הם אולי גדולים, אבל הוא ענק !!! - פורסם 26.6.2009 מייקל ג'קסון הלך לעולמו וסגר את השלטר על דור שלם של חלומות... 30/6/2009

כמו מיליונים בעולם, אני מהבוקר פשוט בהלם. בוהה בערוצי החדשות הזרים המשדרים את אותם הדיווחים בלופ אינסופי, האח ג'רמיין מודיע רשמית, צעדה המונית מאולתרת לבית החולים ולבית ההורים, פעם בכמה זמן מעלים ראיון שמחכים אותנו קצת (הרלדו, ג'סטין טימברלק), אבל רוב הזמן -בדיוק כפי שקורה אצלנו באירועים פתאומיים- פשוט מסתובבים כמוך בעלטה מוחלטת, רק מציעים לך את האפשרות לעשות את זה בצוותא... אומרים שהכאב נעשה נסבל, כשאתה חווה אותו עם עוד אנשים.

מזה מספר חודשים שאני אחראי כאן על פורום "מטאל". אני באמת אוהב את כל הלהקות שעליהן אני ממליץ, אני נובר בהסטוריה שלהן, מתעניין לדעת מה עולה בגורל חבריהן, מטפח את התקליטייה/דיסקיה הגם-ככה מכובדת שלי ובעיקר - מאזין בכל הזדמנות למוסיקה הזו; אלא שעמוק בלב אני יודע, שמה שלא אעשה וכמה שלא אכתוב, בז'אנר המטאל - אני במיעוט. אני ואתם. אנחנו אולי מיליונים ששרופים על הדבר הזה ברחבי העולם -וסתם לראייה מקרית : ACDC הרביצו סולד-אאוט מהגיהנום בקונצרט אדיר באתונה מול 70 אלף איש, שהתקיים היום לפני חודש ומשהו- אבל הרוב, עדיין יקשה עליו להתמודד. רוב האנושות מעדיפה את המוסיקה שלה קלה, קלילה, נתונה בסכימה מאוד מסויימת, מדוייקת, שמכתיבה -למשל- יצירות המסתיימות אחרי שלוש ורבע דקות בדיוק. זה גם מסתדר לדי.ג'ייס ברדיו, בין הפרומואים, הג'ינגלים והחיקויים הדביליים. בגלל זה קוראים למוסיקה הזו "מוסיקה פופולארית". איך אמר פעם פול מקרטני ? "בטח חשבתם שלאנשים יימאס משירי אהבה טפשיים, אך אני מסתכל סביבי ורואה שאין זה המצב" (באנגלית זה נשמע -כרגיל- טוב יותר)...

אלא שפה אני מציב את הגבול האישי-סובייקטיבי שלי : אם כבר מוסיקה פופולארית, אז שנראה השקעה, קיבינימט; לא סימפולים מטופשים ליצירות שכבר הוכיחו עצמן לפני עשור ומשהו ושמגיעות עכשיו 'בלבוש' חדש הכולל משפט אחד בלבד שחוזר על עצמו, כאילו נכתבו ע"י סכיזופרנים בזמנם הפנוי... זה אולי נחמד לרקוד לצלילים של הלופים האלה, אבל כקטעים להאזנה - הם פשוט מטומטמים. שלא לדבר על אורך-החיים של בלוני ההליום הללו - שלושה שבועות "גג" - והגזמתי.

אז בשלולית הפופ שאני מסווג כאיכותי -ביטלס, ג'ון לנון, אי.אל.או, פליטווד-מק, סופרטרמפ, פוליס, דייר-סטרייטס ג'ורג' מייקל בעידן העצמאי ועוד איזה שניים-שלושה יוצרים- אין, לא היה ולא יהיה יוצר כמייקל ג'קסון. להגיד עליו היום שהוא האם-אמא של כל הרפרטים של כל העולם ואשתו; למנות כעת את כל מי שאי-פעם העתיק ממנו את -רשימה חלקית- שילוב הכלים האפריקניים בשירים, הנגיעה במיגוון של ז'אנרים והעירבוב ביניהם (מ-R&B ועד מטאל), ההפקה, סגנון הלבוש שהזניק אפנות (כובעי שיקגו, חליפות 3 חלקים, ז'קטים בסגנון צבאי), הכוריאוגראפיה, ההעמדה הבימתית (הריקוד במבנה הפירמידאלי, בקליפ של "טרילר" למשל, זה משהו שלקחו להפקות של אנדרו-לויד-וובר, הלו !), ההבנה שקליפ מוסיקאלי יכול וצריך להיות יצירה אמנותית שאינה תלויה כמעט בשיר שהיא פרשנותו הויזואלית, אלא שהיא 'זכאית' לקיום עצמאי, ההשקעה הכספית הנגזרת מכך, צעדי "הליכת הירח", הפלסטרים על האצבעות ועוד ועוד; ולבוא כאילו בדיעבד, עכשיו שמת כמו כלב, ולבכות פה על "כמה היה אייקוני וקריטי בהשפעתו על מיליונים" - יהיה פשוט בבחינת צמצום עד-כדי-גיחוך של תרומתו האמנותית של היוצר הענק הזה ועשיית עוול בל יתואר.

