מוזר. ממש מוזר. אבל בקושי גמרו לנקות את הסינמטק אחרי מאות המבקרים בפסטיבל הג'אז של תל-אביב, וכבר החליטה עיריית תל-אביב לשים קץ לפסטיבל. כן כן. בדיוק מה שקראתם - עיריית תל אביב החליטה לסגור את פסטיבל הג'אז של תל-אביב אחרי 23 שנים של פעילות עניפה וחשובה.
הסיבה המדוייקת אינה ידועה אבל היא בוודאי קשורה בכסף. כאילו שלא ידענו שג'אז הוא לא עסק רווחי. זה לא הפריע לעירייה לקיים את הפסטיבל במשך 23 שנים עד עכשיו, אז מה קרה ? למה לבטל במחי יד את אחד ממפעלות התרבות החשובים, האיכותיים והיחודיים של תל-אביב ?
הפסטיבל נותן במה לאמני ג'אז ישראליים ומהווה מוקד לעשייה של הרכבים ישראליים ופרוייקטים מיוחדים שמתגבשים במיוחד עבור הפסטיבל. הפסטיבל הזה היה החלוץ שלפני המחנה והביא לכאן את Archie Shepp, David Murray, Billy Harper, Kahil ElZabar, Lee Konitz, Roy Campbell, William Parker, Hamid Drake ועוד עשרות אמנים שספק אם זה "כלכלי" להביא אותם לישראל.
חשבון מהיר מראה שנותרנו עם 2 פסטיבלים באילת (קיץ וחורף) ופסטיבל פטשקה באשדוד. (זה אחרי שפסטיבלים בגבעתיים ובירושלים גם כן נסגרו ופסטיבל ישראל מנמנם כבר שנים בתחום הג'אז).
יפה כתב ידידנו ארנון גלבוע: "הג'אז לקח חלק מרכזי בהיסטוריה ארוכה של מאבקים בממסד האטום, והנה הגיע תורנו להיות חלק ממנה". חברים, הגיעה אפוא שעת מעשה ועזרתכם נדרשת. מה עושים ?
קודם כל עושים רעש....
1. כתבו לרון חולדאי בדף הפייסבוק שלו. הוא רואה את זה וכך גם כל מי שנכנס לשם. 2. פנו באופן רשמי לעיריית תל אביב במכתב, דרך האתר ובפקס. הביעו מחאתכם. דרשו תשובה והסברים. ערימה הולכת וגדלה של ניירת בנושא הפסטיבל היא לא משהו שאפשר להתעלם ממנו. פניות ותלונות הציבור טופס פניה לראש העיר 3. הפיצו את הידיעה הזו לכל מי שאתם מכירים שהג'אז יקר לליבו. 4. Stay Tuned. זה לא הולך להיות קל וה,פסטיבל יזדקק לכל העזרה שנוכל להושיט לו בשביל להחיות אותו מחדש. 5. צרו קשר בפרטי אם אתם רוצים להיות חלק מהמאבק.
ובינתיים להגברת המוטיבציה קבלו את Sonny Rollins ב Don't Stop The Carnival:
באופן די ספונטני החלטנו לצאת הערב, נשיג בייבייסיטר, נצא, נאכל משהו וננסה להגיע לרביעיית יואב עמיצור בצוללת. הכל מתנהל לפי התכנית, עד שהילדה מחליקה באמבטיה, חטפה מכה הגונה, היא תהיה בסדר, ומחר בטח יהיה לה סימן כחול, אבל עכשיו היא בעיקר מבוהלת ובוכה, דוחה בתקיפות את קוביות הקרח הצרורות במגבת שאני מנסה להדק אל מיצחה. בסוף היא נרגעת, ומשתפת פעולה בשיגרת ההשכבה, בקבוק, ספר, שירים ולישון. בדרך לאסוף את אחותי הקטנה ששוב מצילה אותנו אחרי שלא מצאנו בייביסיטר. שומע את תכנית הג'אז של 88 .fm במעט הפעמים שיוצא לי לשמוע אני לא ממש אוהב את הקו המוזיקלי של התכנית. השדרן מבשר בקולו העמוק על ארט טאטום שיבצע סולו של in a sentimental mood , הקטע מתחיל וקופץ, השדרן