אז ראיתי היום את UP המדובר של פיקסר.
למי שלא קרא את ההודעות האחרונות שלי, בשבועות האחרונים עשיתי מרתון של סרטי פיקסר.

ו-UP היה.. חביב. אבל לא יותר מזה.
הוא בוודאי לא הגיע לרמה של 'רטטוי', 'וול-אי' או 'מפלצות בע"מ'
הרעיון להתמקד באהבה של אדם זקן לאשתו עד כדי כך שהוא יעשה הכל כדי לקיים הבטחה ישנה שהוא הבטיח לה היה נחמד, אבל הסרט לקה בכל מיני דברים:
1. הקונפליקט נכנס בשלב מאוחר מידי של הסרט, לטעמי. שני-שליש מהסרט היו בלי באד-גאי בכלל.
2. זה רק אני או שכל הסרט העברתם במחשבה "סבבה, אבל איך הילד יחזור עכשיו הביתה מההר הזה?"
3. פיקסר שוב מצאו איזה שטיק שאמור לרגש אותנו (Cross your heart) בסרטים שלהם, והפעם ניצלו את זה פעם אחת יותר מידי בשביל שזה כבר לא יעבוד.

היו כמה קטעים קורעים מצחוק, כמו הGPS שנפל מהחלון, או הקול של הכלב-אלפא..

ואגב, אולי זה בגלל שאתמול דיברתי עם איזה חבר שלי עם קומפוזיציה של תמונות, אבל ממש בהתחלה כשהראו את קורות חייהם של קארל ואלי במונטג' כזה, הקטע שבו הראו שהם מבשרים להם שהם לא יכולים לעשות ילדים היה לא פחות מגאוני!
"צילמו" את החדר מבחוץ, כשהרקע היה שחור לחלוטין ונתן אווירה קודרת, ובפנים אדם שעומד מול אלי שיושבת ונראית כאילו היא מתייפחת מבכי וקארל מאחוריה שם יד על הכתף שלה.
שלוש שניות בלי מילים ועם כ"כ הרבה מסר. גאוני.

בתגובה ל: UP מאת: חובצי
גם אני חשבתי כמוך,הוא היה חביב,לא יותר.
כמובן שהיו כמה רגעים קסומים של צחוק ורגש,אבל בגדול,הוא איכזב אותי.
הביקורות עליו היו כל כך טובות שציפיתי למשהו עצום שישאיר אותי פעור פה.

עד עכשיו - רטטוי עדיין שולט בגדול!

בתגובה ל: אני כבר אמרתי את שלי לגבי הסרט מאת: Clint Eastwood
רטטוי, שצפיתי בו לפני שבוע, עלה אצלי למקום הראשון.
אפילו מעל "וול-אי".

היה קטע בהתחלה של וול-אי שבה ה"מצלמה" עוקבת אחרי העכבר כשהוא רץ בביוב של פריז. זה היה מטורף.
האנימציה של פיקסר מדהימה כל פעם מחדש.
ובכלל, הסיפור מצוין, הדמויות כובשות, יש צחוקים, יש רגש, יש לקח..
סרט מעולה.

בתגובה ל: אני כבר אמרתי את שלי לגבי הסרט מאת: Clint Eastwood
כל מה שהיה קשור לבאד גאי היה נורא.
גם ציפיתי ליותר הרפתקאות ותגליות ופחות מרדף ו...מרדף.
מזל שהיתה את הציפור, למרות שלא היה לה מספיק זמן מסך לדעתי.

רטטוי? באמת?
ראיתי אותו רק פעם אחת, אבל לא חשבתי שיש בו משהו יוצא מן-הכלל. הוא היה טוב, כן? אבל מקום ראשון שלי הוא עדיין משפחת סופר-על.

