פסטיבל ג'אז חורף באילת

פסטיבל ג'אז חורף באילת
פורסם לפני 3839 ימים מאת free-man סה"כ תגובות: 20 תגובה אחרונה לפני: 3835 ימים

איזו דממת אלחוט!
אף אחד לא מספר לנו איך זה שם?
איך היו Bad Plus אתמול?
יש קהל?
מה האווירה?

אהבת את הפוסט? סמן לייק:

הודעה

מחבר

שעה

תאריך

בתגובה ל: פסטיבל ג'אז חורף באילת מאת: free-man
הייתי מסכם את האווירה בפסטיבל כמתנ"סית, לרע ולטוב. נתחיל בתלונות, כמו כל סבתא יהודיה טובה. הסאונד בהאנגר היה בעייתי מאוד. במידה ובחרתם להתיישב קרוב יחסית לבמה (ומאחורי הרמקולים...) העסק נשמע כמו דרך טלפון מקולקל שכבר אי אפשר לתקן. המזנון ("בר"?) ההסתדרותי כלל מגוון של שני משקאות ותור באורך הגלות למען כוסית וויסקי דלוח. מזל שחברים יקרים הצילו את המצב בערב השני עם בקבוק מיץ תפוחים (וויסקי שאינו דלוח) משפחתי שהביאו מבעוד מועד. היו גם האוטובוסים המגוחכים שהסיעו את הבאים מהכניסה לנמל (לאחר המתנה של 10 דקות) כ-10 מטרים שלמים לתוך שטח מאובטח יותר מהכור בדימונה (מאבטחים עם מבט קשוח, M16 ומחסניות בהכנס) שמקיף את ההאנגר, כדי שחס וחלילה מישהו לא ישים ידו על איזה מאזדה מהניילונים. מה שכן, מזג האוויר הנהדר, האווירה המשפחתית, הראשוניות של הפסטיבל וחלק מהבחירות של דובי לנץ גרמו לעסק להיות כיף מסוג אחר.

הבאד פלאס. כל פעם שאני פוגש אותם הם מוכיחים לי מחדש איזה תענוג של הרכב הם. בפעם הראשונה שראיתי אותם באילת לפני כשש שנים, הרגשתי שהם הרכב הייפ פוזאיסטי ונטול עומק אמיתי. כמו בכל רומן טוב, עם הזמן, מאלבום לאלבום התאהבתי בהם. כשהצגתי אותם לאיריס בתחילת המופע כאחד ההרכבים הנפלאים במפת הג'אז היום, בוריס הנרגן מיהר להרגיע אותי על היסחפותי. גם בסיום המופע אני עומד מאחורי ההגדרה. נשמעו טענות מסביב על כך שהם בסך הכל אמריקאים מקצוענים שבאים לעשות את העבודה כמו פקידים ולא מנסים לאלתר או לייצר משהו חדש בכל הופעה. לשמחתי, בכל אופן, לא הרגשתי את זה. הייתה הופעה נהדרת. הקטעים המוכרים נשמעו חיים מתמיד ושני קטעי הטראנס הארוכים המונוטונים והמחשמלים הראו לי צד חדש ומעניין של ההרכב שחשבתי שאני כבר מכיר. כשהסתכלתי על השלושה מנגנים, לבושים במדים הקבועים שלהם, ראיתי הרכב שיודע לעמוד על במה ולתת מקסימום פאן שלוב במקסימום עניין, חברות ותיקה לדרך מוזיקלית, יצירה והתפתחות משותפת והנאה גדולה ממה שהם מייצרים. אני לא צריך יותר מזה.

חואן קרלוס קסרס ושלישיית טנגו נגרו, שברק המליץ עליהם בחום רב, התגלו כלהקת ברים מוצלחת שהייתי נהנה ממנה כנראה יותר בפאב שיכורים קטן ואפלולי בפאתי בואנוס איירס. חבל קצת שהבחירה להתחבר לפשטות ולמקצבים האפריקאים הוציאה קצת את הפיקנטריה מהטנגו העשיר והחושני (שמאוד מפתה לקחת סיכונים לא רק כשרוקדים אותו), למונוטוני משהו. חבל שההרכב חושש לקחת את הטנגו למקומות הרפתקניים יותר, אבל המוזיקה היתה בעיני כייפית למדי.

