בתגובה ל: שבוע חדש מתחיל בכיף מאת: libi79
בטווח המידי אני מאמין ורואה את הירידה במשקל, הבעיה בטווח
הארוך - עדיין יש בי מקום סקפטי לגבי היכולת להתמיד במשקל
הנמוך. כבר רזיתי בעבר יפה מאוד ולא שמרתי על השגי. אז נכון
תגידו ובצדק, אם תרכוש הרגלים נכונים עכשיו תשמור בעתיד - ועל
זה אני אומר גם בדיאטות קודמות רכשתי הרגלים נכונים ובכל זאת
לא שמרתי. אז תגידו הסטטיסטיקה אומרת שמי שעבר את הניתוח - 87%
אחרי 3 שנים שומרים על המשקל להבדיל מ-1% מאלה ש"רק" עשו דיאטה
- ואני אומר אז וודאי אהיה מאותם 13% שלא צלחו.אז תגידו, שגם
אם אעלה במשקל חס וחלילה לא אגיע למימדים שלי היום ואני אומר
ובשביל זה אני שומר את הבגדים.
בקיצור הבנתם יש בי 2 קולות - דוקטור תצילי אותי..

בתגובה ל: שאלה לורדה מאת: MEIR35
ראשית,לצורך ה"גילוי הנאות" עלי לציין שעדיין אינני משורוולת,אך אני עומדת לעבור את הניתוח בסביבות אמצע יולי.למרות זאת,אני מרשה לעצמי לכתוב לך מכיוון שאני חושבת ומרגישה שהדברים שעליהם אתה מדבר משותפים לכולנו-גם כאלה שכבר נותחו,וגם אלה שבדרך.אני יכולה מאוד להבין את הקולות המנוגדים שיש בך,מכיוון שאתה "מסתמך" על נסיון העבר שלך,שבו הדברים פעלו בתבנית מסויימת שחזרה על עצמה,ולכן קיים הפחד שהדברים יחזרו על עצמם.אני מאמינה שהקולות האלה משותפים לרבים מאתנו.למרות הכל,קיים שוני בין מה שהיה בעבר למצבך היום,מכיוון שקיים בך כלי-עזר,השרוול,שאמור לשתף אתך פעולה בעניין.אני אישית,מאמינה שהרגלים וספורט חשובים מאוד להצלחה,אך לא פחות מכך וכמובן במשולב- העבודה העמוקה יותר לגבי האוכל:מה הוא מייצג עבורך,על איזה צרכים עמוקים הוא מנסה לענות,מה יכול לעזור לך לשנות את האמונות שרכשת לגבי עצמך בעניין זה,ועוד.(אני בעצמי עוברת תהליכים כאלה בעצמי כבר עכשיו,על מנת להקל את המצב לאחר הניתוח).בנוגע לבגדים,נתתי והעברתי הלאה בגדים שהיו לי בתקופות השמנות כשהייתי רזה יותר,וכשהצטרכתי,קבלתי מאחרים בגדים לתקופות ה"גדולות" יותר.כשאתה "משחרר" את הבגדים,אתה למעשה נותן הצהרה לעצמך (אפילו ברמת התת מודע שלך) שאינך זקוק להם יותר,שאתה משחרר את מי שהיית,לקראת עתיד בריא וטוב יותר. מקווה שלא הארכתי יותר מדי,שיהיה המון בהצלחה.

בתגובה ל: שלום מאיר. מאת: גדולה מהחיים
הי מאיר
מוזר לי להיות מהצד השני שכותב לך ולא מקשיב לך :-)

ואני צריכה לעבור את השרוולון שלי ב7.3 ומפחיד אותי בדיוק מה שמפחיד אותך. אולי בגלל זה אני מנסה לומר לעצמי שהירידות שאני רואה שמדברים עליהן פה, 7 ק"ג ב10 ימים ו-15 ק"ג בחודש ראשון, הן לא ריאליות עבורי - מפחדת להתאכזב מעצמי
פוחדת שלא אוכל לרוץ 5 פעמים בשבוע ולרדת 100% כמו שענו לך פה למטה
ובכלל, אולי אני טועה. בגובה 164 המשקל שלי צריך להיות בין 50 ל-67. אז בוא נאמר שבגיל 40 אני לא חולמת בכלל על 50, אבל האמת היא שאני גם לא מכוונת ל-67. ואז אני רואה פה למטה תגובה על זה שה-6 ק"ג האחרונים הם היעד, אחרי ירידה של 50 ואני אומרת ...אולי כן לשאוף לאוורסט ... אולי הנטייה שלי להיות ריאלית היא לא הטובה ביותר...
אולי הפחדים שלי הם מה שיעצרו אותי בסוף
ואולי אנחנו עושים לעצמנו בדיוק אותו הדבר שהביא אותנו מכל הדיאטות לשרוול (לפחות אצלי) היעדים המטורפים האלה ... להתחיל דיאטה עם יעד של ירידה של 50 ק"ג זה כמעט כמו לקפוץ מצוק בלי מצנח ולהתפלל שיעצור אותנו ענן ונגיע למטה בשלום

לא יודעת, גם אני נעה בין הצורך שהפעם זה יהיה שונה, לעמוד בכל ולהבטיח לעצמי את השמיים
לבין הצורך להיות מציאותית כדי לא להיפגע / להיכשל

אולי זה רק טיבעי ... אנושי ....

בתגובה ל: שאלה לורדה מאת: MEIR35
קודם כל הרשיתי לעצמי לבדל את ההודעה שלך משרשור הבגדים כי
היא נוגעת בנושא מאד חשוב.

"אם לא הצלחתי עד היום - למה שאצליח עכשיו?"

מאיר,
תבין דבר חשוב מאד. בדיאטות הקודמות לא רכשת הרגלים. כן
מילאת משימות מדוייקות איך לאכול וכמה ספורט לעשות. אבל
ברגע שחזרת להרגלים (כי הרגלים הם לא משימות קצרות טווח) -
עלית חזרה במשקל.
אם נסתכל על זה בצורה טכנית - לאלה שלא עברו ניתוח יש
קיבולת גדולה יותר לחזור למימדים של לפני בתוספת ריבית
והצמדה (לטוכעס).

בשביל הפיתרון צריך לדעת את הגורם. כלומר, מה גרם לך מאיר
לחזור להרגלים הישנים? מה עבר לך בראש ברגע שסיימת את
הדיאטה וחזרת להרגלים שלך - למה?
וליצור לך הרגלים שתוכל לעמוד בהם. שאיתם תוכל לחיות לכל
חייך.

