רוק כבד ומטאל

נוכח התנועה הדלילה, פורום "מטאל" יוצא לחופשת מילוי מצברים... הרגישו נח לכתוב משהו אם בא לכם ואם לא - אז לא...

וכאן - מסע אישי של "הזקן" בעקבות הלהקות הגדולות, כולל קישורים :

הודעה

מחבר

שעה

תאריך

לפעמים אני אומר לעצמי, שכל הניסיון הזה לקטלג את מוסיקת ההבי-מטאל עפ"י ז'אנרים, זרמי-משנה ותת-מעיינות נובעים - זה אחד הדברים המגוחכים ביותר שיכולים להיות... זה כאילו לשים גבולות מיותרים ושלשלאות מרגיזות על אמנות, כמו ש-למשל- מגדירים את פיקאסו כל הזמן כ'קוביסט', למרות שהאיש היה גם רב-אמן ברישום ריאליסטי ומאסטר בציור אבסטרקטי...
אני לא אומר שלא ניתן לראות קו-מנחה אצל יוצר, מגע-יד מוכר, חותמת רשמית, אבל בא לו לרקדן הקלאסי לבצע פתאום הופעת ברייקדאנס - תמנע ממנו ?! השאיפה האנושית האגואיסטית לסדר דברים בראש כדי להקל על ההבנה ולמנוע "ז'דעראס" - איננה מחייבת את האמן ושיקפוץ הקהל...

ומדוע אני מספר לכם את כל זה ? כי הנה להקה שהוגדרה במשך הרבה שנים כשייכת לז'אנר הגלאם-מטאל, אפילו להייר-מטאל, מבלי שיהיו לכך סימוכין; הצליל הזכיר אמנם את מוטלי-קרו פוגש את סקיד-רואו (פחות מחוספס ופחות הירואין-שיק, חייבים להודות) ומהול בבון-ג'ובי, אלא שהוא היה בכל זאת יותר בכיוון הבלוזי. יותר קלאסי. יותר... טסלה ! (Tesla).
כל הגלאם-מטאל הופיעו בחליפות עור מושקעות פלאס גלימות - טסלה הופיעו בג'ינס וטי-שירט; הראשונים עשו ניסויים עם סינטיסייזרים מהגיהנום ותופים אלקטרוניים - האחרונים כתבו על אלבומיהם בגאווה "ללא מכונות"... עופות מוזרים.

***

תחילה, הסבר לכותרת : ניקולה טסלה היה ממציא-גאון סרבי שהיגר לארה"ב, שהביא לעולם מעגלים חשמליים מתוחכמים וגלי-קול בתדרים ייחודיים, שהפך כמה אנשים לאימפריות כלכליות 'בזכות' בורותו בעסקים ושמת -כמו בסיפורים רבים ודומים מההסטוריה האנושית- כמעט חסר כל.
דייויד בואי הוא האיש ששיחק את ניקולה טסלה בסרט "יוקרה", לצידם של יו ג'קמן וכריסטיאן בייל.
עומרי כספי חתם לפני כמה ימים בקבוצת "סקרמנטו קינגס", הקבוצה שמייצגת בליגת האן.בי.איי האמריקנית את העיר סקרמנטו, ממנה הגיעו חברי טסלה.

כעת, לטיעונים : את להקת טסלה יצא לי להכיר -כמו עוד כמה 'חבורות-זמר' מהז'אנר- דרך קלטת האוסף שכבר הזכרתי פעם-פעמיים (שלוש), "הבלדות הגדולות של הרוק הכבד", שלמרות שהייתה מאיכות ירודה (כולל העטיפה, שהייתה עשויה מנייר דק, כתום ומכוער במיוחד), מי שקבע בה את רשימת השירים ואת סדר הופעתם - עשה עבודה גאונית לטעמי... היה שם את "סבלנות" של GNR, "להאמין באהבה" של Scorpions, "עדן" של Warrant ו"עדן" של בריאן אדמס; "18 וחיים" של Skid Row, "כשהילדים בוכים" של White Lion ו"לכל שושנה יש את הקוץ שלה" של Poison... אין לי מושג איפה שמתי את הפנינה הזו, אבל גם אין לי שום ספק שהיא הייתה מהסיבות שגרמו לי להתחיל להתעניין בסוג המוסיקה הזה, לאסוף דיסקים ולהיות היום במצב שלא בקלות יתפסו אותי עם איזה פרט טריוויה שחמק מהנבירות שלי... עם כל הצניעות, כמובן.

בכל מקרה, השיר שבאמת הוריד לי בלוק על הראש בקלטת הזו, היה "Love Song" של טסלה; זה, By far, אחד השירים האהובים עליי ביותר - ולא רק מרשימת ה"הבי מטאל בסט" שלי. אני מדרג אותו בין הטופ 3 אצלי, אחרי -נניח- "מדרגות לגן עדן" (צריך להזכיר של מי ?) ו"עדן וגיהנום" (בלאק סבאת'). טוב, בסדר : אולי גם אחרי "שנים מבוזבזות" (איירון מיידן), "מבוקש מת או חי" (בון ג'ובי), אבל לבטח בקו אחד עם "היסטריה" (דף לפארד).