אגברטו ג'יסמונמטי היה עבורי הפעם התגלית הגדולה ובשבילו לבד היה שווה להגיע. הכרתי אותו בכמה הקלטות יפות ב-ECM, עם וסקונסלוס, היידן וגרברק. ההופעה היתה הזדמנות ראשונה שלי לפגוש בו כסוליסט, וזאת היתה חוויה אמיתית. על הגיטרות (כמה מיתרים יש לו שם?) והפסנתר הוא מביא עולם ומלואו. הפולק הברזילאי מהול בלחנים עשירים ומלאי השראה שאינם ניתנים לקיטלוג דווקא כג'אז, נגינה מדיטטיבית ומחשמלת של מוח שלא פוסק מלחשוב, לתקשר עם המאזין ולאתגר אותו, וכן - גם רוחנית, למרות שבניגוד לאשתי היקרה אני לרוב לא מתחבר למילה הזאת. אמן טוטאלי שאני חייב להתעמק יותר ביצירתו.

חוץ מהמוזיקה, היו לי בסופשבוע המשפחתי והחסר מנוחה הזה גם שני שיעורים קטנים וחשובים.

למדתי משהו על משמעת עצמית, התמדה, סיבולת וכוח רצון. בסוף השבוע התקיימה באילת גם תחרות איש הברזל. המלון בו שהינו אירח את משתתפי התחרות ואפילו בחדר האוכל הרגשתי קצת לא שייך למועדון. ראיתי אימהות, סבים בני למעלה מ-60, וצעירים בני 20 וקצת יוצאים עם הזריחה לשחיית 3.8 ק"מ בים, ממשיכים ברכיבת אופניים של 180 ק"מ, ומקנחים במרתון של 42.2 ק"מ. ראיתי אותם בימים שלפני התחרות וראיתי אותם מסיימים בליווי בני משפחותיהם הנרגשים, עם חיוך ענק של סיפוק מרוח על הפרצוף ורמות אדרנלין מטורפות. הראשון סיים אחרי כתשע וחצי שעות והיו כאלה שהגיעו לקו הגמר אחרי 17 שעות. בכת ההזויה אך מעוררת ההשראה הזאת, העיקר הוא להגיע לקו הגמר. נראה לי
שהחלטתי לחזור לרוץ ברצינות, והפעם גם למרחקים ארוכים.

למדתי גם משהו על ויתור. ויתרתי על חצי פסטיבל (רוב ההופעה של קני בארון ובהמשך באופן בלתי מתוכנן גם על הערב השלישי) כדי להיות בעל ואבא קצת טוב יותר.

נתראה בשנה הבאה.

אנחנו לא מפסיקים לשחק כי אנחנו מתבגרים. אנחנו מתבגרים כי אנחנו מפסיקים לשחק. (ג'ורג' ברנרד שואו, 1856-1950)

בתגובה ל: פסטיבל ג'אז חורף באילת מאת: free-man
אחרי שלושה ימים, שבע וחצי הופעות (את טרילוק עזבתי אחרי
חצי שעה), תשע מאות ק"מ נהיגה ואפס אינטרנט חזרנו הביתה
והרי רשמיי.
הופעות מעולות:

ראשונים הבאד פלאס כמובן שהפציצו סט שלם על טהרת החומרים
המקוריים וכמו בדיסק האחרון גם בלייב זה עושה להם רק טוב.
יש בהם שילוב נדיר של פאן טהור ואינליגנטיות גבוהה, מה
שגורם לקהל להפעיל את התאים האפורים ולנענע את האגן בלי
שליטה בעת ובעונה אחת. רמת החיבור בין השלושה היא פנומנלית,
לא צריכים אפילו רבע מבט בשביל להתחיל קטע או להעביר את
ההובלה מאחד לשני או לחזור מסולו (אם אפשר לקרוא למה
שאיברסון עושה סולו). מצד שני פה טמון גם העקב אכילס שלהם
מבחינתי. אנסה להסביר את שארנון ציטט בשמי:
למה אנחנו ממשיכים ללכת להופעות למרות שבדיסקיה או בדיבידי
בבית תמיד יהיה אפשר למצוא משהו יותר טוב? בשביל האקסטרה.
והאקסטרה שלי היא אנושיות.
אני זוכר בהנאה צרופה חודשים אחרי הופעה טובה איך ההוא
פיספס את הכניסה שלו או איך השניים שסיימו כרגע לנגן ביחד
מחליפים מבט כזה של "וואו זה ממש הצליח לנו עכשיו". בבוקר
שאחרי הבאד פלאס לא הצלחתי להעלות אף זיכרון של רגע שכזה.
לא חיוך, לא פספוס, לא נסיון של אחד להוציא את חבריו משיווי
משקל, הכל היה אצלם מושלם מדי. לוחצים על כפתור ויוצא שיר.
ובשביל זה אני לא בטוח שצריך הופעה חיה.
מגוחך קצת להשיא עצות לחבורה כל כך חכמה ומוכשרת, אבל רבאק,
תשתחררו קצת...