לא מוותר, מחליף מכשיר, מספר שיש בעיות עם המכשירים, איכשהו עם קול הבאס שלו הוא מחליק את ההמתנה המאוד לא רדיופונית הזו, הוא ממש רוצה להשמיע את הקטע. מנסה עוד פעמיים אבל לא הולך לו. אני כבר חונה מול הדירה של אחותי שהייתה אמורה כבר לחכות למטה, כשהוא מתייאש ושם את ארט טאטום עם בן וובסטר- all the things you are , אני עוצם עניים ומקשיב, ריחוף האצבעות של טאטום והצליל השמן שיוצא מהסקסופון של וובסטר, זה היה אחד הדיסקים הראשונים שקניתי כשהתחלתי להאזין לג'אז. נזכר ב bft שהשמיעו לקולטריין את בן וובסטר, קולטריין זיהה ותהה "איך הוא מוציא את הסאונד הזה?" נזכר גם בסיפור של חבר פורום שהתחיל ללמוד סקסופון ואמר למורתו שהוא רוצה צליל כמו של וובסטר, המורה הנחמדה רק חייכה ואמרה שאין עוד צליל כזה. פתאום ממש לא דחוף לי שאחותי תגיע. הקטע נגמר, השדרן מנסה שוב את הסולו ממקודם, אך לשווא. ועובר ל my one and only love , אני חושב שמרוב הרכבי צ'לו-סקסופון- קוטו יפני, אוונגרד-פרי-אתנו-ג'אז, שכחתי איזה אוצרות ישנים מחכים לי על המדף, בסבלנות, יודעים בביטחון השמור לקלאסיקות שלא ינוס ליחם. מאז עוד נשברה כוס במטבח, והוחלט שצריך לשטוף את הריצפה שמא ישאר בדל זכוכית שיסכן את הזוחלת הנמרצת שלנו, והיציאה הלכה והתרחקה לה. בסוף יצאנו אוחזים ידיים, נהננו וחזרנו מחובקים, לצוללת כמובן שכבר לא הגענו. כבר הורדתי את אחותי בביתה- קרלה בליי עם פאולו פרסו מנעימים את הנסיעה, חלונות פתוחים ואויר נהדר כמו שרק בירושלים בקיץ יכול להיות. יש רגעים שאני ממש אוהב את העיר הזו.
יושב עכשיו מול המחשב, מאזין שוב לוובסטר וטאטום, לדיסק הנפלא הזה שכל כך הרבה זמן לא שמעתי, מנסנה להזכר באיזה סרט של וודי אלן הוא משתמש בו, לא זוכר... מה לומר, פשוט יופי צרוף- אין דברים כאלה...
המון זמן לקח לי להתחיל לכתוב פה מחדש. מסיבה לא הכי ברורה היו לי המון היסוסים. לא ידעתי אם יש לי מה לכתוב בכלל. לא ידעתי אם יש מי שיקרא את מה שאני כותב בכלל. חששתי שזה יצטייר רע, כאילו אני מחפש תשומת לב לעצמי בדרך לא דרך. לא יודע מה... חששות. אבל בסופו של דבר נשברתי. עברו עלי זוג חוויות שאמרתי לעצמי, אנשים לא יסבלו לקרוא את זה. ומעבר לזה שאנשים לא יסבלו לקרוא את זה, אני אהנה לכתוב את זה. אז החלטתי לכתוב. אולי סתם הגיגים לגבי החיים וחוויות שאני עובר.
בכל מקרה, אני אשאר עם השם צי'וואוה לעכשיו. כן, כמו הכלב. פעם המילה הזו הייתה נורא מצחיקה אותי והחלטתי להשתמש כשם בדוי לפרומים שונים ומשונים. את יחסי עם הפורום הזה התחלתי ממש ממזמן, כשהוא עוד היה ב-iol ועבר לוואלה, ומשם רוב האנשים עברו לנענע, ועכשיו באג'נדה. אז אפשר להגיד שבמובן מסויים אני מותיקי הפורום. אם כי לא כתבתי בו אף פעם יותר מדי. פה ושם. הייתי שמח להגיד שגם לא ניצלתי אותו יותר מדי לפרסומים כאלה ואחרים אבל זה בטח לא יהיה נכון.
