כשלנון נרצח הייתי בן 11, בחופש חנוכה אצל סבא וסבתא בעיר הגדולה. אני זוכר שהידיעות על מותו הושמעו מהטרנזיסטור הישן בפינת האוכל ואיך הסברתי לסבא וסבתא בידענות שעכשיו כבר אין סיכוי לאיחוד הביטלז, למרות שאם להודות על האמת, בקושי הכרתי אותם בעצמי. כמה שנים אח"כ, כשנשמתי וחלמתי ביטלז, הייתי יושב מול "מסע הקסם המסתורי" של קוטנר ומרגיש כאילו לנון הוא מעין האח הבכור שמעולם לא היה לי - גאון, מוכשר, מתחבט וכנה. בתקופה שבה הייתי משוכנע שכולם מסביב בורים או שקרנים, היה לי גיבור אחד שנתן לי תמיד את האמת, גם אם היא לא היתה נעימה. אף פעם לא הייתי מאלה שתלו פוסטרים על הקירות והעריצו אמנים באובססיה, אבל היה לי גיבור נעורים אחד, דווקא בגלל שלא נגע בשלמות, שהוציא אחריו שירים (שלא לומר אלבומים) מביכים והצהרות מביכות אף יותר, אבל ידע לעמוד מאחוריהם ולהגן על האמת שלו.
שנים גדלתי כך, עם מורה ומחנך שהוא גם זמר נערץ ומוזיקאי גאון. גם כשנחשפתי לאמנים אחרים, גאונים לא פחות, גם כשלמדתי להעריך את פול, לנון תמיד היה עבורי דמות מיוחדת, והביטלז תמיד היו הלהקה של ג'ון.
לאחרונה קרו כמה דברים. קודם כל, השנה לראשונה אני יותר מבוגר מג'ון. אם פעם חשבתי שלמות בגיל ארבעים זה ראוי ומכובד, היום אני מבין כמה צעיר הוא היה, וכמה הוא רק התחיל להבשיל כיוצר בוגר ונבון. להפתעתי, אני חושש שבכמה מובנים נהייתי לפתע איש של פול - מתחיל לשים לב לפרטים הקטנים, מעריך חשיבה פרקטית על פני חלומות פרועים וחושב שהתמדה חשובה יותר מגאונות. לנון הוא קצת כמו דמות נערצת מהנעורים שפוגשים אחרי הרבה שנים ורואים פתאום את האדם שמאחוריה, על אנושיותו ופגמיו. הגעגוע לג'ון לא פסק אבל השתנה - מהאדרה של מה שהיה לתחושת ההחמצה על מה שיכול היה להיות, וכמה שחסר לנו לנון בוגר בשלושת העשורים האחרונים, מישהו זקן וחכם שיספר לנו את האמת בעולם שמתעתע ללא הרף. עכשיו לנון יישאר תמיד צעיר ממני, אני מניח שבעוד כמה שנים אני כבר אוכל ללמד אותו כמה דברים על החיים. צריך להסתגל גם לדברים כאלה, כנראה.
ביוני 1965 יצא לאור A Spaniard in the Works ספרו השני של ג'ון לנון. כמו קודמו (In His Own Write) גם הספר הזה הורכב כולו מסיפורי נונסנס קצרים וציורים סוריאליסטים שחשפו מעט מהלך החשיבה וההומור הלנוני, שהיה מוכר לחבריו אך לא לקהל הרחב. העיתונאי הבריטי קנת' אלסופ שאל את לנון מדוע הוא לא מכניס לשירים שלו את אותה כתיבה שמאפיינת את הספרים, את אותו סגנון של משחקי מילים ולמה הוא לא כותב על הילדות שלו. זה הצית משהו בג'ון.
הוא הסתגר בסטודיו הביתי שלו בקנווד עם עשרה טייפ-רקורדרים וערך רשימת מסע. הוא נסע באוטובוס דמיוני מבית דודתו במנלוב אווניו העירה, כשהוא עובר בפני ליין, בסטרוברי פילדז ובכל נקודת ציון אפשרית. "כתבתי הכל וזה היה מגוחך, זה היה שיר משעמם מסוג של 'מה שעשיתי בטיול-האוטובוס-בחופשה שלי' וזה פשוט לא עבד". אחרי שעות של תסכול וניסיונות להמציא שורות מחוכמות הוא ויתר ועזב את השיר לנפשו. ואז "המילים התחילו לזרום על המקומות שאני זוכר ...לשחרר - זה הטריק". הוא ויתר על שמות המקומות שממילא לא אמרו כלום לרוב העולם (לפחות לא בשנתיים הקרובות) והתפייט על המשמעות שלהם עבורו. ע"פ חברו מילדות פיט שוטון השורה על חברים ואהובים, שחלקם מתים וחלקם חיים, מתייחסת אל שוטון ואל סטיוארט סאטקליף שנפטר בהמבורג שלוש שנים קודם לכן.
