בתגובה ל: אני???? [הכנס פנים תמימות פה] מאת: חובצי
ואילו היית מסכים לנהל - היית יודע : הבאנר פה למעלה הוא דבר קבוע והכין לי אותו מישהו שרוצה להישאר בעילום שם, כבר בימים הראשונים שלי בפורום... אתה מדבר על "הטאג-ליין", שאני הייתי מעדכן אחת ליומיים בערך.
כותב פחות מבעבר, אבל עדיין חי...
בתגובה ל: הלל הלל הלל!!!! :) מאת: קייזר סוזי ועם כל הכבוד להם, הם לא מנגנים ברמה של מטאליקה והסולן שלהם , לפחות בשיר הזה, לא מגיע לקרסוליים של הטפילד.
בתגובה ל: אני כל כך שונא שעושים קאוורים אחד לאחד מאת: amittzor כל מאסטר אוף פאפטס
כל נאמבר אוף דה ביסט, ועוד כמה שאני לא זוכרת.
לדעתי לא שמעת מספיק את דרים, אחרת התגובה שלך הייתה שונה. ולמה שונא? ומדוע כ"כ? זה מדיר שינה מעיניך?עושה אותך חולה? לא חבל לבזבז זמן על "שנאה".
אז לדעתי, הקאברים שהם עשו, כולל זה, מצוינים. תשמע את פטרוצי' בסולו השני של קומפורטבלי נאמב.
אני יודע שהפורום די מת כרגע, אבל אני שומע עכשיו את האלבום האחרון של מטאליקה אחרי לפחות חצי שנה שלא נגעתי בו, והוא פשוט ע-נ-ק. כל כך כיף שלהקה שהייתה על הקרשים מבחינה אומנותית כמעט שני עשורים מצליחה להוציא אלבום כל כך טוב, שלא מבייש גם את יצירות המופת הגדולות שלה משנות השמונים.
בתגובה ל: Death Magnetic מאת: amittzor ללא תוכן
כותב פחות מבעבר, אבל עדיין חי...
בתגובה ל: יבוא קטע על מטאליקה - תגיב ?!...:) מאת: הלל הזקן ללא תוכן
בתגובה ל: בטח. חזרת מהנבצרות? מאת: amittzor
תן לי אותך, את חובצי, את okok, את מאור ואת jazz - ואני מסודר...:) ככה קשה לנהל פורומים לעצמך...
כותב פחות מבעבר, אבל עדיין חי...
בתגובה ל: לא יודע. אני על הגדר. מאת: הלל הזקן אני קורא פה כמעט הכל. לא תמיד יש לי מה להוסיף, כי למעט כמה בודדים (מטאליקה, SOAD) אני כמעט ולא שומע מטאל.
לפעמים אני אומר לעצמי, שכל הניסיון הזה לקטלג את מוסיקת ההבי-מטאל עפ"י ז'אנרים, זרמי-משנה ותת-מעיינות נובעים - זה אחד הדברים המגוחכים ביותר שיכולים להיות... זה כאילו לשים גבולות מיותרים ושלשלאות מרגיזות על אמנות, כמו ש-למשל- מגדירים את פיקאסו כל הזמן כ'קוביסט', למרות שהאיש היה גם רב-אמן ברישום ריאליסטי ומאסטר בציור אבסטרקטי... אני לא אומר שלא ניתן לראות קו-מנחה אצל יוצר, מגע-יד מוכר, חותמת רשמית, אבל בא לו לרקדן הקלאסי לבצע פתאום הופעת ברייקדאנס - תמנע ממנו ?! השאיפה האנושית האגואיסטית לסדר דברים בראש כדי להקל על ההבנה ולמנוע "ז'דעראס" - איננה מחייבת את האמן ושיקפוץ הקהל...
ומדוע אני מספר לכם את כל זה ? כי הנה להקה שהוגדרה במשך הרבה שנים כשייכת לז'אנר הגלאם-מטאל, אפילו להייר-מטאל, מבלי שיהיו לכך סימוכין; הצליל הזכיר אמנם את מוטלי-קרו פוגש את סקיד-רואו (פחות מחוספס ופחות הירואין-שיק, חייבים להודות) ומהול בבון-ג'ובי, אלא שהוא היה בכל זאת יותר בכיוון הבלוזי. יותר קלאסי. יותר... טסלה ! (Tesla). כל הגלאם-מטאל הופיעו בחליפות עור מושקעות פלאס גלימות - טסלה הופיעו בג'ינס וטי-שירט; הראשונים עשו ניסויים עם סינטיסייזרים מהגיהנום ותופים אלקטרוניים - האחרונים כתבו על אלבומיהם בגאווה "ללא מכונות"... עופות מוזרים.
***
תחילה, הסבר לכותרת : ניקולה טסלה היה ממציא-גאון סרבי שהיגר לארה"ב, שהביא לעולם מעגלים חשמליים מתוחכמים וגלי-קול בתדרים ייחודיים, שהפך כמה אנשים לאימפריות כלכליות 'בזכות' בורותו בעסקים ושמת -כמו בסיפורים רבים ודומים מההסטוריה האנושית- כמעט חסר כל. דייויד בואי הוא האיש ששיחק את ניקולה טסלה בסרט "יוקרה", לצידם של יו ג'קמן וכריסטיאן בייל. עומרי כספי חתם לפני כמה ימים בקבוצת "סקרמנטו קינגס", הקבוצה שמייצגת בליגת האן.בי.איי האמריקנית את העיר סקרמנטו, ממנה הגיעו חברי טסלה.
