איזו הופעה נפלאה ומדליקה.

בתגובה ל: אורי גורביץ מנגן ארגוב מאת: ShlomoSlavinsky
היתה הופעה נהדרת. כולם היו מצויינים.
מצטער שלא יכולתי להישאר עוד ולצאת עם החבר׳ה.

וכמובן - מזל טוב לניתאי.

בתגובה ל: אורי גורביץ מנגן ארגוב מאת: ShlomoSlavinsky
אהבתי מאד את העיבודים של גורביץ׳ (האם האם, יוסי ילד שלי מוצלח, שיר הרעות שהפך סוחף, תפוח זהב to name a few). היה משהו מאד נינוח וטבעי באופן שאורי והחברים השתמשו בשירים הקאנוניים האלה ככלי קיבול למוסיקה שלהם.

מעבר לזה אני לא חושב שיכול להיות חולק שמדובר במוסיקאים מעולים. אברו שהוא כידוע מלווה נהדר נתן 2-3 סולואים נפלאים וראו שהוא נהנה מכל רגע על הבמה. אביב (שזו לדעתי הפעם הראשונה שאני שומע אותו) התגלה לי כמתופף מצויין קשוב מאד, דינמי מאד שיודע לנגן מלא וחסכוני בו בזמן. בחירה מצויינת להרכב הזה ולמוסיקה הזו. ניתאי הרשקוביץ הנהדר שניגן בווירטואוזיות קלילה מה שהוא רוצה. ערב רב של סגנונות והשפעות מבראד מלדאו ועד אוסקר פטרסון. מושלם כמלווה ומושלם כסולן. וכמובן אורי שבשיא המקצועיות הביא עיבודים מודפסים לכולם והוביל בכריזמטיות השקטה שלו את ההרכב. כבר אמרתי פעם ואין לי אלא לחזור על כך - הצליל שלו מקסים חם ומלטף וכל כך חסר פוזה ומאמץ. הפרייזינג מושלם עם טאצ׳ מודרני מאד מדוייק במינון שלו. תענוג להקשיב לו ולא פחות מזה תענוג לראות אותו מנגן.

הם עשו מטעמים מהמוזיקה של ארגוב ובהחלט עשו לה כבוד. חבל שהשקעה כזו בעיבודים ובהכנה תרד לטמיון אחרי הופעה אחת. הופעות נוספות או לפחות הקלטה נראות לי כהמשך מתחייב ממש.


בכל מקרה, אחרי כמה סבבים של בולאני מנגן ארגוב וההופעה של קיון הקרבה ובאה, אני חושב שניתן יהיה לומר שחלבנו את הפרה הארגובית מכל הכיוונים ואפשר להמשיך הלאה.

בתגובה ל: וביתר פירוט מאת: yairjazz
משהו לשים בבלוג. למען הדורות הבאים?

בתגובה ל: וביתר פירוט מאת: yairjazz
נגינה עמוקה, אמיצה, מהאמיצות ששמעתי מנגנים ישראלים. היו השפעות קולטרניסטיות משהו, ההרמוניות הסמיכות שמשחררות מכבלי ההרמוניות הסטאנדרטיות והמיינסטרימיות, ומצד שני שדורשות עומק אומנותי מהמוזיקאים.
דברים טובים, כמו עיבוד טוב נשמעים כל כך טבעיים ומובנים מאליהם ומצליחים להסוות את העומק והיצירתיות שנדרשת להם. ליווי לא פחות ממדהים במיוחד של הרשקוביץ, ליווי כזה שדוחף אל עבר הגבולות, וגורביץ היה נוח להיענות.
איזו ליריות בנגינה של הרשקוביץ משחיל בטבעיות כזו Nature boy, ו you and the night and the music, על המוזיקה הצברית של ארגוב.
חוץ מזה, איזה פאקינג סאונד מעולה. משדרג ת'חוויה.

בתגובה ל: כל מילה מאת: ShlomoSlavinsky
העיבודים והביצוע נתנו ריספקט גדול ללחנים המקוריים והיו נאמנים להם למדי, אך לטעמי הרגעים היפים ביותר היו דווקא כששירים טעונים וקודרים כמו "הרעות" ו"וידוי", הולבשו פתאום בתחפושת סווינגית משוחררת ומלאת דרייב, שלקחה אותם למקומות אחרים לגמרי מהמקור ומהטקסט. מעניין מה סשה היה אומר. מאוד נהנתי מהצליל המעודן והמדוייק של אורי ומהחופש של ניתאי, שהיה מושלם בתפקיד "העזר כנגדו". אביב ואברו עשו עבודה יפה כהרגלם.