זה שיר גאוני פשוט : הוא נפתח במעין נעימת-טרובדורים קטנה, כמו זו שהיו כנראה מנגנים בחצרות המלכים בימי הביניים; פתאום מגיע כזה צליל בס עמוק שמעיף את השיר לשמיים בזעקה - "אז את אומרת שזה נגמר ושאהבתנו אכן הגיעה לסיומה" - כאילו מנסה לשכנע את ההיא שהיא עושה טעות; ואז הפיזמון; והסיום המרגיע; ובין לבין - סולו גיטרה לפנתיאון... מאזין לו בלופ - ולא משתעמם...

נכון שטסלה לא הצליחה לשחזר עוד את הבום של השיר "Love Song", אך היו לה עוד כמה לא רעים בכלל, בפרט מהיום שהלהקה חזרה מפירוק של 6 שנים (שנים 1994-2000), רעבה ויצירתית. היא צילמה מופע "אנפלגד" ל-MTV, חרכה את ההורדות באינטרנט עם סיישן אקוסטי מיוחד והוציאה עוד כמה דיסקים - ככה בכיף. למי שמכיר - שיחק אותה ולמי שלא - הגיע הזמן ! יש הפתעות לפני, אחרי ובין לבין...

תוקן על ידי הלל הזקן 1/7/2009 23:16

כותב פחות מבעבר, אבל עדיין חי...

כמו מיליונים בעולם, אני מהבוקר פשוט בהלם. בוהה בערוצי החדשות הזרים המשדרים את אותם הדיווחים בלופ אינסופי, האח ג'רמיין מודיע רשמית, צעדה המונית מאולתרת לבית החולים ולבית ההורים, פעם בכמה זמן מעלים ראיון שמחכים אותנו קצת (הרלדו, ג'סטין טימברלק), אבל רוב הזמן -בדיוק כפי שקורה אצלנו באירועים פתאומיים- פשוט מסתובבים כמוך בעלטה מוחלטת, רק מציעים לך את האפשרות לעשות את זה בצוותא... אומרים שהכאב נעשה נסבל, כשאתה חווה אותו עם עוד אנשים.

מזה מספר חודשים שאני אחראי כאן על פורום "מטאל". אני באמת אוהב את כל הלהקות שעליהן אני ממליץ, אני נובר בהסטוריה שלהן, מתעניין לדעת מה עולה בגורל חבריהן, מטפח את התקליטייה/דיסקיה הגם-ככה מכובדת שלי ובעיקר - מאזין בכל הזדמנות למוסיקה הזו; אלא שעמוק בלב אני יודע, שמה שלא אעשה וכמה שלא אכתוב, בז'אנר המטאל - אני במיעוט. אני ואתם. אנחנו אולי מיליונים ששרופים על הדבר הזה ברחבי העולם -וסתם לראייה מקרית : ACDC הרביצו סולד-אאוט מהגיהנום בקונצרט אדיר באתונה מול 70 אלף איש, שהתקיים היום לפני חודש ומשהו- אבל הרוב, עדיין יקשה עליו להתמודד. רוב האנושות מעדיפה את המוסיקה שלה קלה, קלילה, נתונה בסכימה מאוד מסויימת, מדוייקת, שמכתיבה -למשל- יצירות המסתיימות אחרי שלוש ורבע דקות בדיוק. זה גם מסתדר לדי.ג'ייס ברדיו, בין הפרומואים, הג'ינגלים והחיקויים הדביליים. בגלל זה קוראים למוסיקה הזו "מוסיקה פופולארית". איך אמר פעם פול מקרטני ? "בטח חשבתם שלאנשים יימאס משירי אהבה טפשיים, אך אני מסתכל סביבי ורואה שאין זה המצב" (באנגלית זה נשמע -כרגיל- טוב יותר)...

אלא שפה אני מציב את הגבול האישי-סובייקטיבי שלי : אם כבר מוסיקה פופולארית, אז שנראה השקעה, קיבינימט; לא סימפולים מטופשים ליצירות שכבר הוכיחו עצמן לפני עשור ומשהו ושמגיעות עכשיו 'בלבוש' חדש הכולל משפט אחד בלבד שחוזר על עצמו, כאילו נכתבו ע"י סכיזופרנים בזמנם הפנוי... זה אולי נחמד לרקוד לצלילים של הלופים האלה, אבל כקטעים להאזנה - הם פשוט מטומטמים. שלא לדבר על אורך-החיים של בלוני ההליום הללו - שלושה שבועות "גג" - והגזמתי.

