבחלקה הניכר שלחה אותי למילון. כמו בכל אלבום כפול גם שם היו שירים שאפשר היה בכיף להסתדר בלעדיהם, אבל בכללו הוא היה קלאסיקה מיידית מבחינתי, ובעצם גם בכלל.

1979 היה הסינגל השני מהאלבום. הוא יצא עוד בשלב שלא עיכלתי את האלבום השלם, בכל זאת כפול, ולמרות שחיבבתי את השיר המדובר כבר בהיכרותנו הראשונית, לא הקדשתי לו תשומת לב יתרה והוא מצדו לא ניסה להסב אותה אל עצמו. רק אחרי שהסינגל יצא והקליפ עמו, הבנתי פתאום שהוא עושה לי משהו. שהוא ממחיש במוזיקה ומתאר במילים, לפעמים בערפול, דברים ותחושות שאני מתחבר אליהם במובן הכי בסיסי וקמאי, ושיחד עם המוזיקה יש כאן משהו מאוד הומוגני שיוצר לי תנודות בבטן. יתר על כן - הקליפ הזה, הקליפ שמריח-כמו-רוח-נעורים הזה, ברא עם השיר יציר כמעט סימביוטי.

בשנים ההן הגדרתי לעצמי באופן מודע את העובדה שאני יוצר לעצמי את החוויות, את מה שבסופו של דבר אביט עליו לאחור והמוץ כבר יהיה דחוק בשוליים, והתבן יהיה ורוד מאשר היה אי פעם. החלטתי להיות ער לעובדה שטוב לי כאשר טוב לי, לנפח את החזה במקרי הצורך, לאגור רגעים טובים קטנים לכדי אושר. כך היום השיר הזה מחזיר לי, באופן סולידי ואפילו מעט נימוסי, את החברים מהתיכון החדש שהלכתי אליו באותה שנה, את היציאות שהתמצו לא פעם בלעמוד שעות באזור הבילויים ולנסות להחליט לאן הולכים, וזה היה בסדר כי ה-Hanging out down the street הסתבר כדבר עצמו. הוא מזכיר לי את הנסיעה המשותפת לצפון בשלושה רכבים, ואני מחליף ביניהם כמעט בכל עצירה. איבדתי שם משהו בלילה שחור משחור שבו ישנו לשפת מה שחשבנו בהגיענו שהוא שולי הכנרת, ובבוקר התברר כביצה. אני אפילו לא זוכר מה איבדתי, רק שחברי הטוב עזר לי לחפש אותו עוד לפני שכולם קמו. השיר הזה מזכיר לי בצביטה את זו שהתאהבתי בה אז - לראשונה בחיי - ושספק אם בכלל ידעה על קיומי מעבר לישות ערטילאית בזווית עינה. הוא מזכיר לי כבישים שנסענו, בקבוקים ששברנו, מדורות שהצתנו, שכרוּת שרקדנו, דלתות שבעטנו.

בניגוד למה שניתן לחשוב, אין בי כמיהה לחוות שוב את הדברים האלה כלשונם. את החברים שיש לי היום אני אוהב יותר, ואיתם אני עושה יותר ונהנה יותר מאשר אי פעם עשיתי בנערותי, ועם הרבה פחות הרס והרסנות. אבל בכל זאת, כל דבר שיהיה קשור לשחרותנו נועד להיות צבוע בצבעים בוהקים ויפים, כי הפוטנציאל אז היה רב יותר, החלומות עוד לא הספיקו להתבדות, הידיעות הברורות בנוגע לעתידינו לא הושבו ריקם, לא שרפנו שנים יקרות בעבודות ארורות שאולי גרעו מסוף חיינו מבלי שנדע, ובאופן כללי לא הגעתי אל מפתן העשור הרביעי, שומו שמיים.

בתגובה ל: 1979 מאת: yaddo
"אין משמעות לשום דבר מכל זה. הכל הוא רק לוטו מקרי של טרגדיות חסרות משמעות וכמעט-בריחה. אז אני נהנה מהפרטים. את יודעת, ביג מק עם גבינה, אלה טובים. השמיים עשר דקות לפני שמתחיל לרדת גשם, הרגעים שבהם הצחוק שלך הופך לצווחני. ואני נשען אחורה ומעשן את הקאמל סטרייט שלי ורוכב על התפננות של עצמי [1]".
(טרוי, מציאות נושכת)

מה טוב יותר מעשור העיסוק-העצמי כדי להוות את היעד לפרויקט נבירה בעברנו? עשור שכבר בראשיתו, 1991, הגדיר דאגלס קופלנד דור שלם ללא מטרה, ללא חיבור ממשי לשום דבר עם משקל סגולי ממשי, מושפע ממותגים ומסרים שיווקיים, דור של סלאקרס, נטולי אידיאולוגיה. עשור שבו פרחה תרבות המקומונים והכתיבה על "מספר 1" כנקודת מוצא לכל דבר אחר, כולם אהבו לדבר ולהגג על עצמם - במידה רבה הדור הזה הוא שהגדיר את עצמו בכתיבה, בקולנוע ובטלוויזיה, קומיקאים שהגיעו אליה כבר לא טרחו להפריד בין שמם לבין שם דמותם או לספק קונספט ממשי, תרבות הפופ הייתה עצומה מאי פעם.

אותו דור מושמץ של אנשים חכמים שלא ידעו מה לעשות עם עצמם, מצא עצמו מול הטלוויזיה, המותגים, הביג מק עם הגבינה, והעיר עליהם. זו הייתה שעתו היפה של הפוסט-מודרניזם. לראשונה בתרבות הפופ יכולת לקחת ז'אנר נחות ולהפוך אותו למוצר אינטליגנטי להמונים, כלומר מצליח. קוונטין טרנטינו עשה את זה. ג'וס ווידון עשה את זה.