אהבתי את ההגדרה של יאיר "השתמשו בשירים הקאנוניים האלה ככלי קיבול למוסיקה שלהם", אבל לא שמעתי את "ההרמוניות הסמיכות שמשחררות מכבלי ההרמוניות הסטאנדרטיות והמיינסטרימיות" כדברי שלמה. אני חייב להחליף אוזניים. דחוף.

בתגובה ל: היה מענג מאת: ארנון גלבוע
ואתה תשמע דברים שלא שמעת בחיים ....

בתגובה ל: כאפה מצלצלת אחת טובה משלמה מאת: yairjazz
ללא תוכן

בתגובה ל: היה מענג מאת: ארנון גלבוע
אתה יכול להחליף לאזני אמן - תמהר יש מלא מבצעים והמלאי מוגבל.
אבל עזוב שטויות, בוא נפתח שניה ת'עניין הזה.

לאומנות כמו לאומנות אפשר לבוא מכמה כיוונים.

ניתן להתייחס לאומנות בכלל ולמוזיקה בפרט מכמה נקודות מבט.
מנקודת המבט הצרכנית שעיקרה בחוויה האישית.
נקודת המבט רלטיבית , שבדומה לנקודת המבט הצרכנית, מתווסף מימד של נסיון עבר ויכולת לדרג את החוויה באופן יחסי לחוויות קודמות.
וקיימת נקודת המבט הטכנית (המשכילה אם תרצה).
לכל אחד מאיתנו תמהיל שונה של נקודת ההתיחסות, ואני חושב, תקן אותי אם אני טועה שאני נותן משקל רב יותר להרמוניה מנקודת המבט הטכנית. אני שומע את המוזיקה דרך ההרמוניה שלה. הפרשנות שלי להרמוניה היא לצבעים, ולמרקם, ל Voicing מול המקור.
אז נכון, אפשר היה לשמוע את ההשפעות המיינסטרימיות של פיטרסון פה ושם, אבל היה שם כל כך הרבה יותר. היו שם השפעות הרמוניות של מקוי, ג'ארט, צ' קוריאה ומלדאו, האם מדובר בהרמוניות מיינסטרימיות?
ואם אלו שהזכרתי הם המיינסטרים, מי יכול לשמש כדוגמא למשה שמחוץ למיינסטרים ?

בתגובה ל: ובאווירת החג מאת: ShlomoSlavinsky
הם מאלו שהגדירו את המיינסטרים בארבעת העשורים האחרונים. רוב האחרים מסביב הושפעו מהם. מחוץ למיינסטרים נמצאים לטעמי פסנתרנים כמו מונק, ססיל טיילור, דון פולן, אנדרו היל, פול בליי, לני טריסטנו, מישה מנגלברג, מתיו שיפ, שליפנבך, מוהאל ריצ'ארד אברמס. גם הם השפיעו ומשפיעים על הזרם המרכזי אבל עדיין רחוקים ממנו.

בתגובה ל: הפסנתרנים הגדולים שציינת מאת: ארנון גלבוע
בשביל לענות על מה שאמרתי צריך להבין קצת יותר מאשר לציין שמות של פסנתרנים מעולים ככול שיהיו ולומר עליהם שהם מחוץ לזרם המרכזי.
מוזיקת מיינסטרים ג'אז הוא שלב בהתהוות הג'אז שהוא הסנף הראשי שיצא ממוזיקת הסווינג ותחילתו איפהשהו בתחילת בשנות ה50. חשיבותו של השלב זה היא בבסיס התיאורותי למוזיקה כפי שאנו מכירים אותה כיום, והעובדה שמוזיקת המיינסטרים התקיימה וממשיכה להתקיים במקביל ללהתגלגלות הג'אז לצד הסצינה השולטת של התקופה, בי-בופ, הארד בופ, פוסט, ניאו בופ וכן הלאה.
אתמול בהופעה הקטעים שנוגנו היו בתפיסה מודרנית בהרבה מתפיסת המיינסרים, תפיסה שמיושמת אצל חלק מהנגנים שציינת.

