ברוך הבא

ברוך הבא
פורסם לפני 4471 ימים מאת הומו זקן על הטיילת אין תגובות

אני חושב שאושר הוא הצפה של אנדורפינים.
אושר זו המצאה דתית שמנסה לתת קצת "טעם" להמוני המאמינים הסובלים.
אדם רציונלי לא מאמין באושר. הוא בהחלט חווה שמחה מדי פעם בפעם.

אהבת את הפוסט? סמן לייק:

הודעה

מחבר

שעה

תאריך

והנה נקודת המוצא מדו שיח מרתק שבתראפיה הפילוסופית:

האדם מתקשה ביותר להיות מאושר. זאת משום שבתוך תוכנו קשה למצוא את האושר ואילו בעולם הרחב יתכן שכלל אינו קיים. למרות זאת ואף על פי כן מחפשים כולם את "האושר". האידיאל של כולם הוא להיות מאושרים, ולשם כך אנו משקיעים משאבים נפשיים וחומריים רבים.
וככל שמשקיעים יותר, ככל שזקוקים יותר ל-"אושר",כך מתרבים ה-"מדריכים" לאושר – אותם אלה שהצליחו להגיע, בדיוק בזכות שאיפה אנושית זו, אל העושר החומרי.

ארתור שופנהאואר תרם את תרומתו הצנועה לאנושות בכתביו שהתייחסו "לאושר" או "לאי האושר", בלשונו, והכל כמובן ע"פ תפיסתו הסובייקטיבית הצנועה, ללא כל אותם ניסיונות ההתנשאות הרווחים בקרב הפילוסופים המקנים את תורתם לתלמידיהם המסורים.

דפוסי האישיות המובנים בתוכנו הם מעין עדשה המקרינה מתוכנו את רגשות האושר או האי האושר בהתאם לדפוס הרלוונטי. בעת העתיקה חי יווני בשם מיטרודורוס מכיאוס, אדם שאין כמעט הזוכרים אותו כיום, שאמר במילותינו אנו: קיים אושר סמוי בתוכנו אשר על אף שאיננו מודעים לו, גדולתו רבה לעין שיעור מכל "אושר" חיצוני הנרכש בכסף או בשווה כסף.

אנו יכולים לנסות "לקנות" בכספנו אהבה, כבוד, הנאות, תארים, עינוגים וכן מדריכים חברתיים רוחניים מכל סוג שהוא ולחפש גם את שלוות הנפש שלנו בשיחה מלבבת עם מומחה הנפש – הפסיכולוג - (תמורת תשלום שמן כמובן), אולם בליבנו פנימה נדע כי הכל מזויף, כי אין זה האושר האמיתי שאליו אנו נכספים. זמן מה נרחף על כנפי האשלייה, אך בסופו של דבר נצנח שוב למצב של חוסר האושר והרגשת הביזוי שבניסיון לקנותו.

יתרה מכך, מכיוון שאנו תופסים את האושר לפי דפוסי האישיות האינדיבידואליים של כל אחד ואחד מאיתנו, ומכיוון ודפוסי אישיות אלו שונים, מן הסתם, מאדם לאדם עד כי כמעט שאינם ניתנים להכללה ולהפרטה, וזאת משום שכל אדם ואדם הינו עולם ומלואו בפני עצמו, ויתכן שאף מילים אלו שאנו כותבים נתפסות באופן שונה על ידי כל אחד ואחד מאיתנו.

כך גם לגבי תפיסת האושר – פלוני יראה עצמו מאושר עם פת לחם דלה וציפור מצייצת בחלון ביתו העלוב, ואילו אחר שהינו בעל נכסים ואופציות בורסאיות בערך נקוב בן מיליוני דולרים יראה עצמו בלתי מאושר בעליל, משום שהונו מוערך רק ב – 10 מליון דולר, ואילו חברו "שווה" 100 מיליון.

אם כך, תפיסת העולם של האדם הופכת אותו לעשיר, עני מאושר או מדוכא עד עפר, יפה או מכוער וכיוצא בזה.

ושוב נחזור על כך: העולם משתקף תמיד דרך עינינו ועינינו מתרגמות את העולם ע"פ דפוסי האישיות שלנו, המייחדים כל אחד ואחד מאיתנו. (האם את זה ניתן לשנות שמואל?)

