שם משתמש: סיסמא:
הרשמה לאג'נדה



מדריך למשתמשי הפורום חיפוש בפורום כללי פורום טלנובלות ימי הולדת כמה פרקים יש לפורום בנענע

פונגי ו"חיים גנובים"


Eye_B_Tear פונגי ו"חיים גנובים"
פורסם לפני 4255 ימים     מאת asole     סה"כ תגובות: 71     תגובה אחרונה לפני: 4245 ימים

אני מצטערת על ההעדרות האחרונה שלי, האמת שהייתי פשוט מדוכדכת מכדי לכתוב, כמו שאתם מבינים בוודאי, פונגי לא חזר. הימים הראשונים היו הכי קשים אבל עם הזמן מתרגלים. כשעברתי לגור לבד כל החברים שלי שאלו אותי מתי אני אקח חתול, כי כולם ידעו עד כמה אני אוהבת חתולים. לקח לי הרבה זמן להכניס חתול לבית שלי וללב שלי מכיוון שאיבדתי שני חתולים בילדותי: קצ'קי שהלכה לאיבוד וג'ונם שנגנב (הוא היה פרסי גזעי). קצ'קי הלכה כנראה לחפש אותי, נסעתי לחו"ל לטיול בת מצווה ואחי נשאר בבית לשמור עליה והיא נעלמה ביום שאחרי נסיעתי, מה שבכלל הכניס אותי לסרטים של אשמה.

ג'ונם נגנב כשהייתי חולה במונו ואמא שלי לא ספרה לי בהתחלה כי היא פחדה שהצער יפגע בהחלמתי, היא אמרה בהתחלה שהרופא אסר על כניסתו לחדר שלי בגלל שאני עלולה לפתח אלרגיה או משהו כזה, אבל היא לא יכלה להסתיר זאת לנצח. אני זוכרת את הכאב הגדול שחוויתי בשתי הפעמים האלו ואת הכאב על מותו של לינדו, הכלב של אחי שהורעל בידי חיות אדם, ופחדתי לעבור זאת שוב, לכן היססתי כל כך הרבה זמן לפני שלקחתי את רסמוס הביתה. פונגי הגיע אלי במקרה, מצאתי אותו ברחוב כשהוא חולה וטיפלתי בו עד שהבריא כדי לחפש לו בית, אבל לא היו עליו קופצים והוא נשאר אצלי.

הבעיה שפונגי גם ללא קולר (הוא היה בורח כשהייתי מנסה לענוד לו אותו, ובגלל שבמילא הוא לא היה יוצא החוצה, ויתרתי לו) וגם שהוא דומה למיליון חתולים אחרים. חתול ארץ ישראלי מצוי, ראית אחד - ראית את כולם. הייחודיות שלו היא באופי, לא במראה. יש לו אופי כלבלבי כזה, הוא תמיד בא כשקוראים לו, כשאני אומרת לו "כדורי!" הוא עושה מיאו חלוש והולך לחפש כדור. כשהוא לא מוצא הוא שוב בא ואומר לי מיאו וחוזר לחפש עד שהוא מוצא. אני זורקת לו את הכדור והוא רץ אחריו, תופס אותו בפיו ומחזיר לי אותו גאה. ככה אפשר לשחק איתו כל היום. הוא גם מאוד אוהב לינוק ומכיוון שאני לא ששתי להסתובב בבגדים שמכוסים רוק של חתול, לימדתי אותו לינוק שמיכת פליס, הוא היה שוכב שעות, יונק אותה, מעסה אותה בידיו ומגרגר. הוא הראשון שהיה ניגש אלי כשאני קמה בבוקר, מחכה לי מאחורי הדלת, הולך אחרי לכל מקום, קופץ על השיש כשאני מנסה לצחצח שיניים בלי שזנב של חתול יתקע לי בפרצוף...

כבר אין לי תקוות שהוא יחזור, אבל בכל זאת קשה לי לדבר עליו בזמן עבר.