כשפול הגיע לקנווד השיר כבר היה כתוב. לנון אמר שהוא עזר לו עם ההרמוניות וה-middle-eight. מקרטני טען מאוחר יותר שהוא הלחין את השיר: "ג'ון שכח או שהוא לא חשב שכתבתי את המנגינה. אני זוכר שהיו כבר המילים. מעין פואמה... על פרצופים שהוא זכר. אני זוכר שישבתי כחצי שעה עם המלוטרון שלו וכתבתי". בספרו Revolution in the Head מוצא איאן מקדונלד בלחן את הנגיעות של מקרטני. ובאשר ל-middle-eight, שלנון/מקרטני אהבו להשתמש בו רבות בשנים הראשונות, אין בכלל כזה בשיר.
ב-18 באוקטובר בסטודיו 2 הוקלטה השירה של ג'ון מלווה בהרמוניות של פול וג'ורג' וגם הגיטרות-תופים-טמבורין. למעשה השיר היה מוכן מלבד הגשר. ג'ון לא החליט מה הוא רוצה שם, הוא ביקש מג'ורג' מרטין לחשוב על איזשהו סולו פסנתר. ארבעה ימים אח"כ, כשהביטלס מחוץ לאולפן, הקליט ג'ורג' מרטין את עצמו בקטע בארוקי שכתב. הוא ניסה קודם עם אורגן ואז עבר לפסנתר אלקטרוני. הוא העדיף להציג בפניהם את המוצר המוגמר לפני שיפסלו אותו. הוא צדק, לאחר שינוי מהירות ההקלטה המעבר המוזיקלי ישב באופן מושלם בתוך השיר והם אהבו את זה.
ב-3 בדצמבר יצא Rubber Soul ובו 'In My Life'. למרות שנהג לפסול בדיעבד שירים שונים ראה ג'ון לנון ב- In My Life אמנות, ובראיונות שונים לאורך השנים התגאה בתוצאה: "זו כנראה היצירה הרצינית הראשונה שלי וזו הפעם הראשונה שיצקתי במודע את הצד הספרותי שלי לתוך שיר". כמו גם ביכולתו לכתוב בלדות: "התדמית שלי יותר רוקיסטית אבל אם תבדוק את השירים האלו - אני שם בקטע הסנטימנטלי, בדיוק כמו פול. אני אוהב את המוזיקה הזו באותה מידה".
"זה השיר הראשון שכתבתי במתכוון על חיי... עד אז פשוט כתבנו בסגנון האוורלי בראדרז, באדי הולי, שירי פופ בלי הרבה מחשבה מאחריהם. המילים היו כמעט חסרות משמעות". הרעיון הזה שלמילים יש ערך והן לא רק קישוט למנגינה היווה חידוש ללנון והכתיבה האישית נראתה לו הרבה יותר משמעותית. באלבום הסולו הראשון שלו הוא לקח אותה צעד נוסף קדימה.
בתגובה ל: In My Life מאת: backbeat כשלנון נרצח הייתי בן 11, בחופש חנוכה אצל סבא וסבתא בעיר הגדולה. אני זוכר שהידיעות על מותו הושמעו מהטרנזיסטור הישן בפינת האוכל ואיך הסברתי לסבא וסבתא בידענות שעכשיו כבר אין סיכוי לאיחוד הביטלז, למרות שאם להודות על האמת, בקושי הכרתי אותם בעצמי. כמה שנים אח"כ, כשנשמתי וחלמתי ביטלז, הייתי יושב מול "מסע הקסם המסתורי" של קוטנר ומרגיש כאילו לנון הוא מעין האח הבכור שמעולם לא היה לי - גאון, מוכשר, מתחבט וכנה. בתקופה שבה הייתי משוכנע שכולם מסביב בורים או שקרנים, היה לי גיבור אחד שנתן לי תמיד את האמת, גם אם היא לא היתה נעימה. אף פעם לא הייתי מאלה שתלו פוסטרים על הקירות והעריצו אמנים באובססיה, אבל היה לי גיבור נעורים אחד, דווקא בגלל שלא נגע בשלמות, שהוציא אחריו שירים (שלא לומר אלבומים) מביכים והצהרות מביכות אף יותר, אבל ידע לעמוד מאחוריהם ולהגן על האמת שלו.