כעת, לטיעונים : את להקת טסלה יצא לי להכיר -כמו עוד כמה 'חבורות-זמר' מהז'אנר- דרך קלטת האוסף שכבר הזכרתי פעם-פעמיים (שלוש), "הבלדות הגדולות של הרוק הכבד", שלמרות שהייתה מאיכות ירודה (כולל העטיפה, שהייתה עשויה מנייר דק, כתום ומכוער במיוחד), מי שקבע בה את רשימת השירים ואת סדר הופעתם - עשה עבודה גאונית לטעמי... היה שם את "סבלנות" של GNR, "להאמין באהבה" של Scorpions, "עדן" של Warrant ו"עדן" של בריאן אדמס; "18 וחיים" של Skid Row, "כשהילדים בוכים" של White Lion ו"לכל שושנה יש את הקוץ שלה" של Poison... אין לי מושג איפה שמתי את הפנינה הזו, אבל גם אין לי שום ספק שהיא הייתה מהסיבות שגרמו לי להתחיל להתעניין בסוג המוסיקה הזה, לאסוף דיסקים ולהיות היום במצב שלא בקלות יתפסו אותי עם איזה פרט טריוויה שחמק מהנבירות שלי... עם כל הצניעות, כמובן.
בכל מקרה, השיר שבאמת הוריד לי בלוק על הראש בקלטת הזו, היה "Love Song" של טסלה; זה, By far, אחד השירים האהובים עליי ביותר - ולא רק מרשימת ה"הבי מטאל בסט" שלי. אני מדרג אותו בין הטופ 3 אצלי, אחרי -נניח- "מדרגות לגן עדן" (צריך להזכיר של מי ?) ו"עדן וגיהנום" (בלאק סבאת'). טוב, בסדר : אולי גם אחרי "שנים מבוזבזות" (איירון מיידן), "מבוקש מת או חי" (בון ג'ובי), אבל לבטח בקו אחד עם "היסטריה" (דף לפארד).
זה שיר גאוני פשוט : הוא נפתח במעין נעימת-טרובדורים קטנה, כמו זו שהיו כנראה מנגנים בחצרות המלכים בימי הביניים; פתאום מגיע כזה צליל בס עמוק שמעיף את השיר לשמיים בזעקה - "אז את אומרת שזה נגמר ושאהבתנו אכן הגיעה לסיומה" - כאילו מנסה לשכנע את ההיא שהיא עושה טעות; ואז הפיזמון; והסיום המרגיע; ובין לבין - סולו גיטרה לפנתיאון... מאזין לו בלופ - ולא משתעמם...
נכון שטסלה לא הצליחה לשחזר עוד את הבום של השיר "Love Song", אך היו לה עוד כמה לא רעים בכלל, בפרט מהיום שהלהקה חזרה מפירוק של 6 שנים (שנים 1994-2000), רעבה ויצירתית. היא צילמה מופע "אנפלגד" ל-MTV, חרכה את ההורדות באינטרנט עם סיישן אקוסטי מיוחד והוציאה עוד כמה דיסקים - ככה בכיף. למי שמכיר - שיחק אותה ולמי שלא - הגיע הזמן ! יש הפתעות לפני, אחרי ובין לבין...
תוקן על ידי הלל הזקן 1/7/2009 23:16
כותב פחות מבעבר, אבל עדיין חי...
בתגובה ל: על הקשר בין גאון סרבי, דיוויד בואי ועומרי כספי... מאת: הלל הזקן יום הולדת לטסלה יופי של עיצוב
בתגובה ל: הנה מה שכתב אור ברנע על המיפגש מאת: JAZZMUSIC ללא תוכן
כותב פחות מבעבר, אבל עדיין חי...
בתגובה ל: אז מסתמן שלא פיספסנו מי-יודע-מה... מאת: הלל הזקן וידעתי שיבלבל את המוח עם המנטרות שלו.. אם באמת סטיב הבטיח שבפעם הבאה יבוא עם הלהקה שלו אז זה שווה כל שקל.. מצד שני .. כנראה שמי שנכח במיפגש הדגמות האלו זה עשה לו משהו במיוחד בחלק השני ..לבריאות..לא מבין בשביל מה הביאו את סינגולדה, ארץ נץ ואחרים לנגן איתו קצת.. שמעתי שהיה מביך..
כמו מיליונים בעולם, אני מהבוקר פשוט בהלם. בוהה בערוצי החדשות הזרים המשדרים את אותם הדיווחים בלופ אינסופי, האח ג'רמיין מודיע רשמית, צעדה המונית מאולתרת לבית החולים ולבית ההורים, פעם בכמה זמן מעלים ראיון שמחכים אותנו קצת (הרלדו, ג'סטין טימברלק), אבל רוב הזמן -בדיוק כפי שקורה אצלנו באירועים פתאומיים- פשוט מסתובבים כמוך בעלטה מוחלטת, רק מציעים לך את האפשרות לעשות את זה בצוותא... אומרים שהכאב נעשה נסבל, כשאתה חווה אותו עם עוד אנשים.