דווקא אותו דור מושמץ החל מהפכה מוזיקלית בארצות הברית, האינדי - שאז נקרא אלטרנטיב - חדר אל המיינסטרים, ורבים מנציגיו הקפידו לומר דברים רבי משמעות וכבדי ראש, לפעמים אפילו מדי, לפעמים אותו ראש זכה לכדור מרובה ציידים. כי הוא לוזר, מותק, אז למה לא בעצם. סיאטל האפורה הפכה פתאום לעיר הכי מגניבה ביקום, עם הסצינה, הקפה ופרייז'ר. מהעבר השני של האטלנטי נכנסה אומה שלמה לתזזית של סופר-פטריוטיות שמחה, צבעונית ואופטימית.

איך כל אלה משפיעים על נער בשנים הכי מכריעות של עיצוב אישיותו? איך הם השפיעו עליכם? איפה הייתם ומה עשיתם כשהניינטיז נקפו, ואיזו מוזיקה התנגנה כשעשיתם את זה? ברוכים הבאים לפרויקט חדש וארוך טווח, שבו ניזכר בערגה בכל תחנות התרבות ובכל מה שחווינו אז, אבל לא רק במאקרו אלא במיקרו, מנקודות מבט אישיות. למרות הכותרת של הפורום לא מדובר רק בטלוויזיה (או קפה), אלא בכל דבר אפשרי שנושק לתרבות: מוזיקה כמובן, ספרים, משחקי מחשב, רדיו, מגזינים ועיתונים, קולנוע, ספורט, אייקוני תרבות, אופנה, סלבריטיז, מקומות טרנדיים, דמויות, ערוצים וכו'. מה הם הדברים שהכי מייצגים את הניינטיז מבחינתכם? איך הדבר הזה נוגע לכם? למה?


[1] במקור "ride my own melt". אל תסתכלו עלי ככה, איך אתם הייתם מתרגמים את זה?

בתגובה ל: In My 1990's מאת: yaddo
אסף כבר ארגן לנו את הסדרות הנוכריות מאז במגה-פתיל מושקע להפליא, ותודה לו על כך.

בתגובה ל: אז מה ראינו בטלוויזיה בניינטיז? מאת: yaddo

מעבר לדרדסים הגוססים ומרפי בראון, חקוקות לי בראש ההנחיות הטלוויוניות של פיקוד העורף. הייתי בכיתה ז', הכריחו אותנו ללכת עם המסכות המעפנות האלה לכל מקום (המהדרין קישטו את קופסאות האב"כ שלהם לעייפה. המדקדקין גם הוסיפו עליהן קופסאת פוליגל צבעונית. אני הסתפקתי במינימליזם שכלל צלופן שקוף ותמונות הופעה של רמי פורטיס), וכשחזרנו הביתה ראינו את המרגיע הלאומי בדמות נחמן שי, ואת תוכניות זהו-זה שהותאמו לרוח התקופה. בעתות אזעקה, היינו צופים בערוץ הזר והמסעיר שהביא לחדרנו האטום את כל מה שהתרחש בחוץ בשידור חי - CNN.

מה עוד? אני חושבת שהסדרה הבאה שממש עקבתי אחריה די באדיקות היתה 'שולחן לחמישה', ששודרה ביום שישי בערב בערוץ הילדים. את בברלי ראיתי רק מכוח האינרציה - אחותי ואני חלקנו חדר, ובין הצפייה בסדרה הזאת לבין להגיח החוצה ולשטוף כלים לפקודת אמי, התת-מודע ערך את הבחירה הנכונה. מכל שאר השידורים שלא כללו מוזיקה, מדע, מכבי חיפה או אקטואליה התחמקתי בחדווה.

שידור אחד ששילב בין שני הפרמטרים האחרונים צרוב היטב בזכרוני: יורם ארבל מופיע באופן בלתי צפוי על המרקע בפנים חתומות, ומבשר לאומה שירו ברבין. כשהתחוור לנו שהוא בעצם נרצח, כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה הפסטיבל שמחכה לי למחרת. באבחה אחת המדיה הפכה אותי ואת שאר חבריי השמיניסטים 'לדור הנרות', וכל הקלישאות שבעולם החלו להציף את עולמנו לפרק זמן ארוך, ארוך מדי. שנאתי את זה. תיעבתי את זה, את הצביעות, את המלודרמתיות וההיסטריה החברתית, ההתעסקות בחלב שנשפך בו בזמן שאף אחד לא באמת ידע מה היה שם בכלל בתוך הכוס, אם בכלל. למרבה האירוניה, ההגדרה הזאת שביקשה להאיר את בני דורי ככאלה שהיה להם אכפת חטאה לאמת: הכל היה מזויף, ריק מתוכן, שטחי להחריד. ממש כמו המוזיקה שהחלה שוב להיות משודרת ב-MTV. פתאום כולם הפכו לפאצפיסטים עדיני נפש, כאלה שהזדעזעו עמוקות לנוכח סירובי לעלות אל חלקת הקבר הקדושה (הוא לא היה אבא שלי, אני לא יתומה, לא היתה לו נגיעה אישית לחיי או לחיי היקרים לי, קיבינימט תמשיכו הלאה) והחליטו "כאות מחאה אידאולוגי" לדלג על השירות בצבא ואולי גם להתחפף מהארץ.

אז אני כן התגייסתי ונהניתי מכל רגע נטול אותו מחול שדים. אני משערת שהעובדה שהיו לנו כבלים בחדרים שכוונו אוטומטית רק, אבל רק לערוצי הסדרות והמוזיקה מאד תרמה לפסאודו-אסקפיזם שלי. למה פסאודו? בכל זאת, הגיעה 1997. אביתר בנאי הראשון, המנונים אורבניים ואוקיי קומפיוטר דואגים לעדכן אותי בתמונת מצב נוכחית ועתידית שבעצם ממש מדכא בחוץ ובפנים. בהמשך, באמצע 1998, פרק הסיום של סיינפלד (זוכרים? שודר בשידור חי או משהו כזה לפנות בוקר) בו צפינו מסטולים מעייפות יהווה חותם לעוד משהו שהקדים את זמנו בשנות התשעים, ובדיעבד חזה במדויק את סוג התרבות שתבוא עלינו "לטובה" בפרוץ המילניום - תרבות הכלום הבועתית.