אני לא ארשה לאף אחד לבוא -כמו שעשו היום באופן שפל וצפוי בתכניות הבוקר של ערוץ שתיים- ולדלל את יצירתו האלמותית של מייקל ג'קסון במי אישיותו הקונטרוורסאלית, כפי שהתבטאה בדיווחים התקשורתיים מאמצע שנות התשעים ואילך; לא האמנתי לזה אז - ואני לא מאמין היום. נכון - הוא עשה כמה דברים מטורפים בחייו והתמונות שהראו אותו, למשל, מחזיק את בנו התינוק מעבר למרפסת המלון בברלין או מאכיל אותו מבעד לכיסוי-ראש מוזר, בהחלט לא עשו לי טוב; הבנתי שמשהו עובר על האיש וכמו המוני מעריציו האמיתיים, קיוויתי שיצא מזה וגם אם יבש מעיין היצירה - לפחות שיבלה את שארית ימיו בכבוד שהגיע לו; אבל מה הקשר בין זה ובין הבוסט שנתן האיש לעולם הדיסקו ? העובדה שגם היום, אין זוג שמתחתן בעולם, מהודו ועד כוש, בלי איזה "Rock with you" על רחבת הריקודים ? מבצעי העזרה האדירים שיזם עבור הרעבים באפריקה, כמו "USA for Africa" ("אנחנו העולם") ו-"Heal the world" ? תרומתו האדירה לקרן נלסון מנדלה, לילדים חולי סרטן ולילדים חסרי אמצעים ? פריצת הדרך שעשה עבור אמנים אפרו-אמריקניים בתעשיית המוסיקה והקולנוע האמריקנית ? הרעיונות החדשניים בתחומי ההפקה המוסיקאלית ובימוי השירים כיצירות קולנועיות לכל דבר ?... אתם מבינים על מה מדברים ?! האיש הוא עידן שלם ! הוא שנות השמונים ! הוא נציגו הזוהר ביותר של הדור ! ולא לחינם בוכים כעת מקצה אחד של הגלובוס לקצהו האחר.

חברה', אני לא רוצה שתחשבו שאני מגזים פה, אבל מייקל ג'קסון הוא חצי אלוהים בשבילי (החצי השני הוא גם MJ, אבל מתחום הכדורסל)... "טרילר" הוא התקליט הראשון שרציתי, שאבא שלי מנע ממני (לא זוכר למה) ושהתחננתי לאיזו מטומטמת מכיתה ז4, שתשאיל לי לשעתיים להקליט... ואתם חושבים שהיא לא התקשרה להזכיר לי אחרי שעה וחצי ?! זונה... הקליפים שלו הדהימו אותי, גם כשבגרתי וראיתי בחיי דבר אחד או שניים... השירים שלו -ולא רק מטרילר, הלו ! עוד לא הבנתם ?! ישראל בשנות השבעים-שמונים הייתה מדינה מפגרת ! ואני בשלהי השבעים חייתי בפריז ! ושם, תקליט הסולו הראשון של מייקל, "Off the wall" חרך את האמא של הרדיו !!!- היממו אותי וחיכיתי להם, בכל מסיבת-כיתה, יחד עם עוד 100% מהנערים שהיו שם יחד איתי... במיוחד איזה קובי בוטבול אחד, שידע לחקות אותו עם הכובע, מעיל העור האדום וכל התנועות והקריאות... איזה כיף, אלוהים, לאן נעלמו נעוריי האבודים, יא-אללה ???

ועזבו את כל זה, זה -נניח- חרטה; על "מבחן הזמן" - שמעתם ?! שימו לעצמכם את "Can't stop" או את "Billie Jean" - זה התיישן ?! תודו ! זה ענק ! "Rock with you" הוא שיר מ-79, יקיריי, כלומר הוא בן שלושים (!) והוא נשמע היום טרי ורענן, כאילו נכתב אתמול... ואם זו לא ההוכחה לגדולתו של יוצר - מה כן ???

נער הייתי, גם בגרתי; אני נשוי 10 שנים, יש לי שני ילדים מלאכים, שתי עבודות מעצבנות ושלושה אתרים לנהל באג'נדה. אני אוהב את מרבית האמנויות שהאנושות נתברכה בהן, לטייל, לעשות שופינג ולאכול טוב. אני חושב שאני אדם שקול יחסית, גם אם ציני במידה רבה.
עדיין אני אומר פה ברהיטות ובמחשבה צלולה : מותו של מייקל ג'קסון הוא אבידה לאנושות. לא פחות. לכתו בטרם עת, כאילו סוגרת עבור מיליונים את הפנטזיה, יום אחד, להידמות לו...

אפשר לדחוק את הידיעה למקום 3 ברשימת החדשות ולמקום 6 בסדר כתבות היומן, אבל אין מה להשוות בכלל; 'המאבק' על חניון ספרא מול מייקל ג'קסון, זה כמו פיסת דשא ייבשה בגינה - מול נחיתת האדם על הירח... כמו להקביל כביסה תלויה לכוכב זוהר בשמיים... ומי שעדיין לא הבין - יבין לבטח יום אחד.