מזה מספר חודשים שאני אחראי כאן על פורום "מטאל". אני באמת אוהב את כל הלהקות שעליהן אני ממליץ, אני נובר בהסטוריה שלהן, מתעניין לדעת מה עולה בגורל חבריהן, מטפח את התקליטייה/דיסקיה הגם-ככה מכובדת שלי ובעיקר - מאזין בכל הזדמנות למוסיקה הזו; אלא שעמוק בלב אני יודע, שמה שלא אעשה וכמה שלא אכתוב, בז'אנר המטאל - אני במיעוט. אני ואתם. אנחנו אולי מיליונים ששרופים על הדבר הזה ברחבי העולם -וסתם לראייה מקרית : ACDC הרביצו סולד-אאוט מהגיהנום בקונצרט אדיר באתונה מול 70 אלף איש, שהתקיים היום לפני חודש ומשהו- אבל הרוב, עדיין יקשה עליו להתמודד. רוב האנושות מעדיפה את המוסיקה שלה קלה, קלילה, נתונה בסכימה מאוד מסויימת, מדוייקת, שמכתיבה -למשל- יצירות המסתיימות אחרי שלוש ורבע דקות בדיוק. זה גם מסתדר לדי.ג'ייס ברדיו, בין הפרומואים, הג'ינגלים והחיקויים הדביליים. בגלל זה קוראים למוסיקה הזו "מוסיקה פופולארית". איך אמר פעם פול מקרטני ? "בטח חשבתם שלאנשים יימאס משירי אהבה טפשיים, אך אני מסתכל סביבי ורואה שאין זה המצב" (באנגלית זה נשמע -כרגיל- טוב יותר)...
אלא שפה אני מציב את הגבול האישי-סובייקטיבי שלי : אם כבר מוסיקה פופולארית, אז שנראה השקעה, קיבינימט; לא סימפולים מטופשים ליצירות שכבר הוכיחו עצמן לפני עשור ומשהו ושמגיעות עכשיו 'בלבוש' חדש הכולל משפט אחד בלבד שחוזר על עצמו, כאילו נכתבו ע"י סכיזופרנים בזמנם הפנוי... זה אולי נחמד לרקוד לצלילים של הלופים האלה, אבל כקטעים להאזנה - הם פשוט מטומטמים. שלא לדבר על אורך-החיים של בלוני ההליום הללו - שלושה שבועות "גג" - והגזמתי.
אז בשלולית הפופ שאני מסווג כאיכותי -ביטלס, ג'ון לנון, אי.אל.או, פליטווד-מק, סופרטרמפ, פוליס, דייר-סטרייטס ג'ורג' מייקל בעידן העצמאי ועוד איזה שניים-שלושה יוצרים- אין, לא היה ולא יהיה יוצר כמייקל ג'קסון. להגיד עליו היום שהוא האם-אמא של כל הרפרטים של כל העולם ואשתו; למנות כעת את כל מי שאי-פעם העתיק ממנו את -רשימה חלקית- שילוב הכלים האפריקניים בשירים, הנגיעה במיגוון של ז'אנרים והעירבוב ביניהם (מ-R&B ועד מטאל), ההפקה, סגנון הלבוש שהזניק אפנות (כובעי שיקגו, חליפות 3 חלקים, ז'קטים בסגנון צבאי), הכוריאוגראפיה, ההעמדה הבימתית (הריקוד במבנה הפירמידאלי, בקליפ של "טרילר" למשל, זה משהו שלקחו להפקות של אנדרו-לויד-וובר, הלו !), ההבנה שקליפ מוסיקאלי יכול וצריך להיות יצירה אמנותית שאינה תלויה כמעט בשיר שהיא פרשנותו הויזואלית, אלא שהיא 'זכאית' לקיום עצמאי, ההשקעה הכספית הנגזרת מכך, צעדי "הליכת הירח", הפלסטרים על האצבעות ועוד ועוד; ולבוא כאילו בדיעבד, עכשיו שמת כמו כלב, ולבכות פה על "כמה היה אייקוני וקריטי בהשפעתו על מיליונים" - יהיה פשוט בבחינת צמצום עד-כדי-גיחוך של תרומתו האמנותית של היוצר הענק הזה ועשיית עוול בל יתואר.
אני לא ארשה לאף אחד לבוא -כמו שעשו היום באופן שפל וצפוי בתכניות הבוקר של ערוץ שתיים- ולדלל את יצירתו האלמותית של מייקל ג'קסון במי אישיותו הקונטרוורסאלית, כפי שהתבטאה בדיווחים התקשורתיים מאמצע שנות התשעים ואילך; לא האמנתי לזה אז - ואני לא מאמין היום. נכון - הוא עשה כמה דברים מטורפים בחייו והתמונות שהראו אותו, למשל, מחזיק את בנו התינוק מעבר למרפסת המלון בברלין או מאכיל אותו מבעד לכיסוי-ראש מוזר, בהחלט לא עשו לי טוב; הבנתי שמשהו עובר על האיש וכמו המוני מעריציו האמיתיים, קיוויתי שיצא מזה וגם אם יבש מעיין היצירה - לפחות שיבלה את שארית ימיו בכבוד שהגיע לו; אבל מה הקשר בין זה ובין הבוסט שנתן האיש לעולם הדיסקו ? העובדה שגם היום, אין זוג שמתחתן בעולם, מהודו ועד כוש, בלי איזה "Rock with you" על רחבת הריקודים ? מבצעי העזרה האדירים שיזם עבור הרעבים באפריקה, כמו "USA for Africa" ("אנחנו העולם") ו-"Heal the world" ? תרומתו האדירה לקרן נלסון מנדלה, לילדים חולי סרטן ולילדים חסרי אמצעים ? פריצת הדרך שעשה עבור אמנים אפרו-אמריקניים בתעשיית המוסיקה והקולנוע האמריקנית ? הרעיונות החדשניים בתחומי ההפקה המוסיקאלית ובימוי השירים כיצירות קולנועיות לכל דבר ?... אתם מבינים על מה מדברים ?! האיש הוא עידן שלם ! הוא שנות השמונים ! הוא נציגו הזוהר ביותר של הדור ! ולא לחינם בוכים כעת מקצה אחד של הגלובוס לקצהו האחר.