אז בשלולית הפופ שאני מסווג כאיכותי -ביטלס, ג'ון לנון, אי.אל.או, פליטווד-מק, סופרטרמפ, פוליס, דייר-סטרייטס ג'ורג' מייקל בעידן העצמאי ועוד איזה שניים-שלושה יוצרים- אין, לא היה ולא יהיה יוצר כמייקל ג'קסון. להגיד עליו היום שהוא האם-אמא של כל הרפרטים של כל העולם ואשתו; למנות כעת את כל מי שאי-פעם העתיק ממנו את -רשימה חלקית- שילוב הכלים האפריקניים בשירים, הנגיעה במיגוון של ז'אנרים והעירבוב ביניהם (מ-R&B ועד מטאל), ההפקה, סגנון הלבוש שהזניק אפנות (כובעי שיקגו, חליפות 3 חלקים, ז'קטים בסגנון צבאי), הכוריאוגראפיה, ההעמדה הבימתית (הריקוד במבנה הפירמידאלי, בקליפ של "טרילר" למשל, זה משהו שלקחו להפקות של אנדרו-לויד-וובר, הלו !), ההבנה שקליפ מוסיקאלי יכול וצריך להיות יצירה אמנותית שאינה תלויה כמעט בשיר שהיא פרשנותו הויזואלית, אלא שהיא 'זכאית' לקיום עצמאי, ההשקעה הכספית הנגזרת מכך, צעדי "הליכת הירח", הפלסטרים על האצבעות ועוד ועוד; ולבוא כאילו בדיעבד, עכשיו שמת כמו כלב, ולבכות פה על "כמה היה אייקוני וקריטי בהשפעתו על מיליונים" - יהיה פשוט בבחינת צמצום עד-כדי-גיחוך של תרומתו האמנותית של היוצר הענק הזה ועשיית עוול בל יתואר.

אני לא ארשה לאף אחד לבוא -כמו שעשו היום באופן שפל וצפוי בתכניות הבוקר של ערוץ שתיים- ולדלל את יצירתו האלמותית של מייקל ג'קסון במי אישיותו הקונטרוורסאלית, כפי שהתבטאה בדיווחים התקשורתיים מאמצע שנות התשעים ואילך; לא האמנתי לזה אז - ואני לא מאמין היום. נכון - הוא עשה כמה דברים מטורפים בחייו והתמונות שהראו אותו, למשל, מחזיק את בנו התינוק מעבר למרפסת המלון בברלין או מאכיל אותו מבעד לכיסוי-ראש מוזר, בהחלט לא עשו לי טוב; הבנתי שמשהו עובר על האיש וכמו המוני מעריציו האמיתיים, קיוויתי שיצא מזה וגם אם יבש מעיין היצירה - לפחות שיבלה את שארית ימיו בכבוד שהגיע לו; אבל מה הקשר בין זה ובין הבוסט שנתן האיש לעולם הדיסקו ? העובדה שגם היום, אין זוג שמתחתן בעולם, מהודו ועד כוש, בלי איזה "Rock with you" על רחבת הריקודים ? מבצעי העזרה האדירים שיזם עבור הרעבים באפריקה, כמו "USA for Africa" ("אנחנו העולם") ו-"Heal the world" ? תרומתו האדירה לקרן נלסון מנדלה, לילדים חולי סרטן ולילדים חסרי אמצעים ? פריצת הדרך שעשה עבור אמנים אפרו-אמריקניים בתעשיית המוסיקה והקולנוע האמריקנית ? הרעיונות החדשניים בתחומי ההפקה המוסיקאלית ובימוי השירים כיצירות קולנועיות לכל דבר ?... אתם מבינים על מה מדברים ?! האיש הוא עידן שלם ! הוא שנות השמונים ! הוא נציגו הזוהר ביותר של הדור ! ולא לחינם בוכים כעת מקצה אחד של הגלובוס לקצהו האחר.

חברה', אני לא רוצה שתחשבו שאני מגזים פה, אבל מייקל ג'קסון הוא חצי אלוהים בשבילי (החצי השני הוא גם MJ, אבל מתחום הכדורסל)... "טרילר" הוא התקליט הראשון שרציתי, שאבא שלי מנע ממני (לא זוכר למה) ושהתחננתי לאיזו מטומטמת מכיתה ז4, שתשאיל לי לשעתיים להקליט... ואתם חושבים שהיא לא התקשרה להזכיר לי אחרי שעה וחצי ?! זונה... הקליפים שלו הדהימו אותי, גם כשבגרתי וראיתי בחיי דבר אחד או שניים... השירים שלו -ולא רק מטרילר, הלו ! עוד לא הבנתם ?! ישראל בשנות השבעים-שמונים הייתה מדינה מפגרת ! ואני בשלהי השבעים חייתי בפריז ! ושם, תקליט הסולו הראשון של מייקל, "Off the wall" חרך את האמא של הרדיו !!!- היממו אותי וחיכיתי להם, בכל מסיבת-כיתה, יחד עם עוד 100% מהנערים שהיו שם יחד איתי... במיוחד איזה קובי בוטבול אחד, שידע לחקות אותו עם הכובע, מעיל העור האדום וכל התנועות והקריאות... איזה כיף, אלוהים, לאן נעלמו נעוריי האבודים, יא-אללה ???

ועזבו את כל זה, זה -נניח- חרטה; על "מבחן הזמן" - שמעתם ?! שימו לעצמכם את "Can't stop" או את "Billie Jean" - זה התיישן ?! תודו ! זה ענק ! "Rock with you" הוא שיר מ-79, יקיריי, כלומר הוא בן שלושים (!) והוא נשמע היום טרי ורענן, כאילו נכתב אתמול... ואם זו לא ההוכחה לגדולתו של יוצר - מה כן ???