אני יכולה לתת כאן את הנקודה האישית שלי.
אני לא מסתירה את העובדה שיש לי בערך 6 ק"ג למשקל היעד ולא
השלמתי את כל הדרך.
למה? הרגלים.
בתחילת התהליך היה חשוב לי לרדת 100% ויהי מה. סיכמתי עם
עצמי אז שבתום השנה אני סוגרת את הסיפור.
אחר כך נהייתי יותר ריאלית ובתום שנה סגרתי 50 ק"ג.

ואז גיליתי משהו חשוב (אאוריקה!)
החיים, הם לא אלה של 6 פעמים בשבוע ספורט ודיאטה מסיבית. לא
בשבילי בכל אופן.. ולא קיימים בהם כללי ברזל מסוגים שונים.
ואז נשאלה השאלה איך אני שומרת על עצמי בכל זאת. איך לשמר
את כל הישג השרוול הנפלא הזה בלי להכנס ללופ של "אני לא
בסדר כי לא עשיתי מה שצריך".
ורקמתי לי חיים שמושתתים בדיוק על פיתרון הבעיה שהייתה לי.
תמיד "חסרתי" דברים כי אני שמנה. היה אסור לי זה והיה אסור
לי זה. ומכל אסור העמסתי פי 10 ממה שאסור.
אסור פיצה? למה משולש.. לא מתלכלכת על פחות משלושה.
אסור שוקולד? אם אני לא מחסלת חפיסה אני לא הולכת לישון
מקריז.
אסור לי בורגר ראנץ'? אלופת העולם אני בלהבריח הביתה ארוחת
משולש עם כל התוספות בלי שאף אחד ישים לב.

ואז אני אומרת דבר מאד פשוט -
בחיים שאני רוצה אף אחד לא יגיד לי כמה ואיך.
אני רוצה אייס קפה ובורגר ראנץ' ושוקולד וכל מה שאני רוצה
לאכול שתהיה לי את האפשרות.

את המחיר (50 ק"ג ירידה וכאן עצרתי) הסכמתי לשלם תמורת
הרגלים לחיים. תמורת העובדה שאני לא מסכימה לחיות במצור
בשום פנים ואופן, כי מה שאעשה לעצמי הוא רק תסכול.

אני שותה אייס קפה ואוכלת בורגר ראנץ' פעם בשבוע (בלי
הצ'יפס כי אין לי מקום) ואוכלת שוקולד.
ומה נהיה מכל זה?
בגלל שמותר - לא חייבים כל הזמן.

נהייתי אוהבת חסה בצורה מדהימה...
ואני עושה הליכות כי אני רוצה ולא כי "צריך".
והיום, אחרי הליכה, עם כל האוכל של שבת וכל העוגות והמטעמים
שיש כאן.. הגוף שלי לחש לי: אני רוצה מלפפון, ביצה, גבינה
וקצת שמן זית.

אתה מבין?
ברגע שכל האופציות פתוחות באה רגיעה.
כזאת של החיים האמיתיים.

כזאת שכשמנה 21 שנים לא יכולתי להבין...
היום אני מבינה שלא חוכמה להנחיל הרגלים מאולצים למי שלא
היה מורגל בהם. לא חוכמה להכריח.
החוכמה היא לנווט ולשמר.
לבוא בטוב, ברוגע ולבחון מה השינוי שאני באמת רוצה לעשות
ומה המחיר שאני מעוניין לשלם עבורו.
עד היום לא היית מוכן לשלם את מחיר השינוי ולכן חזרו כל
ההרגלים הישנים ודפקו בדלת. אמרו לך: "מאיר, עזוב אותך, אתה
רוצה אותנו הרי ולא את כל מה שניסו למכור לך."
אתה עשית את הבחירה ופתחת להם את הדלת חזרה לאותם תושבים
חוזרים.

אבל היום, אם תיקח את כל זה כצידה לדרך - אתה לא צריך אף
בגד שמן.. כי תהיה מאיר אחר, חדש. מאיר של הרגלים (אמיתיים)
חדשים.

בתגובה ל: שאלה לורדה מאת: MEIR35
מהדהדים אצל כולנו

גם אלה שכביכול בסוף התהליך

אני למדתי להתגבר על זה בלחיות את הרגע

אני נשקלת ברמה היומית

אם ראיתי אתמול שחרגתי ואכלתי יותר למחרת אני מאזנת

זו הדרך שלי להתגבר על הפחד מלהשמין שוב.

אגב מהניסיון הקצר שלי מאז הפלסטיקה שאני פחות או

יותר באותו משקל ואותה תזונה הגוף נשאר באותו משקל

אפילו עכשיו שאני אוכלת מעט בגלל השיניים אני לא מרזה.

קח בחשבון שתהליך ההרזיה הוא לא תהליך של יום במהלך התקופה

אתה רוכש הרגלי אכילה וספורט חדשים וממרחק של זמן

גם אם נורא רוצים צריך ממש להתאמץ כדי להעלות את המסה הנכבדה שירדה.

הקולות המהדהדים בך הם למעשה השומרים שלך מלחזור לשם שוב.

ככה אני מרגישה לגבי הקולות האלה בראשי.

ובנימה אישית ממה שאני קוראת אותך מלפני התהליך ועד עתה נראה לי שנכנסת בשל לניתוח אתה עושה חתיכת דרך היא לא פשוטה אבל אין לי ספק שתעמוד בה.

שמחה

בתגובה ל: מאיר הקולות שמהדהדים בך מאת: שמחה40
ללא תוכן

בתגובה ל: שלחתי לך את הדוגמא לשמלה למייל האישי שלך. מאת: 70יעל
אבל אני צריכה לראות קודם על הגוף

כדי להיות סגורה שזה הסגנון

יש עוד חצי שנה לתחפושת.

ודווקא חשבתי לעשות משהו בלבן

מה אכפת לי להיות כלת הערב?

למה לחכות עוד 5 שנים עד חתונת הכסף?

תודה

שמחה

בתגובה ל: שבוע חדש מתחיל בכיף מאת: libi79
אז היי לכם פורום משורוולים,
אני דיי בטוח שאתם א זוכרים אותי אבל אולי את הסיפור,?
ממ קוראים לי מאור אני בן 15 באוגוסט נותחתי ע"י ד"ר גירון
אז כמה עבר עד היום?עשו את החישוב..
-תחילת הניתוח 113 ק"ג
-כרגע נכון לתאריך 24.4.10 אני שוקל 70 ק"ג
אני מרגיש מעולה, החיים יפים כשאתה רזה =]
אני מתאמן בחדר כושר,הרבה אני מעלה את כל העודפים שנשארו במסה והולך דיי טוב!
וזהו בעקרון גם אבא שלי עבר את הניתוח לפני כחודש, בעקרון תיהיו בשוק כל המשפחה שלי
עברו את הניתוח, אני ואבא שלי שרוול ואמא שלי ואחי מעקף חח אני ימשיך להכינס ולקרוא את הסיפורים שלכם.
בברכה,מאור.