חברה', אני לא רוצה שתחשבו שאני מגזים פה, אבל מייקל ג'קסון הוא חצי אלוהים בשבילי (החצי השני הוא גם MJ, אבל מתחום הכדורסל)... "טרילר" הוא התקליט הראשון שרציתי, שאבא שלי מנע ממני (לא זוכר למה) ושהתחננתי לאיזו מטומטמת מכיתה ז4, שתשאיל לי לשעתיים להקליט... ואתם חושבים שהיא לא התקשרה להזכיר לי אחרי שעה וחצי ?! זונה... הקליפים שלו הדהימו אותי, גם כשבגרתי וראיתי בחיי דבר אחד או שניים... השירים שלו -ולא רק מטרילר, הלו ! עוד לא הבנתם ?! ישראל בשנות השבעים-שמונים הייתה מדינה מפגרת ! ואני בשלהי השבעים חייתי בפריז ! ושם, תקליט הסולו הראשון של מייקל, "Off the wall" חרך את האמא של הרדיו !!!- היממו אותי וחיכיתי להם, בכל מסיבת-כיתה, יחד עם עוד 100% מהנערים שהיו שם יחד איתי... במיוחד איזה קובי בוטבול אחד, שידע לחקות אותו עם הכובע, מעיל העור האדום וכל התנועות והקריאות... איזה כיף, אלוהים, לאן נעלמו נעוריי האבודים, יא-אללה ???
ועזבו את כל זה, זה -נניח- חרטה; על "מבחן הזמן" - שמעתם ?! שימו לעצמכם את "Can't stop" או את "Billie Jean" - זה התיישן ?! תודו ! זה ענק ! "Rock with you" הוא שיר מ-79, יקיריי, כלומר הוא בן שלושים (!) והוא נשמע היום טרי ורענן, כאילו נכתב אתמול... ואם זו לא ההוכחה לגדולתו של יוצר - מה כן ???
נער הייתי, גם בגרתי; אני נשוי 10 שנים, יש לי שני ילדים מלאכים, שתי עבודות מעצבנות ושלושה אתרים לנהל באג'נדה. אני אוהב את מרבית האמנויות שהאנושות נתברכה בהן, לטייל, לעשות שופינג ולאכול טוב. אני חושב שאני אדם שקול יחסית, גם אם ציני במידה רבה. עדיין אני אומר פה ברהיטות ובמחשבה צלולה : מותו של מייקל ג'קסון הוא אבידה לאנושות. לא פחות. לכתו בטרם עת, כאילו סוגרת עבור מיליונים את הפנטזיה, יום אחד, להידמות לו...
אפשר לדחוק את הידיעה למקום 3 ברשימת החדשות ולמקום 6 בסדר כתבות היומן, אבל אין מה להשוות בכלל; 'המאבק' על חניון ספרא מול מייקל ג'קסון, זה כמו פיסת דשא ייבשה בגינה - מול נחיתת האדם על הירח... כמו להקביל כביסה תלויה לכוכב זוהר בשמיים... ומי שעדיין לא הבין - יבין לבטח יום אחד.
תוקן על ידי הלל הזקן 27/6/2009 11:28
כותב פחות מבעבר, אבל עדיין חי...
בתגובה ל: הם אולי גדולים, אבל הוא ענק ! מאת: הלל הזקן ללא תוכן
בתגובה ל: הם אולי גדולים, אבל הוא ענק ! מאת: הלל הזקן גדלו ורקדו לצליליו של מייקל ג'קסון שהיווה בשבילם חצי אלוהים. במלחמה שהייתה אז בין הפופ לביו הרוק, ואלוהים יודע שהייתה מלחמה כזאת, מייקל ג'קסון היה קונצנזוס.
גם מי שנהה אחרי אלוהים אחרים, פילוסופיות אלטרנטיביות של האוס ודאנס, עבודה זרה של טכנו ותיאולוגיות שטניות של מוזיקה שחורה, חב חוב למייקל ג'קסון.
הוא בהחלט "מלך הפופ", וגם מי שלא קידש את שיריו וסגנונו, אבל היה נער מתבגר בתקופה בו הוא יצר, הופיע, שר ורקד לא יוכל לשכוח אותו.
הוא לא היה לבד בסצינה, הייתה לו תחרות עם אמנים, מוזיקאים ופרפורמרים מחוננים אחרים כמו מדונה, ג'ורג' מייקל, בילי ג'ואל, אלטון ג'ון (כן, אלטון ג'ון) פיל קולינס, ואפילו, רחמנא ליצלן, אייס אוף בייס (מה באמת היה הקטע הזה? נסיון של דור ה-Y לייצר ABBA משלו?).