כשהשנה התחלפה ל-99 השתחררתי מהצבא, ואת הטלוויזיה, שכאמור ממילא לא תפסה מעולם מקום משמעותי בחיי, מחליף לתמיד משהו הרבה יותר מסקרן ומהפכני - האינטרנט, עליו ודאי ירחיבו פה את הדיבור אם וכאשר יאדו יחליט לעשות פרוייקט נוסף לקראת תום העשור הראשון של שנות האלפיים.

נו, בסוף כן יצא הרבה. לא נורא.


ocean

בתגובה ל: In My 1990's מאת: yaddo
הנבירה בשנות ה-90 שלי היא לא משימה פשוטה, מאחר שהעשור הזה לא יכול להיות יותר זניח עבורי. פעם נהגתי לחשוב שמי שנולד ב-1983 נדפק מכל הכיוונים. בשנות השמונים הוא היה עדיין ילד ולכן לא היה מסוגל להבין את משמעות התקופה שבה הוא גדל. גם את שנות ה-90 הוא פיספס, מאחר שהן הסתיימו בדיוק בשנה שבה הגיע זמנו להתחיל ולהבין. היום אני כבר יודעת שיותר קל להאשים את הנסיבות מאשר להודות שבמשך עשור שלם בחרתי לחיות מבלי לפתח לעצמי טעם אישי.

אומרים שגיל 16, הגיל שבו הייתי כשבירכנו את המילניום החדש, הוא גיל מאוד חשוב בהתפתחות האישיות. אני מניחה שזה נכון, מכיוון שעד אותה שנה ניהלתי את חיי כספוג מהלך ואימצתי את כל מה שהיה לתרבות הפופולארית של שכבת גילי להציע לי . אימצתי לליבי רק את מה שהיה לי נגיש בתוך הבועה הפרטית שלי , ורק את מה שלא דרש ממני להתאמץ באופן מיוחד. לעיתים קרובות אומנם הצצתי מחוץ לבועה, אבל רק בכדי להבין שבפנים הרבה יותר נוח וחמים. כמו כולם, גם אני ראיתי בוורלי הילס בגיל 12 ולבשתי חולצות פלנל משובצות, כשאלו היו זמן רב באופנה, מבלי להבין בדיוק למה. וכשכל החברות בחטיבת הביניים הקשיבו ללהקות בנים, למדתי גם אני לדקלם שירים יחד עם העדר. בחרתי להתעלם מהעובדה שהסגנון שלהם נראה לי מפגר, כי זה היה נכון באותו הזמן ולכן גם הרגיש לי הגיוני. באותו עשור לא הרגשתי צורך להגדיר לעצמי את מה שבאמת עושה לי טוב. ראיתי הכל, קראתי הכל, ושמעתי רק את המוזיקה שכולם בכיתה נהגו לשמוע. כשאחותי הגדולה שמעה את נירוונה בווקמן, תמיד חשבתי שהיא הכי מגניבה בעולם, אבל זו היתה המוזיקה שלה ואני הייתי רק ילדת MTV לא מאוד מתוחכמת. תמיד הדהים אותי שלמרות שמפרידות בינינו רק שלוש שנים, היא שייכת לדור לגמרי אחר.

ספוגיות לצערי היא לא תכונה שנעלמת עם השנים, אבל היום אני כבר הרבה יותר בררנית בצריכת התרבות שלי. אני לא זוכרת מתי בדיוק היה הרגע שבו החלטתי לנקוט עמדה. אולי זה היה בשיעור קולנוע כשהמורה טענה בשם הפוסט-מודרניזם ש*הכל* כבר נעשה, וכל מה שנותר לנו לעשות הוא למחזר חומרים כדי ליצור דברים חדשים. פתאום הבנתי שזה באמת כל מה שיש לנו. אופנת סבנטיז שחוזרת בגדול כל שנתיים, להקות בנים שממחזרים שירים של סטינג ובמאים שמרגישים צורך ל"רענן" את היצ'קוק. כמובן שבראייה רחבה יותר הניינטיז היה הרבה יותר מעשור של שחזורים, אבל באותה שנה הבנתי שאני לא באמת חייבת לקחת רק את מה שמוגש לי בכפית. בגיל 16, בשנה הראשונה של העשור הנוכחי, למדתי להעריך את הדברים שאני אוהבת באמת. למדתי איזה סגנון של ספרים אני באמת נהנית לקרוא, וגיליתי עד כמה אני אוהבת להקשיב לרוק ולגראנג' של תחילת שנות ה-90. כמה שנים מאוחר יותר כבר אימצתי לליבי את הביטלס, ובהם עד היום אני מחזיקה חזק חזק ומסרבת להרפות. על צריכת התכנים הטלוויזיונים במהלך שנות התשעים אין לי בכלל חרטות. מכיוון שראיתי הכל נחשפתי גם לסדרות הנפלאות של הניינטיז (שרובן ככולן נמצאות בפתיל הנהדר של אסף), אך בחלקן צפיתי רק בשידורים חוזרים .

