היום ליווינו למנוחות, בצער רב, מוסיקאי ואמן מחונן ומיוחד - משה בראונר ז"ל.
משה אמנם לא היה מוסיקאי ג'אז במלוא מובן המילה, אך הוא אהב מאוד ג'אז וניגן היטב גם בסקסופון טנור, למרות שמפוחית הפה היתה הכלי הראשון והעיקרי שלו.
כנגן סקסופון, שאיפתו היתה לשחזר בדיקנות מרבית את הצליל הייחודי של סטן גץ, ואת זאת הוא אכן הצליח לעשות באופן שעורר את קנאתם של נגני סקסופון רבים בארץ.
משה התפרסם כילד פלא בשנות ה-60. הוא ניגן במפוחית-פה ברמה וירטואוזית וביצע את כל "מפגני הכוח" המקובלים דאז, כמו "הורה סטקאטו", הצ'ארדאש מאת מונטי ויצירות רבות אחרות - באופן מושלם, ללא "מריחות" ותמיד ללא שגיאות.
באופן טבעי, הוא הפך למוסיקאי מקצועי ותרם רבות לכל הרכב במסגרתו ניגן.
משה היה אדם צנוע ואפילו חסר-ביטחון במידה מסוימת - מאישיותו נעדר לחלוטין המרכיב המרפקני החשוב כל-כך כדי לפתח קריירה רצינית בעולם המוסיקה והבידור.
אני ניגנתי לראשונה עם משה בשנת 1979, וכשהתחלתי לנהל הרכבים משלי בתחילת שנות ה-90, נעזרתי רבות בשירותיו, בעיקר בהופעות של מוסיקה לריקודים, בהופעות באירועים פרטיים וכדומה. תמיד התגאיתי בכך שההופעות של ההרכבים שלי מספקות במה לאמנים מסוגו של משה, שקצת נשכחו ונעלמו מהעין. תמיד אהבנו לכלול בכל הופעה שלנו פרק "אמנותי" שבו משה היה הסולן ואנו ליווינו אותו, תוך כבוד, פירגון והתפעלות מנגינתו הווירטואוזית. אפילו באירועים הרועשים והפרועים ביותר, שלא לדבר על חתונות ויתר סוגי האירועים המשפחתיים, כשמשה היה פוצח באחד מקטעי הסולו שלו, הקהל היה משתתק ומאזין ברוב קשב לנגינתו - שתמיד, אבל ממש תמיד, זכתה לתשואות סוערות.
כעמית מוסיקאי, משה היה אחד האנשים הלויאליים והקולגיאליים ביותר שהכרתי, במילייה המתאפיין באגואיזם וחוסר אמינות אישית ושאנשיו אינם מצטיינים, בדרך כלל, בתכונות האלה.
בין המלווים את משה בדרכו האחרונה היו מוסיקאים רבים עימם שיתף פעולה לאורך עשורים רבים של פעילות מוסיקלית אינטנסיבית ברמה הגבוהה ביותר.
חבל על דאבדין ואין משתכחין. יהי זכרו ברוך.


קבצים מצורפים:

   

בתגובה ל: משה בראונר ז"ל מאת: רמי האן
אמנם מעולם לא שמעתי על משה בראונר ולמרות זאת המחווה שלך כלפיו מרגשת, וביכולת ההבעה שלך בכתב ניתן רק להתקנא. אתה יותר ממוזמן לקבוצה שהקמנו ב"פייסבוק".