בתגובה ל: עדכון לגבי -בן 15- מאת: Koper
הירידה שלך במשקל מדהימה, ועוד יותר מדהים השינוי באורח החיים
שעשית בגיל 15.
אני בטוחה שעצם העובדה שאתה ומשפחתך מנותחים כולם, גורמת
לסביבה תומכת ואוהדת לתהליך.
מאחלת לך המשך בריאות שלמה ומקווה לראות אותך כאן באופן פעיל.
דורית

בתגובה ל: עדכון לגבי -בן 15- מאת: Koper
איזו מוטיבציה יש לך
כל הכבוד!!!
תמשיך להצליח

בתגובה ל: עדכון לגבי -בן 15- מאת: Koper
אני שמחה לראות את התמורות במשקל :-)

כמו שאמרה דורית, סביבה מנותחת זו קרקע פוריה להצלחה ואני
מקווה שכולם תומכים אחד בשני.
איך מצליחים שאר המשפחה?

כיף לראות את ההתלהבות בתהליך ושרק תמשיך להצליח.

בתגובה ל: עדכון לגבי -בן 15- מאת: Koper
כל הכבוד מאור

לך ולכל המשפחה

מאחלת לכם הצלחה בתהליך

יווווו ממש מרגש

שמחה

בתגובה ל: שבוע חדש מתחיל בכיף מאת: libi79
רשימת געגועים (1):
1. סעודת ערב שבת, על הצלחת שתי מנות עוף, אורז מתובל מהביל, סלט כרוב מלא שום ושמיר;
2. לגמור את הכול ולנגב את הרוטב הזהוב והשמנוני של העוף ואת המיץ מסלט הכרוב עם חלה טרייה.
3. לקינוח: כוס תה חמצמץ ופאי תפוחים.

רשימת געגועים (2):
1. שבת בבוקר. כוס קפה חם מאוד, 2-3 פרוסות עוגה, מעדן בטעם תות-וניל
2. אחרי שעתיים, על הנדנדה במרפסת, עוד כוס קפה חם מאוד, עוד עוגה, גרעינים
3. שבת בצהריים, סלט ירקות טעים כמו שרק אני עושה, טחינה כמו שרק הבן הצעיר עושה, שתי ביצים מהחמין, שתי מנות עוף (איך את מתבלת? העוף שלך הכי טעים!)
4. שנ"צ של שבת – אין דברים כאלה!
5. כמעט מוצאי שבת, קערת מרק עוף שעמד כל השבת על הפלטה, כוס תה חמצמץ בלי פאי תפוחים כי נגמר.

אני שמה לב שמאז הניתוח, בשבתות אני טרופת געגועים גסטרונומיים. אני מבשלת את מאכלי השבת שדי חוזרים על עצמם כבר שנים. הילדים ובן הזוג אוהבים מאוד את מה שאני מבשלת.
כל השנים נהניתי לבשל ולזכות במחמאות, ועכשיו מתברר לי שאני נורא מתגעגעת.
משהו כאן לא ברור: גם חביתה שאני מכינה יוצאת נהדר, אז למה, בסתם יום של חול, אין לי בעיה להכין לעצמי חביתה כזית, לאכול, לשבוע ולהעביר את השעות הבאות בלי לפנטז עליה או להצטער על כך שנגמרה?
יש לי הרגשה שבימי החול שרוי קשבנו מיכאל גורדוס בערנות מלאה וכל אירועי האכילה מתאימים לרעב ולקיבולת, אבל בשבת הוא נח (קשבנו).
בשבתות, אני כל הזמן חושבת על מטעמי השבת, ואני כל הזמן לוקחת מהם ביסים קטנים, אשר רק מגבירים את הגעגוע.
לעולם כבר לא אצליח למלא את כרסי בשתי מנות עוף, אורז מהביל מתובל סלט טוב, כהקדמה לתה ולפאי תפוחים.
במעט השבתות שעברו מאז הניתוח (במיוחד מאז שמותר לי לאכול אוכל לא טחון) אני עסוקה בגעגוע ובתסכול. הארוחות המיניאטוריות ממטעמי בשבת על צלחות קטנות באות בתדירות גבוהה וזה גורם לי לתחושות גופניות לא נעימות בכלל. אז מאוד טעים וממש לא נעים.

טוב. עד כאן רגשי-רגשי. למה בדיוק אני מתגעגעת, הרי הכול כאן ומותר? למה לאכול בלחץ? מה עם קצת היגיון?
לקראת השבת הבאה אנסה להכין תכנית מובנית יותר ולעמוד בה. נראה.

בתגובה ל: עונג שבת עאלק מאת: מאה ומשהו
מבינה אותך...
בשבתות האוכל שם, אנחנו שם והאיחוד מתבקש.

לסיים מהצלחת למדנו עוד בפולניה (וכמה ייסורים עברתי אני עד
שלימדתי את עצמי לזרוק אוכל שנשאר).

ולמלא את עצמנו באוכל.. עונג צרוף.
עד שהכל מחוסל.. עד שכל האוכל הסתיים.

לומדים לאכול קצת מכל דבר וליהנות מהטעמים ולא מהכמות.
את מתגעגעת להרגשת המילוי הזאת. לתחושת העונג של האוכל
שתופס כל חלקה טובה של הקיבה ועולה עד הלב, שם זה הכי נעים.
כי זה משכך..

היגיון? באוכל? :-)

וברצינות,
מה חסר לך?

בתגובה ל: עונג שבת עאלק מאת: מאה ומשהו
את צודקת, חלק מהתהליך שלנו הוא להתמודד

עם הפרידה מכמויות האוכל.

שבת קשה יותר במיוחד בהתחלה.

לשבת יש אווירה מיוחדת "אווירת שבת"

כשחלק מהאווירה זה באמת האוכל.

בואי נראה למה את מתגעגעת

במקום שתי מנות קחי רק פולקה (לדעתי גם אותו יהיה קשה לך לסיים בשלב שלך)כף אורז כרוב הייתי מוותרת לטובת ירק אחר.
תאכלי מה שנכנס תחכי שקצת יתפנה סיימי את העוף.
חכי עוד תשאירי טיפלה מקום טבלי חתיכה קטנה של חלה עם המיץ והרוטב הזהוב של העוף.