בתגובה ל: גם אני מהמאוכזבים מאת: יערה
ואני מתכוון גם לכתוב את זה ב"סיכום העשור של הפורום" היה פשוט סרט אקשן נטול מגבלות.
היתרון העצום של פיקסר היה שהם לא היו צריכים להתעסק בבעיות של "מציאות" שיש לבמאי סרטים-אמיתיים: הם פוצצו, העיפו, מתחו, העלימו, הריצו, הרימו, ובגדול עשו כל מה שבא להם.

לא היה שם סיפור ממש נוגע ללב, אנימציה מטורפת, הומור קורע או מוסר-השכל חכם (מעבר לזה שג'ינג'ים הם רשעים!).
הוא לא היה רע, אבל בסופו של דבר הוא היה סרט אקשן.

בתגובה ל: משפחת סופר-על מאת: חובצי
להגיד שסופר-על הוא בסה"כ סרט אקשן זה כמו להגיד שרטטוי הוא בסה"כ סרט בישול.
נכון, נכון, על טעם וריח, ומה שאתה אמרת על רטטוי "הסיפור מצוין, הדמויות כובשות, יש צחוקים, יש רגש, יש לקח.." זה בערך מה שלי יש להגיד על סופר-על, אבל עדיין - סרט אקשן? באמת?

הדמויות בסרט עוצבו בצורה נהדרת, ולכל אחת מהן היתה אישיות ייחודית מאוד, דמויות ראשיות ומשניות כאחד. לדעתי הקאסט של הסרט הוא הטוב ביותר מבין סרטי פיקסאר.
אהבתי שפיקסאר (טוב, כמו תמיד), לא בנו עולם סטרילי ונקי לצופים הצעירים. אנשים מתים שם, די הרבה אפילו.
אבל בנוסף לכל האקשן(שכן, הוא מאוד מגניב), הם באמת הצליחו ליצור משפחה אמינה ולהראות את הדינמיקה המעניינת בינהם בצורה לא בנאלית.

החלק האהוב עליי בסרט הוא במסר שלו על הייחודיות בחברה.
אני מאוד התפעלתי מהעובדה שהם בחרו בסרט כזה כדי להגיד "לא, לא כל אחד מכם הוא פתית שלג מיוחד ויחיד במינו. רובנו ממוצעים. אם יש לך יתרון - תנצל אותו ואל תשקע בבינוניות, כי להיות כמו כולם זה לא כזה להיט".

ואני חשבתי שההומור קורע למדי, למרות שיכול להיות שעקב חיבתי הרבה לז'אנר גיבורי-על, בדיחות על גלימות שנתקעות במנועי מטוס ישעשעו אותי יותר.
(:

בתגובה ל: UP מאת: חובצי
מאז הדיקטטור הגדול של צ'ארלי צ'אפלין :))

UP ברמת העלילה היה חביב, לא יותר מזה. העלילה הייתה די חלשות מהסיבות שכבר צוינו - הקונפליקט היה מאוחר מידי ועד אז שתי הדמויות הראשיות בעיקר בזבזו לצופה את הזמן (אם כי הסרט לטעמי היה קצר מידי).
אני אישית התלהבתי ממנו כי הלכתי להקרנה בתלת מימד ואע"פ שזה לא נוח לצפות עם משקפיים, נהניתי מזה מאוד. היו שם כמה קטעים מרגשים (כמו למשל הקטע שמבשרים להם שהם לא יוכלו לעשות ילדים) שנבנו בצורה יוצאת דופן, וכמובן שהיה הומור ושנינות מסורתיים של פיקסאר.

את רטטוי אהבתי יותר מאשר את UP מכיוון שהוא היה עשיר מאוד ברמת העלילה - האופן שבו העלילה מתפתחת, האופן שבו בנויות הדמויות וכו'.

את משפחת סופר על לא אהבתי בכלל. בעיני זה היה סתם סרט אקשן חסר עלילה מוצקה ואמיתית וגם לא התלהבתי בכלל מהדמויות עצמן. אני אוהבת סרטי אקשן קלים שאינם אנימציה, כמו מר וגברת סמית' או כמו טומב ריידר, שהעלילה בהם היא רק תירוץ לראות את אנג'לינה ג'ולי ולשמוע כמה טראקים חביבים.