מה שמביא אותי להסביר שאני מוסיקאי. סקסופוניסט למעשה. ואני מנגן ג'אז. אני כבר לא סנוב הג'אז שהייתי פעם ואפילו חוטא בלשמוע מוסיקה אחרת (בעיקר בתקופה האחרונה). חלקכם בטח יודעים מי אני, אחרים אולי שמעו את שמי מוזכר איפהשהו, אולי מעטי מעטים שמעו אותי מנגן. כך או כך, אני עושה מוסיקה. הייתי אומר למחייתי אבל אין לי באמת הכנסה. כרגע אני סטודנט בברקלי, אשר בבוסטון. מתקרב ממש לסיום הלימודים לתואר ראשון ולמעבר לשלב הבא בחיים. אני מקוה שנגיע לדבר על זה מתישהו, אבל עכשיו זה לא הזמן או המקום. עכשיו זה הזמן לספר קצת על החוויות ששכנעו אותי לכתוב פה.
נתחיל בסדר כרונולוגי. לפני כחודש הקלטתי אלבום. שוב זה לא הזמן לפרט, אבל הקלטתי הרבה מוסיקה שלי ואחד השירים נקרא- ללמוד לאהוב בשתיקה. בזמנו כתבתי אותו בשביל הופעה בשבלול שהייה חסר שיר איטי, וחשבתי על מה שזוגתי דאז אמרה לי בלילה לפני. היא הייתה מאוד מדוכאת וניסיתי לעודד אותה. היא אמרה לי שלפעמים היא לא צריכה שאני אעודד אותה ואגיד לה שהדברים לא רעים או שעומד להיות יותר טוב מאוחר יותר. לפעמים היא פשוט צריכה שאשתוק ואחבק אותה. המשפט הזה נחרט לי בלב ובראש ואני מאז מנסה ללמוד איך עושים את זה ואוהבים בשתיקה, והשיר הזה קצת נוגע בנקודה. בכל מקרה, כשהגענו ליום ההקלטה החלטתי שהשיר לא דורש סולו סקסופון ושאני לא הולך לנגן. אמרתי לחצוצרן- קח אתה את הסולו הראשון והגיטריסט את השני וננגן את המנגינה שוב ואת הסוף. כולנו הסכמנו ובאנו להתחיל להקליט. רחוק מהמיקרופון החצוצרן אמר לי- בואנה אם זה היה אלבום שלי אני הייתי לוקח את כל הסולואים, אתה בטוח שאתה לא רוצה לנגן?. אמרתי לא, זה לא מה שהשיר מדבר עליו, זה שיר שמדבר על לשתוק. והתחלנו לנגן. איך שאנחנו מגיעים לסולו חצוצרה, ד.ב (שמו שמור במערכת) מנגן את המנגינות הכי יפות ששמעתי בחיים. וכל הגוף שלי רק רוצה לגיד ל א.ב (הגיטריסט) שאני לוקח את הסולו. זה היה הרבה יותר מרק התחושה של בא לי לנגן. מעודי לא הייתי מכור לסמים, אבל אני בטוח שמה שחוויתי אז קרוב למה שמרגיש נרקומן שזקוק לעוד מנה. הידיים שלי התיישבו מרצונן החופשי על הסקסופון, התחילו ללחוץ על הכפתורים. כל הגוף שלי זעק שהוא רוצה לנגן. תחושה חזקה כל כך, מעטות התחושות שהתשתוו לזה בחיי. איך הנגמר הסולו חצוצרה, א.ב מחכה לשנייה כדי להתחיל את הסולו שלו. אני נשבע לכם, השנייה הזו הרגישה לי כמו נצח. ואני עומד שם בתא ההקלטה וממשיך לאמר לעצמי כמו איזו מנטרה, זה לא מה שמהוסיקה צריכה, זה לא מה שהמוסיקה מדברת עליו. בסופו של דבר הגיטריסט התחיל לנגן . הרגשתי כאילו התבגרתי בשלושים שנה בדקה אחת. נראה לי באותו רגע, הצלחתי פעם אחד להגיע לזה. פעם אחת באמת לאהוב בשתיקה.