עד פה התברכת את אוכלת מה שאת אוהבת בשמינית כמות.

את התה וביס מהעוגה את יכולה אחרי "ארץ נהדרת" לאכול
כלומר יותר יותר מאוחר.

אותו כנ"ל לגבי שבת במקום 2 -3 פרוסות עוגה קחי פרוסה אחת גרעינים לדעתי לא מתחילים, ממכר מלא קלוריות והשרוול אוהב אותם. תחליפי את זה ב 2 ,3 אגוזים /קשיו טבעיים גם בריא וגם מהמשפחה.

על אותו עיקרון חמין ביצים וכד' (לי הדברים האלה עוברים כבד כך שאני בד"כ לא מתחילה).

ממש בא לך תאכלי חצי ביצה ואחרי שעתיים עוד חצי ביצה עם קצת חמין וקצת עוף.(חמין אל תכפילי זה ממש לא חכם)

חלבונים את יכולה להכפיל בכמויות (גם ככה כבר תרגישי מפוצצת בשלב הזה)

בקיצור מה שאני מנסה להראות זה שאם תסתכלי על זה מנקודת מבט אחרת אולי יהיה לך קצת יותר קל את עדיין יכולה לאכול מהכל להנות לשבוע ולמחרת לראות ירידה במשקל.

הדבר העיקרי שמפצה אותנו על העדר כמויות ורצון עז לאכול זה רצון עז לרזות ובמקרה שלנו אנו זוכים בכל העולמות גם אוכלים הכל בכמויות קטנות וגם מרזים ונהנים מהעולם הטוב ומה שהוא טומן בחובו.

את תראי מותק שאט אט האוכל יפסיק להיות האישיו בחיים שלך והשבתות שלך יתמלאו בתחביבים אחרים.

הרבה הצלחה

שמחה

בתגובה ל: עונג שבת עאלק מאת: מאה ומשהו
עם הריחות, הטעמים, היציאה מהשיגרה.
הקושי מתגבר כשבעצם את היחידה שעושה את השינוי, ושאר בני הבית ממשיכים בהתנהלות הרגילה שלהם (ואת זו שמבשלת).
מה עושים?
קודם כל מכירים בבעיה.
אין פיתרון קסם. הרי ברור שהפיתרון האופטימלי הוא תהיי חזקה ואל תאכלי.
אני לא חושבת שזה נכון. לטעמי, צריך כן לאכול.
לטעום מהכל, במידה.
לאכול מה שמותר לך עפ"י הזמן שעבר מהניתוח, בארוחות קטנות ומדודות, אבל אך תחסכי מעצמך מבחינת טעמים.
סוף השבוע הוא ייחודי- אז תתנהגי אליו כייחודי. בשאר השבוע תתנהגי כשיגרה.
דורית

בתגובה ל: סוף השבוע הוא באמת התמודדות ייחודית מאת: עייפה ומאושרת
חייבת לענות למרות שזה די מאוחר כל המגיבים להגיגייך ניסו ללמד, להטיף, להציע וכו... ונדמה לי שלא לכך היו כוונותיך. מרום גילך ומישקלך את הרי יודעת...ומבינה... ואין צורך לחדש. ומה שרצית הוא בעיקר לפנטז...לאוכל לכמויות...לעונג בהכנת האוכל, התענוג שאחרים אוכלים ומשבחים את מאכליך והשימחה והסיפוק הנובעים מכך. ולהסתכל על הכל מהצד בחיוך קצת בקנאה אך גם בנצחון והרבה הנאה .
וכי מה נותר לנו חוץ מפנטזיה...כאשר אנו מודעים היום שלא נחזור לשם יותר.

בתגובה ל: שבוע חדש מתחיל בכיף מאת: libi79
נראה לי שבצעתי את כל השלבים ובכל זאת אני לא רואה את הטיקר שלי

בתגובה ל: שבוע חדש מתחיל בכיף מאת: libi79
למי סיפרתם שאתם מתכוונים לעבור/שעברתם ניתוח להצרת קיבה??
אותי לא כל כך מביך שאנשים ידעו,
אבל אחי שעומד להתנתח גם הוא, ממש מובך שאנשים יודעים...
אבא שלי הוא פטפטן גדול והוא סיפר כבר לחצי ממכרינו על הניתוח,
אפילו החברה הכי טובה שלי שמעה ממנו שאני עומדת לעבור ניתוח,
ולא ממני...

אז..
מה דעתכם בנושא?

בתגובה ל: ניתוח שרוול והסביבה... מאת: maya15
יש כאלו שלא מפריע להם שכל העולם ואישתו ידעו, יש כאלו שלא מספרים לאף אחד, ויש את אלו שמספרים בצורה סלקטיבית- רק למי שהם רוצים ומאמינים שתומך בהם בתהליך.
חשוב שתעשי מה שמתאים לך. לא מתאים לך לשתף? בחירה שלך. זכותך. בקשי מאביך לכבד את פרטיותך ולא לשתף בפרטים אישיים עלייך.
לא מפריע לך? תזרמי. מה אכפת לך מה יגידו אנשים?

אישית סיפרתי במקום העבודה שלי (כי אנ עובדת במרפאה של קופ"ח וגם ככה לכולם היה נודע די מהר), להורים, אחים וחברים טובים.
לכל השאר סיפרתי בהדרגה, תוך כדי תהליך ההחלמה וההרזיה. יש כאלו שעד עכשיו לא יודעים, ולא ממש מטריד אותי מה יגידו.
יום טוב,
דורית

בתגובה ל: ניתוח שרוול והסביבה... מאת: maya15
אני גם כרגע 10 ימים לאחר ניתוח בחרתי שידעו רק אלו שקרובים אלי ולא אלו שרזים ואוהבים לחטט ושישאלו אותי מה אכלת כמה אכלת כמה רזית.
לאחר ניתוח כזה האנשים הרזים חושבים שהוקוס פוקוס הם יראו אותך רזה ושאסור לך לאכול ואם הם רואים שאת אוכלת הם מחטטים בצלחת... אז לאלו שרזים בחרתי לא לספר כרגע, אולי אחרי שהרזה אני יספר בגאווה את הדרך שבא בחרתי לרדת. אבל כרגע לא...