(מהן הסיבות לכך: ההסברים שונים ומורכבים. נוטים היום להאמין, כפי שניחש שופנאוור בהבנתו המעמיקה, כי ההסבר לכך נובע מההרכב הכימי של גופינו בשילוב אימפולסים עיצביים- חשמליים . על כל פנים, המוסר הדת, החברה, החינוך והסביבה שבעבר ייחסו להם חשיבות רבה נראים כיום כשומרים עלובים שנרדמו על משמרתם.)

אחד מכתביו של שופנאוור מתאר שני אנשים השטים לאורך נהר הריין. האחד טרוד בעסקיו ועצבני עד מאד, עומד ככל הנראה בפני פשיטת רגל וכל רכושו יעבור אל מלתעותיהם המורעבות של הבנקים והנושים. לפיכך, עבורו, אין הנהר היפה והמרהיב הזה אלא קו אפור, קודר וחדגוני שתחילתו מכאוב וסופו עוד יותר מכאוב.

חברו למסע, לעומתו, פנסיונר מבוגר המתענג על חופשתו, אדם שצרכיו מועטים והפנסיה הדלה שלו בקושי מספיקה אפילו לאלה, מתפעל מיופיו של הנהר, מהארמונות הנשקפים לאורך הגדות. הוא מטייל על הסיפון, מזמזם לו חרש ניגון עתיק, והרי אין מאושר ממנו בעולם כולו.

אנשים נוהגים לומר כי אדם מאושר הינו אדם אשר מימש את הפוטנציאל הגלום בו, אולם למרבה הצער, מרבית בני האנוש אף אינם מודעים לקיומו של אותו פוטניציאל, והם בוהים בחייהם של אחרים, המצליחנים, מתייחסים אליהם כמודל חיקוי נערץ ומכיוון שאינם כאותו מודל נשגב הריהם מתייסרים וסובלים סבל רב.

והיפוכו של דבר - מעטי הסגולה שמממשים את אותו פוטנציאל שיש בהם, מציירים, כותבים כתבי מופת, יצירות מוסיקליות נפלאות ומסות פילוסופיות עתירות חוכמה, כלומר מממשים בפועל את האוצר הגלום בתוכם - הם הם בדרכם אל האושר הנכסף.

אבל, לצערנו הרב, שופנאוור ציין, כאמור, כי עולמם של מרבית בני אדם הוא מקום עלוב ומדכא והאושר הנכסף כמעט שלא ניתן להשגה. יתרה מזאת, למרות כל הקלישאות כולן, רובנו בודדים וסומים באפלה. אנו נולדים בודדים ומתים בודדים. כאשר אנו מנסים להתחבר לאחרים כעדת קיפודים בעת קרה, הקוצים החדים העוטפים אותנו דוקרים אותנו ואנו מתרחקים בשאט נפש מחברינו. אולם כיוון שקר לנו שוב אנו מתקרבים שוב ושוב נדקרים, וכך מתנהל מסלול חיינו. למרות הכל יש להתמיד ולחפש את הגרעין האמיתי של האושר המצוי בתוכנו. לא נמצא זאת בכתיבתם של אחרים (כולל כתב ידו של שופנהאואר בעצמו), לא בסדרות טלויזיוניות וכנראה גם לא בספרי מופת.

נקודת המוצא של האושר הינה, בסופו של דבר, עינינו ותודעתינו והכל נקבע בהתאם להבנתנו (וזאת במידה ולא הוחצן לחלוטין והושפע אך ורק ע"י אחרים).

צרכי הקיום קרויים ע"י שופנהאואר : הרצון - אותה מפלצת עיוורת הדוחפת אותנו לצבור ולרכוש את האושר המלאכותי דהיינו: רכוש, כסף, כבוד, אהבה, עינוגים וגם "להיראות" חכם, מודרני וכיו"ב.

והיה ויבוא היום ונוכל להשתחרר מעולה של אותה מפלצת הקרוייה הרצון, כלומר ננטרל את הדחפים האישיים הסובייקטיביים הללו ונפנה את האנרגיה שלנו לכיוון האובייקטיבי הטהור, רק אז נזכה למעט אושר או ל-"הארה", כפי שזו מכונה בדתות המזרח.