ואם נתייחס רגע לרשימת הנגנים שכתבת כאן, ולהרמוניות שמאפיינת את נגינתם, אני חושב שאצטרך לגלות לך שאין בשורה הרמונית בנגינתם (לא עומד בסתירה לעובדה שמדובר בפסנתרנים מעולים וחדשניים בנגינתם ובהגשה) אבל בליי שאותו אני אוהב מאוד משנגן מגוון שלם של סגנונות בינהם מיינסטרים. מוזיקת הפרי שמנגן אינה קובלת אותו הרמונית, ולכן זה מחוץ לסקופ של הדיון הזה, תקף גם לססיל טיילור.

פולן מנגן סולמות מסורתיים (לא בא לי אבל אני חייב) בלוזיים מינוריים ופנטאטוניים. ביל אוונס אותו לא הזכרת הביא בשורה הרמונית מהפכנית. לא פחות. שימוש במרווחים שהיו מאוד (מאוד מאוד) לא מקובלים, פותחו לכדי סטייל שלם ע"י מקוי.

בקיצר, המוזיקה של ארגוב שנוגנה אתמול נושלה מההרמוניות המקוריות ונוגנה תוך הבנה הרמונית מעמיקה שמגדירה מחדש את גבולות הקטעים שנוגנו.

בתגובה ל: איך לענות לך מאת: ShlomoSlavinsky
כנראה שחוסר ההבנה ביננו נבע מכך שהתייחסותי למושג מיינסטרים היתה מילולית ולא אקדמית-היסטורית כז'אנר ספציפי. הסצינה השולטת של התקופה היא מיינסטרים, לפי הגדרה מילונית.

בתגובה ל: תודה על ההסבר מאת: ארנון גלבוע
עדיין נשאר עניין לא פתור . שום דבר שכוסית טקילה לא יכולה לפתור ובכל זאת מצדיקה הבהרה.

לשיטתך, יש בעצם שני זרמים. הזרם המרכזי והזרם שאינו מרכזי.
ביבופ שהיה מהפכני בתחילת ה50 הפך להיות חלק מהזרם המרכזי כשהפך להיות מנוגן בכל מועדון אפשרי, וכך גם ה הארדבופ , והבאים אחריו...
וכך שבאמצע שנות ה 60 היו הזרם המרכזי שכלל מודאל, בי-בופ, הארד בופ, גרוב, פאנקי, Cool, וכל אלה תחת אותה קטגוריה של הזרם המרכזי.
איך אפשר עכשיו לקיים שיח לגבי מוזיקה כשאין הבחנה בין הסגנונות השונים?
בהיעדר אבחנה דקה יותר, גבולות הגזרה של המיינסטרים גדלים לכדי כל המוזיקה....כמעט.

בתגובה ל: תראה איזה קטע מאת: ShlomoSlavinsky
צודק ארנון שהגדרת מיינסטרים היא הדבר המרכזי שקורה ב'אנר וכו מסויים. בדיוק כמו שאוואנגדארד הוא יחסי למה שמיינסטרימי באותה העת.

"מיינסטרים" =/= סגנון ספציפי. רק מסמן האם הוא נמצא בתוך החיק החמים והנוח יחסית של המקובל באותה העת או לא.

למשל, כשקוראים את הליינרז מאלבומים בשנות ה-50 רואים ש"מיינסטרים" אצלם מתייחס למוסיקה שעושים "פליטי" עידן הסווינג והפרה-ביבופ באותם השנים - הוק, פרז, בן וובסטר וכד'.

בסוף שנות ה-50 וראשית ה-60 מיינסטרים מתייחס לג'אז בופי על סוגיו השונים (להבדיל מהמודאלי והפרי ג'אז)

וכך הלאה.

בתגובה ל: תכל'ס סתם סמנטיקה אני חושב. מאת: ברק ויס
מיינסטרים בראי ההופעה שראינו, ובהנחה שאני מסכים עם הגדרתך שמיינסטרים הוא מה שמצא בתוך החיק החמים והנוח יחסית של המקובל באותה תקופה , אזי אני טוען שלקרוא להופעה מיינסטרימית, משנמכת (downgrade) אותה.
היו בה כל כך הרבה אלמנטים, שנקשרו באופן יצירתי מאוד, מבי-בופ, בופ פרוגרסיבי עד למודאל.

בתגובה ל: מכיוון שהדיון הינו מאת: ShlomoSlavinsky
האם מוסיקה שמחוברת לטריין ושות' נחשבת היום מיינסטרימית או לא.