שנים גדלתי כך, עם מורה ומחנך שהוא גם זמר נערץ ומוזיקאי גאון. גם כשנחשפתי לאמנים אחרים, גאונים לא פחות, גם כשלמדתי להעריך את פול, לנון תמיד היה עבורי דמות מיוחדת, והביטלז תמיד היו הלהקה של ג'ון.
לאחרונה קרו כמה דברים. קודם כל, השנה לראשונה אני יותר מבוגר מג'ון. אם פעם חשבתי שלמות בגיל ארבעים זה ראוי ומכובד, היום אני מבין כמה צעיר הוא היה, וכמה הוא רק התחיל להבשיל כיוצר בוגר ונבון. להפתעתי, אני חושש שבכמה מובנים נהייתי לפתע איש של פול - מתחיל לשים לב לפרטים הקטנים, מעריך חשיבה פרקטית על פני חלומות פרועים וחושב שהתמדה חשובה יותר מגאונות. לנון הוא קצת כמו דמות נערצת מהנעורים שפוגשים אחרי הרבה שנים ורואים פתאום את האדם שמאחוריה, על אנושיותו ופגמיו. הגעגוע לג'ון לא פסק אבל השתנה - מהאדרה של מה שהיה לתחושת ההחמצה על מה שיכול היה להיות, וכמה שחסר לנו לנון בוגר בשלושת העשורים האחרונים, מישהו זקן וחכם שיספר לנו את האמת בעולם שמתעתע ללא הרף. עכשיו לנון יישאר תמיד צעיר ממני, אני מניח שבעוד כמה שנים אני כבר אוכל ללמד אותו כמה דברים על החיים. צריך להסתגל גם לדברים כאלה, כנראה.
בתגובה ל: בחיי מאת: zooly ללא תוכן
"My dog he got 3 legs, your dog he got none!"
בתגובה ל: בחיי מאת: zooly - ורובנו "קיבלנו" אותו לחיינו במצב הזה ממש - זה מדהים שאימפקט שלו עלינו כ"כ גדול שעדיין, כל פעם מחדש, אנחנו מתמלאים בתחושות ההחמצה ובגעגועים למה שלא באמת הכרנו.
בתגובה ל: In My Life מאת: backbeat אגב, רובס מספר בהופעותיו שזה השיר היחיד שבו ג'ון כתב את המילים ופול את הלחן. מה שהוא שוכח לספר שזה גם השיר היחיד שבו הם חלוקים לחלוטין לגבי חלוקת הקרדיט (יש עוד מחלוקות, אבל קטנות יותר). הוא מתעקש לחזור על אותם אי דיוקים הופעה אחר הופעה... זה די מעצבן אותי.
אני מודה שאחרי פסטיבל לנון שהיה בשנה האחרונה בכלל ולפני חודשיים בפרט, הגעתי לתאריך הזה ממוצה ונטולת סבלנות. אין לי יס, לא צפיתי בערוץ 8 ולא הקשבתי לרדיו, לא הלכתי לאף אחד ממופעי המחווה... נתתי לזה לעבור מעליי, פשוט עוד יום בלוח השנה. זו הפעם הראשונה שזה קורה לי, ועוד במניין שנים כל כך עגול (שבעיניי, אגב, גורלי יותר דווקא כי זה היום שבו נכנסתי לראשונה לפורומים באינטרנט והתמכרתי).
אני מודה שמצד אחד מדגדג לי לבדוק מה היו השידורים המיוחדים שהחמצתי, ומצד שני אני חוששת שזה בכל זאת יצליח לבאס אותי... אבל אני מניחה שלא השמיעו או אמרו שום דבר שלא שמעתי כבר אין ספור פעמים בעבר.
And in the end the lunch you take" ".is equal to the lunch you bake
In My Life מאת: backbeat
אישור ההודעה
דחיית ההודעה
אישור המשתמש
חסום את המשתמש