בתגובה ל: ניתוח שרוול והסביבה... מאת: maya15
לכל העולם אשתו דודה שלו ואחותו,

אבל אם לאחיך מפריע תגידו לאבא שלך שלא יספר

הילדים שלי יודעים להשתיק אותי טוב מאוד

כשהם לא רוצים שאני אספר עליהם משהו.

שמחה

בתגובה ל: ניתוח שרוול והסביבה... מאת: maya15
כמו שקראת זה בהחלט תלוי בך.
כל אחד כאן עשה מה שחשב לנכון.. חלק הרגישו שליחות וסיפרו, חלק
סיפרו אם שאלו וחלק לא הסכימו לשתף.

השורה התחתונה היא מה את רוצה.
ואם אבא שלך מפטפט עלייך ועל אחיך בלי שתרצו - זכותכם לבקש
ממנו להימנע מלספר בדומה לכך שאם הוא היה עובר הליך כירורגי לא
הייתם מוצאים לנכון לפרסם אותו.

באשר אלייך קודם תחליטי מה את היית רוצה ואז תפעלי לפי זה.

בתגובה ל: שבוע חדש מתחיל בכיף מאת: libi79
תודה על העזרה. הטיקר שלי מופיע בגאון והשחיין הוא אני שמקווה לשחות את דרכי אל היעד כי אני ממש אוהבת שחייה. כשהכנתי את הטיקר קבעתי את משקל היעד שלי - 75 ק"ג. מדוע בטיקר הוא מוםיע כ-57, ובכל זאת החישוב מאים ל-75?

בתגובה ל: שבוע חדש מתחיל בכיף מאת: libi79
חברים יקרים,
לפני מספר ימים פורסמה שאלה לגבי המשמעות של השנה הראשונה
ולמה היא כל כך חשובה. ראיתי גם שליבי רמזה שהיא הייתה רוצה
לראות דעה של כימאי אז אמנם אני לא ממש כימאי אבל הנה...
אשמח לשמוע את דעתכם.

משמעות שנת הזהב או חלון ההזדמנויות הבלתי חוזר.

הקדמה קצרה:
כידוע, אנחנו כמנותחי שרוול איננו שונים בהרבה מכל אדם אחר
שחפצה נפשו בדיאטה. הסיבה שאנחנו יורדים במשקל יפה ומהר יותר
מאחרים נעוצה בעצם בעובדה המצערת (או המשמחת) שאיננו יכולים
לאכול כמו שאכלנו קודם.
עוד ידוע, שאדם יפחית ממשקלו אך ורק כאשר הצריכה הקלורית
הבאה ממזון תהיה נמוכה יותר מההוצאה הקלורית שנדרשת לקיום
חיינו השוטפים. נשמע בנאלי, אבל תמיד, תמיד נכון ללא שום
סייג כל עוד מדובר בבן אנוש (אצל צמחים הדבר שונה...אנחנו לא
מספיק מפותחים אבולוציונית ועדיין לא יודעים לעשות
פוטוסינטזה. דרך אגב זה תמיד היה התירוץ שלי להשמנה, פשוט
האמנתי שאני כל כך מפותח אבולוציונית שאני מבצע פוטוסינטזה
ולכן משמין:)).
כמובן, ששמירה על משקל קיים תתרחש כאשר הצריכה הקלורית ממזון
תהיה שווה להוצאה הקלורית שדרושה לקיום חיינו השוטפים וכן
עלייה במשקל תתרחש במצב ההפוך בו הצריכה הקלורית ממזון תהיה
גדולה מההוצאה הקלורית הנדרשת לקיום חיינו השוטפים.

עתה, משהכלל החשוב ביותר ברור, ננסה לנתח מה קורה בגופו של
אדם המצוי בתהליך של ירידה במשקל.
ראשית, על מנת לקבל מושג מהי ההוצאה הקלורית הנדרשת לקיומנו
(BMR - Basal metabolic rate) וממה היא מושפעת נוכל לפנות
למחשבונים שונים המצויים לעייפה ברשת האינטרנט. לנוחיותכם
צירפתי לינק לאחד מהם.
(http://www.netogreen.co.il/Calculators/dri.aspx)
אם תרצו להשתעשע מעט ותבצעו חישובים שונים בעזרת המחשבון
תגלו שכל שינוי של אחד מהמשתנים ייתן תוצאה שונה, מה שבעצם
יסביר בהמשך את הסוד. למשל תגלו שגבר צעיר (בן 25), גבוה
(190 ס"מ), ספורטאי (כזה שעוסק בספורט בצורה אינטנסיבית)
ושמן (140 ק"ג) יוכל לצרוך 4,717 קלוריות ליום בלא להעלות או
להוריד אפילו גרם אחד ממשקלו. זאת לעומת אישה (בת 45), בגובה
160 ס"מ, שעובדת עבודה משרדית ובמשקל תקין של 60 ק"ג שעבורה
כל צריכה הגבוהה מ 1590 קלוריות ליום תוביל מיידית לעלייה
במשקל. שימו לב להבדל העצום מדובר בצריכה קלורית של פי 3
עבור הגבר לעומת האישה.
המסקנה: עדיף להיות גברים, צעירים, גבוהים, ספורטאים
ושמנים...:) סתם בשביל לעצבן כמה אנשים או נשים :)

מאחר ורובנו איננו יכולים לשלוט במגדר שלנו, בגילנו או
בגובהנו כל מה שנותר בידנו לעשות הוא לנסות לעשות קצת ספורט
ולהפחית בכמות המזון. אך ראו זה פלא, ככל שאנחנו מפחיתים
בכמות המזון אנו כמובן יורדים במשקל אבל מנגד, משירדנו במשקל
גם ההוצאה הקלורית שלנו יורדת... ופה למעשה טמון הסוד הגדול.
גופנו שואף לאיזון מתמיד, ומאותו רגע בו הפחתנו את כמות
המזון שאנחנו צורכים הגוף, לאחר תקופת הסתגלות (שתלויה
ומשתנה בהתאם לגודל ההפחתה הקלורית אותה ביצענו) יאזן את
עצמו מחדש על משקל חדש התואם את הצריכה הקלורית החדשה. כל
עוד לא תישבר משוואה זו מחדש, למשל, ע"י הפחתה נוספת של
הצריכה הקלורית או ביצוע של פעילות גופנית - הגוף יישאר
באותו משקל בדיוק.
כך גם קצב הירידה במשקל - ככל שהפער בין הצריכה הקלורית לבין
ההוצאה הקלורית יהיה גדול יותר כך גם קצב הירידה יהיה גדול
יותר ולהיפך.