לשנות ה-90 שלי אני לא מתגעגעת, אבל כן מאוד מתגעגעת לשנות ה-90 של אחרים. כמה הייתי רוצה להיות זו שמחכה שיגיע לחנויות כבר האלבום הבא של נירוונה או לעונה השנייה של טווין פיקס מבלי לדעת מה קרה ללורה פאלמר. אני מניחה שהמציאות הרבה יותר מורכבת מהמציאות שבה שאני בוחרת להאמין, ושמן הסתם ההערצה שלי לתחילת הניינטיז היא מעט עיוורת. ובכל זאת, יש לי תחושה שהדור ההוא של אחותי הגדולה הוא הדור השפוי האחרון. מבלי לנסות להכליל, אני חושבת שבדור שלי נוצר קיבעון מחשבתי מסויים שהיום מגיע לשיאים חדשים. רק לפני שבוע בת הדודה הקטנה והחכמה שלי, עדיין לא בת 6, אמרה לי שהיא הכי אוהבת את בובליל. כששאלתי אותה בתמימות איך היא מכירה אותו, היא הסתכלה עליי בבוז כזה לא אמיתי שרק ילדים יודעים לזייף. היא חשבה על זה קצת והחליטה שעל שאלה מטופשת כל כך לא צריך לענות, ורק טפחה על בטנה בשתי ידיה וצעקה ' ה-ר-ק-ו-ל-ס!'. אמא שלה, אישה באמת אינטליגנטית, בחרה להתעלם מהמבט המבוהל שלי. היא רק הסתכלה על בתה בגאווה ואמרה: "ראית איזה חיקוי בובליל יפה הבת שלי יודעת לעשות"? זה ביאס אותי מאוד. שוב לא רוצה להכליל, אבל נדמה שדור הילדים החדש איבד לגמרי את יכולת הבחירה שלו אם יוסי בובליל הוא גיבור התרבות החדש שלו. נדמה שאינדיווידואליות היא סוג של קללה עבורם והם לא מרגישים צורך לבנות לעצמם אישיות שתהיה רק שלהם. גם הם, כמו הילדה שהייתי, לא באמת צריכים להתאמץ כדי לצרוך תכנים. הכל כבר שם פרוש לרגליהם והם רק צריכים לבחור, אבל נדמה שכל עוד שהמכנה הנמוך המשותף מצליח לדבר אליהם, הם לא מעוניינים או זקוקים לתכנים אחרים. זה מאוד עצוב.

בתגובה ל: בשנות ה-90 שלי מאת: רעות
(לא האורוולי או הקשתי) הוא מרכיב מכריע ב"רכישת" טעם בגיל ההתבגרות. אני לא מבין איך לא השתמשת באחותך הגדולה והמגניבה-בעינייך כדי לחקות אותה ואת טעמה. זה לא אל"ף-בי"ת של אחים? אני שואל כי לי לא היה אח גדול, כך שנאלצתי לעשות טעויות מצערות רבות עד שייצבתי את טעמי. מצד שני, אולי הטעויות הללו הפכו את טעמי לרחב בהרבה. אח גדול לא היה, אבל נעזרתי בספריית הדיסקים הענקית (כך היא נראתה אז) של הדוד שלי, כולל גאנז נ' רוזס, ניק קייב וכל מיני מוזיקת עולם, ומנגד באילן בן-שחר ובעופר נחשון.

מאוחר יותר נחשפתי להמון רוק באמצעות חבר טוב בכיתה ט', ואחרי כן באמצעות חנות הדיסקים "כאוס", מנוחתה עדן, שהייתה בראשל"צ בתחנה המרכזית הישנה, מנוחתה עדן. הם מכרו בין היתר גם משומשים וסינגלים, והיה שם מוכר צעיר עם כובע תמידי וידע מוזיקלי נרחב. אפילו הייתי מזמין דרכם דיסקים שהם לא ייבאו. במקביל גם הקפדתי לדאוג שיקליטו לי - כי לא היו לי כבלים - את אלטרנטיב ניישן ב-MTV. במילים אחרות, נאלצתי לעשות את הרוב לבד, אבל לך היה מקור מידע ממש צמוד! אחי, שנולד שנה אחרייך, אכן ספג המון מהטעם ומהידע התרבותי שלו ממני ולא נאלץ להתחבר לבריטני או משהו כזה.

בתגובה ל: האח הגדול מאת: yaddo
והיא גם גרמה לי לחשוב הרבה על העניין. אני לא חושבת שיש באמת אל"ף-בי"ת בדינמיקה של אחים.
כשהייתי ילדה תמיד הערצתי את אחותי הגדולה וגם היום הקשר שלנו חזק מאוד, אבל מעולם לא הרגשתי צורך להיות דומה לה. כלומר, גם לה. כשגדלתי היתה לי דמות אחרת בחיים שדמתה לי יותר מכולם וחלקה איתי את כל הידע התרבותי והשקפות העולם שרכשתי. נולדתי עשר דקות לפניה, ועד היום היא טוענת שנדחפתי וגזלתי ממנה את ה"בכורות". לילד מתבגר יש הרבה סוכני חיברות בחיים והוא בוחר להיות מושפע מכל אחד מהם בזמן אחר. אחים גדולים הם סוכנים בעלי השפעה רבה, כי הם מהווים דמות נערצת עבור אחיהם הקטנים, אבל אח תאום כנראה מחזק את סוכני החיברות של שכבת הגיל. בעשור המדובר אני ואחותי התאומה קיבלנו את כל החיזוקים שלהם הזדקקנו אחת מהשנייה ולכן כנראה שלא הרגשתי צורך להתאמץ ו'להיגאל' על ידי אחותי הגדולה. מהצד שלה אני חושבת שגם היא הרגישה שקיימות שתי קבוצות בבית- שלנו ושלה, ולכן גם היא לא הרגישה שעליה לחשוף אותנו לידע התרבותי המגניב שלה.

בתגובה ל: זאת שאלה ממש טובה מאת: רעות
די התחברתי לטקסט שלך.