ועכשיו, אם עוד יש לכם כוח, הסיפור השני. בסמסטר הנוכחי שלי בברקלי, אני לוקח כמעט רק קורסים של השכלה כללית. מה שנקרא קורסי חיצוניים באוניברסיטה ישראלית. אחד מהשיעורים שלקחתי, די בחוסר חשק, הוא סוציולוגיה אורבנית. לא יודע למה בדיוק לקחתי את הקורס הזה אבל כך עשיתי ולא ממש הצלחתי להחליף. בכל מקרה, לפני כשבוע לקחה אותנו המורה לטיול בסנטרל סקוור בקמברידג', שצמודה לבוסטון כמו גבעתיים לתל-אביב. הגעתי לשם, נגיד רק בעשרים דקות איחור אם כי בטח יותר, והתחלתי להסתובב ברחובות ולחשוב על מה שאני רואה, כי זו הייתה המטלה להיום. בעודי הולך ברחוב הלוך ושוב אני שם לב לכך שיש הרבה קבצנים ברחובות. זה עניין די שגרתי בכל עיר גדולה אני מניח, אבל ממש הרגשתי שיש שם הרבה מהם. וחשבתי למה זה. לא ממש הצלחתי להבין עד שהחלטתי לעזוב והלכתי לכיוון האוטובוס. עברתי ליד איזה ביתקפה, ולידו ספסל. עכשיו לא היה שום דבר מיוחד בספסל הזה. ספסל שגרתי כמו שרואים בכל מקום. כל מקום חוץ מהשכונה שאני גר בה בבוסטון, כפי שהבנתי באותו הרגע. אין שום מקום לעצור ולשבת בו שכל העשרה בלוקים של השכונה שלי. מיד החלטתי להתיישב על ספסל לכמה דקות. כמעט בכיתי מהתרגשות. אפשר ממש לשבת ברחוב, ולחשוב על החיים, להסתכל על העוברים ושבים, פשוט לעצור לדקה. והרחוב נראה לי כל כך יפה, באמת דמעות עמדו לי בעיניים. לא יודע כמה ממכם היו בסנטרל סקוור אי פעם, אבל לחשוב שהרחוב הזה יפה זה כמו לעצור על ספסל בתחילת רחוב הרצל בתל-אביב, ליד כמה מסגריות, אולי קיוסק מיושן, איזה משאית שפורקת סחורה וזבל מהבניין ליד ולחשוב שזה יופי של מרקם חברתי וארכיטקטורה אורבנית. אבל אין מה לעשות, באותו הרגע לא היה מאושר ממני בכל העיר כולה. פעם הבאה שיוצא לכם, תשבו שנייה על איזה ספסל ברחוב. זה הרבה יותר כיף ממש שנדמה לכם.
אז בכל מקרה, רק רציתי לשתף אתכם בזה. לא יודע אם זה מעניין אתכם או אם החזקתם עד כאן. אני אשמח לשמוע כל תגובות למיניהן או לענות על שאלות למיניהן. אם הגעתי אליכם וריגשתי אתכם איכשהו, אשמח אם תכתבו או תעבירו הלאה, אפילו רק חיוך לבני ביתכם או לחברים לעבודה. הם הזכרתי לכם חוויה משלכם ובא לכם לשתף, יהיה לי לכבוד לשמוע ולהחכים. ובכל מקרה, תשמעו קצת מוסיקה טובה זה טוב לחיים.
לפני מספר ימים נחתה בתיבת האי-מייל שלי הזמנה לא שגרתית לאירוע לא שגרתי – 20 שנה לחידוש יחסי ישראל הונגריה. באירוע תופיע, כך נכתב בהזמנה, הזמרת ההונגרייה Agi Szaloki עם הרכב של 4 נגנים וירטואוזים. Agi Szaloki זכתה בשנת 2006 בפרס תקליט הג'אז ההונגרי הטוב ביותר על אלבומה Hallgato, Lament (יצא בלייבל Folk Europa) והיא מגיעה לרגל האירוע להופעה ראשונה בישראל.
סוד גלוי הוא שאיני חובב מושבע של שירה בג'אז , אולם ההזמנה החגיגית, העובדה שיחסי החוץ שלנו מוטלים על הכף (בכל זאת, לא נרצה לפגוע חלילה בשגריר ההונגרי) ושורשיי ההונגריים גרמו לי לעלות לירושלים אתמול בערב.