אם כך, למה כולם מדברים על השנה הראשונה כשנת ההזדמנות הבלתי
חוזרת? כנראה שככל שהדבר נובע מסיבות מדעיות הם לא כל כך
צודקים... למרות שהם בהחלט צודקים מכל שאר הבחינות וההסבר
בהמשך.

כנראה שאם ביצענו ניתוח שרוול מסת הגוף שלנו הייתה גדולה
במיוחד, רובנו היינו מעל BMI 40 ואם אני לא טועה הממוצע הינו
באזור 43. ככאלו, הצריכה הקלורית שלנו הייתה בהתאם כ 3000-
5000 קלוריות ליום. לאחר הניתוח ירדה דרמטית הצריכה הקלורית
ולכן מייד החלה ירידה במשקל בקצב מואץ. זאת מאחר וברגע זה
הפער בין הצריכה להוצאה הקלורית הוא אדיר. ומה קורה אחר כך?
במהלך השנה שלאחר הניתוח קוראים הדברים הבאים: אנו מעלים
בהדרגה את הצריכה הקלורית וכמובן ממשיכים להפחית במשקל. שתי
הפעולות האלה יחד פועלות למעשה באותו כיוון שהרי אדם רזה
מוציא פחות קלוריות מאדם שמן ולכן לאחר כשנה ממועד הניתוח
אנו מוצאים את עצמנו בנקודת איזון בה הצריכה הקלורית שווה
להוצאה.

השאלה הבאה היא: איך נוכל להמשיך לרזות מנקודה זו והלאה?
פשוט מאד, עלינו לבצע הפחתה נוספת בצריכה הקלורית או
לחילופין להגדיל את ההוצאה הקלורית ע"י הגברת הפעילות
הגופנית או כמובן שניהם גם יחד.
לכל אחת מהאפשריות לעיל חסרונות משלה שייתנו לכם רמז עבה על
משמעות השנה הראשונה:
הפחתה נוספת בצריכה הקלורית, לאחר שכבר ביצענו הפחתה ענקית
ממילא עלולה שלא להחזיק מעמד לאורך זמן שהלוא אנשים אוהבי
אוכל אנחנו  וככל שהתרחקנו יותר ויותר מהניתוח פעולת האכילה
הופכת קלה והזיכרון של התקופה השמנה הולך ונשכח ולכן סביר
להניח שמהר מאד נחזור לסורנו ונגיע בחזרה לנקודת האיזון
הראשונה בה היינו לאחר כשנה מהניתוח. כך גם עניין הפעילות
הגופנית, מייד עם הפסקה או הפחתה של הפעילות הגופנית תתבצע
חזרה מהירה לנקודת האיזון הראשונה, נכון, זו שהיינו בה כשנה
מיום הניתוח.

אם הצלחתם לקרוא את דבריי עד כאן אני מניח שזה לא בגלל שזה
היה מעניין אלא בגלל שטרם עליתם על משמעות שנת הזהב...ושאתם
בכל זאת רוצים לדעת מה משמעותה?
אז זהו חברים, שכל המשמעות של שנה זו היא בעצם הסיגול של
הרגלי אכילה ופעילות גופנית נכונים בהם נוכל להתמיד לאורך
זמן ממושך. אם במהלך השנה הראשונה נשכיל לפתח הרגלי אכילה
וספורט בהם אנו יכולים להתמיד לאורך זמן רב, מובטח לנו כי
ככל שלא נשנה הרגלים אלו, נוכל נשמור באדיקות על נקודת
האיזון אליה הגענו אחרי שנה.

לסיכום, ככל שאני מבין את פני הדברים, השנה הראשונה שלאחר
הניתוח חשובה מאד בקנייתם של הרגלי אכילה וספורט נכונים.
הרגלים כאלו שנוכל להתמיד בהם לאורך שנים רבות. והדבר כמובן
נכון לשני הכיוונים, הרגלי אכילה וספורט מחמירים מדיי יובילו
אמנם לירידה עצומה במשקל לאחר שנה מהניתוח אך, מייד עם
הוויתור הראשון על אימון כושר או עלייה קטנה בצריכה הקלורית
תמצאו את עצמכם בנקודת משקל חדשה הגבוהה מנקודת האיזון
הראשונה ומשם הדרך חזרה למטה כיידוע קשה שבעתיים.
הרגלי אכילה וספורט מקלים מידיי יובילו אמנם ליציבות בנקודת
האיזון אך אתם עלולים לגלות שנקודה זו מעט גבוהה מנקודת היעד
אליה שאפתם.

ובנימה אישית, כאדם שהתחיל את התהליך עם הרגלי אכילה קלוקלים
במיוחד של ארוחה אחת ליום וללא פעילות גופנית. בחרתי לבצע את
השינויים כך שלא יהיו עבורי דרמטיים במיוחד. אני מנסה לעבור
לשתיים עד שלש ארוחות ביום, ארוחות כאלו שדומות מבחינת הרכבם
לארוחות שאכלתי לפני הניתוח אך קטנות משמעותית מבחינת גודלן,
וכן לבצע הליכה או רכיבה על אופניים פעמיים בשבוע. אני בהחלט
מודע לזה שעם הרגלים אלו לא אגיע ל BMI 25 אבל מנגד אני
מקווה שאוכל לשמור ולהתמיד בנקודת האיזון אליה אגיע לאחר
כשנה.
נכון לכתיבת שורת אלו 4 חודשים לאחר הניתוח הפחתתי כ 32 ק"ג
ממשקלי שהם כ 50% מעודף משקלי.

בהצלחה לכולנו,
ת

בתגובה ל: השנה הראשונה או חלון ההזדמנויות הבלתי חוזר מאת: tomer_s
תודה על ההסבר המעמיק..
באשר לרמיזות, רמזתי שתגיד כאן מה שאמרת באחד המפגשים כשלא
כולם זכו לקבל הסבר :-)

ואפילו אני קיבלתי הסבר מדוייק לדרך החיים שבחרתי לעצמי
מדעת.
כי שוב כמו שאמרתי, כל הזמן הכריחו אותנו לעשות דברים: צריך
כאן וצריך שם. מה החזיק? לא הרבה.

וזה גם הסבר לגבי מה שקורה לרוב הותיקים לאחר הניתוח.
זו לא חוכמה להטיף לאורח חיים שלא טבעי לנו. אז או שנעשה
אותו טבעי ואם אנחנו לא חושבים שנוכל לעמוד בו - נסגל
לעצמנו טבע שיוכל לשמור עלינו בתחום ה BMR הרצוי אם כי
נתפשר על כמה מאחוזי הירידה במשקל.