השני במעולים: קני בארון (עם אלי דג'יברי).
מבחינתי אפשר היה לתת לבארון להמשיך ולהריץ קורוסים על
epistrophy עד הבוקר. הבנאדם כל כך שוטף ומעניין ומענג
ומרומם רוח שאני לא מבין איך היה לדג'יברי את הביצים לחזור
אחרי סולו שלו.
מוסיקאי מופלא.

גם ג'יסמונטי היה מצויין. מופע יחיד שנשמע עשיר כמו להקה
שלמה. ברמה הטכנית נפעמתי לראות מוסיקאי ששולט שליטה מוחלטת
גם בפסנתר וגם בגיטרה, ושמצליח לייצר בקלילות את המקצבים
המסובכים עד טירוף שלו, אבל יש בו גם הרבה מעבר לטכניקה
טהורה. האיש הוא מכשף והגיטרות הן מטה הקסמים שבעזרתן הוא
יכול לעשות לקהל השבוי שלו ככל העולה על רוחו.
והוא עשה בענק.

ואחרונה בצלש"ים, שגם זוכה בקלות בתואר הפתעת הפסטיבל שלי:
ההרכב של האחים טוודרוס, האחים מוכיח והאח תלמודי.
מופע מסוג זה שנתפר (על גימיקיו - שני אחים מצריים ושניים
ישראלים מביאים יחדיו את השלום) במיוחד לפסטיבל עלול בקלות
להתברר כחלטורה. איזה כיף שבפועל היה בדיוק הפוך. על אף זמן
מועט לחזרות החמישייה ניגנה ממש יחד ובכשרון רב. האחים
ג'וזף וג'יימס טוודרוס, שנולדו במצרים אבל גדלו באוסטרליה
ומשם הביאו את המבטא המעולה, מנגנים על עוּד(ג'וזף) ותוף
מרים (ג'יימס) ושניהם אמנים ענקים בכלים שלהם. את הדיסק
האחרון שלהם השניים הקליטו עם שני ג'ונים (פטיטוצ'י
ואברקרומבי) ואחד ג'ק (דהג'ונט) והרבה קטעים מתוכו נוגנו
כאן באילת. אני יודע כי אחרי המופע קניתי את הדיסק, ודיסק
נוסף של האחים לבד, ושמעתי אותו פעמיים בנהיגה חזרה היום.
השניים גם חתמו לי עליו...
אשתדל להעלות כאן מחר קטע או שניים להנאתכם, אבל מי שאוהב
את צלילו של העוּד לא חייב לחכות, מדובר בנגן מהשורה
הראשונה.
http://www.josephtawadros.com/disc.htm

היו גם מופעים שהשתיקה יפה להם אבל זה טיבו של פסטיבל והוא
בהחלט היה טוב.
נתראה בשנה הבאה.

בתגובה ל:

נשמע שהפסדנו אחלה פסטיבל מאת: עדין ו
אשתי היקרה מתייקת כל מוסיקה אינסטרומנטלית לאחת משתי סוגות: כזו שמפריעה לה בחיים וכזו שלא.
או במילותיה שלה – או נגריה או מעליות.
מצד שני היא כבר מחושלת למדי בגיזרת ההופעות החיות – נרדמה על השולחן בכל מועדון נחשב בניו יורק ולונדון כשמולה מנגנים טובי המוסיקאים, ככה שפסטיבל לא דחוס במיוחד ודי נעים לאוזן כגון זה כבר לא מפחיד אותה.
ההסכם להפעם היה "אבל שיהיה מלון טוב" וגם "אל תעשה לי פרצוף כשאפרוש למלון באמצע הערב".
יש לציין שעמדתי בכבוד בשני הסעיפים.

ספציפית:
ההופעה הפותחת של הפסטיבל – דורון רפאלי ולהקתו – היתה נוראית לאוזניה (אבל גם לאזניי).
אחריהם הבאד פלאס הרשימו ביכולותיהם ועוררו עניין מסויים (וגם התקשו להשתייך לאחת משתי הקטגוריות המוזכרות).
יום אח"כ נהנתה מאוד מקני בארון ופרשה מייד אחריו, וביום הסוגר כבר חוותה מנת יתר של מוסיקה והעדיפה מראש להישאר במלון עם ספר.