מאחר ורובנו כאמור, לא חופשיים אלא שבויים במלתעותיה של אותה מפלצת קיימת, אותה תעשיה שלמה ומורכבת של תחליפי אושר ובעיקרם המרכיבים הכימיים: הסמים, הגלולות, האלכהול, הפעלת הזרמים חשמליים למוח וכל אותם עזרים שכל מטרתם לנתק לזמן מה את האדם מרצונותיו הכובלים אותו לחיי הגשמיות האפורים והמכוערים ולנסות להעלותו אל השמיים הטהורים חסרי הרצונות.

אך כל אלה תקפים, לצערנו, לתקופת זמן מוגבלת שאחריה אורבת הנפילה הכואבת, וחוזר חלילה.

אבל מדוע בעצם קשה כל כך להיות מאושר?

האושר קשה להשגה היות וכולנו בני אנוש ולא אלים המתגוררים על הרי האולימפוס. וכבני אנוש יש לנו מאווים ורצונות רבים, שונים ומגוונים, שרק מיעוטם מתגשם.

יתרה מכך - במידה וקצה קצהו של אושר מתגשם, מיד מתייצבים עשרות, מאות, אלפי מאווים שאינם באים על סיפוקם, אליהם מתווספות, כמובן, כל אותן הדאגות המטרידות את מנוחתו של האדם. והיה ואפילו נצליח ונפתור את מירב דאגותינו, עדיין אין הדבר אומר כי סיפקנו את מאווינו לאושר. ודומה הדבר לאותו תמנון קדמוני שכורתים לו זרוע אחת ובמקומה צצות שלושים זרועות חדשות. גם אם נמצא "אושר" אושרנו פג כעלה נידף בסופו של יום, וחיי הנצח, כאמור, ניתנו רק לאלים בפסגות האולימפוס.

נראה אם כך, כי על כל חלום שלנו שמתגשם רבים הם החלומות שאינם ניתנים להשגה. וגם אותו חלום אושר שמתגשם משול ע"י שופנהאואר לנדבה הנזרקת לקבצן לצורך קיום זמני ומותנה בלבד. ברגע בו יתפוגג האושר הרגעי נמשיך הלאה בקיומינו הסובל, היות שבמהותינו אנו תסבוכת בלתי פתורה של תשוקות ומאווים העולים אחד על השני ומכסים אחד את השני ברפש דביק עד בלי קץ.

אך האם יתכן מצב שבו, בדרך כלשהי, נצליח לפתור את כל בעיות קיומינו, להשביע את "הרצון", להסיר כל דאגה מליבנו?

התשובה על פי שופנאוור שלילית - הסיבה לכך היא שגם במצבינו הקיומי הנוכחי איננו מעריכים כהלכה את המאפיינים ה"מאושרים" שלנו. אדם בריא לעולם לא יעריך את בריאותו אלא רק בהיותו חולה על ערש דווי, ואדם עשיר לא יעריך את עושרו אלא כאשר יפסיד את כל רכושו והונו. גם אדם חופשי אינו מודע כלל להיותו בן חורין ולא עבד נרצע אולם כשייאסר ויבלה בבית סוהר או בשירות מילואים מתיש יעריך לעין שיעור את היותו חופשי.

נראה אם כן כי הרגישות שלנו לסבל עומדת ביחס ישר לפגיעה כל שהיא במה שהורגלנו. וראוי איפה לצטט את אותו רומאי, גאיוס פליניוס קאקיליוס סקונדוס שאמר:

"זה לא כבר הזכירה לי מחלתו של אחד מידידי שמצבנו טוב ביותר שאנו חולים. שכן, מי סובל מחמדנות או מתשוקה שהוא חולה? החולה אינו משועבד לאהבים, אינו רודף כבוד, זונח את הממון ומסתפק במועט, כי הוא יודע שעליו להשאיר את הכל. אז הוא זוכר שקיימים אלים ושהוא בן תמותה, אינו מקנא באיש, אינו מתפעל מאיש, אינו בז לאיש אינו מתרגש מדברי רכילות ואינו ניזון מהם.