נער הייתי, גם בגרתי; אני נשוי 10 שנים, יש לי שני ילדים מלאכים, שתי עבודות מעצבנות ושלושה אתרים לנהל באג'נדה. אני אוהב את מרבית האמנויות שהאנושות נתברכה בהן, לטייל, לעשות שופינג ולאכול טוב. אני חושב שאני אדם שקול יחסית, גם אם ציני במידה רבה.
עדיין אני אומר פה ברהיטות ובמחשבה צלולה : מותו של מייקל ג'קסון הוא אבידה לאנושות. לא פחות. לכתו בטרם עת, כאילו סוגרת עבור מיליונים את הפנטזיה, יום אחד, להידמות לו...

אפשר לדחוק את הידיעה למקום 3 ברשימת החדשות ולמקום 6 בסדר כתבות היומן, אבל אין מה להשוות בכלל; 'המאבק' על חניון ספרא מול מייקל ג'קסון, זה כמו פיסת דשא ייבשה בגינה - מול נחיתת האדם על הירח... כמו להקביל כביסה תלויה לכוכב זוהר בשמיים... ומי שעדיין לא הבין - יבין לבטח יום אחד.

תוקן על ידי הלל הזקן 27/6/2009 11:28

כותב פחות מבעבר, אבל עדיין חי...

בתגובה ל: הם אולי גדולים, אבל הוא ענק ! מאת: הלל הזקן
גדלו ורקדו לצליליו של מייקל ג'קסון שהיווה בשבילם חצי אלוהים.
במלחמה שהייתה אז בין הפופ לביו הרוק, ואלוהים יודע שהייתה מלחמה כזאת, מייקל ג'קסון היה קונצנזוס.

גם מי שנהה אחרי אלוהים אחרים, פילוסופיות אלטרנטיביות של האוס ודאנס, עבודה זרה של טכנו ותיאולוגיות שטניות של מוזיקה שחורה, חב חוב למייקל ג'קסון.

הוא בהחלט "מלך הפופ", וגם מי שלא קידש את שיריו וסגנונו, אבל היה נער מתבגר בתקופה בו הוא יצר, הופיע, שר ורקד לא יוכל לשכוח אותו.

הוא לא היה לבד בסצינה, הייתה לו תחרות עם אמנים, מוזיקאים ופרפורמרים מחוננים אחרים כמו מדונה, ג'ורג' מייקל, בילי ג'ואל, אלטון ג'ון (כן, אלטון ג'ון) פיל קולינס, ואפילו, רחמנא ליצלן, אייס אוף בייס (מה באמת היה הקטע הזה? נסיון של דור ה-Y לייצר ABBA משלו?).

היותו קונצנזוס הופך את אותו ללא פחות מפסקול של דור שלם, דור שחווה בעיניים של ילדים ונערים את המעבר החד מהתמימות למה שקורה היום. (ואני לא ביקורתי! הגלובליזציה היא עובדה!)

דור שגם הכיר את המוזיקה של הוריו דרך תקליטים ופטיפונים (אולדיז, ביטלס, רוק נ' רול ורוק קלאסי), אבל בניגוד אליהם זכה להיחשף לעוד סגנונות ותתי סגנונות
בזכות האם. טי. וי - וצ'אנל וי...
בזכות רשת ג' שפעם הייתה הכל רק לא מוזיקה ישראלית...
ובזכות העובדה שבניגוד לדור הקודם, לא היו צריכים לקחת משכנתא שנייה בשביל רדיוטייפ וקלטות.

אולי יהיה ראוי, במאמר מוסגר, להגיד רגע לאנשי תעשיית המוזיקה הממוסחרת, שעבורנו, להוריד באימיול ולהקליט ברדיוטייפ דו ראשי מדיסק של חבר או להקליט את רשת ג', זה היינו הך

מייקל ג'קסון תמיד היה שם,תמיד שונה, תמייד ייחודי, תמיד אייקון וככזה, המוזיקה שלו תמיד מתנגנת והיא תמיד תזרוק את השומע אחורה.
לאו דווקא לרגעים האישיים, שבו כל אחד וסגנונו הוא, היינו,
לבלדה וללאב סונג, לריפים ולפריטות או למחשב שמפיק צלילים מוזרים או לכושי שמרפרפ על רקע של צלילים מוזרים.
השירים שלו מזכירים לנו רגעים קולקטיביים.

מייקל פאקינג ג'קסון.

come to think of it.

כל שיר שלו הוא רגע קולקטיבי.

כדרכם של אייקונים הוא הפך ללג'נד מבלי שבכלל שהרגשנו.