לא היתה כל אווירת פסטיבל בעיר, וגם לא מחוץ להאנגר שבו התקיימו ההופעות, אבל אנחנו חיפאים אז זה רגיל לגמרי (גם כשמתקיים אצלנו פסטיבל סרטים הומה או אירוע חוצות אחר, אם תלך רחוב אחד הצידה לא תרגיש שיש אירוע כלל), אבל העיר אילת התגלתה כנעימה מאוד בתקופה זו של השנה – השמש חמימה והחופים והטיילת ריקים כמעט לחלוטין. מומלץ ביותר כחופשה קצרה עם הילדים גם ללא הפסטיבל.

לגבי הג'אמים הידועים – התקיימו בכל לילה בלובי של מלון המלך שלמה. ביקרתי בערב השני בלבד אחרי שדובי לנץ הבטיח נוכחות של בארון, ג'יסמונטי וכו'.
התחיל כצפוי עם הרכבים מתחלפים של תיכוניסטים בביצועים יפים לסטנדרטים (מחמם את הלב לראות שיש חבורות של בני חמש עשרה שזה מה שהם אוהבים לעשות).
אח"כ עלה שוב מיודענו דורון רפאלי ומרבית הרכבו. בקטע השני שלהם העייפות הכניעה אותי ופרשתי.
מה שאירע אח"כ לא יכול להקרא אלא פדיחה: רפאלי סיים את המיני-סט שלו, ירד מהבמה ו...אף אחד לא עלה.
אחרי מספר דקות של המתנה הודלקו האורות והקהל התפזר.
מישהו נרדם בשמירה.

מאמרי הקהילה

	אומנות הטריו (7) מאת בן אהרוני. חלק שביעי מהסדרה המאיימת להיות ארוכה יותר מ"היפים והאמיצים". והפעם הרכבי טריו ברוח ECMית (אבל לא רק) 10/4/2009
	אומנות הטריו (6) מאת: בן אהרוני. חלפו להם 120 יום מאז הפוסט האחרון של אומנות הטריו (5) והנה עוד כמה טריו פסנתר ששמעתי לאחרונה, ןהם מומלצים, כמו שאר ההמלצות בפינה הזו. 16/3/2009
	חליל בג`אז: סקירה הסטורית - חליל בג`אז: משנות ה-70 ועד היום תפקידו של החליל בג'אז מעולם לא היה מרכזי. דווקא בשל כך חשוב לטעמי לספר את סיפורו של החליל בג'אז. הפרק הרביעי והאחרון (בינתיים) בסקירה ההסטורית על החליל בג'אז מוקדש לחליל משנות ה-70 של המאה ה-20 ועד היום. תקופה שהתחילה בפיוז'ן ובפרי ג'אז, המשיכה בתחיית המיינסטרים והיום מתפתחת(?) לכל הכיוונים. כתב: ברק ויס 1/1/2009
	חליל בג`אז: סקירה הסטורית - שנות ה-60 תפקידו של החליל בג'אז מעולם לא היה מרכזי. דווקא בשל כך חשוב לטעמי לספר את סיפורו של החליל בג'אז. הפרק השלישי בסקירה ההסטורית על החליל בג'אז יוקדש לחליל בשנות ה-60 של המאה ה-20. עשור זה הוא לטעמי השיא ביצירתיות החליל בג'אז. הוא מאופיין בשיאי טכניקה ובשתי השפעות מוסיקליות מרכזיות: המוסיקה הקלאסית-מודרנית והבוסה נובה מברזיל. כתב: ברק ויס 1/1/2009
	חליל בג`אז: סקירה הסטורית - שנות ה-40 וה-50 תפקידו של החליל בג'אז מעולם לא היה מרכזי. דווקא בשל כך חשוב לטעמי לספר את סיפורו של החליל בג'אז. הפרק השני בסקירה ההסטורית על החליל בג'אז יוקדש לשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20, השנים בהם החליל הפך להיות כלי לגיטימי בעולם הג'אז. כתב: ברק ויס 1/1/2009
	חליל בג`אז: סקירה הסטורית - ראשית הג`אז תפקידו של החליל בג'אז מעולם לא היה מרכזי. דווקא בשל כך חשוב לטעמי לספר את סיפורו של החליל בג'אז. הפרק הראשון בסקירה ההסטורית על החליל בג'אז יוקדש לחלילני הג'אז הראשונים בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20. כתב: ברק ויס 1/1/2009