חולם הוא רק על מרחצאות ועל מעיינות מרפא. בזה מסתכמות כל דאגותיו וכל תפילותיו. וזה מבטיח לעתיד חיים נעימים ושלווים אם יצליח להבריא, כלומר חיים תמימים ומאושרים. יכול אני, איפוא, לסכם בעצמי בקיצור בשבילך ובשבילי את אשר הפילוסופים מנסים ללמד במילים אילו במגילות לעין ספור: כשאנו בריאים עלינו לנהוג כפי שאנו מתכוונים לנהוג שאנו חולים".

אבל אף אם נתאר מצב היפותטי ובו אדם מסוים הצליח להכניע את כל הדאגות ומרבית מאוויו התגשמו: הוא חכם , עשיר, בריא, צעיר וכמעט שיש לו הכל, דוגמת נפוליאון וגדולי המליארדרים הצעירים של ימינו אנו. אנשים אלו היו והינם מושא לקנאה ולהתייחסות מצידה של רוב האנושות . הלא מרביתנו רוצים להיות עשירים כביל גייטס, מפורסמים כנפוליאון וחכמים כשייקספיר או באך - אך מדוע אותם אנשים, קיסרים ועשירים כקורח, אינם מאושרים (וזאת ע"פ כתביהם ושיחותיהם) ?

מפני שצדו השני של המטבע השופנהאוארי הינו "השיעמום". והשיעמום, לא פעם גרוע הוא יותר מן המחסור , מן הדאגות ומאי-מימוש המאווים.

משום כך הקיפו עצמם הקיסרים והמלכים שהיה ברשותם כל מה שאדם חפץ בבני לוויה משעשעים וחיפשו עינוגים מוזרים ואף "סוטים". משום כך גם היו להם נשים ופילגשים ומשום כך גם יצאו למלחמות מיותרות וחסרות תכלית - כל זאת רק כדי לשבור את אותה הצרה הצרורה הקרויה שיעמום.

יתרה מזאת, נראה כי השיעמום פוגע ביתר חוזקה בברי הדעת הנבונים וביוצרים המקוריים הסובלים ממנו סבל רב. ויתכן (או אפילו ברור לי) שמכך מגיע אותו דחף שלהם ליצור את יצירותיהם המיוחדות, התורמות נדבכים חשובים לתרבות האנושית.

לדעתי, אף לפני הופעת השיעמום המטריד קיימת אם כל הדאגות שאין אדם חי היכול להתעלם ממנה ושאליה כמעט ולא התייחס שופנאוור - יהיה אשר יהיה ונהיה באשר נהיה, תמיד מודעים אנו לקיומו של "איש הסירה", המעבירנו מצד אחר לצד השני של הנהר (FERRY MAN).

יתכן אפוא שהאידאה הדמוקרטית הנשגבת ביותר הינה קיצו של כל בן אנוש. איש לא נמלט מחרבו, בין אם מלכת אנגליה, מיליארדר סעודי או קבצן חסר בית ברחוב בכלכותא. כולנו כלואים בתא הנידונים למוות וכולנו יודעים שגורלנו נחרץ כבר ברגע שנולדנו אך מטעמים שונים חלקנו זוכים בארכה או חנינה זמנית, כפי שנאמר: "עד 120". אך בסופו של עניין, תמיד יוצא לפועל גזר הדין.

ראוי להזכיר במקום זה גם את התייחסותו של גדול הסופרים בדורינו, ל.ו. טולסטוי, שניסה גם הוא להתמודד עם ה"בעיה". לדבריו ישנן ארבע דרכי התמודדות אפשריות :

א. לאבד את שפיות הדעת ואזי האדם נפטר הן מ"רצונותיו" והן מדאגותיו ומעבירם לגורמים טיפוליים.

ב. להכיר בקיום הדת והאמונה שתפקידה, מן הסתם, לספק מענה ותשובות לכל אותן שאלות מטרידות. כל דת חייבת לספק הסברים ודרכי התמודדות עם רעיון הקץ. שופנאוור טען אף הוא כי האדם, בהיותו מאמין בדת מסויימת, חותם על חוזה עם האל ונציגיו עלי אדמות, ובסעיפי החוזה נאמר כי הינו מאמין ומקיים את הוראות נציגות השמיים ובתמורה לכך הינו זוכה לחיים טובים "בעולם הזה" וכמובן לחיי אושר נצחיים ב"עולם הבא".