לגבי וול-אי אני לא מצליחה להחליט מה דעתי. צפיתי בו כמה פעמים וזה פשוט נורא תלוי במצב הרוח שלי. פעם הוא משעמם אותי נורא, פעם הוא מרגש אותי, פעם אני אוהבת את האופן שבו שני קוי עלילי מתקדמים זה מול זה ואת המסר הסמוי, פעם זה נראה לי כמו סתם סרט.

בתגובה ל: UP מאת: חובצי
אמנם ראיתי אותו בטיסה (ניו יורק->אמסטרדם, בדרך הביתה מהחופשה האחרונה, ואגב סחתין ל-KLM על המסכים הקטנים שאפשר לבחור בהם מה לראות, גם במחלקת תיירים), שזה ממש לא מצב אידיאלי, אבל כל כך אהבתי את הסרט.

כן, בכיתי מכל הקטע על קארל ואלי - יכול להיות שזה רק בגלל הנסיבות האישיות, אבל מכיוון שמקריאת תגובות של אחרים נראה לי שאני לא היחידה, אני רוצה לחשוב שהחלק הזה של הסרט באמת מאוד אפקטיבי. ואתה יודע מה? הקרוס יור הארט הזה עבד מצוין מבחינתי, בדיוק כמו שהוא היה אמור לעבוד: לאו דווקא שטיק (למרות שאם אתה מתעקש, אפשר לקרוא לזה שטיק), אלא מכשיר שקושר את החלקים של העלילה - הדבר הקטן הזה קושר את הילדוּת של קארל להווה שלו מצד אחד, ולילדוּת של ראסל מצד שני, והוא מראה את הצד הטוב של העקשנות של קארל, שמרגיש מחויב לקיים את מה שהבטיח.

ומשהו שמתקשר למה שאמרת על 'דברים שאמורים לרגש אותנו': בסך הכל, הרבה מהסרטים הטובים של פיקסאר עוסקים בדמויות בודדות, ו-Up לוקח את הבדידות הזו ושם אותה ישר בקדמת המסך. עליי לפחות זה עבד. אהבתי את קארל, ואת המשימה המטורפת והבלתי-אפשרית שלו להגשים את החלום שלא הספיק להגשים עם אלי (בעצם, לכל הדמויות האנושיות שם יש משימה מטורפת ובלתי-אפשרית משלהן: כמובן לקארל, שמנסה להביא את הבית למפלים, וזו העלילה הראשית, אבל גם לראסל שמנסה להיות הצופה המושלם כדי להחזיר את האבא הנעדר שלו, וגם לצ'רלס מונץ שמנסה לתפוס את הציפור שתשקם את המוניטין שלו). אהבתי את ראסל ואת הנאיביות הבלתי-מתפשרת שלו. אהבתי את דאג, כי הוא חמוד. וצ'רלס מונץ? איך אפשר שלא לאהוב את הדמות הזו? יש לו ספינת אוויר, גודאמיט! (והנה עוד סוגריים: מאוד אהבתי את הקטעים שחוזרים לשנות ה-20-30, עם קטע הקולנוע הישן על מונץ וכו', ובעצם גם מונץ בעצמו, למרות חידושים טכנולוגיים בלתי-מוסברים, עדיין שייך לתקופה הזו, מה שהיה די מעניין בעיניי.)

נכון, מתחיל להיות אקשן ממש רק לקראת סוף הסרט (דומה למבנה של וול-אי, אגב). אז מה? אני לא שם בשביל האקשן. אני שם בשביל הסרט. והסרט היה, לטעמי, נהדר. יש קצת אקשן, יש קצת קטעים מצחיקים - בעיקר כל מה שקשור לכלבים - יש קצת רגש, העיצוב הוויזואלי יפהפה... באמת סרט נהדר. אני לא מבינה אתכם.
(אבל זה בסדר, כי עם כל הסוגריים האלה בטח גם די קשה להבין אותי. )