בתגובה ל: גם נעריי ומתבגריי שנות ה-90 מאת: מאור
לכ אלו שחושבים ולו לרגע קט "למי אכפת ממנו..." תתנו לעצמכם סתירה, ותתעוררו!!!
כל כך הרבה השערות היו על מייקל לאורך הקריירה שלו, וכשאומרים קרירה מתכוונים לחיים שלו. בן אדם מדהים שגדל בין אורות הזרקורים ולא נח לרגע.. וכשנח, לא הניחו לו. מייקל עבר בין דורות... החל באמא שהייתה שומעת את המוזיקה שלו ברקע כשהכינה לאכול או דודים שישבו בחדרם בתור ילדים והיו מכורים לגאונות שלו, אם זה מסיבות כיתה כשהיינו ילדים ותמיד היה את מי שירקוד את מייקל (כן, את מייקל! תמיד היה שם את מי שידע לחכות אותו)ואם זה אנחנו המכורים. המעריצים השקטים והמעריצים המתמידים. תמיד יש מסביבנו את האנשים שיגידו לנו להפסיק להעריץ אותו ושכדאי שנתבגר, אבל כשמדובר במייקל אין לנו את הניצוץ של ההתבגרות.. כשנראה אותו במסך תמיד נשאיר את הערוץ מכוון ונשמע עד הסוף את החדשות עליו, תמיד נציץ בעיתון כשנראה איזו כתבה פתאומית עליו לאחר חודשים או שנים של שתיקה. החיפוש שלנו אחריו נעשה תמיד אם בגלוי ואם בסתר... עצוב לי כל כך שהמרוץ אחר מייקל נגמר.

אם את אף אחד זה לא מעניין אז כדאי שתפתחו את ערוציי המוזיקה ואת ערוציי החדשות העולמית שבמשך יומיים לא מפסיקים לשדר ולעקוב אחרייו, או שתפתחו את האוזניים ובאמת תקשיבו!
תקשיבו ולא תשמעו!
כי מעבר למוזיקה המדבקת ומעבר לצלילים הגאוניים של כל כלי אפשרי וכל קולות הרקע המדהימים שהיו מגיעים לרוב גם מפיו, היו גם את המילים. מילים של שירה אמיתית והיום מקבלים משמעות חדשה.

בתגובה ל: בהחלט זמר גדול.. מאת: ח ג י ת
תמיד הייתי מעריץ שלו,תמיד אהבתי אותו,כשהייתי צעיר אפילו עוד יותר מהיום.
זכיתי להיות בהופעה שלו ב-1993 בארץ,ואני רק יכול להצטער שהחמצתי בכמה חודשים סיבוב הופעות נוסף שלו שהיה אמור להתקיים בלונדון אילולא מת.

עם מותו,כמעט כמו בכל מוות,לא עלינו,אתה לומד להעריך פי אלף את היצירות המדהימות שלו.
כבר יומיים שאני שומע וצופה בקליפים שלו ב-youtube,תוך כדי ההודעה הזאת אני שומע בגלגלצ את הספיישל לכבודו,ופשוט עצוב לי.

יכולים להגיד עליו הכל,מבחינת אישיות,שהוא דפוק ומטורלל,אבל מוזיקלית,לא היה כמוהו,ואני בספק אם נזכה בקרוב לאחד כזה.
אמר את זה הכתב המוזר של ערוץ 2,אילן קובאץ' נדמה לי,שיר אחרי שיר,אלבום אחרי אלבום,מאסטרפיס,לא פחות.
להיט אחרי להיט,ויפה אמרת הלל,כל השירים האלו רלוונטים גם היום,וישארו גם בעוד 100 שנה,פורץ דרך,ייחודי ומדהים.

אני עצוב,מאוד עצוב,ומרגע לרגע מבין את גדולתו יותר ויותר.
אני כותב את ההודעה ועוד שיר שלו מתנגן בגלגלצ.

שמו יחרט באותיות של זהב בספרי ההיסטוריה,ענק!!!!

* אגב הלל,גם בשבילי MJ השני הוא חצי אלוהים,אבל אנחנו היום בשביל ה-MJ השני.

"רק שני דברים הם אינסופיים: היקום והטמטום האנושי, ואני עדיין לא בטוח לגבי הראשון." - אלברט איינשטיין

מנהל פורום קולנוע -
http://cinema.agenda.co.il//

בתגובה ל: הם אולי גדולים, אבל הוא ענק ! מאת: הלל הזקן
בדקה ששמעתי שהוא מת, חשבתי שזאת סתם בדיחה גרועה שמישהו המציא.
אמרתי לעצמי שזה לא הגיוני ואין מצב בחיים שהיוצר הזה, שתמונותיו והמילים של שיריו מילאו את החדר שלי עד גיל 16 בערך, הלך מאיתנו ממש לפני שהוא היה אמור לצאת לסיבוב הופעות.