ג. ויש כאלו, ההדוניסטים, האומרים: "לעזאזל הכל, החיים קצרים. הבה נהנה ככל האפשר בבחינת "אחרי המבול".

ד. ולבסוף, ע"פ טולסטוי, רובנו ככולנו סובלים ונמקים מעצם המצוקה הטמונה בכליה הסופית. ובחיל וברעדה נרעדים אנו על כל פטירה של יקירינו וחברינו ומשלים אנו את עצמנו כי "לנו זה לא יקרה" - כי כיצד יתקיים העולם בלעדינו, והרי אני והעולם חד הוא.

האמצעים בעזרתם מנסים בני האדם להיות מאושרים

הדרך אל האושר הנכסף, או הפגת הדאגות והפחדים, אינה יכולה להתקיים ללא מספר צרכים המחולקים לקטגוריות.

הקטגוריה הראשונה של הצרכים הינה כמובן הצרכים הפיזיים. לא ניתן להתקיים ללא מזון, משקה, מחסה, בטחון וכד', ואין צורך להרבות במה שמובן מאליו.

הקטגוריה השניה חשובה גם היא ומתייחסת בעיקר למין הנשי ולדחף הביולוגי שלהן ללדת ילדים. ע"פ שופנאוור זהו צורך קיומי – ביולוגי חשוב ביותר (שאין גברים מבינים אותו כלל וכלל). כמעט שאין אישה שאינה חשה בתקופת בגרותה בצורך זה, בין אם במודע ובין אם לאו.

בעוד שאצל הנשים הצורך מתבטא במובנו הביולוגי ההפרייתי, הרי שגם אצל הגברים קיים דחף להמשיך את השושלת, וזאת מתוך ניסיון להתחכם במעט לגזירת הקץ הקדמונית. במובן מסויים, אם חיינו ימשיכו דרך צאצאינו, הנושאים את מירב תכונותינו (היום קוראים לזה DNA), את שמנו ותוארנו, הרי שבדרך מסויימת נמשיך להתקיים.

וכיצד מבוצע תהליך המשכיות הגזע או, במובן הבוטה יותר, תהליך ההפריה ע"פ שופנהאואר?

הנשים, בגיל היציאה מעולם הילדות לבגרות, ניחנו בתכונות טבעיות שמטרתן למשוך את הגברים כדי להכניסם לתהליך ההפריה או, במילים יפות יותר, בברית הנישואין ולבנית המשפחה. כל זה שונה מדת לדת וממסורת אחת לשניה, אולם התהליכים המרכזיים הינם אוניברסליים.

עולם הפרסום והאופנה על שפע נערותיו הצעירות ולבושן המינימלי הינו דוגמא מובהקת למשנתו של שופנאוור.

האישה, כאם לעתיד, חייבת בראש ובראשונה להשיג בן זוג ע"מ ללדת, וחייבת גם במפרנס לעולליה הרכים עד להתבגרותם.

בשנים קודמות היה הדבר חשוב יותר ולפיכך השתדלו הנשים ביתר שאת להתחתן עם "מפרנס" מכובד בריא וחזק. כיום, בעידן המודרני, יכולות הנשים לפרנס עצמן בכוחות עצמן וכן להפרות עצמן ללא הצורך בבן זוג ידוע.

אולם גם כיום, נשים עצמאיות חזקות ומשכילות אינן יכולות לעמוד כנגד "הרצון" הבלתי ניתן לדיכוי והוא – הולדת ילדים.

העלילו על שופנאוור כי כביכול שנא נשים, וישנם תיאורים בכתביו כגון: " הנשים הינן גזע נמוך קומה, צר כתפים ורחב ירכיים, שאינם משיגים הישגים נעלים ומיוחדים בתחומי המדע והאומנות וכל תכליתם ללכוד את הגבר ע"מ ללדת לו ילדים.."