לצערי הרב גדלתי בבית ללא אח גדול שממנו יכולתי לרשת תכנים תרבותיים איכותיים.
הבית שלי אינו מוזיקלי בעליל, על-אף מה שאמא שלי מנסה לטעון מידי פעם, וכהוכחה לכך ניתן לחטט באוסף האלבומים של ההורים שלי שמכיל בעיקר את חוליו איגלסיאס ואת אוסף אירוויזיון משנת 78'.

כן..

הסיבה שאני לא כותב סיכום של הניינטיז שלי היא שלא היו לי ניינטיז. הפעם הראשונה שהתחלתי להאזין למוזיקה ברצינות הייתה אי-שם בכיתה י"א, עם כניסתו של הנאפסטר לחיינו, בזמן שכבר כולם התחילו לפחד מהבאג2000 הממשמש ובא בצעדי ענק.

ואוף, איך רואים שאת לומדת סוציולוגיה!
סוכני חיברות..

בתגובה ל: בשנות ה-90 שלי מאת: רעות
לילדים, בטח בגילה של בת דודתך, אין ממש יכולת לסנן תרבות ולהחליט מה טיפשי וחסר ערך בעיניהם. היום זה בובליל, לא מזמן זה היה הפאוור ריינג'רז ולפני כן היו פוגים וצבי הנינג'ה. ילדים אוכלים מה שההורים והסביבה נותנים להם לאכול, נקודה. ככה זה פשוט ילדים. אם את רוצה להאשים מישהו, זה הזמן להאשים את דודתך :)

בתגובה ל: לגבי חקיינית הבובליל מאת: גיאחה
כן, זה באמת נשמע שבהודעה שלי שאני מאשימה את בת דודתי הילדה בבחירות שטחיות. אני כמובן לא. החצים שלי מופנים כלפי ההורים וגם כלפי האחיות המובגרות והבוגרות יותר שגורמות לה לצפות בזבל מבלי להפעיל שיקול דעת שאולי לא כדאי. באותו רגע מאוד כעסתי על דודתי, אבל לא אמרתי לה כלום. אולי הייתי צריכה לומר, אבל אולי זה גם לא היה המקום שלי לקבוע עבורה כיצד לחנך את בנותיה.

זה עצוב שילדים צורכים תכנים נמוכים כל כך מבלי שתהיה להם אופציה או רצון לבחור. זה שאיכשהו כולם בבית הספר רואים מפרץ האהבה, הופך את הצפייה להגיונית, וזה מה שהזוי. לא הילדים ולא הוריהם מרגישים צורך לכבות לפעמים את הטלוויזיה, כי היום הכל על תקן מותר לצפייה. זה מבאס וגם מפחיד, מאחר שילדים נוטים לאמץ לליבם כל מסר שנראה להם מגניב.

בתגובה ל: In My 1990's מאת: yaddo
לי יש שנתיים עלייך, ושנות ה-90 הגיעו בסוף היסודי / תחילת התיכון (בדרום לא היו אז חטיבות ביניים והתיכון התחיל בכיתה ט'), בדיוק בתקופה של מעבר ושינוי אישי, שהורגש בעיקר בגזרת המוסיקה. ספרים בלעתי עוד מגיל צעיר מכל הבא ליד וכנ"ל לגבי טלוויזיה. מה שהיה זמין עבורי, קראתי וראיתי מכל סגנון וכל איכות. אבל לגבי מוסיקה הייתי תמיד יותר סלקטיבית. בילדות הושפעתי באמת מהאחות הגדולה (האמצעית, הגדולה גדולה הייתה קצת רחוקה מדי) והערצתי בעקבותיה את תסלם ודוראן דוראן ושמעתי מדונה ואיירסופליי (מה לעשות, היא הייתה טינאייג'רית בשנות ה-80, תוותרו לה). אח"כ שמעתי מה שבת 12 טיפוסית שמעה - קיילי מינו (של אז, לא של עכשיו), ג'ייסון דונובן וניו קידס און דה בלוק. וזה פחות או יותר הגדיר את הטעם שלי עד סוף ביה"ס היסודי. אבל המעבר לתיכון ולשנות ה-90 עשה, כאמור, מהפך. גאנז היו להקת הקישור של התפר שבין שתי התקופות, כבר לא פופ מתקתק אלא גיטרות ורעש, אבל עוד לא לגמרי אווירת ניינטיז מובהקת.

אי שם במהלך כיתה ט' שלי הפציעה נירוונה. ונירוונה בשבילי, יותר מהכל, זה שנות ה-90. כשמריח כמו רוח הנעורים יצא, שנאתי אותו. ממש שנאתי אותו. בזתי לשיר הזה ולא הבנתי מה לעזאזל אנשים מוצאים בו ולמה הוא כל כך מצליח. ליטל דיד איי קנואו, שזו הלהקה שהולכת לשנות ולעצב את טעמי המוסיקלי כאדם בוגר. כמובן שעם הזמן שיניתי את דעתי על השיר, אבל עד היום הוא לא מהאהובים עלי שלהם. האסימון נפל לי רק עם הסינגל הבא (come as you are לדעתי) וברגע שהוא נפל, הוא נפל. התאהבתי בסגנון הזה ונכבשתי. ואז הגיעה כיתה י' (92-93)ואני נסעתי לחיות שנה בארה"ב והאימפקט הגדול של שנות ה-90 היכה בי. מטו האמריקאי היה מורכב משני סגנונות עיקריים - הגראנג' וההיפ הופ. אני בחרתי בראשון באופן מובהק עם נגיעות של מטאל - מטאליקה ואליס אין צ'יינס למשל. חרשתי על הפסקול של סינגלס. התמכרתי ל-ten המופתי של פרל ג'ם. גאנז עדיין היו בין הראשונים בליבי אבל נירוונה התעלו מעל כולם. קורט קוביין היה גיבור התרבות שלי.