היותו קונצנזוס הופך את אותו ללא פחות מפסקול של דור שלם, דור שחווה בעיניים של ילדים ונערים את המעבר החד מהתמימות למה שקורה היום. (ואני לא ביקורתי! הגלובליזציה היא עובדה!)
דור שגם הכיר את המוזיקה של הוריו דרך תקליטים ופטיפונים (אולדיז, ביטלס, רוק נ' רול ורוק קלאסי), אבל בניגוד אליהם זכה להיחשף לעוד סגנונות ותתי סגנונות בזכות האם. טי. וי - וצ'אנל וי... בזכות רשת ג' שפעם הייתה הכל רק לא מוזיקה ישראלית... ובזכות העובדה שבניגוד לדור הקודם, לא היו צריכים לקחת משכנתא שנייה בשביל רדיוטייפ וקלטות.
אולי יהיה ראוי, במאמר מוסגר, להגיד רגע לאנשי תעשיית המוזיקה הממוסחרת, שעבורנו, להוריד באימיול ולהקליט ברדיוטייפ דו ראשי מדיסק של חבר או להקליט את רשת ג', זה היינו הך
מייקל ג'קסון תמיד היה שם,תמיד שונה, תמייד ייחודי, תמיד אייקון וככזה, המוזיקה שלו תמיד מתנגנת והיא תמיד תזרוק את השומע אחורה. לאו דווקא לרגעים האישיים, שבו כל אחד וסגנונו הוא, היינו, לבלדה וללאב סונג, לריפים ולפריטות או למחשב שמפיק צלילים מוזרים או לכושי שמרפרפ על רקע של צלילים מוזרים. השירים שלו מזכירים לנו רגעים קולקטיביים.
מייקל פאקינג ג'קסון.
come to think of it.
כל שיר שלו הוא רגע קולקטיבי.
כדרכם של אייקונים הוא הפך ללג'נד מבלי שבכלל שהרגשנו.
בתגובה ל: גם נעריי ומתבגריי שנות ה-90 מאת: מאור לכ אלו שחושבים ולו לרגע קט "למי אכפת ממנו..." תתנו לעצמכם סתירה, ותתעוררו!!! כל כך הרבה השערות היו על מייקל לאורך הקריירה שלו, וכשאומרים קרירה מתכוונים לחיים שלו. בן אדם מדהים שגדל בין אורות הזרקורים ולא נח לרגע.. וכשנח, לא הניחו לו. מייקל עבר בין דורות... החל באמא שהייתה שומעת את המוזיקה שלו ברקע כשהכינה לאכול או דודים שישבו בחדרם בתור ילדים והיו מכורים לגאונות שלו, אם זה מסיבות כיתה כשהיינו ילדים ותמיד היה את מי שירקוד את מייקל (כן, את מייקל! תמיד היה שם את מי שידע לחכות אותו)ואם זה אנחנו המכורים. המעריצים השקטים והמעריצים המתמידים. תמיד יש מסביבנו את האנשים שיגידו לנו להפסיק להעריץ אותו ושכדאי שנתבגר, אבל כשמדובר במייקל אין לנו את הניצוץ של ההתבגרות.. כשנראה אותו במסך תמיד נשאיר את הערוץ מכוון ונשמע עד הסוף את החדשות עליו, תמיד נציץ בעיתון כשנראה איזו כתבה פתאומית עליו לאחר חודשים או שנים של שתיקה. החיפוש שלנו אחריו נעשה תמיד אם בגלוי ואם בסתר... עצוב לי כל כך שהמרוץ אחר מייקל נגמר.
אם את אף אחד זה לא מעניין אז כדאי שתפתחו את ערוציי המוזיקה ואת ערוציי החדשות העולמית שבמשך יומיים לא מפסיקים לשדר ולעקוב אחרייו, או שתפתחו את האוזניים ובאמת תקשיבו! תקשיבו ולא תשמעו! כי מעבר למוזיקה המדבקת ומעבר לצלילים הגאוניים של כל כלי אפשרי וכל קולות הרקע המדהימים שהיו מגיעים לרוב גם מפיו, היו גם את המילים. מילים של שירה אמיתית והיום מקבלים משמעות חדשה.
בתגובה ל: מייקל ג'קסון סנסציה!!!! מאת: hilarules לאב יו.
בתגובה ל: מאת: מאור ללא תוכן
בתגובה ל: LOVE U MORE MAOR!!!! מאת: hilarules הלל בדיוק מכין קפה, הוא גם נורא זקן וזה וזה... בקיצור תהני
בתגובה ל: ברוכה הבאה הילה מאת: שרידובדבנית שיכין גם לי..
בתגובה ל: הם אולי גדולים, אבל הוא ענק ! מאת: הלל הזקן הוא התעקש שוב ושוב שהוא "נער מאריזונה". שיהיה.
בתגובה ל: הם אולי גדולים, אבל הוא ענק ! מאת: הלל הזקן הייתי בהופעה שלו כשהיה פה בארץ לפני 16 שנים. וואחד הופעה גרנדיוזית, זה היה ממש לגעת באבק כוכבים שנטף ממנו בכמויות. לעומת ההופעה המשעממת של מדונה.... אין, מלך!
בתגובה ל: הם אולי גדולים, אבל הוא ענק ! מאת: הלל הזקן התרגשתי לקרוא את מה שרשמת.. בעיקר את עניין החצי אלוהים, זה ממחיש את גודל האבידה ואת מה שאתה מרגיש. אני הייתי בהופעה של מייקל ג'קסון שהגיע לארץ ואפילו זכור לי אותו יום שסגרו בשבילו את מתחם דיזינגוף סנטר!