ביום שזה קרה, יום שלישי, התחילה "חיים גנובים". אהבתי את ההתחלה, הנופים המדהימים האלו של ברילוצ'ה... היתה תמונה אחת של באוטיסטה בשלג שהזכירה לי את הציור המפורסם של קספר דוד פרידריך, הנודד מעל ים הערפילים, האדם מול הטבע הבראשיתי, הקשוח והאכזר לפעמים, אבל לא כמו בני האדם עצמם. זו הבעיה שלי בעצם עם הסדרה, קשה לי עם הסיפור של חוליאנה, מה עוד שהוא מבוסס על סיפור אמיתי, וכזה שאין לו סוף טוב. התחלתי להלחץ ברגע שראיתי אותה כי ידעתי מה יעלה בגורלה, וכשהיא נעלמה, היה לי מאוד קשה לצפות בסצנות שבהן רוסריו אימה מנסה למצוא אותה לשווא, בעיקר בסצנה בתחנת המשטרה כשהשוטר האטום האשים אותה באחריות להעלמותה. לא יכולתי שלא להזכר בעת הצפיה בגלעד שליט, או יותר נכון, בהורים שלו, שמחכים לו כבר שלוש שנים בלי לדעת מה מצבו. מאוחר יותר באותו הערב פונגי נעלם. הכאב על אובדן החתול שלי היה כל כך חזק וחשבתי לעצמי - תתארי לך מה זה לאבד ילד? לקחת את הכאב הזה ולהכפיל אותו במיליון. איך בנאדם יכול בכלל להכיל כל כך הרבה כאב? והכאב שבההעדרות הוא הנורא מכל, כי על ילד שמת אפשר להתאבל, אבל ילד שחי איפשהו, וסובל, ואתה לא יכול לעשות דבר למענו כהורה? לא לחבק אותו, לא להרגיע אותו, לא לתקן הכל כדי שיהיה בסדר, שלא יפחד?

לא היה לי חשק לראות למחרת את הפרק השני, האמת שלא היה לי חשק לכלום, חיפשתי את פונגי, ישנתי, בכיתי. אני יודעת שהרבה אנשים יחשבו שאני מגזימה, אבל ככה אני, כשאני אוהבת, בן אדם או חיה, אני אוהבת נורא, וכשאני נפגעת, אני נפגעת נורא. הלוואי שיכולתי להחליש את הווליום של הרגשות שלי. יותר משהציקו לי הגעגועים, פחדתי לגורלו. אולי הוא רעב? אולי הוא צמא? אולי הוא פצוע? מיילל איפשהו ולא יודע למה אמא שלו לא באה אליו ומצילה אותו?

ביום שבת היה ש"ח, וניסיתי לראות שוב מהאמצע. נפלתי על סצנה שבה חבר של באוטיסטה, מתיאו, נרצח. זו הייתה סצנה ממש קשה. כמו בסרטי אימה, הוא מצליח לברוח מרודפיו וכשהוא מגיע לאוטו שלו, הרוצח ממתין לו במושב האחורי. אז הבנתי שהרומן שלי עם הסדרה נגמר, זה פשוט יותר מידי בשבילי.

בכל זאת, שני דברים שאהבתי: ביום השנה למותה של אישתו, באוטיסטה עולה לקבר עם אחותה ומספר לה על הסרט שקרלה אהבה - "להתעורר מחר בבוקר" בו ביל מוריי, שמגלם חזאי ברשת טלויזיה, מתעורר שוב ושוב לאותו היום וכל פעם זה סיוט מחדש. כך הוא מתאר את השנה שחלפה עליו מאז מותה של אישתו. אגב, בעת התאונה, נזכרתי בסרט אחר, "אי של שקט" עם נני מורטי. בסרט הזה נני מגלם את פייטרו שביום שהוא מציל אישה מטביעה בים (כשבעלה האפס עומד על החוף וזועק שאין מה לעשות) הוא חוזר הביתה ומגלה שאישתו נפלה מהחלון ומתה (לא ספויילר, זה קורה בהתחלת הסרט).

והדבר השני - קצת הומור ארגנטינאי, שנראה לי שהוא לא בתפריט של הסדרה הזו אבל בכל זאת השתרבב פנימה כשחברתה של אנה רואה את באוטיסטה ומאיימת להכניס את הראש למיני-בר כדי שגם היא תחטוף היפותרמיה ותוכל לבלות איתו לילה כשהם ערומים בשק שינה...

אהבת את הפוסט? סמן לייק:
הגדרות תצוגה
הודעה מחבר שעה תאריך






אנחנו גם בטוויטר!




צלמית מי ומי ב"שובל של שקרים"
צלמית מי ומי ב"הלוחמת"
צלמית מי ומי ב"בזמן שישנת"
צלמית ספיישלים לסדרות אסייתיות   
צלמית ספיישלים לסרטים אסייתיים   
צלמית מי ומי ב"שדרות ברזיל"
                                       
צלמית מי ומי ב"שקר היופי"

צלמית מי ומי ב"לב משוגע"
צלמית מי ומי ב"מעבר לים"
צלמית הסודות של איסבל- טלנובלה מאת ניר של הלילה
שיחון קוריאני שימושי

מי ומי בלחיות את החיים

מילון הקלישאות הטלנובליות

שקרי האהבה

הטלנובלה דון חואן ועלמתו היפה

ללא ספק - הנפשות הפועלות

יומן חיים - הנפשות הפועלות


המלצה לעמוד הראשי קהילת תמיכה טכנית מנהלי קהילות הסכם שימוש באתר צור קשר השוואת מחירים בתי מלון בחו"ל Copyright ©2007-2009, אג'נדה

(0.0938)