במבט מסויים נראה כי אכן, יש הרבה מן הזלזול בתארים אלו אך אל נתעלם מכך כי יחסו של שופנהאואר אל הגברים ("הנמשכים אל הנשים כפרפרים לנורת הליל"), גם הוא אינו מן המחמיאים ביותר. וכפי שראינו קודם לכן, היחס של המאמין אל דתו הינו מערכת של תן וקח (תן חיי נצח ואושר וקח את טכסי הדת ואמונתי). במקרה דנן מדובר גם כן על יחסי תן וקח (סחר חליפין) - את תספקי לי שירותי מין וחיבה ואני אוליד ילדייך ואפרנסם. זוהי המורשת התרבותית של האנושות, המבוססת על המרכיבים הביו-כימיים המרצדים בגופנו, והגברים והנשים גם יחד הינם שחקני-משנה על במת ההסטוריה האנושית, שבויים בידי "הרצון" שלהם הנובע מדחפים ביו-כימיים המוסברים ע"י אין סוף הוגי דעות מתוחכמים בהסברים פילוסופיים, ספרותיים, תרבותיים דתיים ומוסריים עד אין קץ.

והיה אם יום אחד "הפארסה" הזו תסתיים, דהיינו, משהו במנגנון הביו-כימי האנושי ישתבש, ויתכן לשם השערה כי גברים ימשכו רק לגברים ונשים תמשכנה רק לנשים, אזי יפסק קיום הגזע האנושי כפי שהוא.

אז ורק אז יסתיים יום אחד בחיי הנצח האין סופי.

אם כך, ע"פ שתי הקטגוריות הראשונות של שופנהאואר, כדי לנסות להיות מאושר חייבים קודם כל להתקיים קיום פיזי כלשהו, ואחרי כן להמשיך את שושלת הדורות . שתי הקטגוריות הללו ניתנות להגשמה בעזרתו הנדיבה של הכסף - שהרי הכסף הינו אמצעי מוחלט להתפרנס, לקנות נכסים וכן "חיבה ואהבה". יתרה מכך , באם רוב הצרכים הינם חד צדדים, כלומר, האוכל מספק את יצר הרעב, ההתעלסות את יצר המין, בגדים חמים את בעיית הקור וכיוצא בזה, הכסף הינו מטבע עובר לסוחר ומשמש פתרון לצרכים שונים. הנכסים והכסף, בין שנרכשו בזכות הכשרונות או בירושה, מאפשרים לאדם להיות "חופשי" במידת האפשר מהשעבוד החמור ביותר הקיים בנמצא: אותו שיעבוד אשר כונה בתקופות קדומות יותר "עבדות", לאחר מכן "אריסות", וכיום הוא מכונה "קפיטליזם", "שוק חופשי" "גלובליזציה", דהיינו "עבודה שכירה" ע"פ ערכך ותרומתך למעסיק. ואם אינך תורם או הינך חולה או קשיש – לפרוטות העלובות של הסעד נועדת, ואם התמזל מזלך, והנך עצמאי- דהיינו בעל נכסים ובעל הכנסה כלשהי - ואינך צריך להשפיל עצמך יום יום בפני מעביד מרושע או פירמה, או בפני כוחות השוק הבלתי מובנים והקטלניים – אזי כבר קיצרת דרכך אל נתיבי האושר הנעלמים.

אם כך, האדם החופשי מבחינה כלכלית, פיזית ונפשית, ובמידה שלא נופל לתוך חיי השיעמום הנלוזים ושוקע לתוך עולם ההימורים, התאוות ההינדונסטיות או ההרפתקנות חסרת השחר, הינו בשל להגשים עצמו לקראת הקטגוריה השלישית.

הקטגוריה השלישית, הקשה ביותר להשגה, מושגת באמצעות ראיה טהורה כלפי אובייקט כלשהו. כאשר אנו מצליחים להתנתק מצורכי הרצון כפי שציינו קודם (הפגת דאגות והפסקת סיפוק מאווים שונים, בעיקר בעיניני החומר) מתקרבים אנו לדרגה גבוהה זו הקרויה לעיתים גאונות, אותן יצירות קלאסיות המעורכות בכל הדורות ונובעות מכך שאינן מעוגנות בחיי השעה הרגעיים של דור זה או אחר. יוצרים מסוג זה גם אינם זקוקים לחיבוקו ההרסני של בני דורם, וחלקם אף נמשך אל הגאונות היצירתית האובייקטיבית עד כי הם מאבדים את הדרכים הנורמטיביות והם חגים כפרפרים סביב הנורה של עצמם, סובלים ומתענים ומאבדים עמם לדעת או נכלאים במוסדות שונים. זהו אפוא "האושר" העילאי ובמידה שהדבר נראה לכם נסו וקחו זאת.