בתגובה ל: בהחלט זמר גדול.. מאת: ח ג י ת תמיד הייתי מעריץ שלו,תמיד אהבתי אותו,כשהייתי צעיר אפילו עוד יותר מהיום. זכיתי להיות בהופעה שלו ב-1993 בארץ,ואני רק יכול להצטער שהחמצתי בכמה חודשים סיבוב הופעות נוסף שלו שהיה אמור להתקיים בלונדון אילולא מת.
עם מותו,כמעט כמו בכל מוות,לא עלינו,אתה לומד להעריך פי אלף את היצירות המדהימות שלו. כבר יומיים שאני שומע וצופה בקליפים שלו ב-youtube,תוך כדי ההודעה הזאת אני שומע בגלגלצ את הספיישל לכבודו,ופשוט עצוב לי.
יכולים להגיד עליו הכל,מבחינת אישיות,שהוא דפוק ומטורלל,אבל מוזיקלית,לא היה כמוהו,ואני בספק אם נזכה בקרוב לאחד כזה. אמר את זה הכתב המוזר של ערוץ 2,אילן קובאץ' נדמה לי,שיר אחרי שיר,אלבום אחרי אלבום,מאסטרפיס,לא פחות. להיט אחרי להיט,ויפה אמרת הלל,כל השירים האלו רלוונטים גם היום,וישארו גם בעוד 100 שנה,פורץ דרך,ייחודי ומדהים.
אני עצוב,מאוד עצוב,ומרגע לרגע מבין את גדולתו יותר ויותר. אני כותב את ההודעה ועוד שיר שלו מתנגן בגלגלצ.
שמו יחרט באותיות של זהב בספרי ההיסטוריה,ענק!!!!
* אגב הלל,גם בשבילי MJ השני הוא חצי אלוהים,אבל אנחנו היום בשביל ה-MJ השני.
"רק שני דברים הם אינסופיים: היקום והטמטום האנושי, ואני עדיין לא בטוח לגבי הראשון." - אלברט איינשטיין
בתגובה ל: הם אולי גדולים, אבל הוא ענק ! מאת: הלל הזקן בינתיים כל מי שמסביבי עשה לי פרצוף " אפשר לחשוב מי הוא היה"...
מי הוא היה?????? האיש עיצב דור שלם, גידל דור שלם, כמה דורות אפילו. שירים מדהימים, קליפים מטורפים.. חולה על טרילר. האיש הוא אייקון, ואנשים עלק עושים לי :" כולה מייקל ג'קסון".
בהופעה שלו בחיים לא בכיתי מהתרגשות כמו שבכיתי אז. (טוב, חוץ מההופעה של ווטרס בנווה חומוס).
זו אשכרה תחושה של העולם לפני ואחרי מותו של מייקל. מרגיש לי עצוב נורא,אובדן קשה. כנראה חשבתי שהוא מאילו בני אלמוות, מי בכלל חשב עליו תחת הטייטל:מת? איזה הזוי, איך איש כמוהו בכלל יכול למות?? הייתי ילדה בת 10 יושבת בבית ומאזינה לדיסקים שלו, צופה בקליפים בMTV, ופשוט פאקינג מתרגשת, יודעת הכל בע"פ.. עדיין יודעת (את הרוב, נו אני סנילית).
אז שאף אחד לא יבוא ויעשה לי פרצוף של "אפשר לחשוב מי הוא".
בתגובה ל: הם אולי גדולים, אבל הוא ענק ! מאת: הלל הזקן פתחתי את העיתון בבוקר בציפייה ברורה לראות כמה עמודים על הזמר,תמונות,נוסטלגיה,היסטוריה וכדו',במקום זה קיבלנו שני עמודי אמצע שדנים בשאלה אם הוא התאבד או שמא זו היתה טעות,במוסף 24 שעות (ידיעות אחרונות) היו שלושה עמודים נוספים עם עדויות של אנשים שמעידים עד כמה הוא היה מטורלל.
אני מבין ומקבל את יצר הסקרנות,את הרצון לדעת מה באמת קרה,אבל יש לכל הדברים האלה עוד זמן,עכשיו,ממש עכשיו הלך קאפוט אחד מהגדולים ביותר,ובמקום להעניק כמה עמודי צבע מכובדים וראויים הם מתעסקים באיך הוא מת,כאילו זה באמת מה שמשנה.
"רק שני דברים הם אינסופיים: היקום והטמטום האנושי, ואני עדיין לא בטוח לגבי הראשון." - אלברט איינשטיין
בתגובה ל: אבל אני כותב כאן ועכשיו יא נודניק! מאת: Clint Eastwood
יש שם שרשור שלם העוסק בעניין.
כותב פחות מבעבר, אבל עדיין חי...
בתגובה ל: הם אולי גדולים, אבל הוא ענק ! מאת: הלל הזקן צריך למסגר את ההודעה הזאת. מבחינתי זו הודעת המאה.