בלי דרישות.
כל אחד על פי רצונו.
לי אישית הרבה יותר רגוע ונחמד לחיות ככה.

בתגובה ל: השנה הראשונה או חלון ההזדמנויות הבלתי חוזר מאת: tomer_s
ללא תוכן

בתגובה ל: השנה הראשונה או חלון ההזדמנויות הבלתי חוזר מאת: tomer_s
קודם כל, כל הכבוד על ההשקעה. באמת. זה יחסוך הרבה תהיות.

אתם כבר יודעים שהגישה שלי קצת שונה. מבחינתי אם עשיתי את הניתוח הזה, אז אני הולכת על כל הקופה.
לא מחפשת הנחות, לא מחפשת את הדרך הקלה ולא מחפשת נוחות- במקומות האלו כבר הייתי ולא הגעתי רחוק:).
מבחינתי זה שווה לי כל מאמץ- פיזי, נפשי, כלכלי, אבל אני כן רוצה BMI 25.

מסכימה עם שניכם, כל אחד ומה שמתאים לו. אין ספק שמידת ההשקעה תלויה בהמון גורמים.

זהו רק רציתי להביע עמדה קצת שונה (אחרי שקרעתי את מה שמו שעתיים בחדר כושר).

ות. כבר אמרתי לך שאתה נכס?
מקווה שהעל האש יהיה לא פחות מרשים:)

בתגובה ל: שווה טאגליין:) מאת: לנה25
דיברתי גם עם הקאובוי מרמת הגולן וגם הוא כבר מסיים להעמיס את
העדר :) אני מקווה שאתם לא שוכחים שאחרי 100 גרם במקרה הטוב
אתם כבר סתומים.
לנה, בנימה רצינית, ללכת על כל הקופה זה ללא ספק מצויין ואין
עם זה שום בעיה. אני גם לא חושב שאנחנו בגישות שונות. כל מה
שניסיתי לומר הוא: כאשר אתם מסיימים את תהליך הירידה במשקל
תדאגו לכך שתמשיכו בדיוק עם אותם הרגלי אכילה וספורט איתם
הגעתם לקו הגמר אחרת אתם עלולים להתאכזב.
לך אישית, אני לגמרי לא דואג את תגיעי ל BMI נמוך מ 25 ותשארי
שם עד יומך האחרון.
ת

בתגובה ל: תודה, אני בשלבים האחרונים של פיטום האווזים מאת: tomer_s
בייחוד בגלל המשפט האחרון:)
תודה

בתגובה ל: שווה טאגליין:) מאת: לנה25
כמו שכתב לך עכשיו תומר..
קחי בחשבון שאת הקריעה הזו תצטרכי להמשיך עד תום כל הימים אם
תרצי לשמר את הירידה.

אני אישית התעמלתי רוב השבוע בשנה הראשונה, מצב שלא התאים לי
בשניה ובשלישית (נהייתי בליינית, זה למה :-))

העיקר שכולם מבינים מהיכן ולאן. זה מה שחשוב :-)

ולגבי המשפט האחרון שציינת - מסכימה ב 1,000%.

בתגובה ל: עלה למאמרים מאת: libi79
לא יודעת מה יהיה בעוד שנה, שנתיים, עשר...
כרגע זה שווה לי כל מאמץ.
רוצה את הכל ופעם ראשונה בחיים רוצה להרגיש אחרי שנה שעשיתי כל מה שאני יכולה בשביל לאפשר לשרוול האהוב שלי לעזור לי.

פסיכית, אבל זה מה יש (ועם זה ננצח).

בתגובה ל: אני לא נביא:) מאת: לנה25
וכל יום להיום.

בטוחה שאת עושה את כל המאמצים ועוד תעשי גם הרבה אחרי אותה שנה
ראשונה.

בתגובה ל: השנה הראשונה או חלון ההזדמנויות הבלתי חוזר מאת: tomer_s
מרתק לקרוא את ההסברים שלך ועכשיו אני גם מבינה את דרך ההתנהלות שלך.
בהצלחה:)
נורית

בתגובה ל: אמנם באיחור (כרגיל), תודה תומר על ההסבר המדויק :) מאת: Nurit48
ללא תוכן

בתגובה ל: השנה הראשונה או חלון ההזדמנויות הבלתי חוזר מאת: tomer_s
ללא תוכן

בתגובה ל: שבוע חדש מתחיל בכיף מאת: libi79
מעוד אשפוז מעייף... מקווה שזו תהיה הפעם האחרונה.
כל כך שמחתי לצאת מהבית חולים שלא עניין אותי כלום רק לצאת :):)
מתחילה להתאושש לאט לאט...התגעגעתי כ"כ הבייתה למרות שזה רק מיום רביעי.
היה מזעזע, הקאות כל 5 דק', ממש כך ללא הגזמה ובחילות נוראיות...לחצים בחזה ועוד ועוד...
לא יודעים בוודאות מה יש לי...וזה עדיין לא עבר ב100% אבל זה מראה סימני התאוששות.
הפעם יכלו להוכיח באופן חד משמעי שאין לי דליפה, רק בועות אוויר שמשוטטות להן ואולי עושות שמות...
קשה לעשות לי בדיקות כמו גסטרוסקופיה כי האזור רגיש, אז מנסים בדרך ה"טבעית"-אומפרדקס:)

לא יכולה להתאפק אבל אין כמו פרופ' רובין! הרופא הכי מקסים בעולם... אוהבת אותו מאוד!!!
וגם אתכם - התגעגעתי :)

בתגובה ל: חזרתי... מאת: SweeTali
עוד יותר שמחה בשבילך ששללו את נושא הדלף. זה לטעמי הכי חשוב.
תיקחי את הזמן שלך להתאוששות- תנוחי, תשתי במידת האפשר, ותני לגוף שלך החלמה מלאה.
הרבה בריאות, גם אנחנו התגעגענו.
דורית

בתגובה ל: חזרתי... מאת: SweeTali
והחלמה מהירה.

מקווה שיעלו על הבעיה מהר.
את בידיים טובות.

בתגובה ל: חזרתי... מאת: SweeTali
אכן אין על פרו' רובין - תותח רציני!!!
מקווה שתרגישי טוב במהרה.