מעטים הם אלו המצליחים לטפס אל נתיבי ההגשמה של הקטגוריה השלישית (ורובם ידועים ומוכרים לנו ואין צורך להזכיר את שמם). רוב יצורי האנוש חיים את חייהם מתוך איוולת וצרות אופק, מבזבזים את כשרונותיהם ורכושם במלחמתם המתמדת לספק את צרכיהם וכנגד השיעמום, ושהדי במרומים שבחברה הפוסט מודרנית רבים הם מפיגי השעמום בערי ההימורים הענקיות כגון לאס ווגאס, בצפייה במרקעי הטלוויזיה בתוכניות מתוכנתות למוחות בינוניים, מעליהם שולחים מדי פעם בפעם פרסומאים את חכתם כדי לדוג עוד פיסת הכנסה מאותם יצורים המשועממים, הכמהים לעניין כלשהו ע"מ להעביר חייהם.

ורק שופנהאואר ז"ל עדיין מחייך מתוך כתביו, מניד ראשו המכוער ואומר: "והרי אמרתי לכם".

הכל ידוע והרשות נתונה!

בתגובה ל: חדש פה מאת: -מידד-
הקטגוריה השלישית, הקשה ביותר להשגה, מושגת באמצעות ראיה טהורה כלפי אובייקט כלשהו. כאשר אנו מצליחים להתנתק מצורכי הרצון כפי שציינו קודם (הפגת דאגות והפסקת סיפוק מאווים שונים, בעיקר בעיניני החומר) מתקרבים אנו לדרגה גבוהה זו הקרויה לעיתים גאונות, אותן יצירות קלאסיות המעורכות בכל הדורות ונובעות מכך שאינן מעוגנות בחיי השעה הרגעיים של דור זה או אחר. יוצרים מסוג זה גם אינם זקוקים לחיבוקו ההרסני של בני דורם, וחלקם אף נמשך אל הגאונות היצירתית האובייקטיבית עד כי הם מאבדים את הדרכים הנורמטיביות והם חגים כפרפרים סביב הנורה של עצמם, סובלים ומתענים ומאבדים עמם לדעת או נכלאים במוסדות שונים. זהו אפוא "האושר" העילאי ובמידה שהדבר נראה לכם נסו וקחו זאת."

אוקי, כאן אתה נותן עצה איך להיות מאושר.
תודה. מסכימה עם הרוב, אבל לא הבנתי את התפנית מהצגת הדרך לאושר אל ההפחדה "כי הם מאבדים את הדרכים הנורמטיביות והם חגים כפרפרים סביב הנורה של עצמם, סובלים ומתענים ומאבדים עצמם לדעת או נכלאים במוסדות שונים."
האם אתה מתריע כאן שגם עם אושר עילאי, יש גבול - לכן, שימו לב שלא תעברו אותו?
אגב, למה השימוש בתאור "חיבוק הרסני"? אם אני מתרכזת בהשגה האישית שלי, ולא מחפשת דרכים לדכא את עצמי, אז אני לא רואה את החיבוקים ההרסניים האלה בכלל, לא כך?

"מעטים הם אלו המצליחים לטפס אל נתיבי ההגשמה של הקטגוריה השלישית (ורובם ידועים ומוכרים לנו ואין צורך להזכיר את שמם). רוב יצורי האנוש חיים את חייהם מתוך איוולת וצרות אופק, מבזבזים את כשרונותיהם ורכושם במלחמתם המתמדת לספק את צרכיהם וכנגד השיעמום, ושהדי במרומים שבחברה הפוסט מודרנית רבים הם מפיגי השעמום בערי ההימורים הענקיות כגון לאס ווגאס, בצפייה במרקעי הטלוויזיה בתוכניות מתוכנתות למוחות בינוניים, מעליהם שולחים מדי פעם בפעם פרסומאים את חכתם כדי לדוג עוד פיסת הכנסה מאותם יצורים המשועממים, הכמהים לעניין כלשהו ע"מ להעביר חייהם."

