במקרה יצא ששמעתי בזמן האחרון אלבום של לי מורגן משנת 1965, ואחד של צ'יק קוריא מ- 1981.
ג'ו הנדרסון מנגן בשניהם.

אולי זה רק אני, אבל הנדרסון ב- 81 נשמע לי פרוע יותר, עשיר יותר ברעיונות ואמיץ יותר (במובן של ליישם את הרעיונות המוסיקליים שלו). זה רק אני? זה באמת מה ששומעים? זו תוצאה של ניסיון? של סיידמנים? לייבלים? לחנים שהוא מנגן? העובדה שאחד האלבומים הוקלט באולפן והשני בהופעה חיה?

למי שיש כוח מוזמן להתעמק ואחר כך לשתף אותי בדעתו.

http://en.wikipedia.org/wiki/The_Rumproller

http://www.allmusic.com/album/live-in-montreux-r219477

בתגובה ל: ג'ו הנדרסון בהפרש של 16 שנים מאת: אלון מרקוס
הנדרסון טוב תמיד. זו אמירה שמעטים האמנים שיכולים להתפאר בה. ובכל זאת ראמפרולר, שאני
אוהב מאוד, זה לא בדיוק הסטייל של הנדרסון, ובכלל כל התקופה הזו בבלו-נוט, של ה גרוב סטייל,
היא לא הסיבה שבלו נוט היא מה שהיא. באותה תקופה הקליט את אין נ' אאוט, ואת סוליד של
גרין. גם הקלטות עם וודי-שאו בתקופה מייצגות אותו טוב יותר מאשר ראמפרולר.