אין לי הרבה מה להוסיף. אני קצת פחות זקן ממך, ולכן התוודעתי למוזיקה שלו רק ב dangerous, אני זוכר איך בכל פעם שיצא עוד קליפ מגלומאני זה היה ממש אירוע (ובפורום טלוויזיה אף הזכירו שאחד הקליפים מתוך האלבום שודר במיוחד בבכורה בתוכנית של "הקומדי סטור". איך שהעולם השתנה. אתם מסוגלים לדמיין קליפ חדש של ג'סטין טימברלייק מוקרן ב"ארץ נהדרת"? אפילו ב"שבוע סוף" אין סיכוי שזה יקרה...).
מעריץ גדול אף פעם לא הייתי, אבל זה לא ימנע ממני להודות שבשיאו הוא יצר המון שירים גדולים, גם אם לא בז'אנר האהוב עלי.
בתגובה ל: וואו מאת: amittzor ללא תוכן
כותב פחות מבעבר, אבל עדיין חי...
בתגובה ל: תודה. אבל אל תגזים... מאת: הלל הזקן אם הצלחת לרגש את אחרון הציניקנים, כנראה שזאת הודעה ברמה (חשבונית נוספת בדרך אליך).
בתגובה ל: הם אולי גדולים, אבל הוא ענק ! מאת: הלל הזקן בדקה ששמעתי שהוא מת, חשבתי שזאת סתם בדיחה גרועה שמישהו המציא. אמרתי לעצמי שזה לא הגיוני ואין מצב בחיים שהיוצר הזה, שתמונותיו והמילים של שיריו מילאו את החדר שלי עד גיל 16 בערך, הלך מאיתנו ממש לפני שהוא היה אמור לצאת לסיבוב הופעות.
אני אישית עדיין בשוק ועדיין לא ממש מעכל\מקבל את העובדה שהוא כבר לא בחיים. ואני חייב להודות, שבערך חצי שעה אחרי שישבתי בהלם מול מסך המחשב וניסיתי להבין מה לעזאזל קורה פה, הרגשתי הרגשה מוזרה, הרגשה שלא הרגשתי כבר המון זמן.. מעיין הרגשה של אובדן של משהו גדול שהבנתי שלא יחזור לעולם. המוסיקה שהוא הביא לנו היא מוסיקה מעולם אחר.. מוסיקה שלא הייתה קיימת לפניו. השילוב של הקול האדיר והמגוון שלו, עם השירים המדהימים והקליפים המדהימים עוד יותר, כל אלה נתנו לי הרגשה כאילו יש רק זמר אחד בעולם לאורך שנים... היו לי שרוולים של מייקל ג'קסון, גופיות של מייקל ג'קסון, כובעים של מייקל ג'קסון, פוסטרים של מייקל ג'קסון, תיקים לביה"ס של מייקל ג'קסון... אפילו על מגיני השוקיים שהיו לי כששיחקתי כדורגל הדבקתי מדבקות של מייקל ג'קסון!
אז לגבי האישיות המוזרה שלו והאהבה שלו לילדים אפשר להתווכח בלי סוף, אבל אי אפשר להתווכח עם העובדה שהוא אחד היוצרים הטובים אי-פעם, אם לא הכי טוב. האיש היה אגדה בחייו ויהיה עוד יותר גדול כשאנשים יתחילו להבין שהוא כבר לא איתנו.
מלך!!!
ללמוד לפסיכומטרי זה כמו לערבב חרא בדלי בנזין ולנסות לדלות ממנו את גרגירי התירס..
בתגובה ל: הם אולי גדולים, אבל הוא ענק ! מאת: הלל הזקן ג'קסון חצי אלוהים?... כנראה הרגשה שלך ואולי לעוד כמה מכותבי הפורום ..
מייקל הוא באמת אליל כזה שרק אחר כך המונים חיקו אותו מ"הליכת ירח שלו" ועד לוידאו קליפים .. ושואו שרק מייקל היה מסוגל לעשות .. ואני מדבר רק על שנות ה80 האלו
אבל האמת צריכה להיאמר שבגלל המגלומניה שלו..בין בלוני חמצן (אוויר נקי מרעלים), בלוי עם השימפנזה שלו..טיפול עורי ..אף נושר ..וכל מיני פדופליה שלא ברור מה קדם למה.. מישהו זוכר איך כמעט מייקל הפיל את התינוקת שלו מהמרפסת..? סורי הכוכב שלו כבר דעך ..כי כבר גמר עם התרבות האנושית שלנו.. פעם אמר שהיה רוצה שאיזה חייזר כמו אי טי יקח אותו לכוכב רחוק..
העליבות של מייקל היתה לרועץ כמעט 20 שנה ..ולמען האמת הוא היה מת/חי בשנים האלו..זה עלה לו לראש..
המוות הגיע מאוחר מדי ככה כתבו כל מיני עיתונאים וזו כנראה האמת .
אני גם לא ממש בטוח שבכלל היה עושה קאמבק בלונדון .. ואם כן זה עם טון של איפור על מנת להסתיר את האמת שמאחורי הבגדים..ומאחורי האיש..
עכשיו כולם ירקדו על גופתו המתה .. הירושה , הדיסלנד שלו, וכדומה .. ומצד שני כנראה כמו אלביס בשעתו .. יעלו מליוני מעריצים שלו אל הקבר כמו שעולים מדי שנה אלילי אלביס והחקיינים שלו לגרייסלנד.
רק דבר אחד הטריילר שלו ל"מותחן" כשהייתי נער הפעים אותי כי אז זה היה וידאו קליפ שהקדים את זמנו..