ובכל זאת, היו עוד דברים בחיים מלבד מוסיקה. אמנם כבלים כבר היו בארץ עוד לפני שנסעתי, אבל זה עוד לא היה השפע הטלווזיוני האמריקאי. עוד לא היה בארץ HBO למשל או שואוטיים וגם בארה"ב אלה לא היו עדיין ערוצים עם סדרות איכות, אלא ערוצי סרטים בלבד. מהסוג שחורשים על אותם סרטים שוב ושוב. וככה צפיתי, יחד עם אבא שלי, בתלמה ולואיז ובטרילוגיית סטארווארז עשרות פעמים באותה השנה. למרבה ההפתעה, אני כמעט ולא זוכרת אילו סדרות ראיתי שם, מלבד אחת - נשואים פלוס שודרה אז בערוץ 5 (פוקס).

החיים בארה"ב חשפו אותי גם לתרבות הצריכה האמריקאית. רשתות שעוד לא היו קיימות בארץ (למיטב זכרוני) - מקדונלדס, טאוור רקרודס, the gap היו מקומות שביליתי בהם לא מעט. נו, אין הרבה מה לעשות כטינאייג'ר באמריקה מלבד טיולים לקניון. ואינטרנט עוד לא היה.

השנה הזו, בגיל קריטי של עיצוב טעם ואישיות, השפיעה עלי וכך, שנות ה-90 עמדו אצלי בסימן התרבות האמריקאית. הגראנג' והרוק האלטרנטיבי המשיכו להיות דומיננטיים בחיי גם בשאר שנות התיכון בארץ והצבא. לא שזה לא כלל להקות בריטיות - חרשתי על פאבלו האני, על גארבג' ועל הקרנבריז. אבל בשבילי אלה היו להקות שהושפעו מנירוונה והסצינה היסאטלית. אולי טעיתי, אבל זו הייתה התחושה. ואילו לבריט פופ הייתי מודעת (שמעתי סוויד, הכרתי את בלר), אבל הוא לא ממש חדר פנימה. להקות אמריקאיות נוספות שכיכבו בעשור הזה היו הסטון טמפל פיילוטס, גרין דיי וכמובן, הסמאשינג פאפמקיס, שהיו האובססיה הגדולה של החצי השני של העשור. אותי הם תפסו עוד עם אלבום התאומים הסיאמיים הגאוני. המיתולוגי שלי הקליט לי אותו על קסטה, שיהיה לי לווקמן בדרך לצבא וישב להקליד לי את כל המילים של השירים, לפני שקניתי את הדיסק (עדיין לא היה אינטרנט, לא בארץ ולא במתכונתו הנוכחית). ויש להקה ישראלית אחת, זו שעד היום היא מבחינתי להקת הרוק הטובה ביותר שאי פעם הייתה פה - מופע הארנבות של דוקטור קספר. חברה מהארץ שהגיעה לארה"ב לטיול הגדול שלי ושל ההורים בחוף המערבי בסוף השנה, הביאה איתה קסטה שלהם ואנחנו בילינו את רוב שעות הנסיעה הרבות באוטו בהקשבה משותפת (אוזנייה של ווקמן לכל אחת) להם ולנירוונה, מתחמקות מהגבעטרון של ההורים. הטיול אגב כלל עצירה בסיאטל, אבל כבנות 16, לא היה לנו סיכוי להיכנס למועדונים. ככה שהחוויה כללה קניית טי שרטים של להקות וגשם. כשקורט קוביין נפטר כשהייתי כבר בארץ, הייתי באבל. אמיתי. הגעתי לבהי"ס בבגדים שחורים ובוכה, יושבת עם כל ה"פריקים" (לא שבאמת הייתי פריקית, הייתי חנונית יותר מכל דבר אחר, אבל איחדנו פה כוחות), כשה"ערסים" צוחקים עלינו.

את השנים האחרונות של העשור העברתי בלימודי התואר הראשון, במגורים עם שותפים אמריקאים. מהשנים האלה, אני כבר יותר זוכרת את הטלוויזיה. ישבנו כל ערב עם חבר'ה אמריקאים שלהם וראינו סיינפלד. ואני ראיתי כל יום לואיס וקלארק בערוץ 6. והיה חברים. ושולחן לחמישה. וככה, ממש לקראת הסוף, הגיעה באפי, שבעשור הבא כבר תשנה את כל הרגלי הצפייה שלי, תהפוך אותי מטכנופובית מחשבים לכזו שלא יכולה לחיות בלי אחד ותשנה באופן משמעותי את הרכב החברים שלי. אבל זה כבר לא שנות ה-90.

בחלק הרדוד יותר של החיים, שנות ה-90 הם השנים של קיאנו, ריבר פניקס ובראד. לארה"ב הגעתי אחרי שכבר הוקרן שם בקולנוע נקודת פריצה. כן, זו הייתה עוד התקופה שסרטים הוקרנו בארץ באיחור של כמה חודשים טובים, אם לא שנים, אחרי ארה"ב (נו, אינטרנט). החברות בארץ ראו ושלחו לי מכתבים (כאלה שהגיעו בדואר, נו...)נלהבים לגבי הבחור החתיך, עם תמונות. אבל בלי לראות את הסרט לא הצטרפתי לאובססיה. זה הגיע רק אחרי שחזרתי לארץ ויצא ספיד. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהלכתי לראות סרט בקולנוע פעמיים. ואחרי זה כבר חרשתי על נקודת פריצה בויאו בלי סוף. וגם על איידהו שלי. ראיתי את כל סרטי הנעורים של ריבר וכאבתי את מותו. את בראד גיליתי, למרבה הפלא, לא בתלמה ולואיז, על אף הצפייות האינסופיות, אלא בראיון ערפד. הלכתי עם החברים מהתיכון מבלי לדעת מה מצפה לי ונשמתי נעתקה ברגע שהוא הופיע על הממסך. בסוף הסרט כל מה שיכולתי לעשות היה למלמל כמה שהבחור הזה שווה. אחרי זה הגיעה החרישה על הקטע בתלמה ולואיז ועל הפרסומת שלו לליוויס. ואם כבר ראיון עם הערפד, כריסטיאן סלייטר היה יקר לליבי גם הוא. רדיו חזק היה עוד סרט שנצפה שוב ושוב ושוב.

