במילה אחת: מגניב.
ועכשיו קצת פירוט:
לאחר שמצאו את כפפת הזעם, מגלים הוגו וחבריו שישנם עוד שני חפצים שניתנו למלאכים למשמרת על ידי האלים, בסופן של מלחמות האלים – כפפת הזעם, מגן הלהט (מכאן השם), ושרביט החרון. תפקידם של שלושת החפצים הללו הוא להחליש את אורנה, חרב הזהב שכרגע בידיו של גילהר, עד כדי כך שניתן יהיה להשמידה. הוגו לומד שמגן הלהט נמצא בקאפריה, האי מדרום ליבשת פולריאן ומחליט להפליג לשם, בזמן ששאר חבריו מנסים לתכנן כיצד להתמודד עם צבאותיו של גילהר.
זה בגדול העלילה, ומי שיקרא את שני הפרקים הראשונים ילמד את כל מה שסיפרתי עד כה. הוגו מובל אל זירה בקאפריה והופך לעבד. הוא נאלץ להילחם על חייו כדי לשרוד, וכדי לנסות ולהונות את שליט קאפריה ולהשיג את המגן (בערך מה שכתוב על הכריכה האחורית). באותו זמן חבריו מתמודדים ביבשת עם צבאותיו של גילהר.
הספר עוקב ברובו אחר הוגו, וחלק קטן ממנו עוסק באוברי ובטריסטאן, ביחד עם שאר בני החבורה.
אהבתי מאד את העטיפה, את העריכה הנהדרת, הזרימה של הספר (סיימתי תוך יום אחד), והפיתוח העמוק של דמותו של הוגו, וגם דמויותיהם של אוברי וטריסטאן. מעבר לכך, שאר הדמויות העיקריות שהופיעו בספר הראשון, נותרות כפי שהיו, כך שזה חבל. אהבתי את רמת הפירוט הנהדרת על הזירה, שמזכירה את קולוסאום ברומא, את החיים בתוכה, הלוחמים, חיות הטרף, והמנהגים והתרבות בקאפריה.
בהחלט ניכר שיפור גדול בסגנון הכתיבה, בתיאורים, בעלילה ובבגרות לעומת הספר הראשון. היו קטעים שלמים שממש הרגשתי שאני נמצא שם, לצד הוגו, וחווה את חוויותיו. רעיונות מהספר הראשון זוכים לפיתוח משמעותי, לצד רעיונות חדשים ומגניבים, כולל אלמנטים של פנטסיה כמו קסמים, יצורים ועוד. אהבתי גם את הפתיחה של הספר, שבה נעשה קישור אל קצה חוט שנותר פתוח בספר הראשון.
מלבד ההערה על הדמויות האחרות שכבר ציינתי, אין לי באמת משהו ביקורתי נוסף לומר על הספר. הוא זורם, הוא מהנה, מלא בהרפתקה, אקשן, חלומות ופנטסיה. אני ממליץ עליו בחום ומחכה לספר השלישי. ודבר נוסף, לא חובה לקרוא את הספר הראשון כדי להבין מה מתרחש בספר הזה, ואפשר אפילו לומר שהוא עומד בפני עצמו כחלק אחד מתוך העלילה הגדולה.
מקווה שעוררתי את עניינכם.
תיהנו.