סרט מוצלח ביותר, אני חייב להגיד.
ההומור שלו מתחיל מהשניות הראשונות כשמופיע כיתוב שאומר שמדובר בסרט שכל קשר בינו לבין המציאות מקרי לחלוטין. ואז מציין בבירור את שם הבחורה שעליה נכתב הסרט.
עוד דבר שמאוד בולט בו הוא הפסקול: רג'ינה ספקטור, הסמית'ס, דאבס, פיקסיז (בסצנת הקריוקי המעולה), ספון, וולפמאדר ועוד כמה טובים.
עבודה מעולה עשה שם העורך המוזיקלי.
הסיפור מלווה את חייו של טום באופן רנדומלי במשך 500 הימים שבהם הוא הכיר את סאמר ועד ש-..
הסרט עובר באופן רנדומלי לחלוטין בין ימים שונים לאורך הקשר שלהם במטרה לתפוס אותנו ולהכאיב לנו.
אחד הקטעים הגאוניים ביותר, לדעתי (למרות שידידה שלי לא אהבה את זה), הוא הקטע שבו טום מתעורר בבוקר מאושר לחלוטין אחרי הלילה הראשון שבו הוא שכב עם סאמר, הוא הולך ברחוב עם ביטחון עצמי, מאושר, מחייך לאנשים, הם מחבקים אותו, ברקע יש מוזיקה (בכוונה הסצנה הזה הולכת ונהיית יותר ויותר קלישאתית - אני ממש אהבתי את הביצוע) והוא נכנס למעלית עם חיוך על הפנים - ואז יש חיתוך לתקופה אחרת והוא יוצא מהמעלית עם פנים של "אני רוצה למות".
הסרט עושה את זה בעוד מספר קטעים, ובעצם משחק עם הרגשות שלנו.
הסרט מתמקד בצורה טובה רק בטום וסאמר מבלי לתת יותר מידי תשומת לב לאחותו הקטנה או לחברים שלו שמלווים אותו לאורך כל התקופה, אבל נותנת להם מספיק קרדיט.
הקטעים עם אחותו נחמדים במיוחד, בעיקר בגלל העובדה שהיא מראה עד כמה החיים פשוטים כשאתה ילד. כשאתה מבוגר כל מערכת יחסים נהיית יותר ויותר סבוכה.
ומעל הכל, צריך להחמיא לשחקנים ג'וזף גורדון-לביט (מפגשים מהסוג האישי, בריק) וזואי דשנל (יס מן). פשוט היה כיף לראות אותם.
יש לי עוד כמה דברים להגיד, אבל אני לא רוצה לספיילר לאף-אחד.
יש מישהו שראה אותו כבר?
תוקן על ידי חובצי 8/12/2009 20:55
אישור ההודעה
דחיית ההודעה
אישור המשתמש
חסום את המשתמש