בתגובה ל: חזרתי... מאת: SweeTali
איזה יופי שאחרי כל זה, את כל כך חיובית. העיקר באמת שאין דליפה.
החלמה מהירה:)

בתגובה ל: חזרתי... מאת: SweeTali
ללא תוכן

בתגובה ל: חזרתי... מאת: SweeTali
הולך כל כך שלילי - זה פשוט לא פייר...
אני שמח שחזרת ושאת מתאוששת.
חבל שלא יודעים בוודאות מה זה אבל טוב שיודעים שזו לא דליפה
שיעבור כבר הסרט הרע שבו את נמצאת ותתחילי להנות מהשרוול
והירידה

בתגובה ל: כמה חבל שלבחורה כל כך חיובית מאת: MEIR35
מקווה לראותך במפגש!

בתגובה ל: חזרתי... מאת: SweeTali
ללא תוכן

בתגובה ל: שבוע חדש מתחיל בכיף מאת: libi79
היום קיבלתי הודעה משמחת
הקדימו לי את התור מתאריך 29.6.10 ליום שישי הקרוב
אני כל כך מתרגשת

בתגובה ל: פגישת ייעוץ עם ד"ר פייגין מאת: איילת ש
יש ממה להתרגש :)
המון המון בהצלחה!

בתגובה ל: כמו שאמרתי לך.... מאת: לנה25
תודה רבה
וכבר אמרתי לך ...המון תודה על הסבלנות שיש לך בשבילי

בתגובה ל: :) מאת: איילת ש
ללא תוכן

בתגובה ל: פגישת ייעוץ עם ד"ר פייגין מאת: איילת ש
ללא תוכן

בתגובה ל: מצוין. שיהיה בהצלחה. מאת: עייפה ומאושרת
ללא תוכן

בתגובה ל: שבוע חדש מתחיל בכיף מאת: libi79
אני לא באמת אוכלת את כל מה שפרטתי ברשימות הגעגוע שלי. אני לא מסוגלת. שתי השבתות האחרונות (הראשונות מאז שיצאתי מתקופת האוכל הטחון) התאפיינו בתחושה של געגוע ובתסכול שבא לידי ביטוי בעיקר בטעימות קטנות ובביסים קטנים יותר שרק הגבירו את התסכול. הכתיבה היא עבורי כלי משמעותי מאוד ואני עושה בה שימוש רב. אני מרוויחה גם חברים מלאי אהדה והבנה על ידי פרסום חלק ממה שאני כותבת בפורום וזה נפלא. אני מחכה לראות איך תעבור על כוחותינו השבת הבאה ואם אכן למדתי מהניסיון ומההיגיון.

בתגובה ל: תודה על כל ההצעות, התובנות, העידוד והתמיכה מאת: מאה ומשהו
את מבטאת כאן את התחושות של רובנו.

כשראיתי את הרשימה שלך הזדהיתי מאד.. למרות שכבר עבר זמן מאז
הניתוח שלי.
הזדהיתי עם הרצון לסיים הכל מהצלחת ולא להשאיר, להתמלא בכיף
באוכל האהוב הזה של שבת.
בתחושת השבת הזו שאין כלום מלבד השקט, השינה והאוכל.

כמוני כמוך - מוציאה את התסכול והרגשות בכתיבה.. וטוב שאת
מוצאת פורקן אמיתי ונכון.

לומדים לאט.
ומה שלומדים לאט וביסודיות נשאר היסודות של הבניין הנכון
שתבני.

בתגובה ל: תודה על כל ההצעות, התובנות, העידוד והתמיכה מאת: מאה ומשהו
בלי לעשות מחקר מבוסס, אני יכולה לומר לך שהאכילה ביום שבת
עשויה לזרז את הירידה שלך במהלך השבוע.
מוזר? אני אסביר-
במהלך השבוע הגוף שלך מתרגל לסגפנות מבחינת הכמויות ומבחינת
הצריכה הקלורית. כמו שכבר אמרנו עשרות פעמים, גוף שחש שמחסירים
ממנו אוכל, מפסיק לרדת במשקל עד יחלוף זעם.
אכילה עשירה יותר בסוף השבוע, נותנת תחושה לגוף כי הוא יכול
לשחרר משקל ביתר קלות מכיוון שהנה- אין מצור ויש אוכל.
שלא אובן לא נכון- אני לא מדברת על האבסה חסרת מחשבה ומשולחת
רסן. אני בהחלט מדברת על המשך שיגרת ההרגלים- אכילה מודעת, כל
שעתיים- שלוש, ליד שולחן, פעילות גופנית. אני רק מציעה קצת
יותר עושר קלורי- כלומר לא לחסוך מעצמך מבישולי השבת.
שמתי לב שבשבועות שאני אוכלת טוב בסוף השבוע, אני לא מעלה
במשקל, אלא מפחיתה יותר בשבוע שלאחר מכן.
דורית

בתגובה ל: מאה ומשהו יקרה מאת: עייפה ומאושרת
אני יודעת שכאשר מרעיבים את הגוף הוא מתמרד בדרך זו, וזה גם הגיוני; ובכל זאת לא עשיתי שימוש בידיעה הזאת. מדהים! מדהים אותי כמה כל זה רגשי ועד כמה הידע, האינטליגנציה וההיגיון הבריא מאופסנים באיזה בוידעם עם קישוטי הסוכה וכלי הפסח. אני מתאכזבת כשאני רואה שירדתי "רק" ק"ג אחד בשבוע ובטוחה שזה עונש על כך שבשבת אכלתי יותר. מי שישמע! אפשר לחשוב כמה יותר אכלתי בשבת, הרי אני לא באמת יכולה לאכול יותר. אני פשוט אוכלת יותר פעמים ומאכלים שונים משאר ימות השבוע. תוך כדי כתיבה, אני נזכרת שהתזונאית אמרה לי בפירוש שאני מוכרחה "להתחיל לאכול". מזל שהזיכרון לא מאופסן...

בתגובה ל: אני וחוסר ההיגיון שלי (או עודף הרגש) מאת: מאה ומשהו
לשחרר...

את לא יודעת כמה טוב זה עושה.
גם אחרי שלוש שנים אני מסרבת לחיות בפחדים וחרדות... ברגשות
אשמה ו/או בושה.

אני חיה את חיי כפי שאני רואה אותם - משוחררת מכל אובססיה
או הטפת מוסר חיצונית.

נסי לתרגל את זה.

יש לך תזונאית שמרכיבה לך תפריט, תאצילי סמכות ולכי על פיו.
את עושה פעילות גופנית אז תוקירי את עצמך על כך.
תחגגי כל ירידה במשקל וכל מצב של חוסר עלייה. תחגגי כל שלב
אליו הגעת לאחר הניתוח בזכות המהלך שעשית והעבודה שאת עושה
על עצמך.

ואת תראי שמתוך הרוגע ייצא רק טוב.