אודה ואבוש, את ה-Pixies הכרתי אחרי שהם התפרקו.
נפשתי (כן, גם ללכת על הטיילת 3 פעמים ביום זה נקרא לנפוש) לי באילת ונכנסתי לסניף של דיסק סנטר. מכיוון שבאותה תקופה האוזן שלי הייתה מאוד בתולית ורק חיפשה שינוי ממוזיקת ה-MTV שנחשפתי אליה יותר מידי – אמרתי למוכר "תן לי משהו טוב".
"תן לי משהו טוב" זה ביטוי שיכול להיות מאוד יעיל, בעיקר כשאתם צורכים תרבות.
אז הוא לקח אותי למדף של האות P, ושלף משם את Surfer Rosa של פיקסיז (במקור בלי ה-The!).
הייתי בן 15 ולא שמעתי עליהם בחיים. וגם הפרצוף של המוכר הזה לא היה הכי אמין בעולם, אז ניסיתי לדחוף לו את הדיסק בחזרה ליד.
הוא אמר לי שאם אני לא אוהב את זה אז אני יכול לשים לו ראש כרות של סוס במיטה.
לא נפגעו סוסים במהלך העבודה על ביקורת זו.

לאלו שלא הכי בקיאים, ב-86' הקימו ג'ואי סנטיאגו וצ'רלס תומפסון, שני שותפים לדירה בבוסטון, להקה שאליה הם צירפו את הבאסיסטית קים דיל, והמתופף דיוויד לוברינג. הלהקה קראה לעצמה Pixies (בלי ה-The, כבר אמרתי?). תומפסון החליט לקרוא לעצמו Black Francis (ולימים הוא שינה שוב את השם ל-Frank black). אגדה נולדה.

ב-87' הם הוציאו EP שכלל 8 שירים בשם Come on pilgrim, ושנה לאחר מכן אלבום מלא תחת השם Surfer Rosa, שיזכר לדורות בתור "ההוא עם האישה הערומה על העטיפה".
אגב, בישראל כבר כמעט ולא ניתן למצוא את האלבום בהוצאה הראשונה שלו, משום שבסוף שנת 88 יצאה מהדורה מיוחדת שנקראת Surfer rosa & Come on pilgrim שכוללת (נו, מי מנחש?) את שני האלבומים ביחד.
במשך חמשת שנות הפעילות של הלהקה שהתפרקה עקב "סכסוכים פנימיים" הוקלטו ארבעה אלבומים מלאים. שזה הישג מרשים למדי, אתם חייבים להודות.

טוב, אז אחרי שיש רקע אפשר להתחיל לדבר על האלבום.

אז מה יש לנו פה?
בסה"כ אין פה עילוי.
אין יצירה מטורפת.
בלאק הוא לא זמר מדהים (למרות שמאוד מאוד קשה לצרוח כמוהו. אתם חייבים לנסות פעם), סנטיאגו בעיקר עסוק בלהרביץ לגיטרה שלו ולהוציא ממנה כל מיני קולות מוזרים, דיל לא עושה קסמים על הבאס שלה, ולוברינג מתופף סבבה.
השירים שלהם לא מתוחכמים יותר מידי, בנויים בעיקר על ריפים שחוזרים על עצמם, 4 אקורדים שמתנגנים למוות, המילים קצת הזויות ולא תמיד ברורות, לפעמים בלאק מחליט לצרוח דברים בספרדית... אז מה אנחנו עושים פה?
בסופו של דבר יש פה משהו.
בסאונד, באווירה, בליטוש, ביחודיות... יש פה משהו ואי-אפשר להתכחש לזה.

בסך-הכל קנית אלבום עם אישה ערומה על העטיפה.
לא ציפית לזה.
לא ציפית לצרחות של בלאק ב-Something against you.
לא ציפית ששיר כמו Cactus שהוא כולו מלא סטיות ומוות יהיה אחד משירי אהבה הכי רגישים ששמעת בחיים.
לא ציפית לקפוץ כמו טמבל בפזמון של Gigantic.
לא ציפית להקשיב לבלאק מנסה להסביר לסאונדמן למה הוא מתחיל לצעוק על דיל "You fucking die!".
לא ציפית להקשיב לסנטיאגו לוקח מקלות תיפוף ומכה בהן את הגיטרה שלו, ואז חותך את המיתרים עם מספריים.
לא ציפית לשילוב כ"כ מיוחד בין הקול הרך של דיל לקול העבה של בלאק כשהם מדקלמים Your bone got a little machine.
לא ציפית לבייס-ליינס פשוטים עד כדי גיחוך שרק יגרמו לך לתהות איך אף-אחד לא עשה את זה קודם?
לא ציפית לסאונד כזה של תופים שירעידו לך כל עצם בגוף.
לא ציפית להקשיב לטקסטים על אונס/תנ"ך/בגידות/גילוי עריות שמלווים בגיטרות על דיסטורשן.
לא ציפית לזה.

בפעם הראשונה ששומעים את הפיקסיז לא ממש קולטים איך אמורים להגיב.
להכנס לשוק? לצחוק? להגעל? לקפוץ? לרקוד? לצרוח? להיות מדוכאים? לעצום עיניים ולשקוע?
אבל תהיו בטוחים שאתם תגיבו. אי-אפשר להשאר אדישים.
מי לא זוכר את הצמרמורת שאחזה בו כשהוא ראה את הסצנה האחרונה ב-Fight club ושמע ברקע את הגיטרה של סנטיאגו חותכת את האווירה ביחד עם התיפוף שמתחיל ונקטע בגאוניות?
אתם קולטים ששיר כמו Where is my mind? הוקלט בשנת 88???
אלוהים אדירים, היינו רואים אז דגראסי בטלוויזיה החינוכית!
השיר הזה כל-כך הקדים את זמנו!
אף-אחד לא ראה את זה בא.

Surfer Rosa הוא אלבום שאתה לא ממש שם לב כשהוא נגמר, שיר רודף שיר ולא נותן לאוזן מנוחה לשניה. אבל כשהוא כן נגמר אתה לוחץ שוב על הפליי.
רק כדי לוודא שאתה יכול.