לטעמי, אגב - כן, וזה לחלוטין לא מוריד מהאיכויות - לא של נגנים המנגנים בסגנון הזה, ולא מאיכות המופע (שהיה כמו שכתבת - מעולה לחלוטין)

נראה לי שיש לאנשים רגשות שונים לגבי הביטוי "מיינסטרים"
איכשהו אני מרגיש ממה שכתבת, שעבורך יש בביטוי מין ביקורת של להיות "ממוצע" או "רגיל". לי למשל אין את רגשות שליליים לביטוי מיינסטרים ולכן ממש לא איכפת לי לכנות נגנים מעולים כמו למשל ג'אליל שואו או גארי סמוליאן או מיגל זנון (כמה מהנשפנים העכשוויים שאני אוהב) - מיינסטרים.

בתגובה ל: או.. אז עכשיו השאלה היא מאת: ברק ויס
מיינסטרים מבטא mind set שונה, כזה שמדבר למכנה משותף רחב יותר . המיינסטרים מרכזי יותר לא בגלל היותו הסצינה השלטת, אלא כי הוא נגיש יותר ואין פה התייחסות ערכית של יותר או פחות טוב.

המיינסטרים מתעסק באסטטיקה, בעוד שסגנונת לא מיינסטרימים מתעסקת בחיבור הרמוני שמורכבת מהרבה דיסהרמוניות. המיינסטרים מתעסק בתמונה הגדולה בעוד שזרמים לא מיינסטרימיים מתעסקים בהמון דקויות, ברמת אבן הפסיפס הקטנה (התו שהופך את הצבע ההרמוני ופותח צוהר לחדרים שהמיינסטרים לא מתעסק בהם, האקורד האלטרנטיבי שיוצר דיסונאנס ופתרון ברגע שלאחריו, ריטמיקה שונה לאותה ספירה ועוד)
אני מכיר אנשים רבים שמסוגלים להינות מבולאני, קני דרו, קני בארון, פלאנגן,סדר וולטון, גץ, ג'ואל פרהם, בני גולסון, אבל יעדיפו מיגרנה מאשר הופעת פוסט בופ שלא לומר מודאל.
למה?
כי זה קל לעיקול. את המיינסטרים מגדיר הקהל כי המאזין רובו הוא המיינסטרים.

בתגובה ל: לא שלילי מאת: ShlomoSlavinsky
אני מגדיר מיינסטרים בצורה אחרת, בלי קשר לאסתטיקה, הרמוניות או דיסוננטים: מבחינתי מוסיקת מיינסטרים היא המוסיקה/הסגנון שרוב האנשים מאזינים לו. זהו. מאוד פשטני.

כמובן שבתוך עולם המוסיקה ג'אז הוא לא מיינסטרים, כי הוא נחלת מעטים. אבל בתוך עולם הג'אז, אם הרוב/רבים מאזינים למוסיקה מודאלית של קולטריין או של מיילס- אז קולטריין ומיילס הם מינסטרים לשיטתי.

בתגובה ל: מכיוון שהדיון הינו מאת: ShlomoSlavinsky
אני חושב (ברצינות מלאה אגב) שהג'אז הגיע למצב מצוין אם הופעה ש "היו בה כל כך הרבה אלמנטים, שנקשרו באופן יצירתי מאוד, מבי-בופ, בופ פרוגרסיבי עד למודאל" נחשבת ל mainstream.

ואני די מסכים שהשילוב הסגנוני הזה, שלוקח כמה סגנונות שכל אחד מהם היה פורץ דרך וחדשני בתקופתו, ומאחד אותם לכדי אמירה אומנותית קוהרנטית וחדשה נחשב כיום ה mainstream בג'אז.

יחד עם זאת צריך לזכור שאנחנו מדברים כאן בתוך הז'אנר. זה ה mainstream בג'אז.

הג'אז עצמו, לעומת זאת, רחוק היום מה mainstream המוסיקלי מרחק שנות אור.

בתגובה ל: אורי גורביץ מנגן ארגוב מאת: ShlomoSlavinsky







קבצים מצורפים:

       

בתגובה ל: אורי גורביץ מנגן ארגוב מאת: ShlomoSlavinsky
שהמוסיקה קרובה אלי יותר הנגנים מעוררים הזדהות, נהניתי מאוד - מאוד! ועם כל הכבוד לקלאסיקות (קולטריין, פארקר וכל האחרים הנהדרים והאהובים) החוויה המוסיקלית הייתה הרבה יותר אינטימית ומרגשת. הופעה נהדרת.