התרבות האמריקאית עדיין שולטת בחיי. אמנם היום הבריטית דוחקת אותה לגמרי בתחום המוסיקה והאובססיות, אבל הטלוויזיה והקולנוע שלי הם עדיין, ברובם, אמריקאים. וכשאני חושבת על שנות ה-90, המקום הראשון שהמחשבות שלי מגיעות אליו, הוא אל אותה כיתה י' שביליתי שם, ואל נירוונה. היה הולם אם כך שאני אסיים את הפוסט הארוך (מדי) הזה בשיר שלהם, אבל זה נירוונה, כולם מכירים אותם. במקום זה אני בוחרת בשיר של הפאמפקינס מאלבום הסיאמים, שלא סונגל, ובטח לא הרבה אנשים מכירים, שיר שכיווצ'ץ לי את הלב אז, וגם עכשיו והוא מדבר על בדידות, כאב ולב שבור, תחושות שהיו דומיננטיות אצלי (ואצל הרבה אחרים, אני בטוחה) בתקופת הנעורים:

בתגובה ל: my 90's מאת: miss bojarsky
זה אלבום החלומות הסיאמים, לא התאומים הסיאמים. תמיד אני עושה את הטעות הזו.

בתגובה ל: my 90's מאת: miss bojarsky
אני תחת הרושם ש-Soma הוא אחד השירים הלא מסונגלים הכי מוכרים של הדלעות. הוא היה מאוד מדובר בשעתו ואפילו זכה להשמעות ברדיו בתוכניות המתאימות. אם כבר, במהלך חיפושי הניינטיז של ביוטיוב בשבוע האחרון, נתקלתי בזה, שלא שמעתי שנים רבות, שיר יפה עם שם מוזר.

בתגובה ל: נראה לי שיש לך טעות מאת: yaddo
בהם אני אשמח מאד לגלות שאני טועה. אם השיר הזה דובר, הוא דובר ובצדק. אבל עדיין, אני נוטה להאמין שבקרב מי שלא ממש הקשיב לסוג המוסיקה הזה, דיסארם וטודיי יהיהו מאד מוכרים ואילו סומה לא. ושוב, אם אני טועה, מה טוב.

אין שיר אחד מהאלבום הזה שתביא שאני לא אגיד עליו שהוא שיר נפלא. זה אלבום מופתי. יצירת אומנות. שיר מהמם אחרי שיר מהמם. אבל סומה שבה את ליבי יותר מכולם.

בתגובה ל: my 90's מאת: miss bojarsky
בכיתה יא' עברתי ללונדון, בדיוק בשנה שאואזיס ובלר ניהלו מלחמת עופרה-ירדנה, העבודה של אבא שלחה אותנו לשלוש שנים, ואני חושבת שקיבלתי את זה די יפה.. באמצע התיכון זה די מכה לעזוב את כל החברים, אבל כבר הכרתי את לונדון די טוב, אחותי הגדולה גרה שם כבר כמה שנים ואני ביליתי אצלה די הרבה. הכרתי בעל פה את הרכבת התחתית,הכרתי את כל החנויות המגניבות בקמדן, אבל היה לי חבר, והיה לי עצוב לעזוב.ואז הגיעה לונדון. ואני הייתי מלכת העיר. מהשכונה הקטנה שגרתי בה, הגעתי לעיר הכי שווה בעולם. ההורים שלי, בתסמונת הפיצוי על כך שהם גזלו ממני את החברים,נתנו לי יד חופשית ודמי כיס נדיבים (בפאונדים!), מהחבר שכחתי די מהר, כשפגשתי שני בחורים חמודים שהתחרו על ליבי, והכינו לי מיקס-טייפ, כל אחד בדרכו שלו. האחד חובב ראפ והיפהופ מושבע, התחיל עם סנופ דוג ומת'וד מן,והוסיף קצת בויז2מן בשביל הרומנטיקה. והשני השמיע לי את סמשינג פמפקינס ואת מאניק סטריט פריצ'רס. בסוף זכו הסמשינג. אני זוכרת ביקורים אינסופיים בחנויות של HMV לרכוש סינגלים או לקנות כרטיסים להופעות,ואיזה הופעות, בבריסטול אקדמי, מוקפת באנשים שאמא שלי לא היתה מחבבת, כולם בטירוף חושים מוחלט מהפרודיג'י (הייתי בהופעה שלהם גם בארץ, לא אותו דבר), ומסקאנק אננסי עם הזמרת המפחידה בעולם, מסיבות רייב עם אחותי הגדולה שהיתה לגמרי בסצינה של שנות ה90 המוקדמות, עם המסיבות הלא חוקיות בהאנגרים חשוכים, וגם מוזיקת זבל ותרבות אנגלית שצרכנו בכמויות - פוש ספייס בדיוק הכירה את דיויד, דיאנה וצ'רלס התגרשו,הפרסומות של ליווי'ס הפכו כל שיר ללהיט (ספייסמן אניוואן?). את שנות ה90 כבר סיימתי בצבא, במקום הכי רחוק מקמדן טאון, במוצב קטן על גבול לבנון, שם המוזיקה השלטת היתה אייל גולן והיהודים שלא הכרתי לפני (לא הגיעו ללונדון, קורה), הלם התרבות היכה בי קשה. מאז כבר הספקתי לשכוח הרבה מהחינוך הבריטי שלי, ואין לי כל כך סנטימנטים ללונדון, תל אביב יותר שווה לדעתי (טוב יכול להיות שהגעגועים מדברים כרגע), ובשבילי היא אבדה מזוהרה ומהמגניבות שאפפה אותה, ניו יורק לקחה את מקומה ובגדול. אבל אני נוסעת לשם לוויקאנד שבוע הבא, נראה אם היא תצליח לכבוש אותי שוב...