לא הבנתי את הפיסקה הזו, או יותר נכון, לא הבנתי את מיקומה כאן.
הלא לכל אחד מושג אינדיבידואלי לאושר, אז למה לי להחליט בשביל אחרים מה גורם להם אושר? אולי זה האושר בהתגלמותו עבורם?

"ורק שופנהאואר ז"ל עדיין מחייך מתוך כתביו, מניד ראשו המכוער ואומר: "והרי אמרתי לכם".

שופנהאואר, עד כמה שידוע לי, לא היה מאושר.
עשה עלי רושם של פסימיסט נרגן.
והמשפט האחרון שציטטת ממנו "והרי אמרתי לכם" - לא עושה טוב ולא בדיוק נותן השראה לאושר.
כמעט כמו בכביש: לי לא איכפת מי צודק, איכפת מי חכם. אם אנשים מטורפים מנסים לדרוס אותי, אני לא רוצה להיות צודקת ונכה או מתה, אני מעדיפה לנסות למצוא את הדרך לאושר ולא את הניסוח/תאוריה לאושר.

בתגובה ל: ועכשיו לפיסקאות האחרונות שכתבת :) מאת: מוניקה
מהי תראפיה פילוסופית איך שאני תופס אותה:

אני נוהג לחלק את הפילוסופיה ל-2 שלא באופן הסטנדרטי: יוון העתיקה, הקלאסית והמודרנית.
אני טוען שמדובר בפילוסופיה אידאליסטית ואקזיסטנציאליסטית.

התאוריות של שופנהאואר היו תחילת האקזיסטנציאליזם ושבירת המוסכמויות של האידאה לטובת הלכה למעשה. שופנהאואר היה איש מריר? אמת, נירגן? אמת אבל במקביל היה גם ריאלי והוא אמר את האמת בפרצוף: החיים בבסיסם מרים וקשים לאחר שעברת את נערותך והגעת לפסגת ההר, כעת אתה ניצב מול הירידה אל העמק שממנו אין חזרה.
האושר הוא אסקפיזם מאוד מקובל ורצוי אך מה שאנשים לא מבינים שהמאבק האינסופי בין מה שפרוייד הגדיר באופן יוצא מן הכלל: איד, סופר-אגו ומה שביניהם אגו גורמים לנו לדחות את התובנה הפשוטה ביותר שאושר רגעי או ארוך ככל שיהיה הוא מקור לרצות עוד ועוד ועוד ממנו על חשבון התמודדות עם המראה האידאית של הקיום שלך.
ןלשאלתך המצויינת: "האם אתה מתריע כאן שגם עם אושר עילאי, יש גבול - לכן, שימו לב שלא תעברו אותו?"
אכן כן! אנשים מתמכרים ל-"אושר" שהוא סם לכל דבר ללא כל תכלית אמיתית.
שאלת כמו כן: "אגב, למה השימוש בתאור "חיבוק הרסני"? אם אני מתרכזת בהשגה האישית שלי, ולא מחפשת דרכים לדכא את עצמי, אז אני לא רואה את החיבוקים ההרסניים האלה בכלל, לא כך?"
זו בדיוק האלגוריה שכן האושר הוא אויבנו המר אם עדיין זה לא השתמע מדברי :-)

שאלת: "לא הבנתי את הפיסקה הזו, או יותר נכון, לא הבנתי את מיקומה כאן.
הלא לכל אחד מושג אינדיבידואלי לאושר, אז למה לי להחליט בשביל אחרים מה גורם להם אושר? אולי זה האושר בהתגלמותו עבורם?"

מי שעבורו זה האושר מקומו לא בדיון הזה ואני מתנצל מראש אם אני נשמע מתנשא.

"כמעט כמו בכביש: לי לא איכפת מי צודק, איכפת מי חכם. אם אנשים מטורפים מנסים לדרוס אותי, אני לא רוצה להיות צודקת ונכה או מתה, אני מעדיפה לנסות למצוא את הדרך לאושר ולא את הניסוח/תאוריה לאושר."

אם כך מדוע את עוסקת בפילוסופיה שברובה נולדה ממצבים מורבידיים?

הכל ידוע והרשות נתונה!