אני אישית עדיין בשוק ועדיין לא ממש מעכל\מקבל את העובדה שהוא כבר לא בחיים.
ואני חייב להודות, שבערך חצי שעה אחרי שישבתי בהלם מול מסך המחשב וניסיתי להבין מה לעזאזל קורה פה, הרגשתי הרגשה מוזרה, הרגשה שלא הרגשתי כבר המון זמן.. מעיין הרגשה של אובדן של משהו גדול שהבנתי שלא יחזור לעולם.
המוסיקה שהוא הביא לנו היא מוסיקה מעולם אחר.. מוסיקה שלא הייתה קיימת לפניו.
השילוב של הקול האדיר והמגוון שלו, עם השירים המדהימים והקליפים המדהימים עוד יותר, כל אלה נתנו לי הרגשה כאילו יש רק זמר אחד בעולם לאורך שנים...
היו לי שרוולים של מייקל ג'קסון, גופיות של מייקל ג'קסון, כובעים של מייקל ג'קסון, פוסטרים של מייקל ג'קסון, תיקים לביה"ס של מייקל ג'קסון... אפילו על מגיני השוקיים שהיו לי כששיחקתי כדורגל הדבקתי מדבקות של מייקל ג'קסון!

אז לגבי האישיות המוזרה שלו והאהבה שלו לילדים אפשר להתווכח בלי סוף, אבל אי אפשר להתווכח עם העובדה שהוא אחד היוצרים הטובים אי-פעם, אם לא הכי טוב.
האיש היה אגדה בחייו ויהיה עוד יותר גדול כשאנשים יתחילו להבין שהוא כבר לא איתנו.

מלך!!!

ללמוד לפסיכומטרי זה כמו לערבב חרא בדלי בנזין ולנסות לדלות ממנו את גרגירי התירס..

בתגובה ל: הם אולי גדולים, אבל הוא ענק ! מאת: הלל הזקן
ג'קסון חצי אלוהים?... כנראה הרגשה שלך ואולי לעוד כמה מכותבי הפורום ..

מייקל הוא באמת אליל כזה שרק אחר כך המונים חיקו אותו מ"הליכת ירח שלו" ועד לוידאו קליפים .. ושואו שרק מייקל היה מסוגל לעשות .. ואני מדבר רק על שנות ה80 האלו

אבל האמת צריכה להיאמר שבגלל המגלומניה שלו..בין בלוני חמצן (אוויר נקי מרעלים), בלוי עם השימפנזה שלו..טיפול עורי ..אף נושר ..וכל מיני פדופליה שלא ברור מה קדם למה.. מישהו זוכר איך כמעט מייקל הפיל את התינוקת שלו מהמרפסת..? סורי הכוכב שלו כבר דעך ..כי כבר גמר עם התרבות האנושית שלנו.. פעם אמר שהיה רוצה שאיזה חייזר כמו אי טי יקח אותו לכוכב רחוק..

העליבות של מייקל היתה לרועץ כמעט 20 שנה ..ולמען האמת הוא היה מת/חי בשנים האלו..זה עלה לו לראש..

המוות הגיע מאוחר מדי ככה כתבו כל מיני עיתונאים וזו כנראה האמת .

אני גם לא ממש בטוח שבכלל היה עושה קאמבק בלונדון .. ואם כן זה עם טון של איפור על מנת להסתיר את האמת שמאחורי הבגדים..ומאחורי האיש..

עכשיו כולם ירקדו על גופתו המתה .. הירושה , הדיסלנד שלו, וכדומה .. ומצד שני כנראה כמו אלביס בשעתו .. יעלו מליוני מעריצים שלו אל הקבר כמו שעולים מדי שנה אלילי אלביס והחקיינים שלו לגרייסלנד.

רק דבר אחד הטריילר שלו ל"מותחן" כשהייתי נער הפעים אותי כי אז זה היה וידאו קליפ שהקדים את זמנו..

אישית אני לא חושב שהיה ענק יותר מלנון.. או ג'ים מוריסון .. אבל בשנים האלו (סוף 70 עד אמצע 80) אכן היה זמר פופ שהשפיע לא מעט על דור שלם.

להקת "נצרת" ("Nazareth") הוקמה בסקוטלנד בשנת 1968. אי-לכך, היא אחת הותיקות בז'אנר הרוק הכבד והגלאם מטאל, עם כמעט 40 אלבומים (!) בחגורה (חלקם אוספים והופעות חיות), על אף שמעולם לא הגיעה למספרי המכירות המטורפים של -למשל- הלהקה שעבורה ביצעה את שלב "החימום" בכמה סיבובי הופעות - "סגול כהה".

סולנה המיתולוגי של הלהקה, דן מק'קפרתי, הוא זמר ענק ומוכר מאוד בסצינה. זמרי מטאל רבים, ביניהם אקסל רוז ובריאן ג'ונסון ("AC/DC"), סיפרו במספר הזדמנויות על נסיונותיהם הנואשים לחקות את סגנונו של האיש, שמהווה עבורם מעין "אב רוחני".

ואם כבר 'הקשרים סלבריטאיים', להלן כמה אנקדוטות מעניינות :
1. הסינגל היחיד שהביא פלטינה עבור "נצרת" הוא דווקא שיר לא מטאלי ולא כבד במובהק; מדובר בבלדה האדירה "Love Hurts", שזכתה מאז יציאתה לאוויר העולם בשנת 1975, לאין-ספור גירסאות, לרבות אחת משעשעת במיוחד של רוי אורביסון זצ"ל, שמשך עוד קצת את שנות השישים עם הדבר הזה... שובב !