בתגובה ל: אני גרתי בעיר הכי שווה בשנות ה-90 מאת: יסמין
לב לבה של ההתרחשות, פשוט מעורר קנאה .

(בעעחס, בויז 2 מן, מהדברים האיומים של הניינטיז)

בתגובה ל: 1979 מאת: yaddo
גם לי הייתה מערכת יחסים ארוכה ומורכבת עם מלון קולי והעצב שלו, וגם אצלי 1979 מעורר תגובות רגשיות דומות (אם כי נולדתי שלוש שנים אחריך, וטרם נתקלתי בשיר בשם 1982 שמתקרב לקרסולי יצירת הפאר של קורגן).

הניינטיז הייתה תקופה מדהימה בעיניי. לא רק בגלל רוחה של התקופה התרבותית עצמה, אלא מן הסתם גם ובעיקר כי אלו היו שנות הנעורים העליזות שלי.

והן אכן היו עליזות, ולא רק בדיעבד. אני זוכר את עצמי חושב בקול רם, פעמים רבות במהלך נעוריי, שאלו שנים יפות, שטוב לי, שאני יודע שטוב לי. גדלתי בקיבוץ, קשיי הנעורים הרגילים לא פסחו עליי (הסתגלות לעצמך, לחֶברה, לחַברה, לחבר'ה), אבל איכשהו אז וגם עכשיו הרגשתי שהם נתנו לי לצאת בזול. שברונות לב היו, כמובן, אבל רובם לא הותירו צלקות משמעותיות או הצליחו להטות את מאזני הנעורים לצד הכבד, השחור, העגום (שהכרתי אחר כך מקרוב כשעבדתי בעמותת על"מ). אפילו חצ'קונים היו לי די מעט.

אלו היו שנים שבהם הרגשתי שזה בסדר גמור לעשות טעויות, שיש לי רישיון לטעות כי ככה לומדים. לא רצתי אל תוך העולם בעיניים עצומות והכרחתי את עצמי ליפול כדי ללמוד, אבל כשכן עשיתי טעויות, כשכן נפגעתי או פגעתי או מעדתי או התבלבלתי, בסוף תמיד הרגשתי שזה בסדר. זה לא יכאב לנצח. עכשיו אני כבר לא מרגיש ככה. עכשיו מצפים ממך ליותר, מצפים ממך לא לטעות. הייתי צעיר מספיק כדי שירשו לי לפשל או לטעות, וגדול מספיק כדי לדעת ליהנות מזה.

ומה היה שם תמיד? מוזיקה, בעיקר, וחברים, ונחל. הטלוויזיה הייתה ברקע, איפשהו, לא ממש הפכה לחלק גדול מחיי. היה את אלה הם חיי, ואת הסימפסונז, ועוד כמה פה ושם. אבל רוב הזמן הייתי עסוק בלכתוב, לשמוע, להסתובב, לדבר עד סוף הלילה עם חברים ולגלות את משמעויות החיים שנפקחו אז לאורך. להתאהב, להתאכזב, להתלהב, להתבלבל. מה שלא עשיתי, התחושה הייתה של חופש. וזה הדבר אליו אני הכי מתגעגע.

בתגובה ל: 1979 מאת: yaddo
כמו גיאחה, גם אני קיבלתי את 1990 באמצע היסודי. מתחילת העשור אני זוכר במיוחד את המלחמה, את המסיכה-של-גדולים שהייתי כל-כך גאה בה [רוב הילדים בכיתה נאלצו להשתמש ב'ברדס'], את פינגי בפרפר נחמד ומתי סרי עם יאיר ניצני כסדאם וטארק. עד סוף העשור הפכתי למתבגר ידידותי אך דיכאוני, עם המון חצ'קונים אבל גם המון חברים, אפס ביטחון עצמי וציונים מצויינים. גיליתי את הפועל ירושלים ואת מילאן. גיליתי את 'הארץ' ואת 'כל העיר', שפעם היה מקומון מעולה. גיליתי את האלכוהול. לא קראתי כמעט, למעט חריגים משובחים כ'מילכוד 22' ו'מאה שנים של בדידות'. ראיתי המון סרטים, כמעט כולם של ג'יימס בונד. לא נגעתי בסיגריה. שיחקתי כדורגל - די גרוע, אבל טוב בהרבה מהרמה שלי כיום. החיים לא היו משהו.

התופעה התרבותית העיקרית שאיפיינה את שנות התשעים בשבילי, הייתה משחקי מחשב. ככה זה כשלא קוראים, לא רואים יותר מדי טלוויזיה, לא באמת לומדים [בית-ספר ניסויי], לא עובדים, אין חברה ויש המון חברים שנמצאים פחות-או-יותר באותו מצב. בעשור הזה התחיל סיפור האהבה שלי למשחקי מחשב, ומעולם לא הפסיק [אם כי בשנים האחרונות הוא די נחלש, לצערי, ומסיבות שאינן תלויות בי].

הייתי שמח לתת כאן סקירה מפורטת, מלאה ומאירת-עיניים על המשחקים שהרכיבו את העולם התרבותי שלי בשנות התשעים. לצערי, א] אני מתקשה להאמין שזה יעניין מישהו פרט לי, ו-ב] אין סיכוי שיהיה לי זמן אפילו לעשירית ממה שהייתי רוצה לכתוב כאן. לכן, נראה לי שאסתפק בכמה דוגמאות מייצגות, ראשי פרקים, אם תרצו. כשיהיה לי קצת זמן, אוסיף.