נתחיל באירוע עצמו שהיה מכובד ומאורגן למופת והתכבד בנוכחותו של יו"ר הכנסת. לא נשכח לציין את האולם (אולם שרובר בתיאטרון ירושלים) שהסאונד בו היה מצויין באופן כללי (למעט הרעש הקבוע ממערכת המיזוג שליווה בנוכחותו השקטה את כל הערב).
את הערב פתח השגריר ההונגרי, ממנו למדתי שאף ראש ממשלת הונגריה הטריח עצמו והגיע לאירוע והרי ידוע ש"הונגרי לא בא בידיים ריקות" (משפט ענק, תודו) ולכן הביא עמו ראש ממשלת הונגריה, כמתנה למארחיו, את ההופעה של Szaloki.
באופן מפתיע, השגריר היה הדובר היחיד ומייד אחריו עלתה לבמה Agi Szaloki, בגזרה דקיקה ובשמלה לבנה, ביחד עם נגן כלי ההקשה הנהדר András Dés שניגן בקטע הראשון על תוף מסגרת בלבד. אחרי הקטע הראשון עלו לבמה גם הגיטריסט Dávid Lamm, הבאסיסט József Barcza Horváth והפסנתרן József Balázs. במשך השעה הקרובה ניגן הצוות הזה שילוב מיוחד מאד של מוסיקה הונגרית-צוענית וג'אז. דווקא העובדה שהשירה היתה בהונגרית, ולא הבנתי מילה, עזרה לי להתעלם מהמילים ולשקוע במוסיקה. (בהזדמנות זו אני מבקש להודות למתורגמן שלי: מאיר "ההונגרי" שלא עזר לי בכלל בעניין הזה. תודה רבה, מאיר).
ובכן, Szaloki היא זמרת מצויינת. יש לה קול נהדר בעל מנעד רחב מאד (ומגיע די נמוך באופן מפתיע) שיודע להיות רך ומלטף אבל גם עוצמתי כשצריך. הדקויות בשירתה מענגות מכיוון שהמוסיקה ההונגרית מלאת השפעות של מוסיקה צוענית וטורקית וככזו היא מלאת ניואנסים עדינים וצבעים מיוחדים ומעניינים ש Szaloki מצליחה להעביר בצורה מצויינת. החומר עצמו היה מן שילוב של מוסיקה עממית הונגרית עם ג'אז, אם כי לא הייתי מגדיר את ההופעה כהופעת ג'אז "קלאסית". מי שכן היו חזקים יותר בכיוון הג'אזי היו הפסנתרן שנתן שלושה קטעי סולו משובחים, מקוריים ומודרניים שמבחינתי יכלו להימשך דקות ארוכות וחבל שנמשכו מעט מדי. גם Dávid Lamm בגיטרה היה מצויין, בכל פעם שנגע בגיטרה היה נשמע שיש לו מה לומר ומה להוסיף וחבל שחלקו היה מינורי יחסית. ואחרון חביב - נגן כלי ההקשה, András Dés, שעשה לטעמי עבודה נהדרת, והוציא אינספור קולות וצלילים מאוסף כלי ההקשה שהביא עמו. הוא שלט בהם ביד רמה ועבר בחופשיות מנגינה בתוף מסגרת, לנגינה בדרבוקה, בדג'מבה ואפילו הפליא לנגן בכד מתכת, והכל תוך כדי שהוא מנגן על מצילות ופעמונים שונים. שמעתם פעם בוסה נובה על דרבוקה? או סווינג מברשות על דג'מבה?
הפורום מנוהל על ידי ברק ויס
היגרנו לפייסבוק. אז בואו אלינו!
לפני מספר ימים נחתה בתיבת האי-מייל שלי הזמנה לא שגרתית לאירוע לא שגרתי – 20 שנה לחידוש יחסי ישראל הונגריה. באירוע תופיע, כך נכתב בהזמנה, הזמרת ההונגרייה Agi Szaloki עם הרכב של 4 נגנים וירטואוזים. Agi Szaloki זכתה בשנת 2006 בפרס תקליט הג'אז ההונגרי הטוב ביותר על אלבומה Hallgato, Lament (יצא בלייבל Folk Europa) והיא מגיעה לרגל האירוע להופעה ראשונה בישראל.
.jpg)