2. שיר אחר שלהם, "Hair of the dog", שיר ענק מבחינתי, זכה הוא לגירסת כיסוי מאת "GNR" באלבום הלא כל כך מוערך שלהם (וחבל ! אתם הפסדתם !) - "תקרית הספגטי". הייתה זו נחמה מסויימת עבור אקסל, שזמן-מה לפני יציאת האלבום קיבל טריקת טלפון מהלהקה, עקב תחינותיו שיבואו להופיע בחתונתו (בתשלום !)... בטח הם אמרו לו, שהם אינם עושים חתונות, בריתות ובר-מצוות...

3. בהתאם "למקובל" בז'אנר המטאל וכמו שקרה ללהקות כגון "לד זפלין" ו"המי", גם להקת "נצרת" איבדה את המתופף שלה בנסיבות טראגיות : אכן, דארל סוויט קיבל התקף לב קטלני בגיל 51, דקות ספורות לפני שעלה לבמה בזמן סיבוב הופעות שערכה הלהקה בארה"ב בשנת 99... וכמו סיפורי סינדרלה אחרים, הוא הוחלף מיד ע"י לי אניו, בנו של הבסיס הותיק של הלהקה - פיט.

נכון שהבון-טון של אלה שאינם מוגדרים כ"עכברי מטאל" הוא לזלזל בלהקות כמעט משפחתיות כמו "נצרת" -כי הן לא בליגה של "בלאק סבאת" כביכול- אבל מי שעושה זאת מפסיד המון, האמינו לי ! יופי של הרכב, צל"ש על ההתמדה ותודה על כמה (וכמה) שירים לפנתיאון... הכי הזוי זה להתוודות כאן, שדווקא מי שמבין ושומר אמונים אלה הגרמנים...

כותב פחות מבעבר, אבל עדיין חי...

דפדוף בעמודים:

העמוד הקודם 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12

עמוד הבא

מאמרי הקהילה

	על הקשר בין גאון סרבי, דיוויד בואי ועומרי כספי... - פורסם 1.7.2009 חלק עשרים : להקת "טסלה" מקוטלגת כגלאם-מטאל, למרות שהחברה' שם מעדיפים בלוז, מתלבשים ג'ינס/טי-שירט ולא רואים סינטיסייזרים ממטר... 2/7/2009
	נו, אז מי אמיץ מספיק לומר "לא" לאקסל רוז ?!... חלק תשעה עשר : להקת "נצרת" מוכיחה שני דברים - 1. נאמנות היא לא מילה גסה; 2. גם בסקוטלנד יודעים לעשות מוסיקה טובה... 30/6/2009
	הם אולי גדולים, אבל הוא ענק !!! - פורסם 26.6.2009 מייקל ג'קסון הלך לעולמו וסגר את השלטר על דור שלם של חלומות... 30/6/2009
	מטורף, מטורף העולם ! - פורסם 22.6.2009 חלק שמונה עשר : והפעם - בלאק סבאת' ! להקה מפחידה משמיעה ראשונה, עם כל מיני מסרים וסמלים אללה-יוסטור, אבל אם טיפה מתעמקים - פנינה אמיתית ! מוסיקה נצחית וגן עדן להעתקות מוסיקאליות... 23/6/2009
	משאל "המנון הרוק האולטימטיבי" - פורסם 16.6.2009 מקווין ועד רוד סטיוארט - מה הוא המנון הרוק שלכם ?! 20/6/2009
	והנה אחד מעמודי התווך - ודווקא מאוסטרליה... - פורסם 13.6.2009 חלק שבעה עשר : יש הבי בסוף העולם ! וגם אם קיים ויכוח על מידת הוורסטיליות של ההרכב, אי אפשר לערער על המכירות... 15/6/2009
	לחיות את הסצינה עד הסוף - ובחזרה... - פורסם 10.6.2009 חלק שישה עשר : היו להקות מופרעות בפלנטת ההבי-מטאל, אבל לא כמו "מוטלי קרו"... 11/6/2009
	המחממת האולטימטיבית - פורסם 4.6.2009 חלק חמישה עשר : מהגלאם המאוחר יש את "סקיד רואו", שמלבד הסיפור המצוי על סקס סמים ורוקנרול, ייצרה גם הרבה מוסיקה מצויינת ! 5/6/2009
	דמוקרטיה סינית - פורסם 31.5.2009 עוד אחד שמתגעגע ל"רובים ושושנים"... כנראה מחלה מדבקת... :) עמית צור באחד הפוסטים המושקעים אי-פעם בפורום ! 2/6/2009
	שימו יד על לבכם והישבעו - פורסם 30.5.2009 חלק ארבעה-עשר : ברור שיש אנשים שרוכשים תקליטים בזכות עטיפותיהם המפתות-מאתגרות, אלא שבמקרה של "סקסון" - זה גם משתלם... 31/5/2009
	בלי קשר לאדם למברט - פורסם 26.5.2009 חלק שלושה-עשר : עוד הצתה מאוחרת שכמעט עלתה לי באובדן שנים של כיף... קבלו להקה שהיא מובילת-תרבות של ממש, כולל בסיסט ישראלי וים של שירי-פאן לדורות הבאים ! 28/5/2009
	לפעמים כיף לצאת פארש... - פורסם 23.5.2009 חלק שניים-עשר : לפעמים תוהים ואין ברירה אלא להודות שטעינו... איירון מיידן זו פשוט להקה ענקית, בפרט הסולן האדיר שלה - ברוק דיקינסון ! 25/5/2009
	קיץ 81 היה חם מהרגיל - פורסם 18.5.2009 חלק אחד-עשר : להקת סקורפיונס, עטיפות תקליטיה מעוררות הפלצות בישראל הפוריטנית, ועדשים של עלית... 20/5/2009
	הגדולה ביותר By far, אפילו שלא ידעתם - פורסם 15.5.2009 חלק עשירי : להקת ואן היילן ומסעה המדהים משנת 1972 ועד ימינו-אנו... "היכל התהילה" זה כאן ! 16/5/2009
	Dire Straits - Alchemy - פורסם 12.5.2009 "האלבום ששינה את חיי"... פרק ב' 14/5/2009
	Pixies - Surfer Rosa - פורסם 10.5.2009 חובצי מזמין אותנו לסדרה עם פוטנציאל מרתק : "האלבום ששינה את חיי"... ופותח עם "סרפר רוזה" של "פיקסיז" ! 12/5/2009
	Glam, Slam, Thank you mom - פורסם 9.5.2009 חלק תשיעי : על להקת ההבי/גלאם מטאל הגדולה ביותר, דף לפארד ועל פועלה בתחום ה-Fun ובשיקום פצועי תאונות דרכים... 9/5/2009
	"דוד מישל, להקה בת ארבעים ועוד קצת גלאם-מטאל בשביל הכיף" - פורסם 5.5.2009 חלק שמיני : איירוסמית' "מגיעה" לפורום ומראה לכם איך חודרים למיינסטרים ועושים בוחטות יפות על הדרך... 5/5/2009
	"הכרך, האסם וטרנזיט לבנה"... - פורסם 1.5.2009 חלק שביעי : להקת נירוונה והופעתה הרועמת (תרתי-משמע) על רחבות הריקודים, תוך שהיא בועטת (תרתי-משמע) באסיד, בהאוס, בטכנו ובטראנס. 2/5/2009
	Yeah, well, that's just, like, your opinion, man - פורסם 29.4.2009 חובצי לא מסכים עם הכללות הגראנג', מגמד את מקומה של נירוונה בדפי ההסטוריה ודווקא מאוד נהנה מפרל-ג'ם... 2/5/2009
	"אריות לבנים - מכירים ?" - פורסם 22.4.2009 חלק שישי : על להקת הגלאם-מטאל עם סיפור הטלנובלה... ובכ"ז הביאו כמה שירים גדולים ! 26/4/2009
	"התהפוכות בחיי" - פורסם 22.4.2009 Silly Rabbit נותנת בראש ובועטת בישבנם של כל אלה שחושבים (כמוני, למשל), שגלאם-מטאל זה מטאל... התמונה פה זה מהלהקה היותר קומוניקטיבית (הכל יחסי, כמובן). 2/5/2009
	"אז למה באמת בון-ג'ובי ???" - פורסם 20.4.2009 חלק חמישי : הגשר האולטימטיבי בין האסור למותר, בין המוקצה למאושר ובין 'היער' ל'בית', קבלו את להקת בון ג'ובי ! הרכב ענקי שאינו אלא 'קרבן של דימויים'... 22/4/2009
	"הנשיקה הראשונה שלי" - פורסם 19.4.2009 ועוד במסגרת הספיישל, חובצי מספר לכם 'סיפורי בראשית' ואף משווה בין מוסיקה לסקס... או משהו כזה. 20/4/2009
	"אני תמיד הייתי ערסית קטנה :)" - פורסם 18.4.2009 במסגרת הספיישל "חברי הפורום מספרים על תחנות חייהם בנתיב המוסיקאלי" - קייזר סוזי משחררת כמה וידויים נאים... 20/4/2009
	"א-פרו-פו דור המייסדים" - פורסם 16.4.2009 חלק רביעי : כמה מילים על "האמא" של כל להקות המוסיקה המודרנית -Pink Floyd- ועל שתי נקודות של גאונות 'בקטנה'... 18/4/2009
	"גאנס לא הקאפ-אוף-טי שלי" - פורסם 15.4.2009 Ultramarine מסבירה לכם מדוע המוסיקה הגותית זה הכי-הכי, בפרט להקת Haggard ! 18/4/2009
	"שושנים (ורובים) בשדות כפר הס" - פורסם 14.4.2009 חלק שלישי : רק גאנס אנד רוזס !!! 14/4/2009
	"הפלאנט ננטע" - פורסם 11.4.2009 חלק שני : לד זפלין בכלל ורוברט פלאנט בפרט... 13/4/2009
	"מתהיה לבגרות" - פורסם 11.4.2009 מסעות "הזקן" בנבכי הרוק הכבד והמטאל (חלק ראשון) : דפ לפארד, טסלה וקצת ווייט ליון... 13/4/2009