אישית אני לא חושב שהיה ענק יותר מלנון.. או ג'ים מוריסון .. אבל בשנים האלו (סוף 70 עד אמצע 80) אכן היה זמר פופ שהשפיע לא מעט על דור שלם.
בתגובה ל: הם אולי גדולים, אבל הוא ענק ! מאת: הלל הזקן מה הקשר בין רבין, לחם וסוודר?
להקת "נצרת" ("Nazareth") הוקמה בסקוטלנד בשנת 1968. אי-לכך, היא אחת הותיקות בז'אנר הרוק הכבד והגלאם מטאל, עם כמעט 40 אלבומים (!) בחגורה (חלקם אוספים והופעות חיות), על אף שמעולם לא הגיעה למספרי המכירות המטורפים של -למשל- הלהקה שעבורה ביצעה את שלב "החימום" בכמה סיבובי הופעות - "סגול כהה".
סולנה המיתולוגי של הלהקה, דן מק'קפרתי, הוא זמר ענק ומוכר מאוד בסצינה. זמרי מטאל רבים, ביניהם אקסל רוז ובריאן ג'ונסון ("AC/DC"), סיפרו במספר הזדמנויות על נסיונותיהם הנואשים לחקות את סגנונו של האיש, שמהווה עבורם מעין "אב רוחני".
ואם כבר 'הקשרים סלבריטאיים', להלן כמה אנקדוטות מעניינות : 1. הסינגל היחיד שהביא פלטינה עבור "נצרת" הוא דווקא שיר לא מטאלי ולא כבד במובהק; מדובר בבלדה האדירה "Love Hurts", שזכתה מאז יציאתה לאוויר העולם בשנת 1975, לאין-ספור גירסאות, לרבות אחת משעשעת במיוחד של רוי אורביסון זצ"ל, שמשך עוד קצת את שנות השישים עם הדבר הזה... שובב !
2. שיר אחר שלהם, "Hair of the dog", שיר ענק מבחינתי, זכה הוא לגירסת כיסוי מאת "GNR" באלבום הלא כל כך מוערך שלהם (וחבל ! אתם הפסדתם !) - "תקרית הספגטי". הייתה זו נחמה מסויימת עבור אקסל, שזמן-מה לפני יציאת האלבום קיבל טריקת טלפון מהלהקה, עקב תחינותיו שיבואו להופיע בחתונתו (בתשלום !)... בטח הם אמרו לו, שהם אינם עושים חתונות, בריתות ובר-מצוות...
3. בהתאם "למקובל" בז'אנר המטאל וכמו שקרה ללהקות כגון "לד זפלין" ו"המי", גם להקת "נצרת" איבדה את המתופף שלה בנסיבות טראגיות : אכן, דארל סוויט קיבל התקף לב קטלני בגיל 51, דקות ספורות לפני שעלה לבמה בזמן סיבוב הופעות שערכה הלהקה בארה"ב בשנת 99... וכמו סיפורי סינדרלה אחרים, הוא הוחלף מיד ע"י לי אניו, בנו של הבסיס הותיק של הלהקה - פיט.
נכון שהבון-טון של אלה שאינם מוגדרים כ"עכברי מטאל" הוא לזלזל בלהקות כמעט משפחתיות כמו "נצרת" -כי הן לא בליגה של "בלאק סבאת" כביכול- אבל מי שעושה זאת מפסיד המון, האמינו לי ! יופי של הרכב, צל"ש על ההתמדה ותודה על כמה (וכמה) שירים לפנתיאון... הכי הזוי זה להתוודות כאן, שדווקא מי שמבין ושומר אמונים אלה הגרמנים...
כותב פחות מבעבר, אבל עדיין חי...
בתגובה ל: קדימה הלל, אתה יודע למה אנחנו מחכים היום מאת: מאור
בכל אופן,הנה אחד הביצועים הכי יפים שעדיין קשה לי לצאת מהם,In The Mirror בהופעה של בבוקרשט,זה היה השיר שסיים את ההופעה,ופשוט מדהים לראות את רמת ההיסטריה,הבכי וההתעלפויות,בספק אם יהיו כאלה שיגרמו לכאלה מראות מרגשים גם בעתיד.
Jam בהופעה בסופרבול,תראו איזה שואו!
והנה בילי ג'ין,רק לפני 8 שנים. כואב הלב.
"רק שני דברים הם אינסופיים: היקום והטמטום האנושי, ואני עדיין לא בטוח לגבי הראשון." - אלברט איינשטיין
בתגובה ל: תענוג צרוף מאת: קייזר סוזי ולמביני עניין השלישיה הזו היתה חלק מהלהקה המיתולוגית בשם "יארבירדס" "ציפורי החצר" (1965-68) עם גו'ן מאייל ואחרים , למי שהבלוז ברוחו ימצא באלבומים שלהם פנינות במיוחד ההופעה המיתולגית ההיא עם סוני בוי וילאמסון .
בתגובה ל: נכון ממש תענוג מאת: JAZZMUSIC זה אחד הביצועים החלשים ביותר ששמעתי לשיר הזה אי-פעם.. בשביל אריק קלפטון הגיע בשביל לעשות איזה ריפ מסכן בסוף השיר? וג'ימי פייג'.. לא ממש חידש משהו. והסאונד הנוראי הזה של הקלידים שעלה על הגיטרות היה פשוט מחריד.
זה באמת אחד השירים המושלמים שיש, אבל הביצוע פה חלש.